הכותרת לספר צפניה מכילה ציון כרונולוגי: "דבר ה' אשר היה אל צפניה . . . בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה". האם הולמת כותרת זאת את כל נבואות צפניה, או רק חלקן? ושמא אין ליחס אף נבואה אחת משל צפניה לימי יאשיהו?
ברצוננו לבדוק סוגיה זו תוך עיון בנבואות הכלולות בשני הפרקים הראשונים של ספר צפניה, בהם מרובים רמזים היסטוריים.
ההיסטוריוגרפיה המקראית מקדישה מקום נרחב למלך יאשיהו, ובייחוד לתיקונים הדתיים שלו[1]. חוקרי המקרא ותולדות ישראל עסקו בהרחבה במקורות המקראיים, השוו אותם למקורות החיצוניים והסיקו את מסקנותיהם[2]. אי לכך רשאים אנו לוותר על תאור תקופתו של המלך יאשיהו, נציין רק שמוסכם בין החוקרים שספר דברי הימים ב' מייצג את הגרסה המהימנה והמדויקת יותר של תיקוניו הדתיים. ברור גם כי התיקונים נערכו לא רק בתוך תחומי ממלכת יהודה, אלא גם בתחומיה של ממלכת ישראל לשעבר. מכאן שהתיקונים הדתיים היו קשורים בהרחבת שלטונו של יאשיהו אל מעבר לגבולות ממלכת יהודה. מעשה זה התאפשר לו בשל התפוררותה של האימפריה האשורית. יאשיהו ניצל שעת כושר זו, שחרר את יהודה מעול אשור, והרחיב גבולות שלטונו. התיקונים הדתיים מעבר לתחומי יהודה קשורים קשר אורגני עם מהלכים אלה.
פ. הייאט[3] סובר שהידיעה הכרונולוגית שככותרת של ספר צפניה היא מידי העורך והוא קובע את כל נבואותיו של צפניה, לרבות פרק א', לימי יהויקים. רוב החוקרים, גם אלה החושבים את הנבואות על הגויים להרחבה מאוחרת, מסכימים כי לפחות נבואת התוכחה על יהודה[4] היא מימי יאשיהו[5]. ואמנם, נבואה זאת מעידה (הן על ידי מה שנזכר בה, הן על ידי מה שלא נזכר בה), כי נאמרה בקשר לתיקונים הדתיים של יאשיהו. הנביא מזכיר את מנהגי העכו"ם, אשר על ביעורם על ידי יאשיהו מעידים ספרי הקורות המקראיים ; הוא מכריז על גורלם של "שאר הבעל את שם הכמרים עם הכוהנים" ומזכיר "... את המשתחווים על הגגות לצבא השמים"[6]. ואת "...המשתחווים הנשבעים לה' והנשבעים במלכם". כלומר, תאור מפורט של סינקרטיזם יהודי-אלילי. כל אלה נזכרים בקשר לטיהורים הדתיים של יאשיהו. עבודת הבעל הוכנסה ליהודה על ידי עתליה[7] ובוערה על ידי יהוידע הכהן[8] מנשה הקים שוב מזבחות לבעל[9]. ירמיהו מרבה להזכיר לשמצה את פולחן הבעל, אך כנראה שמנשה לא עשה זאת בהיקף כה רב כמו בימי עתליה, שבנתה "בית הבעל" בירושלים. הביטוי "שאר הבעל" שבפי צפניה הוא מוצדק ומראה על מציאות עבודת הבעל. תיאוריו של צפניה על עבודת הבעל ביהודה תואמת את המסגרת של ההיסטוריוגרפיה המקראית בדבר טיהורי יאשיהו. תאור זה שבצפניה מתאים גם להשבתת הכמרים והבאתם של כהני הבמות לירושלים[10]. בין מנהגי האלילות שבער יאשיהו אנו מוצאים את הפולחן "לצבא השמים". מסתבר כי גם זה התאזרח מחדש ביהודה בימי מנשה[11]. בין מעשיו של יאשיהו נזכר ניתוץ הבמות ל..."מלכם תועבת בני עמון"[12] יתכן שהללו הם עוד מימי שלמה. צפניה מזכיר פרטים רבים על התיקונים הדתיים של יאשיהו וכנראה שהיה עד להם והביע דעתו עליהם. בהמשך נבואתו קורא הנביא בשמם של החוגים האחראיים לקלקלה הדתית ביהודה וכאן בולט העדרו של יאשיהו. האחראיים הם לא המלך עצמו, כי אם בני המלך, השרים ו... "כל הלובשים מלבוש נכרי", כלומר החוג של אנשי החצר, אך לא המלך. ההסבר הוא בכך שבעלותו למלוכה היה יאשיהו רק בן שמונה שנים. קרוב לודאי, שהשלטון היה למעשה בידי מועצת עוצרים. הם מכונים בפי הנביא "השרים ובני המלך", כלומר - בני משפחת המלוכה, ולאו דווקא יוצאי חלציו של יאשיהו, שרק במותו, לאחר שלושים ואחת שנות מלוכה, היה בנו הבכור בן עשרים וחמש[13]. כיוון שרצה אמון אביו היה קשור בתככים מדיניים ובניסיון מרידה באשור, בהמלכת יאשיהו על ידי "עם הארץ" ניכרת ההתנגדות למדיניות זו[14]. יש מקום להנחה כי השליטים האשוריים בחרו את העוצרים בקפדנות מבין נאמניהם, לכן אין להתפלא שאלה נהגו לפי מנהגי אדוניהם, שהיו זרים ביהודה. אפשר כי הזכרת "הלובשים מלבוש נכרי" שבפי הנביא מרמזת על פקידות נכרית שישבה בירושלים, עבדה את אלוהיה ושימשה אף היא מטרה לחיקוי מצד חצרנים, שואפי שררה.
צפניה מזכיר עוד חוג הנוהג מנהג אלילי - הדולג על המפתן. האסון העתיד לבוא יפגע גם ב"עם כנען" ובכל "נטילי כסף", אלה הם הסוחרים הנכרים שישבו בירושלים ברובע הידוע בשם המכתש הם עסקו במרכולתם, וכפי שזה היה מקובל - גם עבדו אלוהיהם. בימי שיבת ציון אנו מוצאים מושבה של סוחרים צוריים[15] בירושלים. על סמך הכתובים וחקירת הטופוגרפיה של ירושלים בא ב"צ לוריא לכלל מסקנה כי בימי נחמיה היתה בירושלים, בעמק היורד משער שכם, מושבה של סוחרים צורים, וכנראה שזה היה מקומם גם בימי צפניה[16]. התפשטותו של
המסחר הפיניקי בארץ החלה עוד בסוף ימי הבית הראשון, כפי שניתן ללמוד מנבואותיו של יחזקאל על צור[17]. זכריה ניבא כי בעתיד לא "יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות"[18], אפשר גם יואל[19] וגם הנביא המנחם[20] מביעים את התנגדותם התקיפה לישיבתם בירושלים.
בעולם הקדמון היה נוהג שהזר חייב לכבד את אלוהי המקום, אבל הוא רשאי לעבוד גם את אלוהיו, ועל השלטון המקומי לאפשר לו זאת. אולם הגישה של הנביאים היתה שונה. כי בעטיו של נוהג רווח זה הפכו הזרים מוקד לעכו"ם. צפניה מתאר עוד קבוצה של בני דורו, במלים אלו: "האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע". אלה הם ניהיליסטים מוסריים דתיים, הכופרים בתורת הגמול. חוג בעל השקפות דומות אנו מוצאים בתקופה. מאוחרת, מלאכי[21] ובמזמורים חכמתיים[22]. צמיחתם של הללו אינה מסתברת רק מתוך המשבר הדתי שגרם מותו של יאשיהו כפי שסובר הייאט[23] ואינה יכולה לשמש עדות לאיחור פעילותו של צפניה לימי יהויקים. מלאכי ניבא כמאתיים שנה לאחר מות יאשיהו ומזמורי החכמה אין ידוע מתי חוברו. הילך רוח זה, הבא לידי ביטוי בנבואת צפניה אופייני מאז ומתמיד לחוגים המתעשרים בדרך כלשהי, מבלי לברור באמצעים. על יסוד פסוק יג ניתן לשער כי הללו היו בעלי נכסים, ואולי היו קשורים עם הסוחרים הנכרים שהנביא מזכיר אותם יחד עמם, הם "כל עם כנען". בסיכום ניתן לומר כי נבואתו הראשונה של צפניה מתאימה לציון הכרונולוגי שבראש. הספר ולמאורעות שאירעו בזמן התיקונים הדתיים של יאשיהו, במחצית הראשונה של מלכותו. עיון בנבואה על הגויים שבפרק ב' פס' ד-טו יביא לאותן מסקנות. הזכרת ארבע ערי פלישתים בפסוק ד קצרה, כללית ומליצית מכדי שנוכל לקבוע לאלה מאורעות היא רומזת[24]. והוא הדין לגבי נבואה על ה"כושים" שבפסוק יב[25]. לעומת זה, נבואת החורבן על נינוה שבסוף הפרק וזיקת המאורע המתואר בה לימי יאשיהו ברורה כל כך שאין צורך לדון על כך במפורט.
בין שתי הנבואות הקצרות על ערי פלשת ועל כושים באה בפס' ה-ו נבואה שניה, מפורטת יותר. על פלשת ובפס' ח-יא נבואה על מואב ועמון. אליגר בפירושו על תרי-עשר[26] מסכים שנבואה זאת היא משל צפניה, אלא שלדעתו איננה אלא איום בלבד, ושום מציאות היסטורית אינה משתקפת מתוכה, ואילו פס' ז' המדבר על "שארית בית יהודה" העתידה לנחול את חבל הים היא תוספת אסכטולוגית משל העורך, שפעל לאחר חורבן יהודה. הצאן הרועים בחבל הים אינם אלא דימוי לצדיקי ישראל שלעתיד לבוא. לדעתו אין נבואה זו משקפת מציאות כלשהי.
שונה במקצת השקפתו של אליגר לגבי הנבואה על עמון ומואב ; הרקע שלה הוא היסטורי, אבל לא מימי יאשיהו.
לדעתו היא משקפת את תגובת עם יהודה לאכזריות עמי עבר הירדן המזרחי בזמן החורבן והיא חוברה בגולה. הורסט והייאט[27] נותנים לנבואה על מואב ועמון מקום במסכת המאורעות של שנת 600 לפנה"ס, כאשר גדודי מואב ועמון פשטו ביהודה[28].
בניגוד לדעתם של אליגר, הורסט והייאט, נראה לנו כי נבואות אלה משקפות אירועים מימי יאשיהו ושהמלך מילא בהם תפקיד פעיל.
כבר הזכרנו כי יאשיהו הרחיב גבולות ממלכתו במרכז הארץ ובצפונה. בקשר לטיהור הדתי נזכרת בגבול הצפוני של ממלכתו העיר "גבע"[29] שעל סמך דברי אבסביוס זיהה אותה מזר עם ח'רבת א-תל, 35 ק"מ מצפון לירושלים[30]. יש יסוד להניח כי למעשה שלט יאשיהו גם בחבלים צפוניים יותר, אלא שהללו לא צורפו ליהודה כי אם זכו לסטטוס אחר ועניין זה כבר נדון בהרחבה במחקרו של אהרוני[31]. נוסיף: אזור זה שיאשיהו סיפח לממלכת יהודה היה בתחומי יהודה כבר בימי אביה בן רחבעם[32] חזקיהו ניסה לצרף ליהודה את החבלים הצפוניים, אם כי לא בדרך של כיבוש, כי אם ע"י שיתוף בעבודת ה' בבית המקדש בירושלים. מזה יש להסיק שלמלכי יהודה היו שאיפות לרסטורציה של הממלכה המאוחדת. יאשיהו הרחיב את שלטונו על חוף הים בצפונה של ארץ פלישתים[33] והיישוב העברי כאן התמיד עד החורבן.
מעזרא ב' וג', למדים אנו כי שבי הגולה התיישבו בשפלת לוד ואונו, ונאמר כי השבים חזרו למקומות שמהם הוגלו. לפי זה מסתבר כי לפני הגלות היה אזור זה שייך לממלכת יהודה. הסיטואציה ההיסטורית המתאימה ביותר להרחבת גבולות יהודה לצד מערב לפני הגלות היא בימי יאשיהו, כאשר השלטון האשורי נסוג מחבלים אלה. נראה שיאשיהו ביקש לחזק את הקשר עם הישוב העברי באזור זה ונשא אישה מלבנה, היא חמוטל בת ירמיהו אימם של המלכים יהואחז וצדקיהו[34]. הוכחה משכנעת למציאותו של ישוב עברי בצפון פלשת היא האוסטראקון העברי שנמצא במצודה הישראלית שלחוף הים בין יבנה לאשדוד, המכונה "מצד חשביהו"[35] החרסים של השכבה שבו נמצא האוסטראקון הם מן המחצית השניה של המאה השביעית; מהכתובת נמצאנו למדים כי איכרים ישראליים עיבדו את הקרקעות שבאזור וכי פקידים ישראליים היו ממונים עליהם. מצודה ישראלית זו באזור אשדוד במחצית השניה של המאה הז' לפה"ס ניתן לייחס לימי יאשיהו. האזור של צפון פלשת כבר היה בידי ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה[36] תיכבש שנית על ידי עוזיהו, נאמר[37]: "ויצא (עוזיהו) וילחם בפלשתים ויפרץ את חומת גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים". יתכן שהמצודה שבה נמצא האוסאראקון העברי נבנתה בימי עוזיהו. בימי אחז שוב אבד חבל הים ועמק אילון ליהודה[38] הוא לא הוחזר ליהודה גם על ידי תגלת פלאסר הג', אותו קרא אחז לעזרתו. אפשר ולכך מתכוון הכתוב[39]: "ויצר לו (תגלת פלאסר) ולא חזקו". בימי סרגון נוסדה באשדוד פחווה אשורית. עם התפוררות השלטון האשורי בפלשת החזיר יאשיהו את גבולות יהודה כפי שהיו בימי שלמה[40]. נבואת צפניה על שארית בית יהודה אשר ה' יפקדם "ושב שבותם", כלומר: ישיב מתישבים ישראליים לחבל הים, אינה אסכטולוגית וגם איננה מכוונת לצדיקים שלעתיד לבוא, אלא היא משקפת מאורעות מדיניים שהתרחשו בימי יאשיהו כנראה במחצית השניה למלכותו ושצפניה היה עד להם.
ביחס לנבואת צפניה על מואב ועמון חלוקות הדעות: בעקבות א. אלט, שהסתמך על יהושע י"ג הסיק מ. נות[41] כי יאשיהו שלט גם בעבר הירדן המזרחי. זמירין סבור כי דבר זה אפשרי[42], אך הוא דוחה את ההסברים של אלט ונות , כי דבר זה משתקף ביהושע פרק י"ג: ליוור שולל סברה זאת מכל וכל[43]. ואילו י. אהרוני פוסק בזהירות כי "אין בידנו כל ידיעה אם השתלט גם על פחוות גלעד או על חבלים מסוימים של עבר הירדן"[44]. זמירין מקבל כאפשרי את חדירתו של יאשיהו בעה"י והוא מסתמך על נבואות צפניה ב', ח-י וירמיהו מ"ט, א-ב. לפי ניסוחן יכולות שתי נבואות אלו להיחשב כתיאור מאורעות שאירעו, אך הן יכולות להתפרש גם כאיום על מואב ועמון, או כצפייה לאומית של ישראל ליום נקם, שלא נתגשמה. עיון בשני הפרקים הראשונים של ספר צפניה מלמד כי מלבד הנבואה המקוטעת על הכושים ועל ערי פלשת בכל הנבואות האחרות הן אלה על יהודה והן אלה על הגויים משתקפים מאורעות היסטוריים שאירעו בימי יאשיהו[45]. הנביא מאשים את מואב ועמון ש"חרפו את עמי ויגדילו על גבולם". ועוד: "זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדלו על עם ה' צבאות". לכאורה ניתן לפרש את הביטוי "חרפו ויגדילו על" כדברי רהב והתפארות. אולם צפניה טוען כי "הגדילו על גבולם" כלומר, מואב ועמון ניסו להרחיב את גבולם על חשבון ישראל. עדות חד-משמעית על מעשים אלה משמיע ירמיהו, בן דורו של צפניה: "לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב. לכן הנה ימים באים נאום ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנותיה באש תצתנה וירש ישראל את יורשיו אמר ה'"[46]. מתי ניסו מואב ועמון להשתלט על חבלים ישראליים בעבר הירדן המזרחי? על כך קוראים אנו בנבואות שלאחר חורבן ירושלים[47]. על כן נוטים החוקרים לייחס גם את נבואות צפניה וירמיהו לתקופת החורבן. אך יש הבדל בין נבואת יחזקאל על עמון ומואב לבין נבואותיהם של צפניה וירמיהו. יחזקאל[48] מקלל את עמי עבר הירדן על אשר אמרו "האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה". אולם הוא מייעד את תפקיד הנוקם לבני קדם כי בימיו יושב בית יהודה בגולה. צפניה וירמיהו מטילים, לעומת זה, משימה זאת על ישראל, "שארית עמי ויתר גוי" ! על כן נראה כי דבריהם מכוונים לימים שלפני גלות יהודה.
שתי הזדמנויות היו לעמי עבה"י לפלוש לתחומי ישראל, בראשית הכיבוש האשורי ולאחר נסיגתו. תגלת פלאסר הג' קרע את הגלעד מעל ממלכת ישראל וייסד בו פחווה אשורית. אותה שעה הוגלו משם תושבים ישראלים[49]. לעומת זאת המשיכו העמים השכנים להתקיים בחסות אשור. יתכן שניצלו שעת כושר זאת כדי לממש את שאיפותיהם ולהשתלט על שטחים שם, בייחוד על אלה שהאוכלוסייה שלה הוגלתה[50]. תארנו לעיל מה אירע בזמן נסיגת השלטון האשורי במרכז הארץ, בצפונה ובחבל הים. מי מילא את החלל המדיני בעבר הירדן! המועמדים הטבעיים היו השכנים עמון ומואב. אולי עשו זאת בזמן שיאשיהו היה עסוק בתיקונים הדתיים ובהרחבת שלטונו בשטחים שצרף לממלכתו. כיצד הגיב יאשיהו על השנויים בעבה"י לאחר שביסס שלטונו במערב? נוכחנו כי יאשיהו היה רסטוראטור שפעל בכל האזורים במגמה להחזיר את גבול ישראל לקדמותו. האם נהג אחרת לגבי עמון ומואב, ודווקא כאשר
עמד בשיא כוחו?[51]. בסיכום נאמר כי הנבואות בשני הפרקים הראשונים של צפניה משקפות נאמנה את המצב ביהודה בימי יאשיהו ואין' אפוא, מקום לפקפק במהימנותה של הכתובת שבראש הספר.
בתוך: בית מקרא, ניסן-סיון תשל"ב, עמ' 320-326.
[2] ראה ש. זמירין, יאשיהו ותקופתו, תשי"ב, י. ליוור, אנציקלופדיה מקראית ג', טור 417 ושם ביבליוגרפיה מפורטת; ח. תדמור, בכרך א' של תולדות עם ישראל (1969) עמ' 147 ואילך; א. מלמט בהיסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא (1964) עמ' 296 ואילך.
[3] 25-33 .pp (1948) vii JNES;Zephania of Background and Data P. Hyatt, The , וראה להלן הערה 10.
[4] א', ב-ב' ג.
[5] לדוגמה F. Horst, Zephanja HAT (1936) S. 28 ff.
[6] זהו פולחן עממי, אשר גם ירמיהו, בן דורו של צפניה, נלחם בו (ז', יז ; מ"ד, יז)
[7] מל"ב ח', יח ; שם כ"ו-כ"ז
[8] שם י"א, יח.
[9] שם כ"א,ג ; דבהי"ב ל"ג, ג.
[10] שם כ"ג, ה ; ה-ט
[11] שם כ"א,ג ; כ"ה, ה; דבה"י ל"ג, ג-ה
[12] שם כ"ג, יג
[13] שם, שם לו.
[14] א. מלמט, תרביץ כ"א (תש"י) עמ' 128-126
[15] נחמיה י"ג, טז
[16] ב"צ לוריא, בית מקרא מ"ג (תש"ל) עמ' 363-367
[17] על הסחורות שסוחרי צור קנו ביהודה ובישראל ר' יחזקאל כ"ז. יז
[18] י"ד, כא
[19] ד', יז
[20] ישעיהו נ"ב, א
[21] ב', יז ; ג' יג.
[22] תהילים י"ד, א ; ע"ג יא ועוד
[23] הייאט כנ"ל עמ' 27 [24] זמירין עמ' 21 קושר ידיעה זאת לפלישת הסקיתים לארץ פלישתים עליה מספר הרודוט א. 105. אולי יש
לקשור אותה לנבואת ירמיהו על פלשתים (פרק מ"ו) אותה ניתח א. מלמט בכרך א' של "ארץ ישראל" עמ' 82-84 ומייחס אותה למאורעות שאירעו בשנים 609-608 לפנה"ס. [25] את השם "כושים" אפשר לפרש או ככינוי ארכאי למדין (חבקוק ג', ז) ואז מצטרף פס' יב לנבואה על
מואב ועמון הקודמת לו או שאפשר לפרשו כמכוון למצרים שבה שלטו בעבר מלכים כושים (השושלת הכ"ה).
אומנם בימיו של צפניה שלטו במצרים פרעוני השושלת הלאומית הכ"ו אך הכינוי "כושים" למצרים המשיך
להיות רווח גם בתקופה מאוחרת בייחוד בקונטכסט ספרותי (ראה יחזקאל ל' ; ט ; ישעיהו מ"ג, ג). סיוע לפירוש
זה נמצא בהזכרת נהרי-כוש בפרק ג', י של צפניה הרומזת לישעיהו י"ח א, שם ברור שהכוונה למצרים. אם
כך לפנינו נבואת חורבן למצרים שבדרום ואחריה נבואה דומה כלפי אשור בצפון "ויט ידו על צפון ויאבד את אשור" (יג) וראה אנציקלופדיה מקראית טור 67 ואילך. וראה להלן הערה מס' 40.
[26] K. Eillger ATD (1964)z. St
[27] הורסט כנ"ל לפסוקנו והייאט כנ"ל עמ' 28, לדעת הייאט משקפות גם נבואת ירמיהו י"ב ז-יג וט"ו, ה-ט וכן פרשת הרכבים שבפרק ל"ה מאורעות אלה. הייאט הפך עניין זה לקריטריון שעל פיו הוא קובע כי כל נבואותיו של צפניה לרבות נבואת התוכחה על יהודה הן מזמנו של יהויקים בן יאשיהו.
[28] מל"ב כ"ד, ב
[29] מל"ב כ"ג, ח
[30] ב. מייזלר (מזר) ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה ח' (תש"א) עמ' 35 ואילך.
[31] ארץ ישראל בתקופת המקרא (תשכ"ג) עמ' 326
[32] דהי"ב י"ג, יט
[33] י. אהרוני כנ"ל ועמ' 283, י. ליוור אנציקלופדיה מקראית ג' טור 420
[34] מל"ב כ"ד, יח.
[35] י. נוה, ידיעות כ"ה (תשכ"א) עמ' 119 ואילך.
[36] א. מלמט בימי בית ראשון (תשכ"ב) עמ' 43 ואילך.
[37] דבהי"ב כ"ו, ו.
[38] דבהי"ב כ"ח יח.
[39] שם, שם, כ.
[40] נראה כי יאשיהו הסתייע בחולשת ערי פלשת בעטיה של פלישת הסקתים עליהם מספר הרודוט כי גרמו להרס באשקלון (ראה הערה מס' 24) וחידוש שאיפותיה של מצרים להשתלט על פלשת שגם עליה מעיד הרודוט שם. יתכן שהיריבות בין מצרים ליאשיהו בפלשת שימשה עילה לנבואה הסתומה על הכושים בצפניה (ב', יב) וראה לעיל הערה מס' 25.
[41] M. Noth, ZDPV 58 (1935) s. 185 ff.ובפרוט במאמרו ב M. Noth, Das Buch Josua, HAT (1953) S. 14 f. 131 f.;
[42] כנ"ל עמ' 94.
[43] אנציקלופדיה מקראית ג' טור 421.
[44] כנ"ל עמ' 326
[45] אפילו הסדר של נבואות הגויים בפרק ב': פלשת, מואב ועמון וחורבן אשור ונינוה נראה כמכוון לסדר הכרונולוגי של התרחשות המאורעות.
[46] ירמיהו מ"ט א-ב.
[47] ירמיהו מ', יד; יחזקאל ב-ה, ג, ו, ח.
[48] כ"ה, ג.
[49] דה"א ה', ו, וגם כ"ב אולם ברור כי נשאר בעבר הירדן ישוב ישראלים עתידה לצמוח ה"פריה" היהודית של ימי הבית השני שבה שלט בית טוביה.
[50] אולי אין זה מקרה שירמיהו מזכיר את גד בלבד. עמון השתלטה על הישוב הישראלי באזור זה כפי שאפשר ללמוד מנסיבות של בית טוביה, אשר ראשיה נימנו עם משפחה יהודית מכובדת. קורא לאחד מבני משפחה זאת "טוביה העבד העמוני". בירתה נקראת בפפירוס זינון "בירתא של ארץ עמון" ראה ב. מייזלר (מזר) תרביץ י"ב (תש"א) עמ' 123-109.
[51] צפניה מדייק בדבריו: חבל הים יהיה ל"שארית בית יהודה", כי לפני הכיבוש האשורי, בימי עוזיה היה אזור זה שייך לממלכת יהודה של עוזיהו. השטחים שעליהם השתלטו מואב ועמון, לעומת זה, "שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום". כי שם היה עיקר דישוב ישראלי, ולא יהודי, ולפני הכיבוש האשורי, בימי עוזיהו וירבעם בן יואש, נהג שם מעין שיתוף שלטון (קונדומיניון) יהודי-ישראלי. עדות לכך שוב מדה"א ה', יז שם מסופר על מיפקד שנערך במשותף על ידי מלכי ישראל ויהודה (יותם מלך בקורגנציה עם אביו עוזיהו בשנות חוליו של זה. מ"ב ט"ו ה). וראה ניתוח סוגיה זאת אצל ב. עודד, תרביץ ל"ח (תשכ"ט) עמ' 217-216 והערה 40 שם.