"ויהי" - לשון צער

"ויהי ה' את יהושע, ויהי שמעו בכל הארץ. וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל" (ו', כז - ז', א).

המסורה חיברה שני פסוקים אלה בפרשה קצרה אחת. לכאורה, הפסוק הראשון הוא סיכום לכל הנסים של מעברות הירדן ושל כיבוש יריחו. בעקבותיהם הבינו כל ישראל וכל יושבי הארץ שה' עם יהושע. ולעומתו הפסוק השני הוא פתיחה לפרשת הטרגית והמצערת של הכישלון כעי ומעלו של עכן ועונשו.

מה היתה כוונת חז"ל, בעלי המסורה, בחברם יחד את הפסוקים?

"א"ר לוי, ואיתימא רבי יונתן : דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער. וכו' ויהי ה' את יהושע - וימעלו בני ישראל". (מגילה י', ע"ב, ועיי"ש בהמשך)

פרשת מבוא קצרה זו מכניסה אותנו להבנת רוחה של אחת הפרשיות החמורות שבספרנו.

יהושע, ואתו כל בית ישראל, נמצאים בפסגת ההצלחה. שמעו של יהושע הגיע לקצות הארץ. כי ה' אתו, ואין מי שיעמוד כנגדו. כיבוש הארץ כולה נראה בעיני כל, כמהלך פשוט, ללא סיבוכים וללא התנגדות ראויה לשמה. והנה, אנשי עיר קטנה וחלשה מעיזים להלחם, אעפ"י שהמרגלים שריגלוה לא ראו לה שום סיכוי. עצם עובדת עמידתם כנגד לוחמי ישראל ככר היתה יכולה להתמיה, אחרי כל מה שידענו מפחד האומות. אבל לא די בכך, אנשי העי גם מצליחים בהתנגדותם, ומכים את ישראל מכה מכאיבה וקשה. בנסיבות רגילות, במלחמות בין אומות, אין במכה כזו סיבה להתמוטטות ולמפלה - "כזה וכזה תאכל החרב" (שמ"ב י"א, כה).

מה בעצם קרה ? נפלו שלושים וששה איש מכין רבבות לוחמי יהושע. המסע על העי לא היה מתוכנן כראוי, המרגלים טעו בהערכתם. ישראל עדיין אינם מנוסים די הצורך בקרבות, שלחו לשם פחות מדי לוחמים. מה על יהושע לעשות? ימנה ועדת חקירה, יסיקו מסקנות, ויפיקו את הלקח מהכישלון. בפעם הבאה יתחשבו בלקחים, ובכך תסתיים הפרשה האומללה.

רק פסוק המבוא "ויהי ה' את יהושע, ויהי שמעו בכל הארץ" יכול להסביר לנו את גודל האסון. בלעדיו אין להבין כלל, מדוע "וימס לבב העם, ויהי למים" (ז', ה).

בלי "ויהי שמעו בכל הארץ" אין להבין כלל את תפילתו המזעזעת של יהושע "לתת אותנו בידי האמורי להאבידנו...והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול?" (ז', ט).

מאידך גיסא, לולא ה"נסתרות" אין כלל תשובה לדבריו המרגשים, שמעלה יהושע בתפילתו. לא יהושע, ולא ישראל, מסוגלים להבין את אשר קרה, כי לא ידעו את ה"נסתרות".

ולכן-פונה הכתוב אליך - הלומד והקורא - בגילוי ה"נסתרות" לפני שתלמד את הפרשה : אמנם נכון הוא שעד עכשיו היה ה' את יהושע, ושמעו היה בכל הארץ. אבל דע לך, הקורא, נעשה מעשה חמור ביותר, ללא ידיעת יהושע ורוב העם. היה מעל בחרם, ולכן היה חרון אף ה'.

שני הפסוקים גם יחד הם שמסבירים לנו את האירועים ואת התדהמה.

"ויכו מהם אנשי העי"

אחרי פסוקי המבוא נעיין נא בהתפתחויות ובאירועים.

יריחו נכבשה בדרך נס. היא שלטה על דרכי הכניסה לארץ מעבר לירדן. אחרי ההתבססות בערבות יריחו יש להתקדם אל מרכז הארץ ועיקרו - רצועת ההר העוברת לכל ארכה. ליהושע נראית העיר הקטנה עי, כיעד הבא לכיבוש. היא שוכנת בגובה ההר, סמוך למורדות המזרחיים. וכאשר תתבסס אחיזתם של ישראל במרכז ההר, יוכלו אחר כן לפנות מערבה דרומה וצפונה, לפי התנאים והנסיבות.

יהושע שולח מרגלים "עלו ורגלו את הארץ" (ז'. ב). הם חוזרים, ובשורה טובה בפיהם : "אל יעל כל העם. כאלפים איש או כשלושת אלפים איש יעלו, ויכו את העי. אל תיגע שמה את כל העם, כי מעט המה" (ג).

אין המרגלים סומכים על הנס בכיבוש העי, אלא לפי הערכתם אין צורך אלא בלוחמים מעטים בכיבוש בדרך תחבולות המלחמה.

יהושע סומך עליהם, ושולח שלושת אלפים, לפי הערכתם המרבית. הלוחמים עולים באפיקי הנחלים מגלגל ויריחו לעי. יהושע נשאר במחנה, ומתפלל על הצלחתם.

והנה קורה מה שלא ניתן לחשוב עליו כלל : "וינסו לפני אנשי העי, ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השכרים, ויכום במורד" (ז', ד-ה).

לוחמי יהושע הגיעו עד שער העיר. אבל אנשי העיר אינם מסתגרים בתוך העיר, כאשר עשו גבורי יריחו, אלא הם יוצאים למערכה לפני השער, ומכים בישראל מכה מכאיבה ביותר - כשלושים וששה איש - והלוחמים נשברו ברוחם, ובורחים על נפשם במורד התלול, לכיוון המחנה בגלגל.

מה רמז לנו הנביא בכותבו כשלושים וששה איש? כ"ף מציינת את השיעור המשוער, ולא את הודאי ("כאלפים איש או כשלושת אלפים איש" - פסוק נ). אילו היתה הכוונה לדייק במספר הנופלים לא היה כותב "כ", ואילו התכוון למספר משוער, לא היה מדייק במספר מסוים.

"תניא : שלשים וששה ממש, דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה : וכי שלושים וששה היו ? והלא לא נאמר אלא כשלושים וששה איש ! אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כנגד רובה של סנהדרין". (‎36 הוא רוב מ‎71-).

לדעת ר' נחמיה הכ"ף הוא כ"ף הדמיון, כאילו כתוב : ויכו מהם אדם אחד, אשר הוא שקול כמו שלושים וששה איש. לפי הקבלה שהיתה בידו לא נהרג אפוא אלא אדם אחד, אכל הוא היה גדול הדור, שריד לבני בניו של יעקב אבינו (ב"ב קכ"א. ע"ב).

תפילתו של יהושע

יהושע אשר עדיין אינו יודע על עוון עכן צופה בחרדה רבה את שעתיד להיות : "ויאמר יהושע : אהה ה' אלוקים ! למה העברת העביר את העם הזה את הירדן, לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. כי ה' מה אמר, אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו. וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ, ונסבו עלינו, והכריתו את שמנו מן הארץ - ומה תעשה לשמך הגדול" (ז', ז-ט).

וכי יהושע כפוי טובה הוא ? וכי באמת סובר הוא שניסי העברת הירדן היו לשווא ? וכי באמת מוותר הוא על מתנת ארץ ישראל, והיה מסתפק בישיבת עבר הירדן?. "אמר רב נחמן, אמר רב: תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות (משלי י"ח, כג).

תחנונים ידבר רש - זה משה.

ועשיר יענה עזות -זה יהושע. מאי טעמא? וכו'

אלא מהכא : "למה העברת העביר את העם הזה את הירדן". משה נמי מימר אמר: "למה הרעתה לעם הזה" (שמות ה', כב) ! אלא מהכא: ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן".

(רש"י : "משמע שטוב היה לנו שלא לקיים מצוותך, שאמרת לנו "קום עבור את הירדן !") (סנהדרין מ"ד, מ"א). שאלת "למה?" שאל גם משה רבנו. אמנם בגלל שאלה זו דיבר ה' איתו משפט (רש"י שמות ו', ב). אבל "לפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים" (ש"ר שם). אם כן, שאלה זו היא עדיין בגדר "תחנונים", כי מנהיגם של ישראל מצטער בצערם של ישראל, ויהושע למד מרבו. אבל דבריו שמוטב היה לא לקיים מצות ה' הם נקראים "עזות" כפי חז"ל.

ועם כל זאת, יש לנו לנסות ולהבין את דברי יהושע, אנחנו שקראנו את פרשת המבוא יודעים שהיה חרון אף על ישראל, אבל יהושע ראה רק את שלפניו. בעיניו נפסקה שרשרת הניסים, שהביאה אותו עד הלום. אפילו אם המרגלים טעו בהערכתם את כוחה של העיר, הרי הבטיחו ה' שהוא יהיה אתו. ואם כן : מהו אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו? (עי' רמב"ן דברים כ ', א). איך הוא צריך להבין את המכה המכאיבה מאד? הוא אינו יודע את הסיבה, אבל רואה הוא שישראל נתונים עתה בהסתר פנים, תחת כוחות הטבע והמקרה ומנהגו של עולם.

בלי הנהגה ניסית, אין לדעתו של יהושע, יכולת ביד ישראל לכבוש ולנצח את שבעת העממים "אשר כגובה הארזים גבהו, וחסן הוא כאלונים" (עמוס ב', ט). ולכן הגיע למסקנה : ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. מצוותך לעבור את הירדן היתה בנויה על הנהגה ניסית, ובהיעדרה מוטב היה להישאר שם.

"עשיר יענה עזות" - יהושע היה "עשיר" בכיבוש הארץ בדרך הניסית, ולכן הוא "יענה עזות" (בחול"ם!) - מלים עזות וקשות - בעת שהוא סובר שנסתלקה ההשגחה המיוחדת, ללא ידיעת הסיבה לכך. "ומה תעשה לשמך הגדול?" גם את טענתו וחששו מפני "חילול השם" למד יהושע מרבו, והוא עוד עולה עליו. משה רבנו טען טענת חילול השם במעשה העגל (שמות ל"ב, יא - יב) ובמעשה המרגלים (במדבר י"ד, יג-טז), בזמן שעוד אפשר היה למנוע את הגזירה. וכן הוא אומר בשירתו, הכוללת את כל המוצאות את עם ישראל: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו וגו'. אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם - לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת" (דברים ל"ב, יט-כז). אבל כאן כבר נהרגו כשלושים וששה איש, וכבר הפך ישראל עורף לפני אויביו ! והשאלה היא : כיצד יתוקן חילול השם - כפי שהבינו יהושע - אחרי הכישלון?

ההסבר הפשוט בטענת "חילול השם" הוא "למה יאמרו הגויים?" "מכלתי יכולת ה'", "איה אלוקיהם?" הגויים יחשבו מחשבות תפלות על כוחו של ה', "ולא ה' פעל כל זאת".

והנה קובע הרמב"ן (דברים ל"ב, כו, ד"ה "אשביתה"): "והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו. אבל ה' ברא את האדם בתחתונים, שיכיר את בוראו ויודה לשמו וכו'. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלוקי האלקים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים.

והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו, ולא יסופר עוד בהם. ואם אדם יזכור כן, יחשבו כי היה כוח מכוחות המזלות והכוכבים, וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטילה לגמרי, ולא ישאר בהם יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי - מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו, והיודעים אותו מכל העמים".

בעקבות הסברו זה של הרמב"ן נוכל עוד להעמיק בהכנתם של דברי יהושע בתפילתו : אם תיתן אותנו ביד האמורי להאבידנו, והם יכריתו את שמנו מן הארץ, הרי תהיה כוונת הבריאה בטילה, כי לא ישאר עוד יודע את בוראו. ואם נשקול במאזניים את מתנת ארץ ישראל בכף אחת ואת כוונת הבריאה בכף השניה, אין ספק שהכף השניה תכריע. ולכן : ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן - היה כדאי שנשב שם. ולא תהיה כוונת הבריאה בטילה. אם עם ישראל ח"ו לא יהיו קיימים, אין ערך בכל הנסים והמופתים, כי אין מי שיכיר בהם, אלא ייחסו אותם לכוח המזלות, ולכן : למה העברת העביר את העם הזה את הירדן ? לא היה צורך בכל הנסים !

ואם כן, אלו הם דברי ה"עזות" של יהושע : למען שמך הגדול, שהוא כוונת הבריאה כולה, היה טוב לנו שלא לקיים מצוותך לעבור את הירדן. קיום מצוות הבורא הוא העמוד שעליו עומדת הבריאה, אבל כאשר כוונת הבריאה בטילה, אין צורך בעמוד זה.

"קם לך!"

" א"ר אלעזר: אין אדם חשוב רשאי לפול על פניו. אלא אם כן נענה כיהושע בן-נון, שנאמר: ויאמר ה' אל יהושע, קם לך! למה זה אתה נופל על פניך".

בטוח היה יהושע שייענה בתפילתו, ולכן נפל על פניו. והוא נענה. והוכחתו של רבי אלעזר מהמלה "קם לך": קם לך כתיב - "עמד לך מה שהתפללת לפני" (רש"י שם).

ועוד דרשו חז"ל מלים אלה: "מה תלמוד לומר "קם לך" ?

אמר לו: אתה גרמת להם ! (רש"י: "שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו").

לא רק היענות לתפילתו יש בתשובת ה', אלא גם תוכחה. ועוד תוכחה נוספת שמעו חז"ל בדברי ה': "ויאמר ה' אל יהושע : קם לך , (רש"י בתורה (דברים ג', כח) : קם לך כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה !) למה זה אתה נופל על פניך? לא כך אמרתי למשה רבך מתחילה : אם עובר (יהושע) לפניהם - עוברים, ואם לאו, אין עוברים, ואם מנחילם - נוחלים, ואם לאו אין מחלים. ואתה שלחתם, ולא עברת לפניהם !"

הנה כי כן, בשתי מלים קצרות אלה "קם (בלי וי"ו) לך !" ראו חז"ל גם רמזים למעלתו של יהושע, אילו עברת לפני הלוחמים לא היו נכשלים בכיבושה, כי כך הבטיח הקב"ה למשה רבנו "כי הוא עובר לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם" (דברים ג', כח), ועוד הפעם "יהושע הוא עבר לפניך - ועשה ה' להם וגו' ונתנם ה' לפניכם" (שם ל"א, ג-ה), ועל חטאו של עכן היתה תגובה בדרך אחרת. ואילולא החרם שהחרמת את שלל יריחו, לא היה עכן חוטא כלל. אם כן, אתה הוא שגרמת !

הורו חז"ל למנהיגיהם של ישראל וגדוליהם את רוחב מידת הזהירות ואת עומק שיקול הדעת שבהם עליהם לפלס דרכם. כי האחריות על כל התוצאות תיפול עליהם, גם אם לא היו מודעות להם כלל.

כל ישראל ערבים זה בזה

"חטא ישראל - וגם עברו את בריתי, אשר צוויתי אתם - וגם לקחו מן החרם - וגם גנבו - וגם כחשו - וגם שמו בכליהם. ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם, ערף יפנו לפני אויביהם, כי היו לחרם. לא אוסיף להיות עמכם, אם לא תשמידו החרם מקרבכם".

שני לקחים יסודיים למדנו מתשובת ה' לתפילתו של יהושע :

א. הערבות הכלל-ישראלית - חטא ישראל, ולא אחד מהם.

ב. חומרת המעל בחרם - לא אוסיף להיות עמכם - הסתלקות השכינה.

הבה ונשמע את דברי חז"ל בדברים אלה:

"ועד השתא, מאי טעמא לא איענוש? (מדוע לא נענשו ישראל על החטאים הקודמים של עכן, כמו שנענשו על המעל בחרם יריחו?)

א"ר יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון : לפי שלא ענש ("המקום את הצדיקים שבישראל" - רש"י) על הנסתרות ("שביד עוברי עבירה, אלא על העבירות הידועות" - רש"י) עד שעברו ישראל את הירדן, ("ושמעו וקיבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה בזה וכו' מיד נענשו זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות חברו. ובימי עכן כבר עברו את הירדן" - רש"י). כתנאי: הנסתרות לה' אלקים, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט, כח).

למה נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן שב"עד" ? מלמד שלא ענש על הנסתרות, עד שעברו ישראל את הירדן. דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה : וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר "עד עולם" ! אלא כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן. (ועיי"ש רש"י ותוספות). אלא עכן, מאי טעמא איעעש ("ישראל עליה, הלא מן הנסתרות הוא" - רש"י) ? משום דהוו ידעי ביד אשתו ובניו". . (סנהדרין מ"ג, ע"ב). נחלקו רבותינו ז"ל עד היכן מגיעה מידת הערבות, אחרי שקבלוה בהר גריזים ובהר עיבל -' אם רק על הנגלות, כדברי ר' נחמיה, או גם על הנסתרות, כדברי ר' יהודה. וממילא גם נחלקו אם מעלו של עכן היה מן הנסתרות או מן הנגלות, כי אשתו ובניו ידעו עליו אבל על עצם הערבות אין שום מחלוקת (ועי' גם סוטה ל"ז, ע"ב).

"חטא ישראל" - כל ישראל כאילו חטאו (ראה מ"ד). כיצד נסביר מידה זו?

כלל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד ואחד מישראל הוא אבר אחד שבגוף. וכאשר יחלה אבר אחד. הרי הוא גורם להתפשטות המחלה בכל הגוף, וכל הגוף חולה. וכל זמן שהאבר החולה לא יתרפא או ינותח, אין מרפא לגוף כולו. משל נאה משלו חז"ל בעניין זה :

"תני חזקיה: שה פזורה ישראל (ירמיה נ', יז) - נמשלו ישראל לשה. מה שה זה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו, וכל איבריו מרגישים, כך הם ישראל.

תני רשב"י : משל לבני אדם שהיו בספינה. נטל אחד מהם מקדח, והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? ! אמר להם: מה איכפת לכם? לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.

נראה שבמשל זה משיב רשב"י על הטענה הנשמעת : רעיון הערבות ותוצאותיה נוגדים כביכול את הנאמר בנבואת יחזקאל (י"ח), כי "הנפש החוטאת היא תמות" ו"צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה". והדברים שם לא נאמרו על דין בשר ודם, אלא בדין שמים מדובר.

אבל אין הדבר כן. הקודח בספינה לא את עצמו בלבד הוא מסכן, אלא את כל נוסעי הספינה. ואם לא ימנעו את מזימתו, הרי כולם יטבעו, אעפ"י שלא גרמו כלל את האסון שבא עליהם. אם כן, הטביעה אינה עונש על מעשיהם, אלא תוצאה ממעשה היחיד, מפני שכולם יחד הם באותה ספינה. (וברור שאין דין בלא דיין - אלו הטובעים היתה להקב"ה סיבה אחרת לקבצם יחד באותה ספינה טובעת. וידוע דבר זה בדברי חז"ל, ואכמ"ל).

על נוסעי הספינה כולם מוטל למנוע בכל דרך אפשרית את מעשה היחיד, כי אם לא יעשו כך. יחייבו גם את עצמם (עי' סנהדרין כ"ז, ע"ב).

אולם הערבות כוללת, לדעת רבי יהודה, גם את הנסתרות, אחרי שקבלוה ישראל בברכות וקללות. ונשאלת השאלה, מה יכלו לעשות, כדי למנוע את מעל עכן ? הרי לא יכלו לא למנעו ולא הענישו, כי לא ידעו עליו כלל. ומדוע נתפסו כולם על מעלו ?

התשובה היא בהרחבת משל הספינה. מה יקרה לנוסעי הספינה. אם לא ישימו לב לקודח, והוא יעשה את מעשהו הנפשע נסתר מעין רואה ? וכי בגלל זה לא תטבע הספינה ? הוי אומר, הטביעה אינה עונש על מחדל, אלא תוצאה, ותוצאת מעשה היחיד תהיה אותה תוצאה, בין בגלוי בין בנסתר. בקבלת הר גריזים והר עיבל הושיבו ישראל את עצמם יחד באותה ספינה, בין לטוב בין למוטב:

"כל איש ישראל (דברים כ"ט, ט) - כולכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וצדיק יסוד עולם" (משלי י'. כה). וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן : הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, ועל כל עדת ישראל היה קצף" (יהושע כ"ב, כ).

ודוק : ערבים "זה בזה" ולא "זה לזה". הערבות היא עירוב זה בזה - כולם מעורבים יחד כגוף אחד.

הסתלקות ההשגחה המיוחדת

נפנה עתה ללקח השני מתשובת ה' ליהושע : חומרת המעל בחרם. גם כאן נשמע דברי חז"ל :

"ר' עקיבא אומר : החרם הוא השבועה, השבועה היא החרם. וכל מי שמפר את החרם, כאילו מפר את השבועה. וכל מי שיודע הדבר, ואינו מגיד, בא עליו החרם, ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו, שנאמר : וכלתו ואת עציו ואת אבניו (זכריה ה', ד. וראה שם שמדובר בנשבע לשקר).

למה כתוב כאן "גם" חמש פעמים? ללמדך שכל העובר על החרם כעובר על חמשה חומשי תורה, וכל עבירות נפרעין ממנו, וחרם נפרעין ממנו ומכל הבריות, שנאמר : אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ, ואמלל כל יושב בה (הושע ד', ב-ג) . וכן אתה מוצא בעכן וכו'".

ואותו מעשה של היחיד מפורט בדברי ה' בששה מעשים של כל ישראל (וראה רד"ק המסביר את הפירוט): חטא ישראל, עברו בריתי, לקחו. גנבו, כחשו ושמו בכליהם.

חרם ושבועה אינם חלים אלא על ידי ביטוי שפתיים - כמה גדול הוא האדם, אשר בפיו בלבד עלול לגרום לביטול כוונת הבריאה ולחורבנה. אכן, "ויהי האדם לנפש חיה" - לרוח ממללא (ת"א לבראשית ב, ז'). אין פלא אפוא, שרק תפילתו של יהושע יכלה להציל את ישראל מאסונות נוספים, כאשר הי"ת גילה לו את חומרת החטא, ואת הדרך בה יתוקן : עד שלא תשמידו את החרם מקרבכם. לא תוכלו עוד לעמוד לפני אויביכם, ותתנו להם עורף. אתם עצמכם הייתם לחרם למנודים, כפי שיהושע עצמו הזהיר: "ורק אתם שמרו מן החרם. פן תחרימו ולקחתם מן החרם. ושטתם את מחנה ישראל לחרם, ועכרתם אותו (ו', יח). ולכן הסתלקה מכם השכינה וההשגחה המיוחדת, ואתם נתונים תחת פגעי הזמן כמנהגו של עולם.

הגורל

כיצד יהיה התיקון ?

"קם קדש את העם, ואמרת התקדשו למחר. כי כה אמר ה' אלוקי ישראל : חרם בקרבך ישראל לא תוכל לקום לפני אויביך, עד הסירכם החרם מקרבכם. ונקרבתם בבקר לשבטיכם. והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות, והמשפחה אשר ילכדנה ה' תקרב לבתים, והבית אשר ילכדנו ה' יקרב לגברים. והיה הנלכד בחרם יישרף באש, אתו ואת כל אשר לו, כי עבר את ברית ה'. וכי עשה נבלה כישראל". (ז', יג-טו).

בית ישראל עדיין בהלם מחמת המכה שספגו בעי. הם ראו את נפילת אפיו ותפילתו של יהושע ושל הזקנים. והם יודעים שדבר חמור נפל בישראל.

ואז באה אליהם הזמנתו של מנהיגם; קום קדש (- זמן) את העם - היום, מיד - ואמרת: התקדשו : ( - תהיו מזומנים) למחר. את הגורל יטילו מחר בבוקר. ומדוע אל יטילו את הגורל מיד באותו יום ?

ההכרעה כבדת המשקל על פי ה' וקבלתה טעונות התכוננות והתקדשות והרהורי תשובה. גם בימיו של משה רבנו נדחתה הכרעה כבדת משקל דומה ליום המחרת: "בוקר וידע ה' את אשר לו" וגו' (במדבר ט"ז, ה). ומדוע לא גילה לו הקב"ה ליהושע את המועל בחרם ? ומה היה צורך בגורל?

"בשעה שאמר הקב"ה ליהושע "חטא ישראל", אמר לפניו: רבש"ע, מי חטא ? אמר ליה: וכי דילטור (= מלשין) אני? לך, הפל גורלות. הלך והפיל גורלות. ונפל הגורל על עכן".

שלמה המלך אומר במשלי (ט"ז, לג) : "בחיק יוטל את הגורל - ומה' כל משפטו". משפטו של ה' יתגלה, אפוא, בגורל, אבל אין זו דילטוריא. כי הרי לא הוציא זאת מפיו. לימדנו הקב"ה באורח תשובתו ליהושע, שעל האדם להיזהר מלהוציא מפיו מלים אשר יוכלו לגרום ביושו של אדם אחר, אפילו במקרה של חטא חמור כחטאו של עכן. אמנם הגורל יגלה את החוטא לעיני כל, כי כדי לזכות את ישראל, הם חייבים להענישו. אבל ה' לא יוציא את הדברים בפירוש בפיו. (ועי' כל הסוגיא בסנהדרין י"א, ע"א, וב"חכמת שלמה" למהרש"ל שם). כיצד "נלכד" עכן?

"וישכם יהושע בבקר -

ויקרב את ישראל לשבטיו ויקרב את משפחת יהודה ויקרב את משפחת הזרחי לגברים ויקרב את ביתו לגברים

- וילכד שבט יהודה, - וילכד את משפחת הזרחי, - וילכד זבדי, - וילכד עכן בן כרמי כן זבדי בן זרח למטה יהודה". (טז-יח)

השכם בבוקר עומדים כל ישראל - אחרי לילה של התקדשות והיטהרות - לפני יהושע ולפני אלעזר בן אהרן, הכהן הגדול, הלבוש בבגדי כהונה גדולה :

"ראה יהושע בשנים עשר אבנים של כהן גדול, שהן כנגד י"ב שבטים. וכל שבט שהיה מצוה בידו, היתה מגיהה אורה, וכל שבט שהיה בידו דבר עבירה, לא היתה מגיהה אורה. וידע ששבט יהודה מעל בחרם. והפיל גורלות, ונלכד עכן".

שבט יהודה נלכד על-ידי אורים ותןמים. כל שאר השבטים, שלא היתה עבירה בידם, האירה אבנם שבחושן. והמשפחה והאיש נלכדו על-ידי הגורל.

מכסה פשעיו לא יצלח

עתה, שנודע במשפט האורים והגורל מי הוא המועל בחרם, היה על יהושע לקיים בו את כל המצווה, כפי שציווהו ה': "והיה הנלכד בחרם" וכו' (טו'). מדוע יהושע לא סמך על ציוויו של ה' ? ולמה הוא פונה אל עכן בדבריו הנלבבים: "בני, שים נא כבוד לה' אלוקי ישראל, ותן לו תורה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני (יט) ? "אמר לו (עכן) יהושע, בגורל אתה בא אלי ? ! אתה ואלעזר הכהן, שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל, על אחד מכם הוא נופל. אמר לו (יהושע): בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתחלק בגורל, שנאמר: אך בגורל יחלק את הארץ". (במדבר כ"ו, ע"ב). (סנהדרין מג. ע"ב).

ובירושלמי מוסיף עוד טענה שטען עכן:

"...ולא עוד, אלא למשה רבך לית מידמוך אלא תלתין או ארבעין יומין ( - אין ממיתתו אלא ל' או מ' יום) - לא כן אלפן (=לימדנו) משה רבן: "על פי שנים עדים" (דברים י"ז, ו)? שריתה טעי (= התחלת להיות טועה בדין)?

באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל וכו'".

(ירושלמי סנהדרין פ"ו, ה"ג). וזו היא שימת הכבוד לה', שיתברר לעיני כל ישראל שהגורל היה מאת ה', ובכך גם יתברר לעתיד, שחלוקת א"י על פי הגורל מאת ה', ולא תהיה שום אפשרות של ערעור והרהור, ולא יוציאו עוד לעז על הגורלות. אחרי משפטו של ה' אין עוד שום ספקות באשמתו של עכן, והוא חייב מיתה גם ללא עדים. ומה היא "התודה" שיתן? ולשם מה יתן אותה? "היה רחוק (הנדון לסקילה) מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: "התוודה ! " שכן דרך כל המומתים מתוודים. שכל המתוודה יש לו חלק לעוה"ב, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע : בני שים נא כבוד וכו' ותן לו תודה ! ויען עכן את יהושע ויאמר : אמנה אנכי חטאתי (לה' אלוקי ישראל) וכזאת וכזאת עשיתי (כ). ומנין שכיפר לו וודויו? שנאמר: ויאמר יהושע, מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה , (כה) - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא !"

יהושע דואג גם לשלום נשמתו של החוטא, ורוצה להביאו לחיי העוה"ב. הוא היה יכול להענישו כמצווה עליו, אבל הוא רואה בו את "בנו", שיש לדאוג לו, על אף חטאו הכבד מנשוא. ויודע יהושע את כוחו הגדול של וידוי אמיתי, הבא מלב כואב ומתחרט. רק אחרי וידוי זה תהיה מיתתו כפרה על כל עוונותיו.

אבל עדיין לא רצה עכן להודות. ויהושע עוד היה צריך לפתותו (עי' סנהדרין שם, ובחידושי אגדות למהרש"א שם).

ואחרי כל השכנוע והפיתוי מסרו לנו חז"ל את הגורם הסופי להודאתו:

"מיד (אחרי דברי יהושע לעכן) נפלה מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה, והרגו מישראל כתות כתות. כיון שראה עכן כך, אמר בלבו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואני, על ידי, נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא החוטא והמחטיא. מוטב שאודה על פשעי לפני ה' ולפני יהושע, ואל תבוא תקלה על ידי.

מה עשה עכן ? עמד והשמיע קולו ("ויען עכן" - בהרמת קול ! ) לכל העדה, והסו כל העדה לפניו, ואמר ליהושע : אמנה אנכי חטאתי לה' אלוקי ישראל".

מאוחר מאוד תפס עכן שהוא "חוטא ומחטיא", שהוא היחיד גורם תקלות חמורות לכלל ישראל, ודורס עולם מלא. נתבונן נא בעיקשותו של אדם זה. אמש, כאשר יהושע הכריז "חרם בקרבך ישראל !" הרי ידע את האמת שהוא המועל, וגם ידע שעם ישראל לא יוכל לקום לפני אויביו עד הסירם החרם מקרבם. האם לא הרהר בתשובה כל הלילה? האם עדיין לא הבין את חומרת מעשיו?

והיום בבוקר, כשמשפט האורים והגורל לכדוהו לעיני כל ישראל, ולא היה עוד ספק שהי"ת הוא שהצביע עליו, גם אז עדיין הוא מנסה להכחיש את אשמתו הכבדה, ומערער על עצם הגורל ועל הרשעתו. בלי עדים. וכי סבור היה, שה' - היודע את כל הנסתרות - יתעלם מפשעו אך ורק מפני שהוא מכחישו בעזות פניו? וכי כופר הוא בהשגחה ובגמול? וגם כאשר מנהיגם של ישראל ונביא ה' פונה אליו בדברי נועם משכנעים ומפתים, עדיין הוא עומד במרדו, עד כדי כך שגם שבטו, בית יהודה. מוכנים לצאת למענו לריב עם שאר השבטים, אעפ"י שגם הם ידעו שאבנם שבחושן העידה על אשמתו של בן שבטם.

הוי, כמה קשה היא חמדת הממון - "ואחמדם ואקחם" (כא) - כמה היא מסנוורת את האדם לעבור עבירות חמורות ביותר, וער כדי כפירה בהשגחה ובגמול.

רק בראותו את מלחמת האחים העלולה להתפשט התוודה : "ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה, אנכי חטאתי לה' אלוקי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי. וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה, ומאתים שקלים כסף, ולשון זהב אחד מחמשים שקלים משקלו - ואחמדם ואקחם". (כ-כא)

חמדת הממון היא שהעבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו. והחמדה והתאווה מורות לאדם היתר, אפילו מן התורה :

"אמר ליה : וארא בשלל וגו'. אמר : הסתכלתי מה שכתוב בתורה "ואכלת את שלל אויביך (דברים כ', יד). ואחמדם ואקחם - ואל תאמר, שאני הייתי צריך, שאין בשבט יהודה עשיר ממני ! " (תנחומא מסעי ה). "אוהב כסף לא ישבע כסף" - אמר שלמה המלך (קהלת ה', ט). לא היה עשיר כעכן, ועוד הוא חומד ממון. ולכן הוא רואה לפניו רק "שלל" ולא "חרם", והשלל הרי התורה עצמה התירה לישראל. "נבל ברשות התורה" - כאילו , אבל עתה, כאשר סרה עיקשותו, הוא מתוודה וידוי שלם : "וכזאת וכזאת עשיתי" - לא רק עתה מעלתי בחרם יריחו, אלא גם בימי משה רבנו כבר עברתי ושניתי, ומעלתי בחרמים אתרים (עי' סנהדרין מ"ג, ע"ב, ורש"י שם ורד"ק כאן). ויהי רצון, שמיתתי תהיה גם כפרה על המעילות הקודמות. אכן, מכסה פשעיו לא יצליח - ומודה ועוזב ירוחם

וישב ה' חרון אפו

עכן הודה בחטאו הכבד, וגילה את מקום המטמון בדיוק : "והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, והכסף תחתיה" (כא).

"וישלח יהושע מלאכים, וירצו האהלה - והנה טמונה באוהלו, והכסף תחתיה. ויקחום מתוך האהל, ויבאום אל יהושע ואל כל בני ישראל, ויצקם לפני ה'". (כב-כג)

למה רצו, ועל מה רצו? מפני מה שלח יהושע? כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה, ולא יוסיפו מחלוקת. לפיכך שלח יהושע מהרה".

מנהיגם של ישראל רואה את סכנת המחלוקת הנמשכת. שבט יהודה המיוחס עוד עלול לנסות לחפות על החרפה על ידי העלמת הראיה על אמיתות הודאתו של עכן, ובכך לגרום להרהורים על צידוק הדין ולהמשך המחלוקת. שליחי יהושע מקדימים את בני יהודה, וההוכחה מונחת עתה לפני כל בני ישראל ולפני ה'.

"ויציקום לפני ה' - אמר רב נחמן: בא וחבטם לפני המקום.

אמר לפניו: רבש"ע ! על אלו תיהרג רובה של סנהדרין? !" (סנהדרין מ"ד ע"א) "מהו ויציקום? אמר יהושע לפני הקב"ה : רבש"ע ! על אלו אתה כעסת על בניך? הרי נתונים הם לפניך!"

כל צערו ויגונו של יהושע מובעים בהצגת הכסף והזהב והכלים לפני ה'. איש אחד יחטא - ועל כל העדה תקצוף ! כמה גדולה היא הערבות!

"ויקח יהושע את עכן בן זרח, ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב, ואת בניו ואת בנותיו, ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו, ואת אוהלו ואת כל אשר לו, וכל ישראל עמו, ויעלו אתם עמק עכור. ויאמר יהושע : מה עכרתנו יערכך ה' כיום הזה. וירגמו אתו כל ישראל אבן, וישרפו אתם באש, ויסקלו אתם באבנים". (כד - כה).

"אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: אם הוא חטא, בניו ובנותיו מה חטאו? אמר ליה: ליטעמך ( = לדעתך), אם הוא חטא, כל ישראל מה חטאו ? (לא רק את בניו ובנותיו לקח יהושע, אלא גם את כל ישראל עמו !). אלא לרדותן (רש"י: "שיראו את קלקולו, ויזהרו בעצמן, ולא יוסיפו למעול בחרם".) - הכי נמי לרדותן (אבל לא להמיתם). וישרפו אותם באש, ויסקלו אותם באבנים. בתרתי? (מדוע נידונו בשני עונשים?) אמר רבינא: הראוי לשריפה - לשריפה ("כסף זהב ובגדים" - רש"י). הראוי לסקילה - לסקילה" ("שורו ובהמותיו" - רש"י) (סנהדרין מ"ד, ע"א). אמור מעתה: עכן - בסקילה ובשריפה. נחרם והמטלטלין - בשריפה ורכושו החי - בסקילה ובנותיו ובניו וכל ישראל - באו לראות וללמוד את הלקח. (ועי' בפרקי דר"א לח דרך אחרת בהסבר הפסוקים). ולמה נידון עכן בסקילה, ולא נידון רק בשריפה כמצוות ה': "והיה הנלכד בחרם ישרף באש" (טו)? ללמדך שהודה עכן כי בשבת גנב והוציא מיריחו, והטמין בתוך אוהלו. ונסקל על חילול שבת, ונשרף על שמעל בחרם". (תנחומא מסעי ה). על חילול שבת נאמר בתורה בפירוש: רדום אותם באבנים כל העדה (במדבר טו, ל"ה) ועכן עשה שלוש מלאכות: הוציא מרשות לרשות, העביר ארבע אמות ברשות הרבים במחנה ישראל, וחפר באוהלו כדי להטמין החרם. ולכן נתחייב סקילה, בנוסף על מעילתו בחרם, שעליה נידון בשריפה כמצוות ה'. "ויקומו עליו גל אבנים גדול עד היום זה - וישב ה' מחרון אפו. על כן קרא שם המקום ההוא עמק עכור עד היום הזה". (כו). כך נעשה עכן בן כרמי מורה דרך לשבים בתשובה שעה אחת לפני מיתתם בבית הדין: "זבח תודה יכבדנני (תהילים נ', כג) - זה עכן, שזבח את יצרו בתודה וכו' ושם דרך (שם) - שהראה לשבים את הדרך. אראנו בישע אלוקים (שם) - והה"ד: ובני זרח, זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמישה" (דבהי"א ב', ו) : זמרי - ריב"ך אמר: זה עכן, ולמה קוראו זמרי? שעשה כמעשה זמרי. ורבנן אמרי: שנזמרו ישראל על ידו. איתן - זה אברהם אבינו, ע"ש "משכיל לאיתן האזרחי" (תהילים פ"ט). הימן - זה משה, שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב) רשב"נ אמר: זה עכן, ע"ש "אמנה אנוכי חטאתי" כלכל - זה יוסף, ע"ש "ויכלכל יוסף" (בראשית מ"ז). ודרע - זה דור המדבר, שכולו דעה. כלם חמשה - וכי אין אנו יודעים שכולם חמישה ? אלא מלמד שאף עכן היה עימהם לעוה"ב. וכן אמר יהושע : "יעכרך ה' ביום הזה" (כה) - היום הזה אתה עכור, ואין אתה עכור לעתיד לבא".

עכן עשה מעשה זמרי, ונזמרו ישראל על ידו. אבל הוא זבח את יצרו, והודה על חטאו, וכך הוא הראה דרך לשבים. ומכאן שזכה להיות עם אברהם אבינו, משה רבנו, יוסף הצדיק ודור המדבר בעולם הבא. מעשיו הם שגרמו ל"ויחר אף ה' בבני ישראל" (א), ועתה שנתכפר חטאו בשלמות - "וישב ה' מחרון אפו". (כו)

"... בכה עכן בכיה גדולה ואמר : "אוי לי, אף חרם שנטלו חברי מן המדינים ונתנו לו למשה, אני לא נתתי לו, לפיכך באתה עלי בושה גדולה וכלימה".

"...הודה עכן שבשבת גנב אותם והוציאו מיריחו והטמין בתוך אהלו ונסקל על חילול שבת ונשרף על שמעל בחרם".

"...ואת בניו ואת בנותיו - אלו מפני מה מתו? מפני שידעו בדבר ולא הגידו, סקילה ושריפה על שמתו עליו שלושים וששה צדיקים..."

בתוך: שמעתין, כ"ב תשמ"ה, עמ' ‎5-13.

כוונתם של רשימות אלה היא:

א. ביסוס לימודם של ספרים אלה על הדיוק בכתובים. על דרכן של הפרשנים המקובלים, ועל דברי חז"ל.

ב. הבנת רקע האירועים והאישים מתוך העמדתם ביחסי הזמן והמקום המתאימים.

ג. פיתוח נושאים והעלאת בעיות המתעוררות בעקבות הלימוד. והטיפול בהם בדרך שהורונו קדמוננו ז"ל.

ד. הפקת לקחים מוסריים. אמונתיים ומעשיים. אשר לשמם נכתבו ספרים אלה ברוח הקודש ונתפרשו במדרשי חז"ל. ה. ראיית כל כתבי הקודש כשלימות אחת. שניתנו מרועה אחד, יחד עם דברי חכמים כדרבונות.