יהודה מאלי

אלוקים המתגלה לאברהם אומר לו : "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית י"ז, ג). רש"י מסביר את הביטוי "אב המון גוים" - אב לכל העולם. בהמשך הפרק מוזכרות שתי בריתות נוספות : ברית הארץ וברית מילה.

המלה "ברית" מוזכרת בארבעה הקשרים :

א) ריבוי הזרע, ב) היותו של אברהם אב המון גוים, ג) הארץ, ד) המילה.

באופן מפתיע נכרכים יחד יעודו האוניברסלי של אברהם, אב המון גויים עם שתי בריתות המבטאות בצורה מוחלטת את יחודו של עם ישראל לעומת אומות העולם, ברית הארץ, שבה מתייחד עם ישראל מיתר אומות העולם בארץ משלו. ובברית בשר-קודש, שבה מתייחד היהודי בגופו ממש לעומת כל יתר שוכני תבל.

בין ברית-הארץ, לברית המילה יש קשר מוכח. עם ישראל זכאי לארץ משלו אבל במידה והוא שומר על יחודו כעם ה' הנושא על בשרו אות ברית-קודש. בבראשית רבה מ"ו, ז' נאמר : "אמר הקב"ה לאברהם אבינו : אם מקימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו -אין נכנסים לארץ". מיד לאחר מעבר הירדן מקבל יהושע ציווי מפורש מהקב"ה "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית" (יהושע ה', ב). אין ספק שהעיתוי מעורר תמיהה רבתי. עם ישראל לפני הקרב המכריע בשבעת עמי כנען עוסק במילת אנשי המלחמה , ואף אם נתרץ ונשיב על הבעיה הבטחונית בכך שעמי כנען " וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל" ולא הייתה סכנה מיידית להתקפה על עם ישראל אין ספק שתפקיד ברית המילה עם הכניסה לארץ בא לתת מימד רוחני עמוק לכיבוש הארץ.

בתשובות הגאונים "שערי תשובה" ס' מ"ג לרב האי גאון מובא, "שבשעה שכבש יהושע את יריחו תיקן את תפילת השבח".

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מביא דברים אלו ומוסיף : "בשעה שכבש יהושע את יריחו תיקן את תפילת השבח על שהבדילנו משאר גויי הארצות ומשפחות האדמה (ועל) והתקוה לתקן עולם במלכות שדי וכי יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך וכי המלכות שלך היא". כלומר יהושע עם כיבוש הארץ מבטא את יחודו של עם ישראל בארצו ומדגיש ומזכיר שמגמתו של עם ישראל פונה אל העולם כולו.

כפי שהקב"ה בתשובתו לאברהם כורך את ברית המילה וברית הארץ עם יעודו האוניברסלי של עם ישראל, כן יהושע עם הכניסה לארץ, לאחר ברית המילה, מתקין את תפילת "עלינו לשבח" ועיין בתפילה - "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה שהם משתחווים להבל ולריק" וכו', מול "לתקן עולם במלכות שדי". בהמשך המאמר מתייחס הרב צבי יהודה זצ"ל לשלמה המלך ולבנין ביהמ"ק והוא אומר "מלכות שלמה נכונה על כל ישראל, ויבן את בית ה' הבית הגדול לשם ה' אלוקי ישראל ואלוקי כל הארץ". ובהמשך "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך" (מל"א ח', מא).

ביהמ"ק, מקום עבודת ה' של עם ישראל, מופנה במקביל אל העולם כולו. הרצ"י טובע משפט "לאומיותינו היא לאומיות קוסמופוליטית ומתאחדת הן הלאומיות והקוסמופוליטית בעם הגדול כהתאחד באדם הגדול ההיכרות המוגבלת עם אשר למעלה מכל גבולם". (נתיבות ישראל, "על הפרק").

חשוב לנו להדגיש שחזון העתיד הנישא בפי נביאים כדוגמת דברי ישעיה בפרק ב' : "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים", איננו בחינת חזון מרומם לעתיד בלבד, אלא זו הגדרה מהותית בטיבו של עם ישראל.

וכך נסקור במקביל את דברי ישעיה בפרק ס', ג : "הלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך" בחינת חזון לעתיד עם הנאמר בישעיה מ"ג, כא : "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" מציאות קבועה וקיימת, שנתייסדה בעבר ומתקיימת בהווה ובעתיד. הרמב"ם בספר המצוות במצוה התשיעית אומר: "שהצווי שנצטווינו על קידוש השם הוא אמרו 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כ"ב, לב), ועניין מצוה זו שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים". במצות ל"ת ס"ג הרמב"ם מונה את האזהרה על חילול ה'. "והוא ההיפך מקידוש השם שאנו מצווים בו ושקדם ביאורו במצות עשה התשיעית והוא אמרו יתעלה 'ולא תחללו את שם קדשי"'. בהמשך דבריו אומר הרמב"ם שעוון חילול ה' נחלק לשלושה חלקים ; שניים על הכלל ואחד על היחידים. הרמב"ם בשני מקומות אלו וגם בהלכות יסודי התורה פ"ח מדגיש מצוה זו בהקשר של מציאות, שבה צריך למסור את הנפש.

שיקול מנחה בהלכות קידוש השם וחילול ה' הוא "הפרהסיא". על כן לדוגמא מידת החומרה של חילול ה' הכרוך בעבירה אינה מושג מוחלט, אלא תלוי במדרגתו של עובר העבירה, במידת הפרסום שלה, ובמשמעות הפרסום שלה.

הרמב"ם מדגיש בהתייחסותו לסיפור חנניה מישאל ועזריה את המצב, שבו "כל בני האדם וישראל בתוכם השתחוו לצלם... והיה בכך חרפה גדולה של ישראל שאבדה מכולם מצוה זו ואין מצוה זו נהוגה אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי עולם". בהמשך דבריו מביא הרמב"ם את דברי הספרא לפרשת אמור פרק א' הלכה ו "על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על מנת שתקדשו שמי ברבים".

משפט זה של הספרא, שאותו מביא הרמב"ם מגדיר בצורה ברורה את תוכן דברינו עד כה.

יעודו של עם ישראל הוא, קידוש ה' בעולם ואין ספק ששתי דרכים לכך, האחת יוצאת דופן והיא קידוש ה' ע"י שימסור עצמו למיתה בתנאים שמחייבים זאת. הדרך השנייה היא חיים שיש בהם קידוש השם והיא הדרך הרגילה, שבה מחויב כל אדם.

עיקרון זה מנוסח בצורה בהירה מאוד בהלכות מלכים, וברור מדוע, שכן הלכות מלכים הן הלכות ציבור. בפרק ד' הלכה י אומר הרמב"ם על מלך ישראל "כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה... ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע רשעים ולהלחם מלחמות ה"'.

בהלכות מלכים פרק י"א (במהדורה הבלתי מצונזרת - הוצאת מוסד הרב קוק), מסביר הרמב"ם כיצד הנוצרי והישמעאלי גם הם מעשיהם ישמשו "לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד ה' ביחד, שנא' 'כי אז אהפוך אל אחד עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד"' ועיין גם הלכות גזילה פרק י"ג הלכה ג'.

סיכום הדברים : קידוש השם הוא המגמה המרכזית והמטרה של עם ישראל בעולם. הדבר מחייב כל יהודי בכל חייו עד כדי מסירת הנפש ממש. מגמה זו של תיקון העולם תושג ע"י התבדלות והתייחדות של עם ישראל בארצו ובתורתו.

בפרק זה ברצוני להצביע על העובדה שקידוש ה' מהווה גורם משפיע על תודעת העם ומאידך הינו שיקול מרכזי בהנהגת הקב"ה את עם ישראל.

בספר ירמיה פרק ז' מצטט הנביא את דברי העם האומרים : "היכל ה' היכל ה'" ויש בדבריהם) ביטחון בהיכל ה' ובכך שהוא יגן עליהם. בפסוק ח אומר ירמיה : "הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה". ונשאלת השאלה, מה נותן לעם ישראל את תחושת הביטחון שאפשר לגנוב לרצוח ולעשות כל תועבות שבעולם לבוא לביהמ"ק מתוך תחושה שעצם מציאותו של ביהמ"ק מגן עליהם, יתכן שתפישת עבודת האלוקים של חלק מעם ישראל הושפעה עמוקות מתפיסה אלילית. יתכן מאוד, שהם תפשו את מערכת היחסים בין אדם לאלוקים כמערכת יחסים של "קח ותן" המחייבת את שני הצדדים וע"כ ברגע שהם מקריבים קרבן והקב"ה "קבל" מהם כביכול, הרי שהוא חייב להצילם. ואין חשיבות להתנהגותם המוסרית.

כנגד תפיסה מעוותת זו יוצאים כל הנביאים בצורה חריפה ביותר : "למה לי רב זבחיכם" (ישעיה א', יא) : "עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי" (ירמיה ו', כ) וכן בכל דברי הנביאים.

נראה שעיון בפרק ז' ובפרק כ"ו בירמיה יביא אותנו לתשובה נוספת. אנו רואים בפרק ז' ובפרק כ"ו יחידה אחת. היחס בין שני הפרקים הוא שבפרק ז' ניתנת הנבואה שפרק כ"ו משמש לה סיפור מסגרת.

החידוש ונקודת הכובד בנבואת ירמיה בפרק ז' הוא פסוק יב : "כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל". ובהמשך בפס' יד "ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בטוחים בו ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשלו. והשלכתי אתכם מעל פני כאשר השלכתי את כל אחיכם את כל זרע אפרים".

לירמיה אויבים רבים, ולהם טענות רבות לדוגמא בפרקים ל"ז-ל"ח. הטענה נגדו היא שהוא בוגד: "ויאמרו השרים אל המלך יומת נא את האיש הזה, כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה... האיש הזה איננו דרש לשלום לעם הזה כי אם לרעה" (ל"ח, ד). בפרק כ"ו (כתוצאה מנבואתו המובאת בפרק ז') טוענים כנגדו שהוא נביא שקר ונבואתו נבואת שקר. בפס' ח : "ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר מות תמות". בפס' ט : "מדוע ניבית בשם ה' לאמר כשלו יהיה הבית הזה". בפס' יא : "הכהנים והנבאים - "משפט מות לאיש הזה". ירמיה בפס' יב-טו : "ה' שלחני" "ועתה היטיבו דרכיכם... עשו בי כטוב וכישר בעיניכם אך ידע תדעו כי אם מסיתים אתם אתי כי דם נקי אתם נותנים עליכם... כי באמת שלחני ה' עליכם".

בפס' טז עונים השרים וכל העם : "אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלוקינו דבר אלינו", ובהמשך מביאים ראיה היסטורית מתקופת המלך חזקיה. כלומר הויכוח האם ירמיה בן מוות אם לאו, תלויה בשאלה אם הוא נביא שקר ונבואתו נבואת שקר, אם לאו.

הרב יעקב מדן הסב את תשומת לבי ליחס שבין פרקים י"ח-י"ט בספר ירמיה. בפרק י"ח פס' ב : "קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי, וארד בית היוצר והנה עשה המלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות" ובהמשך "הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאום ה' הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל". במשל בית היוצר ישנה השחתה אך היא אינה מוחלטת. יש אפשרות לעשות מהחומר כלי חדש. המשל קורא לעם ישראל (שם, יא) : "שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם". תגובת ישראל - "לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות...".

בפרק י"ט, מיד לאחר מכן, נבואת "בקבוק יוצא חרש" בפס' י-יא : "ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אותך ואמרת אליהם כה אמר ה' ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה".

נבואת החורבן המוחלטת אשר לא נותנת מקום לתיקון היא שגורמת לתגובתו החריפה של פשחור בפרק כ'. ועל כן פרק כ' הוא המשך ישיר של פרק י"ט.

אנו רואים מפרקים ז' וכ"ו ומפרקים י"ח-כ', שהעם אינו יכול לקבל נבואת חורבן מוחלטת. נבואת חורבן לביהמ"ק גורמת לתגובה קשה ביותר. הסיבה לתגובה קשה זו של העם נעוצה בתפיסה לא נכונה של היחס בין הקב"ה לביהמ"ק. בני דור החורבן חושבים, כי מאחר שביהמ"ק הוא היכל ה', ע"כ בחורבן ביהמ"ק ובגלות עם ישראל מארצו יש חילול ה' מאין כמוהו. הקב"ה לא יתן ששמו יתחלל ע"כ לא יתכן שביהמ"ק יחרב והעם יצא לגלות. בטענה שקרית זו יש הגיון פנימי רב. יתר על כן, אנו רוצים להצביע על הנס הכביר שהתרחש בתקופת חזקיה כגורם מסייע באופן עקיף לתפיסה זו. נבואת ישעיה, הקודמת למפלתו המופלאה של סנחריב מול שערי ירושלים, אף היא מובילה לאותו כיוון. כהערה נאמר, שפעמים רבות תפיסת עולם שקרית, נשענת על גרעין של אמת, וככל שגרעין האמת יותר יסודי ויותר מהותי, קשה יותר להבחין בין נקודת האמת לבין השקר הגדול שנסמך עליה .

בספר ישעיה פרק ל"ז מתואר מסע סנחריב ליהודה. סנחריב מחריב את "כל ערי יהודה הבצורות" (מלכ"ב י"ח, יג). ונותרת רק לירושלים כ"סוכה בכרם". סנחריב צר עליה עם מחנה של מאה שמונים וחמישה אלף חייל. חז"ל מספרים לנו על מאבק פנימי בין מחנה כניעה שבראשו עומד שבנא הסופר, הדורש להיכנע למלך אשור. המצדדים בכניעה רבים על המצדדים בהמשך המאבק.

חזקיה נוטה להיכנע, אך ישעיה אומר לו : "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (פס' לה).

כלומר מאבק אשור-ישראל הופך למאבק של אשור כנגד אלוקי ישראל. וכאן מופיע ההסבר לניצחון ישראל : "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני". "למעני" משמעותו למען שמי. בפס' לו : "וירא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים".

נס כזה משאיר רושם אדיר. ההסבר שניתן לו הוא, .שמפלת אשור תביא לקדש את שמו של הקב"ה. הצלה מופלאה זו נחרתת כמכות אש בתודעה הקולקטיבית של העם.

הלקח ההיסטורי מסיפור זה של הצלת ישראל כפי שנתפס בעיני העם הוא, שגורל עם ישראל אינו נקבע אך ורק ע"פ עיקרון של שכר ועונש על התנהגותו של עם ישראל אלא ישנו גורם נוסף רב משקל והוא קידוש השם וחילול השם הכרוך בגורל עם ישראל. מעיון נוסף מתברר ששיקול אלוקי זה מופיע במקרים לא מעטים בתנ"ך.

א) בספר יחזקאל פרק כ' מתואר כיצד זקני ישראל מגיעים אל הנביא לדרוש אלוקים. יחזקאל בתשובתו נותן סקירה היסטורית על פשעי ישראל מאז צאתם מארץ מצרים. בפס' ה-ח הנביא אומר שחטאי ישראל במצרים יצרו מצב, שבו "ואמר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים". כלומר ע"פ העיקרון של שכר ועונש היה מגיע חס ושלום לשונאיהם של ישראל כליה אך חילול ה' הכרוך בעונש זה מנע אותו. בהמשך הפרק חוזר עיקרון זה והמשפט "ואעש למען שמי" מופיע שלוש פעמים כנימוק לדחיית עונש (פסוקים ט, יד, כב).

ב) בספר יהושע פרק ז' מתוארת מפלת ישראל בעי כתוצאה מחטאו של עכן. תגובת יהושע : "...בי אדני מה אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני אויביו וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול".

ג) בספר שמות פרק ל"ב כאשר הקב"ה רוצה לכלות את ישראל בעקבות חטא העגל מלמד משה סניגוריה על עם ישראל וטוען בין היתר : "למה יאמרו מצרים..." וכו'.

ד) בספר במדבר בעקבות חטא המרגלים רוצה הקב"ה להכות את ישראל. בדבריו חוזר משה פעמים מספר על הטיעון כי שמו של הקב"ה יתחלל במפלת ישראל "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם..'". וטיעון זה מתקבל.

לסיכום, אף שבין ירמיה לישעיה למעלה ממאה שנה, הרי עוצמתו של הנס הגדול במצור סנחריב מהווה גורם משפיע, הנוסך ביטחון בעם, שגם על עברי פי פחת לא יטוש הקב"ה את עמו למען שמו, כשברקע הרחוק עומדת סליחתו של הקב"ה בחטא העגל והמרגלים למען שמו.

יחזקאל מתאר בפרק כ', לט, כיצד הופך שורש האמונה להיות שורש המרי. הוא אומר : "ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלוקים איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם". כלומר, תפישה של ביהמ"ק והקרבנות המוקרבים בו כ"כרטיס ביטוח" בפני כל עונש אפשרי - טומנת בחובה כל שחיתות מוסרית, שכן ברקע כשתפיסת יחסי אלוקים-אדם היא תפיסה של "קח ותן", הרי האדם מביא קרבנות וממילא "מובטחת" לו הגנת הקב"ה משתי סיבות :

א) הקב"ה "קיבל" את הקרבנות שהוא "זקוק" להם.

ב) הקב"ה לא יתן לחלל את שמו. מצב זה, שבו בית המקדש מהווה גורם לשחיתות וגם הוא חילול השם.

וכאן הבעיה עומדת, בכל חריפותה : ככל שהעונש שיביא הקב"ה על ישראל גדול יותר, כך חילול ה' גדול יותר, שכן עם ישראל בעצם מהותו נושא ומבטא את שם ה', ומצד שני אם הקב"ה מאריך אפו ולא מעניש את עמו כפי שמגיע להם ע"פ דין, עם ישראל חוטא ביתר שאת .וגם בכך הוא מחלל את שם ה'.

והנה מתברר, כי ירמיה, נביא החורבן, העומד וזועק : "היכל ה' היכל ה'" משתמש בטיעון זה של חילול ה' כסיבה לביטול העונש, כאשר פורצת מלבו תפילה לאחר תיאור דברי הבצרות בפרק י"ד, ז : "אם עווננו ענו בנו ה' עשה למען שמך" ובהמשך בפס' ט : "למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תנחנו".

לסיכום, השאלה הנשאלת היא : כיצד יביא הקב"ה עונש שיש בו חילול ה'?

בתוכן פס' ג שבפרק ב', נמצא אולי תשובה, שם אנו קוראים : "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאם ה'". דווקא לפני נבואות החורבן, הבאות בהמשך, שיתארו כיצד "עלה אריה מסבכו ומשחית גוים נסע יצא ממקמו לשום ארצך לשמה'..." (פרק ד', ז), ולפני התוכחות שיפרטו את עוונות עם ישראל מקדים הנביא הקדמה שהיא נקודת המוצא לכל ההמשך : "קדש-ישראל ראשית תבואתה" כאותו חלק מהתבואה השייך לקב"ה. עם ישראל, הוא בחינת "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" וכל עוונות ישראל וחטאיהם לא ישנו נקודה פנימית זו.. המגדירה את עם ישראל והיא עצם מהותו. בחינת מה שאומר הנביא ישעיה בפרק א', ד : "הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים...". ההתייחסות לעם ישראל אף שמשחיתים הם-בנים הם כנאמר בתהלים

פרק ב' ז : "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". עובדת היותו של עם ישראל בנו של הקב"ה היא חוק אלוקי. דע לך עמי השומע תוכחותי , אומר הנביא ירמיה, ודע לד הקורא לאחר מאות ואלפי שנים, כל מה שתקרא בהמשך הספר אינו משנה את

העובדה היסודית המרכזית : "קדש- ישראל לה' ראשית תבואתה". ועתה, דע לך, שבדיעבד כאשר תגיע פורענות לעם ישראל הרי "כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ה'", כל נוגע בישראל קדושים-יאשם! כנאמר בספר בראשית "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" (בראשית ט"ו, יד). עם ישראל חייב בעונש על חטאיו אך כאשר הוא ניתן ביד אומה אלילית, שאינה טובה ממנו, נוצר מצב של חילול ה', מצב זה דורש תיקון. ותשובת הקב"ה "רעה תבא אליהם", כאשר יענה האויב, המכה את עם ישראל, ויהיה ברור שיד ה' היא המכה את החובל בעם ישראל - יהא זה קידוש ה'!. רעיון זה ותשובה זו מופיעים במספר מקומות בתנ"ך. למשל, בספר ירמיה פרק ל', ט"ו ובפסוק ל"ז : "לכן כל אכליך יאכלו וכל צרייך כלם בשבי ילכו והיו שאסיך למשסה וכל בזזיך אתן לבז" אף שכולם שליחי ה', ובשליחות ה' פגעו בעם ישראל יגיע יום בו יקבלו גם הם כגמולם.

בבל או כל אומה אחרת מאומות העולם שעם ישראל ניתן בידה תיענש ע"י הקב"ה ובכך יתוקן חילול ה' הנורא הכרוך בניצחון אומה אלילית על עמו של הקב"ה, שכן יוכר שלטונו של הקב"ה בעולם. תשובה זו מתקבלת מתוך עיון ממוקד בגורלו של בית המקדש וביחס הקב"ה אל חורבנו.

כאמור, מביא ירמיה בפרק ז' את טענת עם ישראל : "היכל ה' היכל ה"', הוא יוצא בצורה חריפה נגדה : "הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר".

אם טענתנו נכונה הרי שיש כאן מעגל שאינו סגור (אף אם האומה האלילית שפרעה בעם ישראל הגיעה לעונשה) היכל ה' אינו יכול להיות "כיסוי" לחטאים ועבירות. וכאשר זוהי המציאות, דינו של ביהמ"ק נגזר להיחרב. מאידך, חורבן ביהמ"ק אף אם בדין נעשה, יוצר מציאות של חילול ה' בעולם.

שתי תשובות בדבר : ראשית, בספר ירמיה, באופן כללי, מודגש מאוד העונש שיבוא על בבל, בחינת מידה כנגד מידה, למשל, בפרק נ', טו, המתאר את מפלת בבל : "הריעו עליה סביב נתנה ידה נפלו אושיותיה נהרסו חומותיה כי נקמת ה' היא הנקמו בה כאשר עשתה עשו לה". וכן שם : "נקמת ה' אלוקינו נקמת היכלו" (פס' טו) ובהמשך שם פס' כה : "...וגם נתפשת כי בה' התגרית". ובפס' כט : "אל יהי לה פליטה שלמו לה כפועלה ככל אשר עשתה עשו לה כי אל ה' זדה אל קדוש ישראל", המזכיר לנו את : "קדש ישראל ראשית תבואתה". יוצא אפוא, שבעונש של בבל יש שתי בחינות :

א) מידה כנגד מידה על מה שעשתה לישראל.

ב) העובדה שבבל מרימה יד בישראל ומתכוונת להרים יד בקב"ה ע"י חורבן ביהמ"ק - דורשת תגובה אלוקית. ואכן גם בפרק נ"א פס' ו מצאנו : "עת נקמה היא לה"' ובפסוק יא שם : "כי על בבל מזימתו להשחיתה כי נקמת ה' היא נקמת היכלו". דומני, שהביטוי "נקמת היכלו" או "נקמת ה"' החוזר על עצמו פעמים מספר מוכיח את טענתנו העיקרית בדבר הקושי שיוצר חורבן ביהמ"ק.

ובכל זאת קשה, שכן חורבן ביהמ"ק הינו חילול ה' ברור נוכח כל העולם. לעומת ואת החורבן שבא על בבל יכול להיתפש ללא כל קשר ליד ה' המכוונת את ההיסטוריה. ואף כי ירמיה מדגיש את יד ה' בפרקים רבים, ובסוף פרק נ"א אף מובא מעשה סמלי המסמל את שקיעת בבל. עניינו של קידוש ה' הוא, כיצד נתפס עם ישראל, התנהגותו וגורלו בעיני הגויים, וא"כ חילול השם שבחורבן הבית ישנו, והשאלה: "מה תעשה לשמך הגדול"? עומדת ומנסרת בחלל העולם.

אפשר להסתפק בתיאור המצב של הנביא יחזקאל שאמנם לא התייחס בהקשר זה לחורבן הבית, אך רואה בתופעת הגלות בכללותה חילול ה' : "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל ל"ו, כ). ואכן קשה וכואבת היא עובדת החורבן וחילול ה' הכרוך בה. תשובת יחזקאל לחילול ה' היא אחת : היציאה מהגלות. גם יחזקאל מזהה באופן מוחלט את קידוש השם עם גורל עם ישראל, וכך הוא אומר : "וקידשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלוקי בהקדשי בכם לעיניהם". כלומר המצב הנורא של חילול ה' יתוקן רק לעתיד בעת שהקב"ה יקבץ את עמו לארץ ישראל.

מטרת הטבלה להדגים את העקרונות, שאותם הבאנו במאמר, באמצעות השוואה בין האירועים המתרחשים בתקופת שמואל לבין אלו המתרחשים בתקופת ירמיה-דניאל.

העיקרון	תקופת שמואל	תקופת ירמיה, יחזקאל ודניאל
התנהגות מוסרית לקויה	בני עלי - -כי נאצו האנשים את מנחת ה'... אשר ישכבן את הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (שמואל א' ב', יז ; כב).	הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל. (ירמיה פרק ז', ט).
הקלקול המוסרי מתפשט אצל הקרובים לביהמ"ק	"ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוקים חופני ופינחס. ויהי כבוא ארון ברית ה' אל המחנה" (שמואל א' ד', ד).	"ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו" (ירמיה פרק ז', י).
בני ישראל חושבים שהקב"ה יגן עליהם בכל מקרה ללא קשר להתנהגות מוסרית. בני ישראל שמים מבטחם ב"כלי קודש" ללא התייחסות להתנהגותם המוסרית.	"ניקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף אויבינו". (שמואל א' ד', ג).	"היכל ה' היכל ה' היכל ה'" (ירמיה ז', ה).
מפלת ישראל	"וילחמו פלשתים וינגף ישראל... וארון אלוקים נלקח" (פרק ד', י).	ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו- (ירמיה נ"ב, ז). "וישרף את ב'ת ה"' (שם, יג).
חילול ה' הנובע ממפלת ישראל	"ויקחו פלשתים את ארון האלוקים... ויציגו אתו אצל דגון" (פרק ה', ב).	"נלכדת בבל... וגם נתפשת כי בה' התגרית" (נ', כד). "אל ה' זדה אל קדוש ישראל" (ז' כט) ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל"ו, כ).
ה' מקדש את שמו לא על ידי ישראל.	"והנה דגן נפל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגן ושתי כפות ידיו כרתות" (פרק ה', ג).	"הביש בל חת מרדך" (נ', ב). "חזה הוית עד די התגזרת אבן לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת המון" (דניאל ב', לד).
תהליך התשובה	מתבצע בהווה ויעבדו" את ה' לבדו" (ז', ד). "ויצומו ביום ההוא" (שם, ו).	יתבצע בעתיד "וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש..." (יחזקאל ל"ו, כה).
שמו של הקב"ה מתקדש על ידי עם ישראל.	בהווה "ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל" (שם, יא).	בעתיד "וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים... וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם" (יחזקאל ל"ו, כג).

בתוך: שמעתין ‎102, תשנ"א, עמ' ‎85-90.