בספר שמות התורה מספרת לנו על המלחמה בין ישראל ובין עמלק.
"ויבא עמלק וילחם עם-ישראל ברפידם. ויאמר משה אל-יהושע בחר-לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על-ראש הגבעה ומטה הא-להים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר-לו משה להלחם בעמלק, ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד-בא השמש. ויחלש יהושע את-עמלק ואת-עמו לפי חרב" (שמות יז, ח-יג).
לאחר תיאור המלחמה בין ישראל לעמלק ברפידים כתוב בתורה גם על מלחמת ה' בעמלק מדור דור (שמות יז, יד-טז).
אך לא רק ה' לוחם בעמלק מדור לדור, אלא גם עם ישראל מצווה למחות את זכר עמלק, ככתוב:
"זכור את אשר-עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל-איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את-זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כה, יז-יט).
מלבד המיפגש בין יהושע לעמלק, שבעקבותיו צוותה התורה ללחום בעמלק מדור לדור, נזכר מיפגש אחר בין שני העמים - כאשר שאול מלך ישראל לחם באגג מלך עמלק.[1]
"ויאמר שמואל אל-שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על-עמו על-ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה'. כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר-עשה עמלק לישראל, אשרשם לו בדרך בעלתו ממצרים. עתה לך והכיתה את-עמלק והחרמתם את-כל-אשרלו ולא תחמל עליו, והמתה מאיש עד-אשה מעלל ועד-יונק משור ועד-שה מגמל ועד-חמור. וישמע שאול את-העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי, ועשרת אלפים את-איש יהודה. ויבא שאול עד-עיר עמלק, וירב בנחל. ויאמר שאול אל-הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן-אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם-כל-בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק. ויך שאול את-עמלק, מחוילה בואך שור אשר על-פני מצרים. ויתפש את-אגג מלך-עמלק חי, ואת-כל-העם החרים לפי-חרב. ויחמל שאול והעם על-אגג ועל-מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל-הכרים ועל-כל-הטוב ולא אבו החרימם, וכל-המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו" (שמואל א' טו, א-ט)[2].
שאול אינו מקיים את ציווי ה':
אין הוא משמיד את כל רכוש העמלקי ואינו הורג את מלכם, דבר שנעשה לאחר מכן על-ידי שמואל הנביא.
המלחמה בין עמלק וישראל שתחילתה בתורה והמשכה בנביאים, נמשכת גם בכתובים -
במגילת אסתר. בדרכים שונות מעמידה אותנו המגילה על כך שאכן אין לפנינו מאבק מקרי-אישי בין המן למרדכי, אלא המשך מאבק עקרוני-לאומי בין עמלק לבין ישראל.
מצויים רמזים לשוניים במגילה המדגישים שמגילת אסתר ממשיכה את המאבק בעמלק, שהופסק בימי שאול המלך.
א. לעתים קרובות אין המגילה מסתפקת בציון שם מרדכי, אלא מוסיפה לו את התואר היהודי, דהיינו המייצג את היהודים. וכן מוסיפים לשם המן את הכינוי האגגי, דהיינו המייצג את עמלק. מרדכי היהודי שאיננו משתחווה להמן, מייצג את עם ה'. המן האגגי המבקש להשמיד את עם ישראל, הוא נציג עמלק[3].
ב. בפקודתו של המן שנמסרה בשם המלך, נאמר: "להשמיד להרג ולאבד את-כל-היהודים מנער ועד-זקן טף ונשים ביום אחד..." (ג, יג). כבר המדרש הרגיש שפסוק זה מזכיר את דברי שמואל לשאול בקשר להשמדת עמלק: "והמתה מאיש עד-אשה מעלל ועד-יונק" (שמואל א' טו, ג) ומוסיף, שאכן "הקב"ה הקדים לו ממה שעתיד לעשות" (פסיקתא רבתי פ' יג, נה ע"ב).
ג. לפי המצווה בתורה יש למחות את זכר עמלק כולו. בדבריו אל המלך שאול מדגיש שמואל, שציווי זה כולל גם החרמת הרכוש: "עתה לך והכיתה את-עמלק והחרמתם את-כל-אשר-לו, ולא תחמל עליו" (שמואל א' טו, ג). בניגוד לשאול, שלא קיים צו זה, מודגש במגילת אסתר, שמרדכי וחבריו לא נהנו מרכושם של בני עמלק. אמנם, המלך מרשה ליהודים בפירוש ליהנות מן השלל: "ושללם לבוז" (ח, יא) אך היהודים נמנעו מכך. שלוש פעמים נזכר, לשם הדגשה, כי "ובבזה לא שלחו את-ידם" (ט, י, טו, טז).
ד. מצות מחיית עמלק קיימת לדורות, "מדר דר" (שמות יז, טז). וגם זכר מעשה המגילה הדנה במחיית עמלק הלכה למעשה נזכר "בכל דור ודור" (ט, כח). הציווי "זכור את אשר-עשה לך עמלק" (דברים כה, יז) מוצא ביטוי גם בזכירת ימי הפורים - "והימים האלה נזכרים ונעשים...וזכרם לא-יסוף מזרעם" (ט, כח).
ה. הכתוב במגילה מדגיש, שמרדכי הוא "בן-קיש איש ימיני" (כ, ה), מצאצאיו של שאול בן קיש איש ימיני (שמואל א' ט, א). אך הניגוד ביניהם בולט: שאול, שחמל על עמלק, חייב לוותר על המלוכה, ובמותו שודד אותו נער עמלקי (שמואל ב' א, י). אך מרדכי, שלא חמל על עמלק, נעשה משנה-למלך - ובגללו מת המן האגגי צורר היהודים.
המדרש הרגיש בהקבלה הפוכה ומעניינת זו שבין מעשה שאול וגורלו ולבין מעשה מרדכי וגורלו. להקבלות הענייניות שהזכרנו הוא מוסיף חיזוק לשוני: בלשון הזה ניטלה המלכות מזקינה שאול, דכתיב (שמואל א' טו, כח) "ונתנה לרעך הטוב ממך", ובו בלשון חזרה המלכות לבת-בן-בנו אסתר, שנאמר (א, יט), "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (מדרש אבא גוריון סוף פ' א).
מכל האמור יוצא שמגילת אסתר מתארת את המשכו של המאבק ההיסטורי בין עם ישראל ועמלק.
במשך הדורות נהפך עמלק לסמל של צוררי ישראל. וכך התחילו לראות גם בדברי המגילה על שנאת המן את מרדכי ביטוי לשנאת צוררי ישראל בכל הדורות.
שונאי ישראל [ובמגילה - המן] מצדיקים את שנאתם אל העם היהודי בדרכים שונות:
הם מדגישים את השוני של עם ישראל מכל העמים:
"ישנו עם-אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שנות מכל-עם ואת-דתי המלך אינם עשים ולמלך אין-שוה להניחם" (ג, ח).
עם ישראל שונה מן העמים שבתוכם הוא חי. משום כך הוא סכנה לסביבתו, כי נאמנותו למדינת מגוריו כביכול מפוקפקת. אך הגורם האמיתי לשנאת המן (ולשנאתם של רבים מצוררי ישראל) הוא הגורם האישי:
"וירא המן כי-אין מרדכי כרע ומשתחוה לו, וימלא המן חמה" (שם, ה).
מעשי היחיד מיוחסים לכלל - ובגלל היחיד נענש הכלל, כפי שכתוב במגילה בפירוש: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי-הגידו לו את-עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את-כל-היהודים אשר בכל-מלכות אחושרוש עם מרדכי" (ג, ו)[4].
המן, שונא היהודים, משכנע את אנשי סביבתו שיש להשמיד את היהודים באמצעות גורם נוסף, והוא - הגורם הכלכלי:
"אם-על-המלך טוב יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר-כסף אשקול על-ידי עשי המלאכה להביא אל-גנזי המלך" (ג, ט).
כדאי למלך להסכים להשמדת היהודים - וגם טוב לעם הפשוט להשתתף בפרעות, כי "ושללם לבוז" (ג, יג).
האגדה מרחיבה את הרעיון שיחסו של המן לעם ישראל הוא סמלי ליחסם של צוררי היהודים בכלל אל עם ישראל. בעלי האגדה שמים בפי המן מכל הטענות שהושמעו נגד היהודים בכל הדורות[5].
כפיוטים ובשירים רבים תואר המן האגגי כסמל לשונאי ישראל. השיר הידוע מכולם הוא הבית הרביעי שב"מעוז צור", שיר שבו מדובר על שונאי ישראל בכל דור ודור:
לשון המגילה ותוכנה משתקפים בחרוזים אלה:
המן האגגי בקש לכרות את קומת הברוש (מרדכי, לפי ישעיה נה, יג בהתאם להסבר במגילה י ע"ב), אך, משום מידה כנגד מידה, הושבתה גאוותו (שדרשה שמרדכי ישתחווה לו ויכופף קומתו לפניו).
את ראש מרדכי -. "ראש ימיני" - נשא ה' (במקום שיהיה מושפל לפני המן), ואת זכרו של המן מחה על-ידי השמדה והחרמה מוחלטת.
אכן מגילת אסתר היא מלחמה בעמלק, ועל כן היא גם תחילת בשורת הגאולה!
בתוך: עיונים במגילת אסתר, 1967, עמ' 31-34.
[2] אברהם זלקין העיר לי, שמסתבר מן הכתוב, כי דווקא בימי שאול, שעליו נאמר "וילחם סביב בכל-אויביו" (שמואל א' יד, מז), הגיעה השעה לקיים את מצות מחיית עמלק, שעל מועדה נאמר "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל-איביך מסביב..." (דברים כה, יט).
[3] זו תופעה החוזרת ונשנית בתנ"ך: אדם הנקרא בתוספת כינוי - הרי סימן הוא לחשיבות הכינוי. "יצחק בנו" נאמר תמיד בפרשת עקידת יצחק; "רות המואביה" - במגילה רות. אכן גם שם זאת הבעייה של הבן ושל המואביה ולא רק עניין אישי גרידא.
[4] מקורות רבים רואים במעשה המן שנאת נקם על מעשי בני ישראל לעמלק (יוספוס, קדמוניות, יא, ה וכו').
[5] השווה בעניין זה את המדרש לכתובים שבפרק ג (מגילה יג ע"ב). במיוחד כדאי לציין גם את אגרת המן אל עמי פרס ומדי (אסתר רבה פרשה ז, יז ומקבילות), שבה מתאר המן אירועים מתולדות ישראל תוך סילופים ומאשים את העם היהודי במעשים רעים נגד העמים.