1. אכילה גסה- בהגדרת "אכילה גסה" שאינה אכילה, ר"ת כאן מפרש "שנפשו קצה", אבל ייתכן שהתירוץ השני בתוס' חולק על זה. להלכה עיין בשו"ע או"ח תריב ס"ו. ב"פרי חדש" שם חלק, על יסוד משמעות לשון הטור:
אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה או שאכל אכילה גסה כגון מיד על האכילה שאכל ערב י"ה פטור.
דברי הטור לקוחים מרש"י יומא פ: (ד"ה אכילה גסה).
האם אין כאן אכילה כלל, או רק חיסרון בשם אכילה, דוגמת "שלא כדרכה"? אולי תלויה שאלה זו בהגדרת "אכילה גסה". על כל פנים עיין במשנה למלך הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח ד"ה נסתפקתי (בעיקר בסוף "ומיהו נ"ל וכו'") וד"ה וראיתי.
2. ארבע כוסות- א. יסוד הדין- האם חיוב שתייה, או קביעת חלקי ליל הסדר על כוס של ברכה? עיין לעיל בתוס' צט: ד"ה לא (השני), ואח"כ בחידושי מרן רי"ז הלוי להל' חו"מ פ"ז ה"ט, לפחות עד "והנה בתוס' שם וכו'". מדוע עדיפה גירסתם של הרי"ף והרמב"ם על גירסת רשב"ם, מבחינת הפשט? (עיקר העניין מופיע כבר ברבנו דוד קח: ד"ה שתאן בבת אחת, עד "ואין לנו לפרש וכו'".)
3. הסיבה- א. בידעבד אם לא היסב, עיין ברא"ש סי' כ עד "פרקדן וכו'". לכאורה, האפשרות של "תיקון" על ידי אכילה חוזרת, תלויה באיך מבינים את מה שנאמר בגמרא שבלי הסיבה "לא יצא"- במה לא יצא? ודן בזה בחידושי הגרי"ז פ"ז ה"ז.
ב. בזמן הזה- ידועה שיטת הראבי"ה (תקכה):
וחוזר לביתו, ויושב בהסבה. ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו <להסב> שאין רגילות בני חורין להסב ישב כדרכו:
דבריו הובאו ברמ"א תעב ס"ז. ועיין שם בהכרעת הדין לעניין בדיעבד. כמו כן עמדו הראשונים על שינוי במעמד האשה בזמנם, ע"ש ס"ד.
ג. קטנים- השווה לפירוש רשב"ם במחלוקת את רבינו דוד קח: ד"ה אמר רבי יהודה. לפי תפישת רבינו דוד, יש לעיין האם חכמים חולקים על רבי יהודה עקרונית- ונפקא-מינה מכאן לדין המופיע בשולחן ערוך סי' תעב ס"י (ועיין בפרי חדש שם אות טו).
4. שמחה בזמן המקדש ובזמן הזה- עיין ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו מהי"ז-י"ח, הל' חגיגה פ"א ה"א, ה"ח, ומועד קטן יד: (1/3 העמוד) "אבל אינו נוהג...ודחי עשה דרבים" ותוד"ה עשה דיחיד. (על שיטת התוס' קשה מהמשך הגמרא שם למטה "מצורע מהו וכו' "- והלא ודאי אין הכוונה שיאכל קרבנות בטומאה, ובכל זאת יש צד שהשמחה ידחה ניהוג צרעת מן התורה- כך הקשה ה"מנחת ברוך". מקור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי נשים- עיין ראש השנה ו: בסוף "בעי ר' זירא וכו' " ותוס' שם.)
5. נתקטנו השיעורים- להלן דברי הצל"ח (לבעל ה"נודע ביהודה") המפורסמים, כאן בערבי פסחים קיו: ד"ה והואיל וחביבה:
ואמנם לפי שנתברר לי עפ"י מדידה שהביצות המצויות עתה בימינו, הנה הביצה שלימה בזמננו הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם דיברה התורה. והמופת בזה כי שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש, והתוי"ט מדד שהוא פינט מדה ישנה שמצאתי כאן בבואי לפראג. ואני מדדתי ומצאתי שהוא פחות מפינט. ושוב עשיתי כלי המחזיק שבעה אגודלים פחות ב' תשיעית באורך ורוחב ורום מרובע שהוא שיעור חלה המפורש בשו"ע ביו"ד סי' שכד, והוא על פי חשבון שיעור מקוה, והכלי הזה מחזיק מעט יותר משמונה זיידלך שהוא שני פינט, וא"כ שני שיעורים אלו מכחישים זה את זה . . . ועל כרחך שנשתנה בזמננו, או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים או שהביצים נתקטנו . . . וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים ואי אפשר שאגודל שלנו גדול יותר מאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כרחך הביצים בזמנינו נתמעטו. ולכן אני מזהיר שעל פינט יקח החלה בלי ברכה, כי לא באתי להקל על שיעורא של התוי"ט, אבל ברכה לא יברכו עד שיהיה שני פינט קמח מחוקים ומעט יותר. וכיון שנתברר שהביצים שלנו נתקטנו על מחציתם, א"כ שיעור זית שהוא חצי ביצה היא כביצה שלנו, וכזה אשער באכילת מצה ומרור בכל שיעורי התורה.
דבריו בנויים על השוואת שתי שיטות מדידה- אצבעות, כסוגייתנו, לעומת "ביצים" (המקור למידת "ביצים"- בעירובין פג. לפני האמצע "כי אתא רב דימי וכו' "- אין צורך להיכנס לכל הסוגיה שם). כל ההבדל בין השיטות בזה נעוץ ברוחב האגודל- הצל"ח מדד באגודל בת 2.4 ס"מ, ולפי החולקים יש למדוד לפי אגודל 2 ס"מ (ההבדל ה"קטן" הזה מכפיל את עצמו כאשר מגיעים למידות הנפח- השווה נפח קוביה ברוחב 4 לקוביה ברוחב 5). תמצית הדברים בנושא זה אפשר למצוא בספר "ארבעה מינים" וכן בסידור "מנחת ירושלים". העניין נידון במשנה ברורה סי' רעא ס"ק ס"ח ובאור הלכה שם, ובסי' תפו סק"א.
doc. no =Write_Name_Here"