"וה' אמר אל אברם [אחרי הפרד לוט מעמו] :
"שא-נא עיניך וראה [מן המקום אשר אתה שם]
צפונה ונגבה וקדמה וימה.
כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם.
ושמתי את זרעך כעפר הארץ [אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה]
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.
ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון
ויבן שם מזבח לה' ".
בעיון ראשון נראה שנושאה העיקרי של נבואה זו הוא הבטחה מחודשת לירושת הארץ[1], אלא שמיד מזדקרים לנגד עינינו קשיים:
הקושי הראשון הוא אותם קטעי פסוקים (אשר הקפנו לעיל בסוגריים) הנראים לכאורה שאינם מוסיפים דבר לנושא הנדון. הקושי השני הוא לשם מה הובא כאן פסוק ט"ז העוסק בריבוי זרע אברהם בתוך חמשת הפסוקים העוסקים כולם בירושת הארץ, והקושי השלישי מדוע נכפל הביטוי "לך אתננה" (בפסוקים ט"ו י"ז).
ועוד קשה מדוע נאמרה נבואה זו דווקא "אחרי הפרד לוט" ?[2]
הסכסוך בין לוט ואברהם לא היה רק על שטחי המרעה הנוכחיים אלא בשאלה מי יירש את כל הארץ. ואברהם היה סבור שהוא יירש חלק אחד מן הארץ ולוט - חלק אחר[3]. וע"כ מציע אברהם ללוט "הלא כל הארץ לפניך" - בא הקב"ה להגדיל ולחזק ההבטחה לאברהם אחרי שנפרד לוט "כי את כל הארץ... לך אתננה ולזרעך"[4], כלפי מה שהציע אברהם ללוט "אם את לצפונא - אנא לדרומא" (אונקלוס י"ג, ט') חזקו ה' באומרו "שא-נא עיניך... צפונה ונגבה" - כי לא ינחל לוט בארץ. וע"כ סבבה ההשגחה העליונה שלוט בחר פינה מזרחית-דרומית באר"י, וכשנחרב המקום התיישבו צאצאיו בחו"ל.
הוראת ה' לאברהם לשאת עיניו ולראות את הארץ אינה רק פעולה המסבירה את גבולות ארץ ההבטחה אלא יש לה ערך עצמי[5]. שהרי על ההוראה זו הבטיח ה' לאברהם בדיבורו הראשון אליו "אל הארץ אשר אראך" (י"ב, א') ופרש שם ספורנו: "אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות-אלקים"[6]. וכנראה שראיה זו, היא אחד מאופני קניית הבעלות על הארץ ע"י אברהם, ומכיוון שפעולת קניין זו אין בה צו - נצטווה אברהם בנוסף לראייתו גם "להתהלך בארץ לארכה ולרחבה"[7].
מדוע הדגיש הכתוב שאברהם צריך לראות, דווקא "מן המקום אשר אחה שם" ? ונראה כי אברהם סבור היה שהארץ שהובטחה לו היא אזור שכם בלבד והסתפק במועט זה והתיישב שם, ואף הציע ללוט להתנחל בחלק מארץ ההבטחה - ע"כ בא הקב"ה להגדיל זכות אברהם ונחלתו באומרו לו שנחלת הארץ המובטחת לך תגדל ותתרחב צפונה ונגבה וימה וקדמה ולא רק במקום אשר אתה שם. "שא-נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם", הסיע עיניך מן המקום הזה בלבד אל כל ארבע רוחות השמים "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה"[8] ועוד רמז לו שבזכות קיום מצוות ה' להתנחל בארץ "אשר אתה שם" תתרחב נחלתך בלי מצרים.
בהבטחה זו, לעומת קודמתה, נוסף גם שהארץ תהיה "לך" ("לך אתננה ולזרעך"). ופרש ספורנו : "שגם בימיך תהיה בעיני התושבים נשוא אלקים ונשוא פנים" משמע מפירושו[9] שהבטחת נתינת הארץ לאברהם אישית, אינה בעלות ממשית על הקרקע אלא מעמד מכובד בקרב תושביה הנוכחיים, ואכן דבר זה התגשם הן לאחר נצחונו של אברהם את המלכים והן בבואו לקבור את שרה. וא"כ היה אברהם יכול לחשוב שגם נתינת הארץ לזרעו תהיה כנתינתה לו, דהיינו שיישארו התושבים הקודמים וזרעו יהיה נשיא בתוכם ח"ו... מטעות כזו בא להוציא פסוק ט"ז - "ושמתי זרעך כעפר הארץ".
פירושו המקובל של פסוק ט"ז הוא : שזרע אברהם יהיה רב כמספר גרגרי עפר הארץ ("סגיאין כעפרא דארעא" - אונקלוס ובתוספת הדגשה והפלגה לגודל המספר הזה, נאמר החלק השני של הפסוק, שהוראתו היא : כמו שאי אפשר לאיש למנות את עפר הארץ כך זרעך לא ימנה.
והנה על פרוש זה קיימת ועומדת השאלה דלעיל לשם מה הדגשת ריבוי הזרע בתוך נבואת נתינת הארץ ? ובעל "העמק-דבר" הוסיף לשאול : "אין הלשון מכוון, והכי מיבעי (כך היה צריך לכתוב) "והיה זרעך כעפר הארץ אשר לא יכל להימנות", ובאמת צריכים אנו להרהר אחר ההסכמה שדמוי הזרע לעפר הוא תמיד לצורך הדגשת הריבוי בלבד, שהרי לא נאמר זאת במפורש בפסוקנו ובעצם ישנן הרבה אפשרויות להסברת דמוי זה כגון : "זרעך יהיה שפל ונרמס כעפר הארץ, פורה ומצמיח כעפר" וכיו"ב[10].
ונראה שיש לתת הסבר נוסף לפסוק כדי שיענה על כל השאלות דלעיל : "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" ר"ל כשם שנצטווית לרשת את (עפר) הארץ על מנת לקנות אותה, ומשם ששמתי את הארץ לפניך - כך אשים את זרעך צמוד וממוזג עם הארץ, דבק ונאחז בארץ, ממלא את כל הארץ וכשתראה את הארץ על-מנת לקנותה - התכוון לקנות את אשר עתיד להיות עליה היינו את זרעך הצמוד לה, וכשם שלא יוכל איש לחלק למנות (מ"ם קמוצה)[11] את עפר הארץ כי הכל שלך (ולא של לוט) כך גם זרעך לא יחולק למנות (מ"ם קמוצה) בהיאחזותו בארץ. ואמר ה' לאברהם : אל תסתפק בהבטחה זו שה' יקימנה לך ואתה תשב בטל, אלא אתה בעצמך עשה מעשה כלשהוא כדי להגשים הבטחה זה וע"כ קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה, ופעולה מתמשכת זו של הליכה בארץ היא המסוגלת לתת אף לאברהם עצמו אחיזה כלשהיא בקרקע ולא רק כבוד מאת תושביה הנוכחיים, וע"כ בהמשך חוזר שוב הביטוי "כי לך אתננה"[12] ולפי זה מזדרז אברהם להיאחז בעצמו בקרקע הארץ וזאת באמצעות שלש פעולות שונות "ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון" ומתוך כך עושה אברהם מעשה שיסייע בידיו לקנות גם את מעלותיה הרוחנית של ארץ הקודש, ולכן נאמר בסוף הקטע "ויבן שם מזבח לה'".
בתוך: שמעתין, אב-אלול תשל"ח, עמ' 7-9.
[2] רש"י (ע"פ תנחומא ויצא י') מפרש שכל זמן שהיה לוט עמו "היה הדיבור פורש ממנו" משום ש"אמר הקב"ה איני יכול לטמא את כבודי בבית... רשע". אולם דיוק זה עניין אינו מסביר מדוע חשוב לתורה להדגיש שנבואה זו דווקא קשורה בפרשת לוט, הרי דבר ה' היה אל אברם גם קודם לכן (בראשית י"ב, א'). [3] מלבי"ם י"ג, ט' : "כשאמר ה' לאברהם בפעם הראשונה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" חשב שכוון (ה') רק על הפלך הזה ששוכן שם... אבל אתה (לוט) "הלא כל הארץ לפניך" ורשות לך לגור במקום אחר ולכן הפרד אתה". [4] "העמק-דבר" י"ג, י"ד : נגזר שכר ללוט עבור שסייע את אברהם... שיהיה חלק ללוט מחלקו של אברהם. אך אם לא היה נפרד (מאברהם)... היה נוטל חלקו ממש בתוך הארץ וא"כ לא היה אפשר לומר "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה". אבל עתה אחרי היפרדו מעמו וישב בקצה ארץ ישראל נגזר שיהיה שכרו סמוך לגבול ארץ ישראל ולא בארץ ישראל ממש. ומשום כך נאמרה לו עתה נבואה זו. [5] וכנגד מעשה לוט "וישא לוט את עיניו וירא..." (י"ג, ו') נצטווה אברהם "שא-נא עיניך וראה...". [6] וכתב בעל " אור-החיים' שם : "... אמרו בספרי : אשר אני שוכן בתוכה, אשר אני שוכן בתוך בני-ישראל - אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ, ע"כ, והוא שאמר ה' לאברהם "אל הארץ אשר אראך" היא ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התורה ("אראך") הוא : אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינו ראוי להשראת שכינה ולרוב ההצלחות".
[7] במסכת ב"מ קי"ח ע"א סובר רבא : "דכו"ע הבטה בהפקר - קני". וכתבו תוס' (ב"מ ב' ע"א ד"ה דבראייה) "הבטה בהפקר קני - היינו שעשה מעשה כל דהו (בנוסף להבטה). אמנם להלכה אנו פוסקים, שהבטה אינה קונה וכן ראיה. ופשוט שאין לעשות השוואה גמורה ומלאה בין פעולות אברהם, לצרכי הקניינים, אלא ה' צווה את אברהם "משום חביבותו, וכדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו" (ב"ב ק' ע"א).
[8] ע"פ מלבי"ם.
[9] ולא כפרוש רמב"ן ע"פ חז"ל שהוא דרך דרש.
[10] ועיין ב"ר פרק ס"ט על הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ".
[11] וכך כתב מלבי"ם שמו"ב כ"ד, א'... פועל "מנה" בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה... ואמר "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו' כי העפר לא יצויר בו המינוי שאם יקח אבק דק מן העפר "ישאר (העפר) בשלמותו כמו שהיה". ואת הפסוק : "ומניתי אתכם לחרב וכולכם לטבח תכרעו" (ישעי' ס"ה י"ב) פרש "מצודת דוד" במניין אמסור אחכם לחרב למען -לא יפקד מישהו... איש לא נעדר מן המניין".
[12] ופרוש "כלי יקר" העלה שראייתו של אברהם היא לצורך קניית מעלותיה הרוחניות של ארץ הקודש, ולכן נאמר על מעלה זו "לך אתננה ולזרעך עד עולם" כי אין הפסק לשפע הקדושה שיונקים ישראל מארצם, אבל ההתהלכות בארץ מטרתה לקנות את קרקע ארץ הקודש, את גשמיות ארץ הקודש ולכן נאמר בשנית "כי לך אתננה".