[[‎1]ויהי היום ויזבח אלקנה] ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות. ולחנה נתן מנה אחת אפים, כי את חנה אהב, וה' סגר רחמה.

וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה. וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה בבית ה', כן תכעיסנה [ותבכה ולא תאכל]

פשוטו של מקרא מורה בכיוון משמעו, שהיתה פנינה "מכעסת וחוזרת ומכעסת"[‎2], "כעס אחר כעם תמיד"[‎3]: ובמקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם ולצוות על השמחה ברגלים, שמה הביאה קנאתה למרר את נפש חנה בצער, שאין לאשה גדול הימנו, "כי סגר ה' בעד רחמה".

ומדרשותיו[‎4]:

וכעסתה צרתה גם כעס - מכעסת וחוזרת ומכעסת. מה הוות אמרה לה: זבנת לברך רבה סודר ולתניינא חלוק?

(מדרש שמואל פ"א ח)[‎5]

אמר רב נחמן בר אבא: היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה, אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר?

ובשש שעות היתה אומרת לה, חנה אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר? ר' תנחום בר אבא אמר: היו יושבים לאכול, והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, היתה פנינה מתכוונת להכעיס את חנה, והיתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו, ולזה בני חלקו, ולזה לא נתת חלקו! למה? בעבור הרעמה על אלקים[‎6]. אמר לה הקב"ה: את מרעמת אותה עלי? חייך, אין רעמים שאין אחריהם מטר, ומיד אני פוקדה שנא' כי פקד ה' את חנה.

א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן כי היכי דלא ליהוי איניש עדיף כאברהם. פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. דרשה רב אחא בפפוניא, קם שטן נשקיה לכרעיה[‎78].

שלשה מדרשים אלה חברו יחדיו בילקוט שמעוני, ולא ממקור אחד יצאו. ניתן להבחין בשתי מגמות. ברור כי המדרש השלישי אומד את פנינה בעין יפה. לעומת זאת שני המדרשים הראשונים יש להסתפק במשמעותם, אם כוונתם להשקיף עליה לרעה ולהמחיש את יצר ההתעללות שבה, או אולי עלינו להסיק וללמוד מן המדרש האחרון, שאין כאן אלא ביטויים שונים להעמדת פנים אשר היא משווה לעצמה בכדי להוציא מלב חנה תפילה ממעמקים.

ותחזינה עינינו את אשר כתב כאן ר' שמואל לניאדו בהתייחסו[‎910] למדרשים אלה:

צריך לדקדק: מאי איכא בין רב נחמן לר' תנחום? ונראה דרבי נחמן דרש כפל 'וכעסתה גם כעס'... שבתיבת 'גם' רומז שגם הכעס השני היה מעין הא', בבנים. אמנם ר' תנחום רצה לדקדק אומרו 'גם' לרבות את אלקנה... שאלקנה היה נותן לכל א' וא' מבניו חלקו, היינו שהיה מכין להם חלק כל א' וא' מבניו ואומר לפנינה הרי חלק כל א' וא' מבניך, חלקי ביניהם ותני טרף לביתך וחוק לנערותיך[‎11], כדי שלא תקנא חנה. אמנם פנינה היתה מתכוונת להרעימה, והיתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו ותן לזה בני חלקו, ר"ל תן אתה בעצמך ועל ידך, ולזה בני, שלא נתת לי כדי[‎12] שאתן לו, תן לו חלק, וכל כוונתה של פנינה להרעימה. ולדרך זה מובן אומרו 'גם כעס' יותר מלשיטת רב נחמן, דהשתא קאמר 'וכעסתה צרתה' על פנינה, ו'גם כעס' על אלקנה, שהיה נמשך כעס לחנה מתתו אלקנה חלק לכל בן ובן... ואם חז"ל לא כיוונו לזה, עכ"ז הענין הוא אמיתי בעצמו, שאומרו 'גם כעס' לרבות אלקנה, שהיה נמשך לה כעס ממנו בתתו לכל א' מבניה של פנינה חלקו ולה אין ולד.

יפה דקדק בעל "כלי יקר" להעמיד ציור מתאים ללשונם של חז"ל במדרש. אלא מבין השיטין מתגנב לו איזה הרהור דברים על רבותינו, מה ענין מצאו להם לענות בו מצד קיימה פנינה דין אונאת דברים ביחס לצרתה, והתחרו זה בזה להגדיל חרון. ושמא אמר מסורות מוקלטות יש להם, איש איש מבית מדרשו, מה היתה פנינה אומרת לה, חנה - אתמהה, מה לי כך היתה אומרת או אחרת ?

בעין טובה נראה לומר כי גם שני המדרשים הראשונים נאמרו על דרך "לשם שמים התכוונה"[‎13]. מובן מאליו שיהיו לכך תוצאות מרחיקות לכת ביחס לדמותה של פנינה, שר שינתה פניה והתנכרה והתחרתה במלאכי שאול לייסר את נפש חנה, שתתפלל תהומות - וכי יש קרבן גדול מזה?!

אילו היינו שואלים : קרבנה של מי גדול יותר - זה של רחל המוסרת סימנים לאחותה ליל הכלולות, או זה של פנינה, איני יודע מה ישיבו לנו דבר, אותם המבינים בעקידת נפש.

רקע לזה מדרשם ז"ל :

א"ר יונה בשם רב: ואחר כל השבח הזה[‎14] כתב בו 'ולו שתי נשים' ולמה נטל שתי נשים? בשביל 'ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים' - כיון שראתה חנה שלא ילדה, אמרה, אומר לו שיכניס צרתי לביתי, ומתוך זה יראה הקב"ה שהכנסתי צרתי לביתי ויפקד אותי. אמר לה הקב"ה, חייך! את חנה הפקדת אצלי נפשות, נפשות אני משלם לך 'כי פקד ה' את חנה'.

(פסיקתא רבתי מ"ג - מד - ו')[‎15]

הנה כי כן, בראה פנינה בעצמה גירסא חדשה ל"נפש תחת נפש". השלימה את נפשה לחנה בהעמדת פנים זו, ששינתה את חזותה. כמדומה, שאין איש שם על לב גודל הקרבן: באהבתה את רעותה, מהרגשת תעצומות התודה שהיא חבה לה על בנין ביתה, הפכה עצמה ל"שטן" בבית, חיפשה כל דרך שבעולם לייסר את אהובתה, בכדי שזו תתפלל מתהומותיה. מי לנו עוד כפנינה, מביאה על עצמה "יסורים של אהבה"!

אמור מעתה : חז"ל לא באו להתחרות ביניהם מי יצייר את פנינה "שטנית" יותר אלא - אדרבה - מי ימלל את גודל קרבנה[‎16]!

הר"מ אלשיך, בפרושו "מראות הצובאות", הקשה:

והנה לעומת זה ארז"ל[‎17] כי בכל א' מהבנים שהיתה חנה יולדת היתה פנינה קוברת א' מבניה, והלא כמו זר נחשב[‎18], למה ימותו בניה, זו תורה וזו שכרה?![‎19]

ומצאנו שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר", נזקק לענין זה, ככתוב ב"שיחות מוסר" שלו[‎20]:

וכבר בארנו דבעבירות שבין אדם לחבירו, לא מועלת כוונה טובה, ואפי' עשה ונתכוון לשם שמים, וכמו שמצינו בפנינה... כי הפוגע בחבירו, יהיו מחשבותיו אשר יהיו, הריהו כמכניס ידו לתוך תנור אש, ואין הכוונה הטובה יכולה לשנות בזה מאומה. הסכנה שבעבירה בין אדם לחבירו היא כמציאות טבעית, ממש כשם שהאש שורפת בדרך הטבע.

אלא שבעוד אשר בעל המוסר השיב בשם "חוקי הטבע" שיסד הבורא בעולמנו, המציא הר"מ אלשיך[‎21] לשאלתו תשובה על דרך ההשערה, המפחיתה בערך המעשה של פנינה :

אך אחשבה כי שתים היו כוונותיה, א' מקנאה, שהיתה רואה כי את חנה אהב ממנה, שעל כן היה נותן לה כחצי מה שהיה נותן לצרתה וכל בניה ובנותיה[‎22]. שנית לשם שמים, כדי שתצעק ותתפלל ויהיו גם לה ילדים ותוסר הקנאה, כי אז ינתנו המנות במכסת נפשות. וזה יהיה מאמר הכתוב 'וכעסתה צרתה', שהוא על האמור שחלקה כחצי חלק האשה וילדיה כולם, שהוא מקנאה, ו'גם כעס' מן בחינה לשם שמים, שהוא 'בעבור הרעמה' שהוא למען ותרעם בקולה נפלאות[‎23] כי תצעק על שברה[‎24] לה', יושיע ויפתח את רחמה[‎25], כי ידעה היא כי מה שנסגר רחמה לא לעולם היה. כי אם שה' עשה על שמתאוה לתפילתה כענין האמהות[‎26], ולמען ע"י תפלה תפקד ברחמים גדולים בזרע קדוש. וזהו 'כי סגר ה' בעד רחמה', 'כי סגר רחמה' לא נאמר כי אם 'בעד רחמה' כד"א 'ויסגר ה' בעדו'[‎27], כי מה שסגר ה' את נח בתיבה היה לטובתו למען ירוחם ע"י צער תיבה, שאל"כ לא היה כדאי[‎28]. ועד"ז יאמר 'כי סגר ה' בעד רחמה' שסגר ה' בעדה לטובת רחמה לשתתפלל ולתת לה פטר רחם קדוש מאד כאשר היה... והראיה כי לשם שמים כיוונה למען תתפלל שהרי 'וכן יעשה שנה בשנה מדי עלתה [בבית ה' כן תכעסנה][‎29]... ולמה לא הי[ת]ה מכעיסה בביתן ברמה כי אם מדי עלות[‎30]? הוי אומר אין זה כי אם למען היות שם בית ה' כי בית תפילה יקרא[‎31], למען תתפלל שם כי שם שכינה שורה ויעתר לה ה'[‎32] מבמקומות זולתו.

הוה אומר, אמנם לשם שמים עשתה פנינה מה שעשתה , אבל סיבת ה"לשם שמים" אינה אלא למען העבר קנאה מבשרה.

נבדלת היא גישתו של הר"מ אלשיך מזו של הגר"ח שמואלביץ, כהיבדל הפרשנות מן המוסר: זה האחרון קובע לו אדנים מכליותיו, שנובעות תורה, או ממקורות שיטתיים במחשבה, ומבקש לו את הדוגמאות במקרא. לעומת זאת הפרשנות הדרשנית מתאמצת לנבוע מן הכתובים, בבקשה לה אסמכתא מליאה מהם בלי טעות סופר או מליצתו.

פרשנות זו נסמכת על שלשה דברים "יחודיים" בסגנון הכתוב:

א. גודש ההתבטאות "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה" - על דבר זה מצאנו כבר שהמדרשים עומדים[‎33], ועל פיו נקבעים שני כיוונים להתנהגותה.

ב. משמעות מילת היחס "בעד" בהקשר הפועל סגר.

ג. העובדה המובלטת שבחרה פנינה להכעיסה דוקא בעלותה לבית ה', שהוא בית תפילה. אמנם זוהי רק ראיה נסיבתית, שבתוכן הענינים, אך צרף לזה דברי בעל "כלי יקר" שכתב:

ולענ"ד לדקדק אומרו בבית ה' - בי"ת יתירה, דהיל"ל מדי עלותה בית ה', בבית ה' למה? מזה אכריח מה שכתב מהרי"א[‎34] ז"ל שפנינה לש"ש נתכוונה... שכוונת הכתוב לפרט הענין בפרטות, שאפי' מדי שנה בשנה לא היתה מכעסת את חנה בשילה כי אם בבית ה' כן תכעיסנה, ר"ל בהיותה בבית ה' בתוכו ממש... אבל כשהיא בחוץ לא מינה ולא מקצתה, לא היתה מכעסת אותה כלל, כי כוונתה לש"ש כדי שתתפלל תיכף אל הש"י.

ראשון למבקשים ומאתרים את שורש הדרש בסגנון הכתוב, הוא ר"י אברבנאל. רי"א הביא את מאמר חז"ל[‎35] "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", ולצידו דשם את פירושו הראשון של הראב"ד[‎36], שפירש בעין יפה. לזה הוסיף אברבנאל מדיליה באמרו:

ואפשר עוד שנאמר לדעתם שהיה בעבור הרעימה כמו הרחימה מלשון רחם, שהעי"ן והחי"ת מתחלפות, יאמר שפנינה היתה מכעסת את חנה לא לתכלית רע כי אם בעבור שתתפלל אל השם ותהר ותקבל ברחמה, ועשתה כן לפי שסגר ה' בעד רחמה והיתה כוספת שיפקדה ה'.

אשר יראה הרואה כי התחכם לו ר"י אברבנאל למצא רמז בלשון המקראות, אך אין בזה ראיה אלא להשתדלותו במצוה לקיים דברי חכמים ברוח דברי הראב"ד "והדן חברו לזכות השי"ת ידונו לכף זכות".

עוד פירש ר"י אברבנאל[‎37] בשיטה זו :

אבל נשאר לדעת למה לא תכעיס פנינה לחנה כי אם מדי שנה בשנה מדי עלותה בבית ה'? ולפי דעת חז"ל שאמרו שפנינה לתכלית טוב נתכוונה, נאמר... כדי שתתפלל על ה' שם ובכה תבכה[‎38]. ואפשר לומר עוד כמו שזכרתי[‎39] שלא היו פנינה וחנה בעיר אחת כי היתה חנה ברמתה ופנינה ברמה, ולפי שלא נתקבצו כי אם בעלותם בית ה', לכן אמר שמדי עלותם בית ה' היתה מכעסת פנינה אל חנה, כי בזמן אחר לא היו מתחברות יחד. וכפי הפשט נאמר עוד שהיה הכעס על ענין המנות, ובעבור שאלקנה לא היה נותן אותם כי אם מדי עלותם בית ה', לכן באותו זמן היתה ההכעסה והקצף.

אם באנו לבדוק ולדקדק במידת הגיבוי שיש בסגנון הכתוב ובתוכנו למבט זה של הדרשות, נמצא כי:

(א) ההצעה להחלפת 'הרעמה' ב'הרחמה' אינה אלא תחבולה בלשון או רמז שברמז.

(ב) הראיה מהמקום אשר בחרה פנינה להכעסה - שני שובריה בצידה, והפה של אברבנאל שאסר את הראיה הוא הוא הפה שהתיר.

(ג) ואם תימצי לומר דיוקו של בעל "כלי יקר" בסגנון הכתוב "מדי עלותה בבית ה' כן תכעסנה" - כבר צמצם י. קיל[‎40] את כח הראיה שבזה, בהסתמכו על הופעה לשונית דומה - "האעלה באחת (=לאחת) ערי יהודה"[‎41], ושוב אין צורך לקרא כמו שביקש בעל "כלי יקר", "מדי עלותה - בבית ה' כן תכעיסה".

(ד) כוח הראיה ש"בעד רחמה" אשר הביא הר"מ אלשיך, נסתר גם הוא ע"י דוגמא שמביא י. קיל[‎42] מן המקרא "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם".

ולסיכום, אף כי מצאנו את האפשרות ליישב מדרשי חז"ל בהבנת העלילה ובסגנון הכתוב, אין לנו מניע של ממש להיזקק אליהם בביאור המקראות.

נראה לי לחדש פנים בסוגיא זו, לפי חקירה בפועל "הרעמה", שאנו מבינים אותו במשמעות הקנטה. הביטוי "תרעומת" מצוי מאד בלשון התלמוד[‎43] והמדרשים, וכן גם פעלים[‎44] משורש "רעם" הקשורים למושג זה. ברם לכשנבקשם במקרא, נלאה למצאם במשמעות זו: שנים עשר פעלים נוספים משורש "רעם" מצאנו במקרא : "עליו בשמים ירעם"[‎45], "וירעם ה' בקול גדול"[‎46], "ירעם מן שמים ה'"[‎47], "ומלכיהם שערו שער רעמו פנים"[‎48], "וירעם בשמים ה'"[‎49], "אל הכבוד הרעים"[‎50], "ירעם הים"[‎51], "ירעם בקול גאונו"[‎52], "ירעם אל בקולו נפלאת"[‎53], "ובקול כמהו תרעם"[‎54]. "תרעומת" איננה כלל בנמצא במקרא, יש רק "רעם"[‎55]. וראה זה פלא! אחד עשר מתוך שלשה עשר שורשי רעם" מתייחסים לקול הרעם שבאיתני הטבע, ורק שנים - "בעבור הרעמה", "רעמו פנים" - הינם במשמעות תרעומת. וכשתימצי לומר, אף "רעמו פנים" שביחזקאל קשור טיבורו לאיתני הטבע, באמצעות רעהו בפסוק הדימוי "שערו שער" (שי"ן שמאלית) לשון סערה. רק פועל זה שלפנינו "בעבור הרעמה" מתבודד לו במשמעות תרעומת, אופיינית לשימוש בלשון המשנה.

דומני שבהגיע ה"סופרים"[‎56], לביטוי זה חשו אינסטינקטיבית ביחוד -משמעות זה, כתמיהתם על דבר זה, שיצא מן הכלל, העדיפו להחזירו לכללו, אל קבוצת הרעמים - אמר לה הקב"ה : את מרעמת אותה עלי - חייך! אין רעמים שאין אחריהם מטר, ומיד אני פוקדה". צדק של פשט-בלשון עשו חז"ל עם מקרא זה שככה פירשוהו. ואם דימינו עד כה שיש כאן הברקה לשונית בפרשנות חז"ל, שמצאו "הרעמה" במשמעות תרעומת הסיבו הביטוי לפעולת הרעמים בדרך משל, שהם המציאוהו, נראה עתה שאין זה שיקוף כון לפירושם, אלא שהם טוענים שכבר המקרא עצמו מתכוון בפועל הזה למשל, כי על גם הפועל הזה איננו נבדל מיתר אחיו שבמקרא. לפיכך יש לומר שנעשו כאן חז"ל סופר למשמעות הכתוב, בהעדיפם הבנה משמרת ממחדשת[‎57].

מעתה זכינו להבנה מחודשת בתופעה, שהיא יוצאת דופן במקרא: דגשות הרי"ש בתיבת "הרעמה". רד"ק מפרש כאן: "ורי"ש הרעימה דגושה שלא כמשפט, ובא כן לחזק קריאת הרי"ש, כמו קו"ף ונתקנוהו מן העיר[‎58] וזולתו מן הדגושים לתפארת הקריאה". י. קיל כותב[‎59]: "בפסוק ו' באה האות רי"ש חמש פעמים (בגלל הרי"ש המודגשת ב"הרעמה" היא נשמעת שם פעמים): וכעסתה צרתה גם כעס / בעבור הרעמה / כי סגר ה' בעד רחמה; וצליל הרישי"ם מזכיר לנו את קולו של הרעם". במדרשם שומעים חז"ל את הקולות, ומברכים עליהם כמבשרי מטר: "את מרעמת אותה עלי - חייך! אין רעמין שאין אחריהם מטר, ומיד אני פוקדה": לא חז"ל הם שהמציאו כאן רעיון מבריק בתפיסת משל, אלא המקרא שהביא סימנים בריבוי הרישי"ם ובדגשות הריש" של "הרעמה". האמצעים האומנותיים משרתים כאן לתכלית המשמעות.

בשובנו לשאלת ענשה של פנינה, נביא כאן מדבריו הנעימים של ר' יעקב פארדו בספרו "קהלת יעקב" :

ואף דלפי האמת פנינה לשם שמים נתכוונה, כארז"ל שטן ופנינה לש"ש נתכוונו, אכן חנה שסברה דלהכעיסה מתכוונת לא יבצר מלמנקט לה בלבה עליה. ובזה יתורץ קושי שיש להקשות, דאם איתא שהיא כיוונה לש"ש, איך א"כ נטלה למטרפסא, כארז"ל אקרא[‎60] דעד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה שבכל בן ובן שהיתה חנה יולדת היתה פנינה קוברת בן א'. והקושי מבואר, רבש"ע זו תורה וזו שכרה, שהיא לש"ש נתכוונה, וכמו שהרגיש הרב הגדול מוהר"ם אלשיך ז"ל במראות הצובאות. ותירץ הרב זצוק"ל דאפשר לומר שאף שנתכוונה לש"ש היתה שם גם מחשבה אחרת להכעיסה, וע"כ נטלה שכרה ע"ע[‎61].

ולאחר נשיקת עפר כפות רגליו הקדושים, דברי רז"ל אינם מראים כן, שהם אמרו באמת לש"ש נתכוונה, ולא היתה שם מסכת עירובין. אכן ע"פ האמור ניחא, דבאמת שהיא כיוונה לש"ש, אכן חנה חשבה דכוונתה לרעה והיתה כועסת כנגדה וקי"ל[‎62] קללת חכם אפי' על חנם היא באה.

ר' יעקב פארדו חולק על ההזדקקות לשיטת הזרמים בתודעה, "מסכת עירובין" בלשונו, בטענה ש"דברי חז"ל אינם מראים כן"[‎63] . ואמנם נראים דבריו, במידה שהנידון הוא התודעה המודעת לבעליה. ענין אחר הוא, אם נבקש להעמיס את זרם התת-מודע על דברי הר"מ אלשיך "כי שתים היו כוונותיה א' מקנאה... שנית לשם שמים כדי שתצעק ותתפלל ויהיו גם לה ילדים ותוסר הקנאה" , לאמר כי קנאתה אינה אלא כח "אפל", מוצנע אפילו ממודעותה, והוא הדחף הנעלם, שהתלבש בכסות "לשם שמים" , שזו כוונתה המוצהרת והמודעת לה בפעולת ההקנטה. אך ספק גדול הוא, אם נכון להעמיס כן בדברי הר"מ אלשיך.

כאן המקום להציג פירוש נוסף, מופלא, של ר' יהונתן אייבשיץ בחיבורו "אהבת יהונתן" על ההפטרות[‎64]:

וצריך להבין, אם לכך נתכוונה מתחילה, אין לך לשם שמים גדול מזה, ולמה נענשה ע"ז שמתו בניה? ונראה דהענין הוא דהרהורין על חוג רעיונה סליקו[‎65] שתתפלל חנה ותפילתה תהיה על דרך זו, אם ראה מוטב, ואם לאו, תראה שאסתתר מעצמי, ואי אתה עושה תורתך פלסתר[‎66], וכתב הרמב"ם ז"ל[‎67] דמנהג פרושים הוא שלא למחוק השם הקדוש על המים ונותן לה כריתות[‎68] קודם שישקנה, למען שמו הגדול. וידוע דאלקנה צדיק היה וא"כ ודאי היה עושה כשאר צדיקי ישראל, וזה היה ערמת פנינה שתסתיר[‎69] עצמה ויתן לה ספר כריתות ותשאר היא ובניה לבדם , וע"ז נענשה.

צריך עיון גדול בצירופים שמצרף כאן ר' יהונתן אייבשיץ בסוד הערמתה של פנינה. כלום התכוון לומר שכל זה תיכננה פנינה? מה שהיא אומדת את בעלה הצדיק הנוהג במנהגי פרושים ניחא, ואולם מדוע יש להניח שחנה גם היא אינה יודעת למדוד כן את אישה? תפילת חנה בדרך זו של איום כלפי שמיא יודעים חז"ל, או למדו כן בדרך ידועה להם, אחר שביטאה בתפילתה "אם ראה תראה"[‎70]. ברם מנין לפנינה מידע זה עוד קודם התפילה? כלום נביאה היא כחנה[‎71] או שמא חנה העלתה רעיונותיה לפניה? דרך זו בפרשנות מורכבת מכדי ליישבה עם התרחשות מציאותית.

נראה לי שאם ברצוננו ליתן לדברי בעל "אהבת יהונתן" מימד של פרשנות - נוסף על הפגנת גאוניותו בצירופים - כי אז עלינו לומר כך: זהו ציור - אפילו דמיוני, אבל אופייני, "אמת ספרותית" - לרחשי הלב של פנינה המבקשת להיפטר מצרתה. ואכן אילו היה בכוחה לצרף כל אלו, כן היתה עושה, אבל ר' יהונתן אייבשיץ "נכנס בנעליה" ורקם הרהורים טמירים בימה של חכמת חיים ופיקחות האופיניים לו.

דוגמת מצבה של פנינה ניתן למצוא בפירושו של הנצי"ב[‎72] על יעקב :

כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב יוצר אור וגו' ובורא רע[‎73], וע"כ יש בהם איזה טוב, וה"ז דומה לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול ע"פ הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש להיזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה השעה ליעקב להשתמש במדת השקר וערמימות וה"ז עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה כמו מצוה עצמה.., כך שתי המדות שיעקב עושה, הא' האמת בקיום מצות אמו והב' השקר שמרמה את אביו, שניהם נחשבים למצוה ולהביא על ידיהן את הברכות . והנה אמרו ברבה[‎7475] שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה[‎76]. ולכאורה קשה על מה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה[‎77]? אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע"ג שנהנה ג"כ המצוה עומדת במקומה, משא"כ עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בע"כ הוא עבירה, וכמבואר ביבמות דק"ג א' ונזיר דכ"ג גבי האי שאמרו גדולה עבירה לשמה וראיה מיעל, ומקשה והא קא מיתהני מעבירה, ואע"ג שודאי רשאה היתה משום פיקוח נפש כמש"כ התוס'[‎78], מכל מקום לא היתה משתבחת ע"ז משום דהנאה שבזה נחשבת לעון. וה"נ בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער ע"ז אבל אנוס היה, משא"כ על צעקת עשו שמח בלבו, ע"כ נענש שהרי גרם זה ע"י עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה .

לדעתי, יש לפקפק אם הנצי"ב כיוון ל"שמח בלבו" במשמעות שאנו משתמשים בה היום, שהרי מנין לו כדבר הזה על יעקב אבינו? וכי משום קושיא שיש לנו נחרוץ קלקול במידותיו? בטוח אני בזאת ובזכות שלשת אבות, שכוונתו למסתרי הלב של יעקב, מה שאנו קוראים תת-מודע. הוא שאמר הקב"ה למשה על אהרן אחיו "וראך ושמח בלבו"[‎79], ופשיטא שגם סתרי הלב של אהרן בכלל. ואפשר, הכלל בזה "הצדיקים לבם ברשותם"[‎80] וסיתרם קרוב לגילויים בלב.

אם נקבל שיטה זו של "מסכת עירובין", לא זו של הר"מ אלשיך בדבר שתי מגמות סותרות במודעותה של פנינה, אלא זו של כוונה מוצהרת לשם שמים מול זרימה "אפילה" במעמקי התת-מודע במגמה להיפטר מנוכחותה של חנה בבית, בדומה לציור שהיטיב לרשום הנצי"ב בהתנהגותו של יעקב אבינו, נוכל להבין פשר דבר מדוע כתוב מכנה את פנינה בשם "צרתה" בפסוק שלפנינו: כשם ש"בעבור הרעמה" מצביע על מה שהמדרש מכנה "לשם שמים", כך "צרתה"[‎81] רומז למשקע שבהתנהגותה: לפי התנועה הפנימית שלה, הנעלמת אף ממודעותה, היא עושה מעשה צרה. ומאחר שפגמה ב"עבירה לשמה" לפיכך נענשה.

בתוך: מרחבים ג, תשמ"ח.

[‎2] רש"י כאן.

[‎3] מדרש שמואל וילקוט שמעוני, כמצויין להלן.

[‎4] הועתקו רק אותם מדרשים הנוגעים לעיקרו של הנושא .

[‎5] הועתק גם בילקו"ש ח"ב, ע"ז.

[‎6] במדרש פס"ר הגירסא: "למה -בעבור הרעימה. ד"א בעבור הרעימה על האלקים לטיבתה- - לפי

הצעת תיקונו של מ. איש שלום. ולהלן יבואר בית הספק למבוך הגירסאות. [‎7] ע"פ פסיקתא רבתי פמ"ד (מ"ג) ח'.

[‎8] ראה בזה הגהות מהריעב"ץ למס' ב-ב, שם. [‎9] והועתק לילקו"ש כאן.

[‎10] ס' כלי יקר, פרוש נביאים ראשונים, לר' שמואל לניאדו, שמואל א' א' ו'.

[‎11] משלי ל"א ט"ו.

[‎12] בהוראת די (צרכו).

[‎13] נר לרגלי דברי הראב"ד - הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' בבא בתרא ט"ו א' הכותב: "שטן

ופנינה לשם שמים התכוונו דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, מאי בעבור הרעימה - כדי שתתרעם על הבורא ותבקש רחמים לפניו. כי לפי שהיה בעלה אוהב אותה מתייאשת מלבקש רחמים לפני הבורא, והיתה מכעיסתה כדי שתבקש. ושמא לא מפני אהבתה אלא כדי שלא יצטער עליה בעלה. והדן חברו לזכות, השי"ת ידינו לכף זכות". [אמר העורך: מעט דוחק יש בהסבת דברי הראב"ד, הכתובים בפירוש הגמ', לשיטתה הרואה הכל בעין יפה, כלפי גישת מדרשים אחרים אשר לכאורה לא ראו זאת באותה עין! ] [‎14] הכוונה לפסיק ראשון מספר שמואל, וצריך ביאור רב, ואין כאן מקומו.

[‎15] הועתק גם בילקו"ש ח"ב ע"ז.

[‎16] ומה שנכתב במדרשי פס"ר ויל"ש :" למה? בעבור הרעימה על אלקים. א"ל הקב"ה: את מרעמת אותה עלי - חייך! אין רעמים שאין אחריהם מסר, ומיד אני פוקרה", שלשון "חייך" משמיעה כאלו הכובת תוחלת, ושמע מינה דלרע נתכוונה, - אין זה מוכרח, כנראה מלשון המדרש הנז' "אמר לה הקב"ה: חייך! את חנה הפקדת אצלי נפשות, נפשות אני משלם ליך". [‎17] ראה רש"י ש"א ב' ה'.

[‎18] הושע ח' י,ב.

[‎19] ברכות סא: ובודאי לא מקרה הוא שנקט כאן הר"מ אלשיך בנוסח שהקשו בו מלאכי השרת על "שכרו" של ר' עקיבא. [‎20] שנת תשל"א, מאמר כ"ד. [‎21]"מראות צובאות" כאן. [‎22] זהו פרושו של הר"מ אלשיך ל"מנה אחת אפס", הכתוב בפסוק הקודם.

[‎23] עפ"י איוב ל"ז ה': 'ירעם אל בקולו נפלאות".

[‎24] עפ"י ירמיה ל' ט, ו: "מה תזעק על שברך".

[‎25] בראשית ל' כ"ב.

[‎26] תדב"א פי"ח, יל"ש ח"ב ע"ה.

[‎27] בראשית ז' ט-ז. [‎28] כן פירש הר"מ אלשיך ב"תורת משה", פרשת נח: "ונח מצא חן הוא בעיני ה' (בראשית ו' ח') אך לא בעיני מידת אלקים... ואחר גמר מידת דברו מדת אלקים אל נח (שם י"ג-כ"א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך וכו' והוא לומר אל תקון, אם תצטרך להצטער בצער תיבה ולא תנצל נדרך אחרת בלי צער חיבה, כי הוא על 'כי אתך ראיתי צדיק לפני (שם) בלבד ולא בפני מדת הדין. על כן הצטרך להנצל בצער".

[‎29]ש"א א' ז'. [‎30] מקור ראיה זו בפירוש הר"י אברבנאל.

[‎31] ישעיה נ"ו ז'.

[‎32] עפ"י בראשית כ"ה כ"א "ויעתר לו ה'".

[‎33]במד"ש: "וכעסתה צרתה גם כעס - מכעסת וחוזרת ומכעסת" , ובפס"ר: "למה? בעבור הרעמה על האלוקים". [‎34]הכוונה לר"י אברבנאל. [‎35] ב"ב ט"ז.

[‎36] הובא בשיטה מקובצת לב"ב סוף פ"א. ונראה שפירוש הראב"ד היה לפני אברבנאל במקור.

[‎37] ש"א א' ז'.

[‎38] שם י'.

[‎39]שם ב'. [‎40] "דעת מקרא", ש"א א' ז'. [‎41] ש"ב ב' א'. [‎42] "דעת מקרא ש"א א' ו'.

[‎43] "אין להם זה על זה אלא תרעומות" - ב"מ פ"ו מ"א, "מפני תרעומת המינים" - ברכות י"ב פסחים נ"ו.

[‎44] "וזה אחד מג' דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורעניות הן" - מכילתא דר' ישמעאל בשלח ד (ז) ו, "לפ' ששבטו של זבולון מתרעם לפני המקום" - ספרי דברים שנ"ד (‎417).

[‎45] ש"א ב' י'. [‎46] שם ז' י'.

[‎47] ש"ב כ"ב י"ד.

[‎48] יחזקאל כ-ו ל-ה. [‎49]תהלים י-ח י.ד.

[‎50] שם כ"ט ג'.

[‎51]שם צ"ו י"א, צ"ח ז', דה"א ט"ז ל"ב. [‎52] איוב ל"ז ד'.

[‎53] שם ה'. [‎54] שם מ'ט'. [‎55] ישעיה כ"ט ו' : תהלים ע"ז י"ט, פ"א ח' , ק"ד ז': איוב כ"ו י"ד, ל"ט כ"ה. ("התלביש צוארו רעמה" איוב ל"ט י"ט אינו מענייננו). [‎56]קידושין ל. "ולפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה".

[‎57]מבחינה לשונית ניתן לתאר זאת כך: פעלי הרעמה במקרא משמיעים, בדרך כלל, פעילות של איתני הטבע, פרס למקרא שלפנינו -בעבור הרעמה., הנתפס במשמעות של תלונה, כמקובל בלשון המשנה והמדרשים. המקרא שביחזקאל -רעמו פנים" מהווה חולית קשר בין שתי המשמעויות, שהרי אף היא בימוי לתלונה, אכל מקבילתו -שערו שער- מעידה עליו שעדיין הוא קשור בטבורו למשמעות הראשונית. כמובן, אין סדר הספרים במקרא משקף סכימה של התפתחות בלשון, שכן ספר שמואל קודם ליחזקאל ולשאר הנזכרים כאן.

[‎58] שופטים כ' ל"ב. [‎59] "דעת המקרא" כאן.

[‎60] ש"א ב' ה'. ‎61. אולי צ"ל ע"כ (=עד כאן). [‎61] אולי צ"ל ע"כ (=עד כאן). [‎62] מכות י"א.

[‎63] הוא עצמו נוקט בשיטה ע"ד הסוד, ואין זה מענייננו.

[‎64] פסוקנו נכלל בהפטרה יום א' דר"ה.

[‎65] עפ"י דניאל ב' כ"ט "אנתה מלכא רעיוניך על משככך סלקו": שם ד' ב': "חלם חזית וידחלנני והרהרין על משכבי וחוזי ראשי יבהלני". [‎66] ברכות ל, א: .אם ראה תראה (ש"א א' י"א) - א"ר אלעזר אמרה חנה לפגי הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב, ואם לא תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנא' (במדבר ה' כ"ח) ונקתה ונזרעה זרע" - דרשה זו צריכה תלמוד, ואכ"מ. [‎67] לא ידעתי מקומו.

[‎68] כדי שלא יצטרך הכהן לקיים בה את ההשקאה, וממילא תחסך מחיקת השם ממגילת הסוטה.

[‎69]ר"ל חנה. [‎70] ש"א א' י"א. ‎71. מגילה י-ד. -שבע נביאות מאן נינהו...חנה". [‎71] מגילה י"ד. "שבע נביאות מאן נינהו... חנה". [‎72] "העמק דבר" בראשית כ"ו ט' - "הרחב דבר" שם. [‎73] ישעיה מ"ה ז'.

[‎74] ב"ר ס"ז ד'. [‎75] בראשית כ"ז ל"ד.

[‎76] אסתר ד' א'.

[‎77] בראשית כ"ז ל"ג - רש"י: "ויחרד - כתרגומו... ומדרשו ראה גהינם פתוחה מתחתיו".

[‎78] תוס' נזיר כג: ד"ה והא מתהניא מעבירה. [‎79] שמות ד' י"ד. [‎80] ב"ר ל"ד י'.

[‎81] הביטוי "צרה" במשמעות זו נדיר במקרא - ויקרא י"ח י"ח, ישעיה כ"ח כ' (ע' סנהדרין קג: ופרש"י שם). זכריה י' י"א (ע' סנהדרין קג:).