מה טיבה של מגילת שיר השירים ומה צורתה הספרותית ? האם היא יצירה אחת ואחידה, או גיבוב של קטעים ושבבים?

רוב החוקרים של ימינו נוטים, כנראה, לסברה האחרונה. אך סברה זו אינה יכולה להתקבל על דעת מי שרגיל לקרוא את התנ"ך מתוך תשומת לב לדרכי הבעתו ורמזי לשונו. נשים נא זה לעומת זה ראשו של הספר וסופו : שיר השירים פותח בדברי הנערה חולת האהבה-אין אנו יודעים את שמה, רק פעם אחת (ז, א) היא נקראת השולמית על שם עירה שונם או שולם : היא קובלת שאינה יכולה לשמור את כרמה, כלומר לטפל ביפיה ולטפח את אהבתה, כי אחיה בני אמה כעסו עליה ושמוה שומרת כרמים : "בני אמי ניחרו בי, שמוני נוטרת את הכרמים, כרמי שלי: לא נטרתי". בסוף הספר, ורק שם, שוב מופיעים האחים. הם מתייעצים מה לעשות באחותם הקטנה השובבה ביום ש"ידובר בה", כלומר שיבוא בחור לתבעה לאשה. עכשיו עונה להם השולמית בגאוה ותרועת נצחון : "כרמי שלי לפני"

וכן עניין החברים, חברי האהוב או "הדוד", כפי שהוא נקרא כאן. בתחילה מתביישת היא מפניהם וחוששת להיות לבוז בעיניהם (א', ז'), בסוף, ורק בסוף, שוב מופיעים החברים, והשולמית, שכבר יושבת בגנים (אחר אשר ירדה או יצאה אליהם ע"פ בקשת רעה, עיין ו', י"א; ז', י"ב) אינה בושה אפילו מלהשמיעם את קולה (ח', י"ג). האם אין בכל אלה רמז ברור המקשר את סוף הספר בתחילתו?

אך פרט זה אינו אלא אחד מרבים המוכיחים כי הספר הוא ביסודו מקשה אחת, וכך הבינוהו חכמינו הקדמונים, אשר פרשוהו כמשל המסמל את אהבת האלהים, וכך הבינו ר' אברהם בן עזרא בביאורו על דרך הפשט, כפי שהוא אומר : מעשה בנערה קטנה נוטרת כרמים אשה ראתה רועה: עובר ונפל החשק - כלומר האהבה - בלב כל אחד. אבל אם אנו אומרים שהספר הוא בעיקרו חיבור אחד, ממילא מתעוררת השאלה: אם כן, מה הוא ולמה טיבו הספרותי? האם הוא דרמה ? בודאי לא, אף על פי שיש בו, כפי שנראה להלן, הרבה יסודות דרמטיים. האם הוא סיפור, או שיר לירי? לא זה ולא זה, אף לי נמצאים בו קטעים סיפוריים ופרשות ליריות ביותר. הספר קרוב ביותר לטיפוס שאנו קוראים לו בשם יוני. אידיליה. אך לאמתו של דבר, אין ספר שיר השירים נכנס בשום גדר של סוג ספרותי לפי מושג אירופי-יוני ובכלל צריכים אנו להרגיל את עצמנו להכיר שאותו מספר מצומצם של טיפוסים ספרותיים קבועים כמו דרמה, איפוס, וזמן וכו', שאנו רגילים בהם בספרות האירופית, אינו הולם לרוב ספרים שאינם אירופיים. על כן בשעה שאנו באים להגדיר מהותו של ספר תנ"כי אנו צריכים להשתדל ליצור את ההגדרה הזאת, מתוך הספר עצמו. ואולם קודם שאגש, להגדרת האופי הספרותי של שיר השירים, אפליג לענין אחר, בקוותי שמתוך הטיפול באותו ענין, ממילא יתברר גם הרכבו וטיפוסו של ספרנו.

רצוני להגן על סברה אחת שאפשר לסכמה בקיצור כך : אלמלא קבלנו במסורת כי שלמה המלך כתב את השיר הזה, היינו אומרים כי אשה חיברה אותו, ספר שיר השירים הוא חיבור נשיי, הוא נכתב מנקודת ראות האשה ולא האיש. ברוב המכריע של הפסוקים אשה היא המדברת, היא הפועלת, ומה שהעיקר, היא המהרהרת, הספר מוסר לנו לרוב מהגיון לבה של אשה ולא של איש.

דבר זה יתברר מיד, אם נשקיף על הספר לפי יסודותיו : היסוד הראשון הם פסו קים חוזרים. כחוט של זהב נשזרו אל תוך הספר פסוקים החוזרים פעמיים או שלוש, והם, כדרך המליצה התנ"כית, מחברים את כל הספר למסכת אחת. כל הפסוקים האלה הם של האשה ולא ש ל האיש. למשל : "שמאלו תחת לראשי"' בפרק ב' וח'; או : "דודי לי ואני לו" בפרק ב', ו', ז', או : "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" בפרק ב', ג', ח' : "עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי..." בפרק ב', ו-ח' (בפרק ד' עונה הדוד לקריאה זו באותן מלים).

היסוד השני, והוא הפיוטי והמקורי ביותר בכל הספר, הם תמונות דרמטיות מאוד שבהן מציירת לה השולמית שהיא מדברת או נפגשת עם דודה או עם אחרים, למשל בנות ירושלים או השומרים הסובבים בעיר, בעסקי אהבתה, והיא מספרת לנו מה שנאמר או נעשה באותן פגישות.

יש שבע תמונות כאלה. על הראשונה והאחרונה רמזתי בקיצור בתחילת דברי. השניה, בפרק ב', ח' - ט"ו היא אולי החמודה ביותר. כאן מציירת לה השולמית כיצד בא פתאום דודה מרחוק, קרב אל ביתה, אין הוא יכול להיכנס, אך בין ה"חרכים", בין חריצי ה"תריסים", הוא לוחש לה הזמנה לצאת אל טבע האביב למען יהנו מזיוו. הקטע פותח : "קול דודי"- כאילו מתעוררת שולמית מן השינה או מהזיותיה כשהיא שומעת קול אהובה. רוב הדברים נאמרים ע"י הדוד, אך היא היא אשר שמה את הדברים האלה בפיו : "ענה דודי ואמר לי". מהרהורי לבה היא מגלה לנו. התמונה השלישית נמצאת בפרק ג', א -ד. המוטו ניתן בפסוק הראשון : "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו (מלת "מצא" חוזרת עוד שלוש פעמים ו"בקש" פעמיים בקטע זה) : השולמית יוצאת לבקש, אך אינה מוצאת. נמלצת ביותר היא התמונה הרביעית בפרק ה', ב - ו', ואף יש בה הדרגה יפה לעומת התמונות הקודמות. כאן מדמה השולמית שהדוד לא רק הגיע אל ביתה, אבל כבר שלה ידו אל המנעול לבוא לחדרה. גם זה היה חלום, ושוב היא יוצאת לבקש את דודה, אך אין היא אלא סופגת מכות מידי השומרים הסובבים בעיר, כי אין בת נדיבים כמוה מותרת להמצא ברחובות בלילה. בנות ירושלים מוכנות לחפש את דודה עמה וזה נותן מקום להשחיל אל תוך התמונה יסוד אחר, את תיאור גופו של האיש האהוב.

התמונה החמישית, בסוף פרק ז' היא מענה לתמונה השניה ; כאן השולמית עצמה מזמינה את דודה לצאת אל השדה, ללין בכפרים ולשמוח בחיק הטבע, התמונה השישית, בפרק ח', א - ז, היא נשגבה ביותר. השולמית מציירת לה איך היתה יכולה להתקרב אל דודה, לו היה אחיה. בתמונה מתעלה השולמית ומגיעה למלים הנצחיות שהן גולת הכותרת של כל הספר : "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'". מתאים מאד לעניין הוא ובלי ספק אין זה בלי כוונה שמלים אלה באות כאן סמוך לסיום הספר.

מלבד שני היסודות האלה יש יסודות אחרים בספר שיר השירים, ביחוד תיאורי הגוף של שני האהובים, דו-שיח ביניהם, או שבחי האהובים בפני זולתם או שירים בעלי התחלות קבועות כמו השירים הפותחים ב"מי זאת עולה (הנשקפה)..." בפרק ג', ו': ח', ה', או "הנך יפה..." (א', ט"ו; ד' א; ו'; ד) - השוה את ההתחלות הסטריאוטיפיות בספרי השירים של התימנים או את ההתחלה "ציון"... ב"ציונים" יסודות אלה כנראה עממיים ומקובלים באומה, בשעה ששנים הראשונים הם מעשי ידי הפיוט, וההשראה. וכבר ראינו כי שנים אלה נכתבו מנקודת ראות האשה.

נוסף לכך יש לאמר שכל ההווי בספר שיר השירים הוא נשיי, יש כאן אוירה של חבורת נשים או, כפי שנאמר פעמים אחדות בספר : של "בית אמי" האב לא נזכר אף פעם, אך זכר האם, אמם גם של האוהב וגם של "הרעיה", בא פעמים רבות. גם במקום שמתוארת בו חיבת ההורים לבתם, במקום שמצפים שהאב דוקא יזכר, נאמר : "אחת היא לאמה, ברה ליולדתה". ואם כי תופעה זו, כפי שנראה עוד להלן, יכולה להתבאר בסיבה מיוחדת, מראה היא ,על כל פנים את הסביבה אשר בשבילה נוצר השיר. גם החברים של הדוד נזכרו רק שתי פעמים ובגוף שלישי, ואולם אל בנות ירושלים או בנות ציון פונה הדוברת לא פחות משבע פעמים.

מה אנו לומדים בכל אלה? קודם כל דבר שאינו מפתיע את מי שמצוי אצל ספרותם של עמים קדמונים. דבר רגיל הוא אצל אלה שסוגים מסויימים של ספרות נמצאים בידי סוגים ידועים של בני אדם, מיוחדים ומובדלים על פי מעמדות, מלאכה או מין. כך מצינו אצל הערבים הקדמונים ש ה קינה היתה בידי נשים ולא רק בידי "מקוננות" מקצועיות, כמו בישראל ובמזרח העתיק, אלא תפקיד כבוד היה לאחותו של הגבור החלל (ולא לאשתו, דרך אגב) לשאת קינה עליו. לפי הניתוח שקדם כאן אנו יכולים להניח שה"גזאל", משאת האהבה העברית העתיקה, היתה מקצוע שירי מופקד בידי האשה. ודבר זה חשוב מאד מבחינה חברתית : כי למדים אנו מזה כי בתקופה ההירואית , בתקופת המקרא, לא היתה האשה רק אוביקט של חשק הגבר, ולא חפץ המשמש נושא, ולו מפואר, למשורר האיש . כמו למשל בשירה הערבית הקלאסית (שבה שירת האהבה היא מקצוע הגבר), אלא האשה עצמה היתה מביעה את רגשותיה. היא היתה לא הכלי אלא המבוע, לא הראי אלא המקור של אור האהבה בחברה.

ונראה לי שאם אנו הולכים שוב לפי השיטה שהמלצתי עליה בתחילת דברי, לאמר אם נקשיב לרמזיה לשון המפורשים בפסוק, נמצא שהכתוב עצמו מבליט דבר זה, בסוף סיפור גן-עדן בספר בראשית באות המארות שנתקללו בהן אדם וחוה והנחש. קללת חוה היא "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". יצר האשה, תשוקתה של אישה, היא המשעבדת אותה לו. אך בספר שיר השירים מה אומרת השולמית : '"אני לדודי ועלי תשוקתו". כלומר היא הופכת את האמור בספר בראשית כאילו היא מרגישה שהאמור שם בספר הקדמון אינו מביע עוד את יחסי האיש והאשה בדורה. אני נוטה לסברה שעם היות ספר שיר השירים מבוסס על יסודות מסורתיים וסכימטיים, הרי הוא בכל זאת מביע הרגשה מיוחדת, קשורה במעשה שהיה, אמנם לא היה זה מעשה יוצא מגדר הרגיל בישראל, אך עם כל זה מעשה מיוחד שמצא רוח פיוטית שהביעה אותה בצורה מיוחדת לה : מעשה בנערה שמת עליה אביה בעודה קטנה, ולפי החוק הישראלי אחיה הם אדוני גורלה. כמו בסיפורי פלאחים אין קץ, האחים שוקדים יותר על טובת עצמם וביחוד אין הם רוצים להאמין שהאחות "הקטנה" כבר גדלה ומבקשת תפקידה. הגיבורה "חולת האהבה", כפי שהיא מגידה פעמים אחדות, אך אין היא חולה מסוכנת. מחלתה אינה אלא זו המתוארת במשל העממי (משלי י"ג, י"ב) : "תוחלת ממושכה מחלה לב" (פירוש המדרש: זה הוא שמארש אשה ונוטלה לאחר זמן, "ועץ חיים תאוה באה" (זה הוא המארש אשה ונוטלה מיד). בצורה עדינה מאד ובשימוש רב במוטיבים של חלום וחידה המאפשרים להקדים את מה שעתיד, או רצוי להיות, מועברים לפנינו גלגולי "התוחלת הממושכה". אך הם מסתיימים לא , בתיאור "התאוה הבאה" - אין צורך בזה, כי כבר קדם כל מה שהיה אפשר לאמר בענין זה בצורת חלום - אלא בהסרת המכשול העיקרי : מצוות האחים אדוני גורלה.

כללו של דבר : אנו רואים בספר שיר השירים סוג ידוע של הספרות העברית שהיה מסור בידי נשים משוררות, אלא שספר זה עצמו משקף מאורע מסוים שמצא את ביטויו בידי אישיות פיוטית בלתי רגילה. כמו הרבה יצירות גדולות, ספר שיר השירים הוא איפוא צירוף של אומנות לאומית ויצירה אישית, הוא גם עממי וגם מעשה ידי משורר מחסד עליון.

בתוך: אמנות הסיפור המקראי, תשט"ז, עמ' קד-קי.