יעקב כץ

השואה - האם ניתן היה לחזות מראש[*]

כמעט כל מי שעברו את תקופת השואה וצפו בה מקרוב או מרחוק, יהיו נכונים להעיד, כי כאשר החל להגיע המידע בדבר רצח היהודים על-ידי הנאצים, הוא נראה היה בל-יאומן - בלתי-אפשרי אך במבט לאחור, נראית השואה כחוליה אחרונה בשרשרת אירועים, אשר מהלכה נקבע מראש ואשר היה בלתי-נמנע. מהפך קיצוני כל-כך ביחסינו לאירועי העבר ייתכן ואינו בודד, אד במקרה השואה הוא בולט במיוחד, וכן הניגוד בין שתי הגישות קיצוני ביותר. עוצמת הפשע שבוצע על-ידי הנאצים, כפי שהסתמן על-פי המידע, שהחל להסתנן אל הארצות, שמחוץ לאזורים הכבושים, היא שהעתיקה אותו לתחום הבל-יאומן. אולם כאשר הסתבר למעלה מכל ספק, כי הבל-יאומן אכן התרחש, מיד החל להיראות כהכרחי ובלתי-נמנע. עומדת בפנינו השאלה, הנשאלת לעיתים קרובות תוך ייסורי מצפון, כיצד יכולנו שלא להבחין בסימנים, אשר בישרו ללא ספק, את הטרגדיה הממשמשת ובאה?

שאלה זו חודרת ונוגעת לממדים שונים של נעבר. היסטוריונים רבים חיפשו בתקופה שקדמה לנאציזם ובשנים הראשונית לשלטון היטלר, עקבות, שהצביעו על נכונותה של התנועה הנאצית להוציא לפועל תוכנית השמדה, או אחר החלטה מצידו של היטלר לבצע תוכנית כזו במשמעה הפיזי הפשוט. כמו-כן, הופנו הזרקורים אל האנטישמיות הגרמנית בעשרות השנים האחרונות של המאה ה‎19- ואל מבשריה, בתנועת הלאומיות הרומנטית של תחילת המאה ה‎19-. שם קיוו החוקרים לגלות את זרעי הנאציזם ושנאת-היהודים בה דגל. אחדים הרחיקו לכת, וניסו לנתח את נטיות האופי הגרמני, כפי שהן באות לידי ביטוי אצל נציגים טיפוסיים של הרוח הגרמנית כלותר, היגל, ואגנר וניטשה. על-"די כך ביקשו להוכיח קיומה של נטיה שורשית לעריצות, טוטאליטאריות ואי-סובלנות חברתית. רוח החקרנות לא נעצרה אף ליד הגבול הגרמני. נבחנו בקפדנות תורותיהן של הכנסיות הנוצריות מימי-הבינתם ואילך, ויחסי היהודים-גויים מאז הזמן העתיק אף בהם חיפשו תשובות לחידת ההווה הנוראה. אם כי לא תמיד ניטען בפירוש קיומו של קשר בין ההיסטוריה של העבר והשיא, אותו מייצגת השואה. אין כיום, למעשה, אף ניתוח היסטורי, סוציולוגי או פילוסופי של האנטישמיות בזמנים מוקדמים, המתעלם מנוכחותם הסמלית של ששה-מיליון הרוגי אושוויץ וטרבלינקה.

ברור, שפער זמן בין שתי תופעות אינו מוציא, לכשלעצמו, קיומו של קשר ביניהן, ואין כל ספק, שלהיסטוריה של יחסי יהודים-גויים מאז הזמן העתיק יש לה נגיעה לשואה; באיזה מובן - על כך נעמוד בהמשך דברינו. אך עובדה זו אינה מבטלת את הניגוד בין תחושת ההפתעה, שהסבו אירועי השואה, כאשר התרחשו מחד, והנטיה לשחזרם לאחר מעשה כשרשרת אירועים בלתי-נמנעת.

לעיתים קרובות מנסים להתגבר על אנטינומיה זו באמצעות הקביעה, כי לפחות מספר אנשים צפו את העומד להתרחש, ואזהרותיהם נפלו על אוזניים ערלות.

ב‎1945-, כאשר היו זוועות השואה ידועות כבר לכל, שמעתי את ארנולד צוויג מצטט מדברים, שאמר ב‎1932- בביקורו בירושלים למנהיג הציוני מנחם מ. אוסישקין. כבר אז נראה היה, כי עלייתו של היטלר לשלטון ממשמשת ובאה, והוא ציין שהתפתחות כזו תוליך להרס מוחלט של יהדות גרמניה. ובכל זאת, הספר שנכתב על-ידי ארנולד צוויג זמן קצר לאחר שעלה היטלר לשלטון, ‎Bilanz der deutschen Judenhcit ("המאזן של יהדות גרמניה") מעיד, כי דעותיו בנושא זה לא היו אז כה נחרצות. צוויג חשש מפני חורבנה של יהדות גרמניה, וצפה סכנה לאינטלקטואלים שמאלנים דוגמת עצמו, אך האמין, שלאדם כמרטין בובר תינתן עדיין אפשרות ללחום לסוציאליזם דתי בגרמניה. הוא אף עודד את בובר להמשיך בעבודתו. צוויג עצמו עזב את ברלין והתיישב בחיפה ב‎1934-. מכאן המשיך להביע דעתו על המתרחש באירופה (בהתכתבותו עם זיגמוד פרויד שזה אך פורסמה), ופירש שוב ושוב כל עיכוב בהתקדמותו של היטלר כסימן בטוח לנפילתו הקרובה, אין בכוונתי לרמוז, כי צוויג לא אמר את האמת שעה שציטט את מה, שלטענתו, אמר לאוסישקין. פשר הדבר, הוא שבמקרים כגון אלה מלים, אשר נאמרו בנסיבות מסתימות, מקבלות לאחר זמן, משמעות שלא היתה להן בהקשרן המקורי. חסידיו של זאב ז'בוטינסקי, משבחים אותו, לעיתים קרובות, על יכולתו המרשימה לחזות את האסון המאיים על יהדות אירופה; לו מייחסים את מטבע הלשין "חסלו את הגלות או שהגלות תחסל אתכם". ואכן, תוך עיון מחודש בנאומיו של ז'בוטינסקי קודם למלחמת-העולם ה‎2- נתקלים במשפט אחר -משפט, הנראים כחזון האבדון המתקרב. השאלה היא מה היתה משמעותן של אזהרות אלה בהקשרן המקורי? פטריוט גדול זה ביקש להאיץ בקהל שומעיו לנקוט עמדה ציונית אקטיבית יותר מזו שהמנהיגות הציונית דאז חשבה לאפשרית, או העלתה בכלל על דעתה. בסוף שנות ה‎30-' קרא ז'בוטינסקי ל"פינוי" של יהדות פולין, ולא היסס לגייס לעזרת תוכניתו גם את הממשלה הפולנית האנטישמית, הוא הצביע על מצוקתה של יהדות גרמניה, שהלכה ויצאה את הארץ עקב לחצה המעיק של החקיקה האנטי-יהודית והיא שימשה לו הוכחה לצורך הדחוף בביצוע תוכניתו. אגב טיעוניו השתמש בביטויים, הנראים כמצביעים על ידיעה מראש של הצפוי.

אולם כאשר דיבר ז'בוטינסקי על ההרעה במצבם של היהודים, התכוון להחמרת הצעדים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, שננקטו כלפי הקהילה בפולין עצמה, ולא לכיבוש אפשרי של פולין על-ידי הנאצים. בדומה לאינטלקטואלים יהודים רבים סבר, כי המשטר הנאצי חלוש, וצפוי להתמוססות עקב קשיים פנימיים, או בהתנגשותו הראשונה עם כוח זר. חוסר ידיעתו של ז'בוטינסקי את העתיד המתקרב מתבטא יותר מכל ברעיון ה"פינוי" עצמו: הוא הציע להעביר תוך עשר שנים מיליון וחצי יהודים פולנים לארץ-ישראל. אמת ונכון, חזונו של ז'בוטינסקי ינק מתשוקתו העזה להיטיב עם בני עמו, אך אף חזונו לא יכול לפרוץ את שערי העתיד החסומים בפני עין בשר.

ניתוחן של שתי דוגמאות אלה מוכיח שוב את הדיכוטומיה המהותית בין העבר והעתיד: הצהרות בדבר העתיד מקבלות אופי נבואי במבט לאחור בלבד, אולם אבחנה זו, לא די שאין בה כדי לפתור את בעייתנו, אלא שהיא מחדדת אותה. מדוע ייבצר מן התבונה האנושית להגיע למסקנה נכונה בדבר המהלך ההגיוני של שרשרת מאורעות, בטרם תגיע זו למימוש? מדוע לא הבחין איש, כי יהדות אירופה נידונה לאבדון, בעוד שבהביטנו לאחור הדבר נראה כגלוי לעין? האם אשמת בני הדור היא? שאלה זו מרחפת מעל לדיונים רבים, העוסקים לעיתים תוך פנים חד-צדדית בתקופה זו, ולמעשה, הואשמו לא פעם במפורש קבוצות או בודדים, להם יוחסה היכולת לצפות את האירועים הקרבים, ולנקוט בצעדים מתאימים על-מנת לקדמם או למנוע אותם. גם בעבודות היסטוריות רבות, שכל תפקידן היא לספר את המאורעות כסדרם, מובלעת לעתים בין השיטין ההאשמה, שביטויה במבטי הרחמים הנשלחים לעבר הדור, שהתעלם מאותות האזהרה השקופים כל כך לעיני ההיסטוריון. אולם בשני המקרים כאחד, אנו עדים להתעלמות ממגבלותיו המהותיות - האפיסטמולוגיות והפסיכולוגיות - של הניבוי ההיסטורי.

[ב]

עד לינואר ‎1933, ניתן היה לדעת לבירור אך ורק, שהיטלר עלול לעלות לשלטון. לא היתה כל אפשרות לקבוע בוודאות, שהוא אכן יעלה לשלטון, אף-על-פי שבעיני ההיסטוריון נראית עלייתו של היטלר כשרשרת מאורעות הבאים זה אחר זה בכוח ההכרח שאין למונעו. בנובמבר ‎1932 היה גורלו של היטלר תלוי, עדיין, -במיליוני קולות; יתר על כן, הבחירות בחודש זה הצביעו על נטיה לירידה במספר תומכיו. המשבר הכלכלי, שהיה אחד הגורמים המרכזיים בכוח המשיכה של התעמולה הנאצית, עבר בתקופה זו את שיאו; מספר המובטלים קטן בבירור; את המפלגה הנאצית פקדה תופעה של נשירה והיטלר התקשה למצוא לה מימון ולהשליט את סמכותו על הקבוצות היריבות. את עלייתו לשלטון למרות כל זאת יש לייחס למצבן של המפלגות האחרות בגרמניה. כיוון שהיו מפוצלות בין ימין ושמאל, לא היו מסוגלות להרכיב ממשלה של רוב שתתפעל כהלכה. בצומת התרחשויות זו הטיל הנשיא הינדנבורג על היטלר את הקמתה של ממשלה קואליציונית, יחד עם הימין הבלחי-נאצי. אלה שקיבלו את העיסקה, השלו עצמם שבכוחם יהיה לרסן את היטלר. במבט לאחור נראית החלטתו של הינדנבורג בעיני היסטוריונים כאחת ההחלטות הגורליות ביותר לא רק בתולדות גרמניה והעם היהודי, אלא גם בתולדות העולם, ובצדק. אולם הביטוי "גורלי" עצמו מצביע על כך שמשמעותו המלאה של צעד זה קשורה עם תוצאותיו לעתיד לבוא. בני הדור, יכלו לחוס, כי נעשתה כאן החלטה רבת משמעות, אך במגע לתוצאותיה יכלו רק להעלות השערות בלבד. כמה אינטלקטואלים שמאלנים אשר יוצגו בהבלטה על-ידי יהודים כליאופולד שווארצשילד, עורך הביטאון רב ההשפעה ‎Tagebuch, המליצו מזה זמן רב שינתן להיטלר לעלות לשלטון; זאת תוך אמונה, שעל-ידי כך תינתן לו האפשרות להיכשל, ולחתום את גורלו במו-ידיו. אולם גם אם נתעלם מהזיות אלה (האופייניות לאינטלקטואלים פקחים מדי), הרי שאת משמעותו של האירוע בשעתו ניתן היה לקבוע כך על-פי מה שהיה טבוע בו בזמן התרחשותו.

אף בשעתו היה זה אירוע רב-חשיבות. מעלייתם של הנאצים לשלטון השתמעה התכחשות לעקרונות, עליהם מבוססים היו הממשלה הקודמת והסדר הקיים: עקרונות הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם, סובלנות גזעית ושוויון בפני החוק. במקומם העמידה המפלגה הנאצית את עקרון המנהיגות, כלומר, ממשלת אליטה שמינתה עצמה, והנאמנה כאדם אחד, שפקודתו - חוק; אותו אדם סיפק כבר די והותר סימנים, המעידים על טיבם סל חזונותיו הבלתי-ראציונאלים ועל שנאתו החולנית כלפי אויביו, ביניהם תפסו היהודים את המקום הראשון. אלא שיש לזכור, שהצהרות פומביות, ואלה של המפיגות הקיצוניות ביותר בכלל זה, אינן מתקבלות לעולם כמצע ממשי למדיניות מעשית ובמקרה דנן רבים תמכו בהיטלר תוך הנחה, כי גם אם יביא היטלר שינויים מסויימים בכמה מגמות, שהתפתחו בגרמניה של אחרי-מלחמת העולם ה‎1-, הרי שעל שאיפותיו הקיצוניות יותר יוותר, ויהפוך מרוסן יותר, כאשר תונח על שכמו האחריות לענייני המדינה.

[ג]

כיצד יכלו האנשים להיות טיפשים כל כך, ולא לראות את הצפוי להם מידיו של אדולף היטלר? אחרי הכל, הוא לא עשה דבר כי אם ביצע את הדברים עליהם הכריז בספרו ‎Main Kampt התשובה על שאלה זו היא שאנשים לא עיינו בספר העבה של הפיהרר. גם אם לא עשו זאת, נזדמן להם, בוודאי, ללמוד על כוונותיו המוצהרות בשנות התעמולה ומהתבטאויותיו התדירות בשנות שלטונו הראשונות. אף אין לחפש את התשובות בנטייתם של אנשים לברור, או לקלוט באופן חלקי את הנתפס על-ידי חושיהם ושכלם - תופעה ידועה למדי - אם כי היא מושיטה הסבר-מה למה שנראה בעינינו, כתגובה לקויה לגירוי. עובדה היא, שקיים הבדל מהותי בין הצהרת-כוונות ובין הנכונות לבצען. איו לא יכול היה לצפות מראש - כולל היטלר עצמו - אם אכן תינתן בידיו אי-פעם ההזדמנות להוציא לפועל את כוונותיו, ועד היכן ירחיק לכת במימושן. רק במבט לאחור מיטשטש הבדל חשוב זה, ותורם על-ידי כך, לשיפוט המעוות של העבר. מערכת בעיות זו ניתן להבהיר באמצעות אפיזודה משנות חתירתו של היטלר לשלטון. בחורף ‎1926 הזמין את היטלר מועדון אקסקלוסיבי בהמבורג (‎Nationalklub) שחבריו היו אזרחים עשירים ושמרנים, לשאת נאום על הגותו הפוליטית. היטלר היה אז בשלביו הראשונים של ארגון המפלגה מחדש, לאחר כשלון הפוטש של ‎1923 - כשלון שהביא אותו לבית-הסוהר וגרם להיעלמותו הזמנית מן הזירה הפוליטית. הוא לא היה רשאי, עדיין, לשאת נאומים פומביים בכל גרמניה, אך הצליח למשוך אליו תשומת-לב, כמתנגד עקבי למפלגות השלטון וכמתנגד קיצוני לרפובליקה עצמה. מבחינה זו תאמו עקרונותיו את של חברי ה- ‎Nationalklub של המבורג. נאומו בן השעתיים וחצי במועדון נרשם בקצרנות, אולם פורסם לראשונה רק ב‎1960-. כפי שציין פרופ' ורנר יוכמן, אשר ערך את הטקס, לפנינו מסמך רב- ערך לחקר התעמולה ההיטלראית, ואף יותר מכך - לחקר דרכי השפעתה. בנאומו ייחס היטלר את חולשתה של גרמניה שלאחר המלחמה להשפעת המרקסיזם לבדו, אשר חתר, לדבריו, תחת עוצמתה הקודמת של המדינה. את עקירתה של השפעה זו ראה כמטרה לאומית ראשונה במעלות הראויה לתמיכת קהל מאזיניו. הנכבדים ההמבורגיים הזדהו עם התיעוב שחש היטלר כלפי המשטר הסוציאל-דמוקרטי הקיים, אך מעטים בהם ביקשו מן הסתם להחליפו במשטר קיצוני עוד יותר שיתר על כן הינהו גם בעל אופי אריסטוקראטי פחות. אף-על-פי-כן נוצרה קרקע משותפת ביניהם, שהבטיחה לנואם בעתיד תמיכה של חלק, לפחות, מקהל מאזיניו. נאומו של היטלר, כפי שנותח על-ידי פרופסור יוכמן, מגלה בבירור את כל האלמנטים הקיצוניים בתוכניתו, ומצביע על הדרך להגשמתה. לו הובן הנאום בהלכה, היה מבדיל את קהל השומעים השמרני של ה- ‎Nationalklub. פרופסור יוכמן, נבוך מול הפער בין מה שמכיל הנאום, ומה שהובן על-ידי קהל השומעים הסביר, כי השומעים שמו

את ליבם אך ורק לאותם קטעים, שתאמו את הרגשתם ומחשבתם, והזניחו והתעלמו מאותם קטעים שהיו דוחים אותם, לו הבינו אותם כהלכה. יתכן שהסברה כשהיא לעצמה נכונה היא; אלא שהבעיה כולה מתייצבת על-פי המידע מן השנים שאחרי ‎1926, ומייחסת למלותיו של היטלר משקל שספגו, אם ניתן להתבטא כך, בשנים המאוחרות יותר. כך, למשל, למרות שהיהודים אינם מוזכרים בנאום זה, קשה שלא להרהר בזוועות של אושוויץ תוך קריאת הערותיו של היטלר על המאבק הדארוויני בין החזק והחלש, ועל תמיכתו בזכותו הטבעית של הראשון להתגבר ולמחות את האחרון. אולם בעיני היסטוריון תהיה זאת הקדמת מושגים ואירועים מאוחרים האסורה עליו בתכלית. ניתן להבחין בנאום-המבורג בפוטנציאל למעשיו המאוחרים של היטלר, אולם איננו יכולים להתעלם מגורם המקריות המתמדת, בו תלוי היה מימושן של כוונותיו.

[ד]

שלילת האפשרות לחזות מראש שרשרת מאורעות אין פירושו, שאין כל דרך להעריך באופן נבון, פחות או יותר, מצב נתון וסכנות אפשריות הכרוכות בו. יש לבסס אומדן כזה על ניתוח הגורמים הפועלים בהווה, תוך התחשבות במפנים אפשריים ושינוים בעתיד. במקרה של יהדות גרמניה ברור, שלא הוסגה תמימות-דעים לא בנוגע לאבחנת המצב ולא- בנוגע -לדרכי הפעולה המתבקשות. אנשים שונים הגיעו לכלל המלצות שונות ולהחלטות מנוגדות, על בסיס הערכות נוגדות של המצב: להגר או לא להגר; לסבול עד יעבור זעם, עד שימתנו הנאצים את עמדתם כלפי היהודים, או משטרם יתמוטט ; לשתף פעולה עם המשטר על-מנת להקל על ההגירה ולהציל רכוש יהודי רב ככל האפשר - קו שאומץ על-ידי ההנהגה הרשמית של הסוכנות היהודית - או לתמוך בחרם עולמי על סחורה גרמנית, וזאת על-מנת להחיש התמוטטותו הכלכלית - העמדה בה תמכו בהתלהבות הרביזיוניסטים. והכרעות מבהילות עוד יותר נתבקשו בתולדותיה של התקופה הנאצית, ובפרט בשלב המאוחר יותר, של הריכוז בגיטאות והמשלוחים. במקרים קיצוניים, ההחלטה אם לשלוח מקצת המחנה למוות, תוך תקווה להציל על-ידי כך מקצתו מבוססת היתה על הערכה בנוגע לצפוי לכל המחנה כולו.

ההיסטוריון, שמשאלתו הנאמנה היא לתאר ולשפוט את מאבקם של אנשי הדור, חייב בראש ובראשונה, להסביר את התנהגותם על-סמך מה שהם עצמם ידעו בשעת מעשה; השיפוט, אם החלטה כלשהי היתה הגיונית, צודקת, מוסרית, חייב להיאחז באותו קנה-מידה, שהיה מקובל על אנשי הדור עצמם. ברור, שאנשים שונים פעלו על-פי דרגות הגיון שונות, ובמקום בו מעורבים היו שיקולים מוסריים, נתגלו כבעלי רמות שונות של אומץ ואופי. אך שיפוטם המוסרי של פרטים אפשרי, רק כאשר משווים לנגד עינינו את היקפה המלא של מצוקתם. אי לכך יש להקדים לכל שיקול מוסרי שיחזור של המצב באורח המלא ביותר שמאפשרים לנו המקורות ההיסטוריים. כאן מונחת, לדעתי, הטעות בספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים". בחיפזונה לשפוט את הנפשות הפועלות, דילגה על שלב השחזור ההיסטורי, ונקטה עמדה של עליונות מוסרית תוך ניצול הידיעה שלאחר מעשה - עמדה שאינה מגיעה לשום אדם בטרם הגיע למקומם של אלה, אותם הוא שופט.

התנהגותם של פרטים אינה המושא היחיד לשיפוטו המוסרי של ההיסטוריון, ולא תמיד קנה-המידה הוא אכן מוסרי. אפילו במצבים הקיצוניים ביותר בגיטאות, לא האופי האישי לבדו קבע, מי ייסחף באורח פסיבי בזרם המאורעות, ומי יצטרף למחתרת תוך החלטה למות כלוחם. דרגות וסוגי חינוך, דתיות, זיקות פוליטיות וחברתיות - כל אלה קבעו את הבדל בין פסיביות של שב ואל תעשה מחד ואקטיביזם ויוזמה מאידך.

כל שכן שכלל זה חל על שלבים מוקדמים, כאשר יכולתו של היחיד לבחון את מרכיבי המצב, היא אשר קבעה באיזה קו פעולה ינקוט. גם כאן קבעה המנטליות הקבוצתית לא פחות מן האופי האישי. ידועים, לדוגמא, ניסיונותיהם של אנשי ימין כמקס נוימן והנס יואכים שופס להתקבל על-ידי הנאצים, בזכות נאמנותם להשקפת עולם גרמנית, נסיונות, שניתן לראותם כאשליה חסרת שחר מעיקרם (וזאת לבד מן הנזק שיכלו נסיונות אלה לגרום, כתוצאה מן ההבדלות מקבוצות יהודיות אחרות). מצד שני, היו האינטלקטואלים השמאלנים, אשר יוצגו לדוגמא על-ידי אסכולת פרנקפורט, שבויים בפירושה המרקסיסטי של ההיסטוריה יכלו אלה לראות בעליית הנאציזם אך ורק סטייה של כוחות חברתיים; הללו גילו עיוורון מוחלט כלפי תפקידה של השמצת היהודים באידיאולוגיה ובפוליטיקה הנאצית. בנקודה זו אוכל להוסיף עדות-מה מניסיוני האישי. ב‎1932- עבדתי על עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת פרנקפורט, תחת הדרכתו של הסוציולוג קארל מאנהיים. מאנהיים לא השתייך, למעשה, למכון פרנקפורט אולם מבחינה אישית ואידיאולוגית הווה חלק מהותי מן הקבוצה. מאנהיים, שדאג פן יופסקו לימודי עקב היותי יהודי זר, דחק בי לסיים את התיזה ולהיבחן לתואר לפני תום השנה האקדמאית. אשר למעמדו הוא - הוא העיר, כי הנאצים לא יעזו לפגוע במחזיקי משרות פרופסורה מלאות. באפריל ‎1933, כאשר החל טיהורם של המוסדות האקדמאיים, היה מאנהיים הראשון ללכת. עלי להוסיף, וזאת ללא כל צל של אירוניה, בי שנים אחדות לאחר מכן, כאשר מצא מקלט בבית-הספר לכלכלה של לונדון (‎London school of Economy), כתב מנהיים את הספר "ניתוח זמננו" (‎Diagnosis of our Time) בו חשף את הכוחות, שפעלו והובילו להשתלטותם של הנאצים ולמשטרם.

[ה]

מושרשות כלשהי בתודעה היהודית סייעה, בוודאי בהסתגלות למצב החדש. היא הגנה, לכל הפחות, מפני יאוש - שיעור ההתאבדויות היה גבוה באורח בולט בחוגים מתבוללים, אשר גילו לפתע, כי עולמם מפץ לרסיסים. לאחר שהתגברו על ההלם הראשון, ניסו האורתודוכסים מחד והציונים מאידך להבנות במדת האפשר ממצב הענינים. יהדות גרמניה זכתה במעין שגשוג תרבותי מחודש - עלייה גוברת בפעילות הספרותית והחינוכית, אשר פחתה רק עקב ההגירה המתמשכת שדלדלה את כוח-האדם, עד שפעולות הנאצים שמו קץ גם לסימנים אלה של קיום יהודי ציבורי. התנועה הציונית, בפרט, משכה עתה אל מעגלה יהודים רבים, שגילו כלפיה אדישות בעבר. זאת לא רק משום שהציעה מפלט למהגרים בארץ-ישראל, אלא בעיקר כשום שהאידיאולוגיה שלה היתה קרובה ביותר להושיט הסבר משכנע למצב החדש. הוצאתם של היהודים מכלל החברה הגרמנית נראתה כראיה מוחלטת לגלות, את טעותן של האידיאולוגיות המתבוללות.

אולם ההתאמה בין הפירוש הציוני להיסטוריה היהודית והנסיבות הקיימות נמשכה רק כל עוד לא חרגו הרדיפות הנאציות מדפוסי נסיון העבר. ההיסטוריון יצחק בער, אשר הגיע מגרמניה לירושלים כבר בשנת ‎1930, יכול היה להגות ממרחק במשמעותם של המאורעות בארץ מוצאו. התוצאה היתה ספר קצר - גלות , שנכתב במשך שתי השנים הראשונות לשלטון הנאצים. זהו ניתוח מעמיק של מושג הגלות מאז ימי-קדם. בער סיכם את ניתוחו במסקנה, כי "אנו כיום, יכולים לקרוא ולחזות מראש את אירועיו של כל יום מחרת בלוחות כרונולוגיים עתיקים ומאובקים, כאילו לא היתה ההיסטוריה אלא פרישתו המתמדת של תהליך, עליו הצביע המקרא מראש". כהיסטוריון דגול של יהדות ספרד, יכול היה בער לחוש בדמיונם של המאורעות בגרמניה לאלו שקבעו את גורלה של יהדות ספרד חמש-מאות שנה קודם לכן. השוואה זו הכאיבה, אד בה בשעה היתה לה גם השפעה מרגיעה: משל כאילו עולים על הדרך המותווית עי-פי חוקיות הטבועה בהיסטוריה היהודית.

אכן היתה זו תגובה נפשית אפשרית לאירועי אמצע שנות ה‎30-', שעה שעקירתם הכפויה של יהודי גרמניה ממעמדם היתה כמבשרת את גירושם הסופי. אולם בשנים הבאות, כאשר הלכו גלי הרדיפות וגברו, ואל העולם החיצוני החל מסתנן המידע המבהיל אודות הגיטאות ממחנות המוות - אז חדדה לתודעת העולם ההכרה, כי לפנינו מאורעות הפורצים את גדרי המושגים הישנים שנלמדו על-סמך לקחה של ההיסטוריה. לאושוויץ ולטרבלינקה, לא נמצאה מקבילה היסטורית, ולא נמצאה מסגרת התייחסות פילוסופית או תיאולוגית שמסוגלת היתה לכלול והכליל אותן. היה זה חידוש מוחלט, שלא ניתן להקיפו באמצעות כוח הביטוי שעמד לרשות הדור שחווה אותו. וכך נותר הדבר עד עצם היום הזה, על אף המאמצים העצומים, היסטוריים, פילוסופיים ותיאולוגיים, שהושקעו בחקירת כל פניה של תופעה זו. ייתכן והדורות הבאים ייטיבו לרדת למשמעות התופעה. לגבי הדור וחווה אותה, ניתן לאפיין את השואה אך ורק כטראומה, נסיון פוצע, שהוא מעבר ליכולת התפיסה המושגית האינטלקטואלית.

[ו]

אם עמדנו על החריגה הקיצונית, הנעוצה באופייה של השואה, מה טעם נוכל למצוא בתיאור היסטורי של המאורעות, או אף בנסיון לחשוף את שורשיהם בעבר הרחוק או הקרוב? איזה הארה נוכל לשאוב מעיקוב אחר האנטישמיות או יחסי היהודים והגויים במאה הקודמת, אם השואה היא אכן חידוש מוחלט, שאין לו כל מקבילה בדורות שקדמו לו? ומה הטעם לחזור ולספר זוועות אלה מנקודת-תצפית היסטורית? ושמא לפנינו צורה של מזוכיזם, מעין הכאה עקרה על החטא הרובץ עלינו, כיוון שלא חלקנו עם הקורבנות את גורלם הנורא?

השואה אכן היתה משהו חדש, בלתי-צפוי אפילו על-ידי אלה, אשר היטיבו להכיר את סבלות היהודים בעבר. הביזוי הנוצרי המתמודד כלפי כל הקשור ליהודים וליהדות אין די בו כדי להסביר תופעה זו. כמו כן אין די בתיאור היחסים המיוחדים בין היהודים לגויים בגרמניה המודרנית, ככל שיהיו אלה טעונים בהערכה-עצמית לאומית מופלגת של העם הגרמני, מול השפלתם הגזענית של היהודים. גם צירופם של כל הגורמים הללו יחדיו לא חייב היה להביא, בהכרה, לשואה. אולם הקביעה, שאירוע מאוחר כלשהו אינו תוצאה של הקודם לו אינה מוציאה מכלל אפשרות קשר ביניהם. השואה, אשר נוצרה כתוצאה מתהליך, שלא נחזה מראש, ואשר בלתי ניתן היה לחזותו, ספגה לתוכה את כל הגורמים הללו שקדמו לה, ושלולא הם לא היתה אפשרית, בשלב מאוחר יותר של התהליך.

השואה מהווה את שיאה של האנטישמיות המודרנית, ששורשיה נעוצים ביחסי היהודים-גויים בעולם העתיק, ובהשפלתם ורדיפתם של היהודים על-ידי הנוצרים בימי-הביניים. האנטישמיות המודרנית העתיקה את גישותיהם השליליות של זמנים קודמים אלה, אל הקשרה של חברה מודרנית וחילונית.

בזמן העתיק, התבדלו הקהילות היהודיות שמחוץ לארץ ישראל באופן קבוע מסביבתן, בכל אשר היו שם. מצוות ומושגים דתיים בדלניים היוו חייץ בין היהודים וסביבתם הפולי-תאיסטית. על בדידותה זו שילמה הקהילה היהודית בדיעות מוטעות על מהותה ואמונותיה, ובאורח בלתי-נמנע, עוררה על עצמה שנאה. מאוחר יותר, הפך העולם הסובב לבעל חובה של המסורת היהודית, לאחר ש"קיבל" אותה בפירושה הנוצרי, אשר היה זר, מצידו, ליהודים. בדלנות וביטול הדדי אלה לבשו אופי יחיד במינו, אשר אין לו כמעט כל מקבילה היסטורית. הנוצרים סבלו את המיעוט היהודי בקרבם, בתנאי שיתקיים ככיתה, המנודה מן החיים הפוליטיים והחברתיים. היהודים השלימו, כלפי חוץ, עם השלטון הנוצרי, ואילו כלפי פנים הסתייגו מחוקיותו וציפו לקצו - לפחות עד כמה שנוגע הדבר לישיבתם הארעית של היהודים בארצות זרות.

ליהודים בארצות הנוצריות ניתן קיום ארעי, ויוחדו להם תפקידים כלכלים, שאף כי היו לעיתים, בעלי חשיבות, לא זכו מעולם ליוקרה חברתית. מעולם לא הורשו על כל פנים לחרוג ממעמדם של זרים, וצפויים היו לפיטורין, גירוש או השמדה פיזית, בכל עת בה נחשבו שירותיהם מיותרים, או שהשיקולים התועלתיים נדחו על-ידי שיקולים אחרים - משמע, דתיים. מעמדו המתמיד של היהודי כמנודה הביא לכך, שיתייחסו אליו כמעט כאל יצור בלתי-אנושי; בסוף ימי-הביניים, עורר השם "יהודי" אסוציאציות שטניות כמעט בכל שפה אירופאית.

עם ההשכלה והראציונאליזם של המאה ה‎18-, ובעקבותיהם - השינויים הסוציאליים והפוליטיים בחברה האירופאית, נראה היה, כי בא הקץ למצבו המנודה של היהדות. מעמדם יוצא-הדופן של היהודים בוטל, והם נכללו עתה בקטיגוריה החדשה - אזרחים. עם דחיקתם של מושגי הנצרות המסורתיים על-ידי ההשכלה, נראה היה, שנשברה גם המשענת התיאולוגית, אשר תמכה בהוצאתם של היהודים מן הכלל. בחברה חילונית, כך קבעה התחזית, יפלו המחיצות שחסמו את דרכם של היהודים לשילוב כלכלי, חברתי ופוליטי; יתר על-כן - לאור התבונה ייעלמו כלא היו כל עקבותיה של אפליה. תחזית זו, למרות שנתמכה על-ידי התבונה, נתאמתה רק בחלקה. מי שבחן את השינויים שחלו על-פי מבחן התפלגות היהודים בין המקצועות הסונים, במבחן מבנה תא-המשפחה והחיים הקהילתיים, או הדפוסים התרבותיים, היתה האכזבה מנת-חלקו אם נמנה עם נביאי ההתבוללות הגמורים המיעוט היהודי נותר תת-קבוצה ניכרת גם לאחר תקופה בת שלושה או ארבעה דורות, וזאת אפילו במקומות, בהם הוענקה לו אמנסיפציה רשמית בבת-אחת, כבהולנד או בצרפת. מיעוט זה בלט בסביבתו על-ידי התרכזות בתחומים מסוימים של פעילות כלכלית, בנטיה לנישואי פנים, בסולידריות קהילתית, וכמובן - בייחוד דתי, הקיום היהודי החברתי המשיך, איפוא, להוות בעייה, וייתכן שאף בעיה סבוכה יותר מאשר קודם לכן, שעה שדי היה במוסגים תיאולוגים מקובלים, כדי להסביר את מוצאו של היהודי ואופיו, ולהצדיק את בדידותו ומעמדו הנחות. לכל אלה הוצא בעבר פתרון אחד - קבלתה החד-משמעית של האמת הנוצרית על-ידי היהודים. לאחר שנדחו סממניה של אידיאולוגיה ישנה זו על-ידי הראציונליזם, היה צורך בתיאוריה חדשה, אשר -תסביר את מקור השוני.

הראציונאליזם עצמו סיפק תיאוריה כזו, אשר התבססה על תפיסה אתנולוגית של ההיסטוריה, ואשר הוסברה באורח משכנע ביותר על-ידי וולטייר. על-פי תיאוריה זו, ניטיב להבין את גורלם של שבטים ואומות אם נבחן את ספרותם ומוצרי תרבותם האחרים. הדת היהודית ובראש ובראשונה, מקור-החיים הספרותי שלה - המקרא, מספקים, אם כן, מפתח להבנת ההיסטוריה היהודית, אולם לא במובן המסורתי, לפיו היהודים הם העם הנבחר, שקיפח את בחירתו עקב כשלונו הדתי, אלא כמעמד המעיד על האופי היהודי. וולטייר היה משוכנע, כי על-ידי חשיפת אופיין הבלתי-מוסרי ואף הברברי של הדמויות המקראיות, גילה את המפתח להבנת התנהגותם של היהודים בזמנו הוא ולאורך ההיסטוריה כולה. למעשה, נטל מן המסורת הנוצרית את קווי הטיפוס היהודי, שהתרקמו בה מזה מאות שנים, ומצא להם הסבר, שתאם את השקפתו ההיסטורית.

כאן אנו נתקלים בנקודת המעבר המכריעה משנאת היהודים הנוצרית לאנטישמיות שלאחר תקופת ההשכלה. היהודים נכנסו לעולם המודרני תחת חסותו של הראציונאליזם, אשר קבע, כי מוצא לאומי או זיקה דתית אין די בהם, כדי לחסום את דרכו של הפרס בחברה ובמדינה. ליהודים ניתנה ההזדמנות לטהר עצמם, לחרוג ממעמדם השולי בחברה, ועל-ידי כך, לבטל את הדעות -הקדומות שנקשרו בתדמיתם ואפילו בשמם. ואכן, היטהרות כזו בוצעה באופן שלם, פחות או יותר, בכמה מדינות. בהולנד, למשל, כמעט ולא הועמדה האמנסיפציה בספק, משניתנה, אף-על-פי שגם שם, כבכל בקום אחר, נתקל בתחילה רעיון האמנסיפציה היהודית בחששות, ונשמעו נימוקים כבדי-משקל כנגדו. ליהודים ההולנדים אכן ניתנה אפשרות למצוא את מקומם במבנה החברתי, תוך שמירה על חלק ניכר באפיוניהם האתנים והתרבותיים. בבריטניה, נותרו בפני היהודים מחיצות חברתיות משך תקופה ארוכה, ובכל זאת, היה מעמדם כאזרחים חוקיים מבוסס היסב, והערעורים על מעמד זה והרהורים על אופיים, שנתעוררו מעת לעת, לא זכו מעולם לתפוצה רבה. לעומת זאת בצרפת, באוסטריה, בהונגריה, ובאורח הבולט ביותר - בגרמניה לא נדמו מעולם הקולות, שהביעו ספקות בדבר האמנסיפציה ליהודים. דעת-הקהל, נעה בין הציפייה האוטופית להתבוללות גמורה, באמצעות מחיקת האפיונים היהודיים, וחוסר האמונה בנכונות היהודים לוותר על התכונות האמיתיות או המדומות שלהם. הדור הראשון ליהודים - משוחררים או משוחררים למחצה, חשוף היה לבחינה מתמדת, שמטרתה היתה לקבוע, אם אכן מילאו אחר הציפיות שתלו בהם, או שמא, להיפך, אשרו את דעתם של הספקנים, שקבעו, כי אין כל טעם בנסיון חברתי זה.

התבטאויותיו השנונות של וולטייר נגד היהודים, הינם רק אחת מן האידאולוגיות השונות שצצו כנגדם. הערותיו האנטי-יהודיות של וולטייר עצמו, היו פועל-יוצא או מוצר-לוואי של תעמולתו האנטי-נוצרית, אך צירוף של השניים גרם להיווצרותו של אב-טיפוס של מעין אנטישמיות פאגאנית, אשר הטילה על היהודים את האחריות אפילו לעוולות, שנגרמו על-ידי הנצרות עצמה. בצד השני של המטבע נמצא הצירוף בין שנאת-יהודים והענין המחודש בנצרות - הנסיון לגאול את הנצרות מן הביקורת התבונית וההיסטורית של תקופת ההשכלה. כל נסיונות השחזור הללו של הנצרות, כהשקפת-עולם דתית, או כשיטת מוסר, הציבו את היהודים כמקרה מנוגד, המדגים את עליונותה של הנצרות, על הדת, שאת מקומה תפסה. נחיתות היהודים נתפסה כמובנת מאליה, גם על-ידי אלה, שדחו את המסורת הנוצרית והתכחשו אליה. נחיתות זו הודבקה ביחידים, אשר קשורים היו אל היהדות, ולו גם עקב מוצאם הגזעי בלבד. הנצרות המהולה שימשה, אם כן, כאחד מן המקורות הפוריים ביותר לתיאוריות אנטישמיות, כפי שציין ההיסטוריון סימון ברנפלד, "אפילו הוגים נוצרים, שסברו כי ישו לא היה ולא נברא הודו, כי היהודים צלבו אותו".

הזירה העיקרית לאנטישמיות מסוג זה היתה גרמניה הפרוטסטנטית, אך היא התקיימה גם בארצות קאתוליות. בצרפת, העיתונאי והפוליטיקאי אדואר דרומון (‎Euard Drumont) - עמוד התווך של האנטישמיות הצרפתית - דגל בקאתוליות לא משום שהיה משוכנע באמיתותה הדתית, אלא משום שטען, כי היא מהווה יסוד מרכזי במנטליות הצרפתית - עולם רוחני בו, הצהיר, לא יוכלו היהודים להשתלב לעולם, אפילו יטהרו את דתם. כך הוגנבו לדיון מושגי גזע מפורשים פחות או יותר, והעניקו תמיכה אידיאולוגית להנחות בדבר פגמיו של האופי היהודי, שהיו מובלעות זה זמן רב במסורות התיאולוגיות של הנצרות ובתרבות האירופאית העממית.

תפקידה המרכזי של האנטישמיות המודרנית יותר משהיה יצירת איבה חדשה נגד היהודים היה למנוע את דעיכתם של רגשות ואמונות תפלות, שהיו טבועים זה מכבר באוכלוסיה האירופאיות ובכל זאת, במסווה של אידיאולוגיות מודרניות, הפכו הדיעות הקדומות והרגשות האנטי-יהודיים, קיצוניים עוד יותר מאשר בסביבתם התיאולוגית המקורית. הדוקטרינה הנוצרית כפתה על היהודים מצב של כת כנודה, אך הצדיקה את קיומם ואף דאגה להמשכו. היהודים נחשבו, מזוהמים מבחינה רוחנית, אך בעזרת ההתנצרות יכלו לטהר עצמם, החלפתה של הדוקטרינה הנוצרית לתיאוריות ראציונאליות, שינתה נקודת-תצפית זו. כאשר הוחלפה הזוהמה הרוחנית במום באופי, אשר נתפס כבלתי-ניתן לתיקון, החלה נוכחותם של היהודים בחברה הבלתי-יהודית הופכת בלתי-נסבלת. ואכן, האנטישמים העקביים ביותר, כדיוזו אישטוצ'י בהונגריה, אדואר דרומון בצרפת ואויגן דוהרינג בגרמניה, לא הגבילו את המלצותיהם להטלת מגבלות על זכויות היהודים, אלא דיברו בגלוי על גירוש ועקירה מן השורש.

עקב הדמיון בין מסקנותיהם של אישים אלה והאידיאולוגיה הנאצית, הם נתפסים, לעיתים קרובות, כמבשרי הנאציזם. הנאצים עצמם הודו בחובם לאנטישמיות של הדורות הקודמים, אולם הקשר בין שני שלבי התפתחות אלה, וודאי שאינו קשר של סיבתיות היסטורית מספקת. תוך כדי עיון בעבר הגרמני, דחו האידיאולוגים הנאצים בחופשיות רבה זרמים שחלקו על כוונותיהם, ואימצו אחרים, שנראו כמתאימים להם. דמויות כוילהלם פון דוהם, וילדלם פון הומבולדט וקארל אוגוסט פון הרדנברג הוכרזו כבלתי-גרמניות, כיוון שתמכו באמנסיפציה יהודית. דמויות כלותר, פיכטה, דוהרינג ואחרות, הורמו על-נס, כנציגים לגיטימיים של הרוח הגרמנית. העובדה, שהיה צורך בברירה כזו מוכיחה כי יותר משקבע העבר את ההווה, ההווה הוא שעיצב את קשריו עם העבר באמצעות אימוץ דמויות וזרמים אליהם חש קירבה.

כמובן חוצץ הפער בזמן בין מעשי הנאצים ובין הדמויות אותן אימצו כאבותיהם הרוחניים, או שההיסטוריון הצביע עליהם כעל מבשרי-דרכם. עובדה זו נכונה לא רק לגבי דמויות קודמות בהרבה, כלותר, אלא גם לגבי דמויות אנטישמיות מן המאה ה‎19- כדוהרינג, אשר הגותו, יש להניח, אכן השפיעה ישירות על הולדת הנאציזם. יש להזכיר, שדוהרינג חש שנאה חולניות כמעט, כלפי היהודים וכל הקשור ליהודים, ותורתו התבססה אף היא על תפיסה דארוויניסטית של ההיסטוריה האנושית. אולם מי יכול היה לחזות ב‎1880-, שתוך ‎50 שנה תאומץ הגותו של פילוסוף בודד זה על-ידי מפלגה פוליטית כמצע מעשי, וכי זו תרתום את מנגנונה של מדינה רבת-עוצמה לביצועם של רעיונות אלה? בין דוהרינג והיטלר מפרידה לא רק מחצית-המאה, אלא גם הפער הפסיכולוגי בין איש הרוח, המנותק מעולם המעשה, והמניח יד חופשית לרעיונותיו ולהזיותיו, ובין איש בעל רצון חסר-מעצורים, המוכן להגשים הזיות אלה.

[ז]

יתכן, שיחסי התלות המורכבים בין עבר ועתיד ניתנים להבהרה באמצעות שיקול של מאורע שלא אירע. לו היתה צרפת מוציאה מתוכה היטלר צרפתי, או הונגריה - הונגרי יכולים היו דרומון או אישטוצ'י לקבל בנקל את תפקידו של דוהרינג, כמבשרי האסון. דימויה של אפשרות מעין זו אינו בלתי סביר כלל. לצרפת ולהונגריה היתה מסורת אנטישמית משלהן, אשר יכולה היתה ללבוש אופי קיצוני יותר, ואף על-פי שלא הוציאו מתוכן דמות כהיטלר, הרי שתחת הכיבוש הנאצי, הבטיחה נוכחותה של האנטישמיות המקומית ציות, לעיתים נלהב, לתוכנית ההיטלראית. אולם הבה ונצעד צעד נוסף בשיקולנו הניסיוני. האם ניתן להעלות על-הדעת היטלר הולנדי? הרעיון נשמע מופרך מעיקרו. אדם כזה חייב היה ליצור יש מאין אידיאולוגיה אנטישמית ורגשות אנטי-יהודיים בקרב האוכלוסיה ההולנדית. על העדרם של אלמנטים אלה מרמזת לא רק תולדות יחסי יהודים-גוים בהולנד במאה ה‎19- אלא גם תגובותיהם של ההולנדים כלפי היהודים הגרמנים בתקופת הכיבוש הנאצי.

דימוים של אירועים שלא אירעו הוא מכשיר מתודולוגי לגיטימי ליציקת ממשות בתצפיות על העבר. אולם ההיסטוריה מורכבת מעובדות מוצקות, דברים שאכן אירעו ושלאחר שאירעו אינם בטלים עוד לעולם. ניתן להעלות על-הדעת עליה של היטלר בצרפת או בהונגריה, או אף שעלייתו נמנעה בגרמניה. אך דברים אלה אינם שייכים להיסטוריה. תקופתו של היטלר רשומה באותיות שלא תמחנה בתולדותיהן של כל האומות האירופאיות בכלל, ובתולדות גרמניה בפרט. במישור אחר לחלוטין, הפכה תקופה זו לחלק מן ההיסטוריה היהודית, שלא יושמט או ישכח לעולם. מנת-חלקם של היסטוריונים היא לרשום אירועים אלה באופן שלם ככל שיוכלו. עליהם לעשות זאת לא על-מנת שיוכלו לחזות את העתיד, אלא על-מנת שיוכל באמצעות ידיעת העבר, לגזור אבחנה נכונה של ההווה.

יכולים אנו להגדיר את היהדות, שעה שיצאה מן הגיטו, כקהילה הזקוקה לטיהור שמה ולשיקום - כמושאה של האמנסיפציה במובנה ההיסטורי הרחב ביותר של המלה. האנטישמיות, מאידך, מייצגת מאמץ כביר לעצור בהיטהרות זו. לאור מתקפת הנגד של האנטישמיות, אשר הגיעה לשיאה המבהיל בשואה, נשאלת השאלה, באיזה כיוון אנו צועדים כיום; שכן שיקום היהודים התקדם, בינתיים, צעד נוסף קדימה, באמצעות האוטו-אמנסיפציה היהודית - ייסודה של מדינה יהודית. הקשר בין השואה וכל המסומל על-ידיה, והקמת מדינת ישראל ונכונותם של מרבית יהודי העולם לתמוך בה ולהגן עליה - יותר מאשר בולטת לעין. אך מה בדבר ההתנגדות להיטהרות היהודית? האם מיצתה את כוחה בשואה, או שמא היא מצויה בשלב של תרדמה, מוכנה להתעורר בהזדמנות הולמת בעתיד?

ניתן להציג את השאלה במלים אחרות, ולהידרש לרושם שהשואה עתידה להשאיר אחריה לדורות? האם היא משמשת כחוויה מטהרת מתמידה, הסוללת את הדרך לפיוס סופי בין היהדות ומתנגדיה, או שמא היא משמשת דוגמה ומופת, המוכיחה, כי היהודי כיהודי - כפרט או כקולקטיב - הוא בעל זכות קיום וכבוד פחותה, מאשר כל קבוצה אנושית אחרת על פני האדמה? לא קשה להצביע על אותות לשתי המגמות שעלו בשנים שלאחר השואה. איזו מהן תגבר? שאלה גורלית זו מרחפת מעל לדורנו. הספק המובלע בשאלה זו נובע מהקשרם של אירועי העבר. התשובה לה, חבויה, בחיק העתיד.


[*] גירסה שונה במעט של המאמר שלפנינו נקראה בפני משתתפי כנס בינלאומי על "השואה - דור לאחר מכן", אשר התקיימה בניו-יורק, מרץ ‎1975.

יעקב כץ הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.


doc. no =0037902"