נושא שיחה זו הוא נרחב מאוד - החיים היהודיים במדינה ובגולה אחרי השואה. תפיסת הנושא כפשוטו תחייב סקירה כללית של ההיסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים על כן אעמוד על הזיקה שבין תקופת השואה לבין התקופה שלאחריה ועל ההשפעה שיש לשואה על מה שארע אחריה.
השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו היא, באיזו מידה חי עם ישראל שלאחר השואה, בצל השואה. באיזו מידה קיימת התודעה שקיום העם כיום קשור בטבורו לתקופת האימה. מבחינה מסויימת ניתן לומר שהטראומה הזאת אמנם הטביעה את חותמה, אבל אפילו בנושא המדבר על חיים יהודיים בארץ ובגולה מופיע ההבדל בתפוצות, כולל הריכוזים הגדולים בארה"ב וגם בריכוזים קטנים יותר, תחושת השואה היא יותר רדודה. כללית ישנה מודעות והדברים אף נלמדים, אבל אין לומר שחוויה זו השפיעה עמוקות ושלולא השואה היו חיי הקהילה היהודית שונים בצורה משמעותית. ניתן אף לומר שקיימים גורמים שהשפעתם על הלכי הרוח ועל שיטות הפעולה של הקהילה היהודית בחו"ל חזקה יותר.
בארץ המצב הוא שונה - בחלקו משום שמבחינת הרכב האוכלוסיה מצוי כאן ריכוז גדול יותר של יוצאי השואה התורם למודעות הציבור שלא היה שם, והן משום המערכת הממלכתית שבידה הכלים ליישם מודעות, ולא לקחים בלבד.
דוגמא קטנה המשקפת את ההבדל הזה היא העובדה של קיום יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום זה גורם לכך שכל אדם, מילד ועד זקן, יקלוט את המסר המסוים הזה. בחו"ל לא היה במשך עשרים שנה ויותר אחרי השואה שום מוסד שתכליתו החדרת התודעה של השואה, אס כי פה ושם התקיימה הרצאה בנושא.
השאלה היא, מה בעצם תוכנה של התחושה הזאת. נראה שיש לדבר על תכנים אחדים. בראש ובראשונה, נחישות מסויימת לקיים חיים יהודיים ובכך ינצח עצם קיומו של עם ישראל את הרשע. נחישות זאת שבעצם נוכחותו של עם ישראל היא נקודה חזקה אם כי היא מוצאת את ביטויה בכיוונים שונים ואולי אף מתוך תחושות שונות.
ואמנם המודעות של השואה היא חזקה, אבל היחס אליה הוא שונה. בחלק גדול של הציבור רווחת התחושה שמן התקופה והאירועים של השואה יש להפיק לקחים וללמוד דבר מה, שמעבר לצער ולכאב ישנה מערכת היכולה לפעול. אבל לגבי מהות הלקחים ואופן ההתייחסות קיימים הבדלים במקומות ואפילו בתקופות שונות. לפעמים נתקלים, למרבה הצער, בגישה של הבלטת הניגוד שבינינו לבין תקופת השואה, תחושה שרווחה במיוחד אחרי מלחמת השחרור כאילו "הם" הלכו כצאן לטבח ואילו "אנו" הפגנו עוצמה. הלקח המופק בגישה זו הוא שעלינו להיות תמיד חזקים ואיתנים שלא כמותם, החלשים, שלא הצליחו.
תחושה זו של נחישות יכולה לבא גם מנקודת ראות שונה, של הזדהות עם פליטי השואה וקורבנותיה, אבל המסקנה היא אחת: עלינו להיות חזקים כדי שדבר-זה לא יישנה. יש החשים בצורך להיות חזקים מבחינת איתנות הרוח ובכך לא לתת להיטלר את הנצחון. על כל פנים נראה לי שמסקנה זו צריכה לבוא מן התחושה של חובה כלפי קרבנות השואה, כדי שקורבנם לא יהיה לשווא. הווה אומר, להיות חזקים תוך כדי הזדהות ולא תוך כדי הסתייגות; על ידי הבלטת הצד השווה כממשיכי דרכם".
תחושה זו-קיימת ברבדים מסויימים בציבור ולמעשה שזורה נימה זאת לאורך דרכה של המנהיגות בארץ; ומשימה מרכזית בעולמנו היא להעניק להם כאן את ההמשך, את הקיום, את הניצחון, מצד זה יש כאן קיום בצל השואה העשוי לתת תנופה לחיים יהודיים. היבט אחד של קיום זה נותן יהודי בשם אמיל פאקנהיים הלוחם להגדלת המשפחה היהודית כמסקנה מן השואה, שכן עלינו לבנות את עולמנו מחדש. כמו כן יש לתחושה זו השלכות במישורים שונים בארץ - כולל מדיניות חוץ, פעילות צבאית וכו'.
מאידך, קיים חשש שתחושת שליחות זו, אם לא תוגדר ותסויג, עלולה להעביר אותנו-על-דעתנו המוסרית. אמנם לכל אדם החי כיום חייבת להיות הרגשה שהקב"ה השריד אותו למטרה מסויימת ושמוטלת עליו חובת הבנייה, אבל שליחות זאת צריכה להישקל במסגרת השקפה מוסרית, ערכית, רוחנית כללית ולראות מה ניתן ומה לא ניתן לעשות. אין לראות את הצורך בהמשך הקיום כדבר לעצמו המנותק מכלל חובתנו.
כשמדברים על חיים בצל השואה אי אפשר להתעלם מן הנימה הדתית הספציפית. יש כאן שתי נקודות; הבעיה הדתית בקשר העולה מן המציאות של השואה והחיים שבעקבותיה, וההתייחסות לכך בציבור הדתי ככזה, ובעיקר במימסד הדתי.
הנימה הבעייתית בנקודה הראשונה בולטת לעיין ומיותר להרחיב עליה את הדיבור. יש הטוענים שכאן קיימת בעיה יהודית שמבחינת ההיקף והאיכות שונה התופעה הזו מכל מה שקדם לה. נראה לי שבעיה זו המתעוררת לגבי ההשגחה, בבחינת צדיק ורע לו, היא כל אותו מכלול של הצדק באלוקי בעולם. אמנם המספרים המדהימים מחריפים ומעמיקים את השאלה, אבל זה אינו עושה אותה שונה משאלות שהתעוררו כבר הרבה, לצערנו, בתקופות קודמות.
כמו כן לא נראה שהכלים המחשבתיים שבהם צריכים להתמודד עם הבעיה התיאולוגית צריכים להיות שונים מאלו שהיו. בתקופות הקודמות היו מספר תגובות אפשריות לחורבנות והן עדיין פתוחות. אמנם אפשר להבין את הסלידה מגישה כגון "מפני חטאינו", אבל אין בשום. פנים לשלול גישה זו כאפשרית. אכן אנשים צריכים להיות זהירים בקביעת דבר שכזה, אבל אין לומר שכלפי שמייא זה לא יתכן.
על כל פנים ההתמודדות עם הבעיה קיימת, אם כי לא ניתן להתעלם מכך שעוצמת והיקף הבעיה עלולים לשתק, ויתכן שבסופו של דבר השתיקה היא תגובה-אפשרית בלעדית מישור זה בצד הנחישות להמשיך ולפעול.
ההתלבטות בציבור הדתי אינה באה לידי ביטוי מובהק. באיזו מידה הדבר "הזה רצוי - זאת שאלה כללית הכרוכה בשאלה מהי מידת היכולת של האדם להעלות דברים העשויים להיות הטחת דברים . היו דברים שגדולי עולם הטיחו כלפי מעלה, אך יש אומרים שלוי הטיח דברים ונענש מיד.
כנראה שההבדל נעוץ ב"כיצד" אומרים, מתוך איזה עומק של אמונה וקבלת עול מלכות שמים. בכל אופן לא נראה שגזירת שתיקה מוחלטת היא מן הראוי. אך גם מן המאמץ -למצוא פתרונות נוחים, כמו עצם הקמת המדינה, יש להסתייג. דבר אחד-אינו נוגע בחברו ובעיית ההשגחה בתקופת השואה קיימת ואת המדינה יכלו להקים גם בלי השואה. על כל פנים, לא זו התשובה.
יש מקום לדון בשאלה, אך רק מתוך עומק האמונה, ואין זה מן הדברים הקלים. כללית מורגש ליקוי לגבי השאלה כיצד ועד כמה חי העולם הדתי במסגרת השואה ואין הוא מגיב עליה. ההרגשה היא שעולם התורה הגיב , בקול ענות חלושה. ייתכן שזהו ביטוי של חולשת המימסד הרבני, אך אין להתעלם גם מחוסר היוזמה של הציבור שלנו מנקודה זו. אולי קיום הפורום הזה יזיז קצת את העניינים בכיוון של העמקת והשרשת הנימה הדתית הספציפית ביחס לשואה ותועמק המודעות לבעיה הכללית בתוך הציבור הדתי, ודברים אלו ישלימו זה את זה.
doc. no =0031487"