שלוש פעמים נזכרת הצרעה במקרא בתפקיד מיוחד - לגרש את עמי כנען ממקומות מושכותיהם כדי לפנותם לבני ישראל :
| שמות כ"ג כח - | ושלחתי את הצרעה לפניך ונרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. |
| דברים ז' כ - | וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם (בעמי כנען) עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך. |
| יהושע כ"ד, יב - | ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם (את) שני מלכי האמורי. |
כך קרה לפסוק שלנו, משום שלתיבה "צרעה" הוראה נוספת על ההוראה השגורה, המציינת חרק הדומה לדבורה. אי הבנה היא עתיקה ואנו מוצאים אותה כבר בתרגומים הארמיים -
| אונקלוס לשמות כ"ג, כח: | ואשלח ית ערעיתא קדמך. |
| יונתן לשמות כ"ג, כח: | ואשדר ית אורעיתא קדמך. |
| ירושלמי(1) לשמות כ"ג, כח: | ואשלחית אורעיתא קודמיכון ערעיתא או אורעיתא הוא החרק המכונה דבור. |
גם חז"ל פירשו צרעה - החרק וכך נאמר בגמרא[2]:
"תנא: צרעה לא עברה עמהם. ולא? יהא כתיב "ושלחתי את הצרעה לפניך"! אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסרסתן מלמטה, שנאמר "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" וגו'. רב פפא אמר: שתי צרעות הואי, חדא דמשה וחדא דיהושע; דמשה עבר דיהושע לא עבר.
מן המדרש שלהלן[3] נוכח שחז"ל פירשו צרעה - אותו חרק ולא מלאך :
"כי שמי בקרבו, שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך ומלאך. אמר ליה משה איגי מבקש שילך מלאך עמנו אם אין פניך הולכים וגו'. אין אתה מהלך עמנו אין אנו זזים ממקומנו. אמר הקב"ה: חייך! אפילו מלאך לא אשלח לפניך אלא הצרעה אשלח לפניך שנאמר: "ושלחתי את הצרעה". כיצד היו האמוריים מתים! אמר רבי לוי : צרעות היו, מזווג לכל אחד, כל אחת ואחת היתה שופכת ארסה בתוך עיניו ומיד היה מת רבי חייא בר אבא אמר כיצד היו מתים? חולחול היה נכנס בהן והיו מתריזין והיו מתים לפני ישראל. היו האמוריים נטמנין במערה ונותנין אבן על פי המערה והיו שתי צרעות קורעות את האבן".
אמנם, יש בני אדם אלרגיים לארס הדבורה או הצרעה, עקיצתן בבשרו של אלרגי לארס זה עלולה להמיתו, ואף לגבי אדם שאינו אלרגי לכך העקיצה גורמת לתפיחה ולכאב, ולכן כל אדם בורח מן הצרעה ומן הדבורה. כשאדם מרגיז נחיל דבורים הן מתנפלות עליו, רודפות אחריו ומאיימות עליו בעקיצותיהן. מכאן לשון הכתוב[4]: "וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים". התקפתן של צרעות קשה עוד יותר: מצאנו שהיו מתפללים להסרת צרעות, נחשים ומזיקים אחרים שהטרידו קשה ישוב[5], ומספרת הגמרא[6]: יצאה צרעה מן הכותל ועקצה בן אדם בפדחתו ומת.
רובם של המפרשים הולכים בעקבות האגדות הללו[6]א:
רש"י - מין שרץ העוף והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים.
אבן עזרה - מכת הגוף מגזרת צרעת שתחלש כח הגוף.
הרמב"ן - ישלח המכה הזו באוויר ארצם כמו הארבה ששלח במצרים והילק והחסיל והגזם חילו הגדול שבא בימי יואל. וטעם לגרשה כי היא סבה בהם להתגרש מן הארץ כי תכסה את עין השמש ותחשך ולא יוכלו לבוא למלחמה ועוד כי תאכל את כל יגיעם בשדה.
האוצר לפין[7] - מין דבורה מדברית עוקצת עקיצה מסוכנת בארסה, ר' שמות כ"ג כח.
אברהם כהנא[8] - הצרעה מין שרץ העוף העוקץ בעינים ומסמאן והוא דומה לדבורה.
הרשקוביץ - זיידמן[9] - מחנות של צרעות שהטילו ארס באנשים ובבהמות והניסום ממקומם, כמו שהבטיח ה'.
מ.צ. סגל[10] - הצרעה שתשוך אותם.
יהודה קיל[11] - הצרעה, כנוי לשרץ עוף. הדומה במבנה גופו ואורח חייו לדבורה אבל אינו עושה דבש, עקיצותיה מכאיבות ויש בהן כדי להמית.
מ.א, ענת[12] - הצרעה, אחד החרקים הפוגעים באדם.
הרטום[13] - מביא את הפירוש כמו הנ"ל ומוסיף: ויש סבורים כי הוא פחד המביא לידי בהלה.
דרייויר[14] - אף הוא מפרש כאילו התנפלו על עמי כנען נחילים של צרעות שהבריחו את התושבים ממקומותיהם.
לעומת זאת, בעיני הולצינגר[15] הפירוש של צרעה - דבורת בר אינו סביר, והוא מביא את דעתו של שטרק (Strak) שזוהי אחת הדרכים לעורר אימת אלהים על האויב. ברוח זו מפרש גם קורט גלינג[16]; הוא מסתמך על בוכרט וגזניוס, המפרשים צרעה - אימה, פחד, גזניוס מציין שבלשון של שבטי דרום ערב מצוי השרש שפירושו לדכא, להפחיד.
ברוח זו מפרש גם מ.צ. קאסוטו[17]: "הצרעה אינה אלא הפחד המבוהל, הפאניקה, ושלחתי את הצרעה לפניך - גם אותה אשלח כחלוץ לפני מחניך. והצרעה הנזכרת גם בדברים ז', כ וביהושע כ"ד, יב אינה אלא הפחד המבוהל, הפאניקה, נרדף לאימה (מעין כפל העניין במלים שונות, וגם על זה השווה את הפסוק של שירת הים - תיפול עליהם אימתה ופחד). זהו כנראה הפירוש הנכון ביותר על הצרעה, הואיל וגם היו קוראים הערבים בשם שפירושו צרעה את הפאניקה המביאה לידי בריחה המונית". הקורא במקראות הנ"ל שבהם מבטיח הקב"ה את ניצחון בני ישראל על אויביהם בכוח הצרעה יקבל את פירושו של קאסוטו ללא פקפוק, שהרי הדברים מתפרשים מן ההקבלות הבאות[18]:
שמות כ"ג, כז-כח
את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם, אשר תבוא בהם; ונתתי את כל אויבך - אליך עורף. |
ושלחתי את הצרעה לפניך - וגרשה את החווי, את הכנעני ואת החיתי מלפניך |
תחילה בא הפחד בלב האויב, הם המומים ומבוהלים, הם נתקפים אימה, פונים עורף ובורחים. ה' שולח את האימה, וההקבלה - ה' שולח את הצרעה.
דברים ז', ח
וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם - עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך |
לא תערץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך: אל גדול ונורא |
ההקבלה היא ניגודית: כלפי האויב - ה' יטיל עליו אימה ופחד ; כלפי ישראל - אל פחד.
בהקבלה זו נמצא את המפתח לבעיה שלנו גם מבחינה לשונית ועל כך להלן.
יהושע כ"ד, יב
את ההקבלה לא נמצא בפסוק זה, כי אם בדברי רחב באזני המרגלים (ב', ט):
ואשלח לפניכם את הצרעה, ותגרש אותם מפניכם: שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך |
ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמעו: את אשר הוביש ה' את מי ים סוף לפניכם ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי... ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. |
ההקבלה של צרעה - אימה, פחד היא ברורה, אבל מהו שורש המלה הזאת, מהו הפועל ומה מקורו?
כבר אמרו חוקרי המקרא שהמלון המקראי הטוב ביותר הוא המקרא עצמו, שבכוח ההקבלות שבו ניתן להסביר מלים בלתי שגורות. אלא שהפעם עלינו להקדים להקבלה את היפוכן של האותיות; את השורש של התיבה צרעה עלינו לחפש בפעל ע'ר'צ' - ערץ.
ערץ הוא פועל עומד, והוראתו: חרד, ירא, פחד, לדוגמא: "ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם"[19], הוא גם פועל יוצא והוראתו: החרד, הפל פחד, לדוגמא: "ובאו במערות ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ"[20]. ומכאן השם מערצה - קול רעש מפחיד, לדוגמא: "מסעף פארה במערצה" קדמונינו יצרו בדמיונם המחשה של הפחד האלוהי וכבר עמד על כך יהושע שטיינברג[21] המפרש את המלה : צרעה[2]1א - (דמות המציינת את הפחד האלפי[22]) ומהי הדמות? לא דמות החרק, כי אם דמות של מלאך רע, שד. דמות זו[23] לא נשתמרה באגדות ובמדרשים שלנו, אבל היא מצויה באמונת השמרונים: שלשה שדים ידועים להם: עזאזל ובליעל והצרעה[24]. נאמר על כן שהצרעה שבשלשת הפסוקים שנידונו בזה שמתפקידה לגרש את עמי כנען איננה החרק הידוע בשם זה כי אם המלאך המפחיד, המטיל אימה. פירושם של פסוקים אלה - כי ה' ישלח לפני בני ישראל את מלאכו, אשר יטיל אימה על גויי הארץ, כדי שלא ילחמו, אלא יברחו מפניהם ויפנו את הארץ.
בתוך: בית מקרא, אלול תשל"א, עמ' 494-497.
[2] סוטה, ל"ו, ע"א.
[3] תנחומא, משפטים.
[4] דברים א', מד.
[5] תענית י"ד, ע"א.
[6] שבת פ', ע"ב.
[6]א אגדות על מחנות של שרצים, שתושבי הארץ בורחים מפניהם, מצוית אצל עמים שונים. לתושבי ברייטן שבצרפת דמיון מסוים לספרדים, בקשר לכך התרקמה אצלם אגדה שמוצאם מספרד ושגורשו מחצי האי האיברי מחמת פלישת נחשים (ז' וק. שארל-פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשה, בתרגום העברי עמ' 174). מובן שאלו הן אגדות-עם, שנוצרו בהשפעת כושר ההגזמה של הקדמונים. בטבע יש חוקיות מסוימת, המכונה בפי הביולוגים "שווי משקל ביולוגי" ובמציאות לא תתכן בריחת אוכלוסיה מפני צרעות או נחשים.
[7] תרע"ג.
[8] תרע"ו
[9] בפירושם ליהושע, תש"ב.
[10] תשי"א.
[11] תש"ל.
[12] תנ"ך לעם מפוסק ומבואר, תש"ל.
[13] 1956
[14] Rev. S. R. Driver, Exodus, The Cambridge, Bible, 1953.
[15] Holzinger בקומנטר של Marti, 1900
[16] Kurt Galling בקומנטר של Eissfeld, 1939.
[17] בפירושו לס' שמות, תשי"ט.
[18] החלוקה של החרוזים והפסוק ע"פ תנ"ך לעם מאת מ. א. ענת.
[19] דברים א', כט.
[20] ישעיהו ב', יט.
[21] ישעיהו י', לג.
[21]א תרגום: תאור של דמות המבטאה את הפחד האלהי.
[22] בפירושו לתרגומו של התנ"ך לרוסית, תרס"ד.
[23] דמות המסמלת את הפחד.
[24] י. בן-צבי, ספר השומרונים, מהדורת תש"ל, ע' 142 ראה גם : Jhon Bowman, Samaritanische. Probleme, 1967. S. 52.