משה ארנד

תורה שבעל פה בבית הספר המשלים ("תלמוד-תורה")

אמר להם הקב"ה לאומות העולם :

אתם אומרים שאתם בניי, - איני יודע,

אלא שמי שמסטירין (סוד) שלי אצלם -

הם בניי ! . ואיזו היא ? - זו המשנה שניתנה על פה.

(תנחומא תשא, לד)

ליבו של החינוך בישראל לימוד התורה שנעל פה : משנה וגמרא, הלכה ואגדה, חיבוריהם של גדולי המחברים כרמב"ם וכ"מחבר", פירושיהם, תוספותיהם והגהותיהם של גדולי המפרשים, בעלי פשט ובעלי פלפולא חריפתא, בעלי דרוש ובעלי מוסר, עוקרי הרים ואוספי אסופות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים - עד לחכמי התורה בדורנו זה, ועד בכלל.

מסורת פדגוגית זו, בת מאות השנים, תואמת להפליא את עצם מהותו של עמנו. הן אין אנו אומה אלא מכוחה של תורה שבעל פה דווקא, אותה תורה שחז"ל אמרו עליה, שלא ניתנה להיתרגם ושאין לאומות העולם שליטה בה : שולטים הם במקרא, שניתן בכתב, אך "רובי תורתו" של הקב"ה כמו זר נחשבו להם. וכך "אמר הקב"ה: כי על פי הדברים האלה (כרתי אתך ברית ואת ישראל) - זו המשנה והתלמוד, שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם !" (שמות רבה, מז).

אין סיכוי אמיתי לחנך את ילדי ישראל ולעשותם ליהודים-של-ממש - בלי תורה שבעל פה ! חשיבותם של התנ"ך ושל הלשון העברית, של סידור התפילה ושל תולדות ישראל ושל דינים והלכה כמקצועות-הוראה - בלתי מעורערת היא וכבוד כולם במקומו מונח, אך גם בבית הספר היהודי המשלים (ה"תלמוד-תורה"), שאין לרשותו אלא שש שעות בשבוע - ולפעמים, אבוי !, אף פחות מזה , לא נצא ידי חובתנו, אם נסתפק בהלעטת חניכינו במיני "יסודות קטכיזם" או ב"הוראת-דת" איזו שהיא (בלע"ז: ‎religious instruction או ‎Religionslehre או ‎religious instruction וכיו"ב), אלא חובה עלינו למצוא דרך להפגיש את בנינו ובנותינו ( !) עם מקורותיה של תורה שבעל פה.

אין הדבר קל, ואין צורך למנות את הקשיים, כי גלויים הם ורבים הם. אן אין גם להתייאש, ותפסת מועט - תפסת !

הבה ננסה אפוא להדגים הוראת קטעי תורה-שבעל-פה , שיש בהם כדי לבשם את תלמידינו מבושמה של תורה וכדי להטעימם מטעמיה - טעם אגדה ואף טעם הלכה - באמצעות טקסטים קצרים וקלים יחסית מבחינת לשונם, אך כבדים ונוקבים מצד תוכנם. אנו מציעים, שמדי פעם בפעם אולי אחת לשבועיים - יוקדש שיעור אחד ללימוד מעין זה, כשטקסט מספרות חז"ל לנגד עיני התלמידים, והם, התלמידים, מוזמנים לפרשו ולהדגימו, לנסח את הלקח שבו לדורנו, להעתיקו תוך קישוט, לביימו ולציירו כאוות נפשם, אך, כמובן, בעזרת המורה ובהדרכתו, יעסקו בו שיעור שלם מתוך גיוון רב ופעלתנות מרובה, עד שיהא שגור בפיהם וכבוש בלבותיהם .

דוגמה ראשונה : אגדה תלמודית.

‎1 - אמר רבי יהושע בן חנניה :

‎2 ...פעם אחת הייתי מהלך בדרך

‎3 והיתה דרך עוברת בשדה

‎4 והייתי מהלך בה.

‎5 - אמרה לי תינוקת (= ילדה) אחת:

‎6 רבי, לא שדה היא זו ?

‎7 - אמרתי לה:

‎8 לא. דרך כבושה היא !

‎9 - אמרה לי:

‎10 לסטים (= שודדים, גנבים) כמותך כבשוה!

(עירובין נג:)

ראשית חכמה - קריאה מוטעמת, איטית ועתירת-מבע מצד המורה.

הילדים ישמעו מפיו את סיפורו של החכם, המבוגר והבוטח בעצמו: "... והייתי מהלך בה...לא , דרך כבושה היא..." ; וכנגד זה ישמעו את שתי אמרות התוכחה של ה"תינוקת", את הראשונה מוצנעת ועדינה : "רבי, לא שדה היא זן?", ואת האחרונה, גלויה ובוטה : "לסטים כמותך כבושה !" התלמידים ינסו את כוחם בפירוש הסיטואציה, ומתוכו יגיע לביאור הלשון ולקריאות חוזרות ומגוונות : בלחש ובקול רם, כחטיבה אחת ומתוך חלוקת תפקידים, לפי הסדר או קטעים נבחרים, לפי הזמנת המורה (כגון : קרא את שאלת הילדה, קרא את תשובת הרב, קראי את החלק הראשון של הסיפור, מצאו באגדה "אמירה מתחמקת", וכיו"כ). ומעתה תדון הכיתה במשמעות הסמלית והמוסרית של הסיפור על ריבוי פניו וגווניו. גם אדם גדול עשוי לשגות ואף לנסות להתכחש לתוכחה, ומאידך גיסא, גם ילדה קטנה עשויה להיות צודקת בתוכחתה ובביקורתה ; אסור לפגוע ברכוש הזולת אף פגיעות קטנות, גם אם יש בכך כדי להקל עליך ולספק לך קפנדריא ונוחיות. ועיקר העיקרים: העובדה, שאחרים עושים משהו, ש"כולם עושים כך" אין בה כדי להצדיק במאומה את עשיית העוול ; מה שהפך לנוהג או לנורמה איננו מותר בשל כך. על האדם לנהוג לפי עקרון החוק, גם אם רבים ו"גדולים" הם העוברים עליו ומתחמקים מאחריותם.

דוגמה שניה : משנה ב"פרקי אבות".

‎1 הוא (= הלל) היה אומר:

‎2 אין בור - ירא-חטא,

‎3 ולא עם-הארץ - חסיד

‎4 ולא הבישן - למד

‎5 ולא הקפדן - מלמד,

‎6 ולא כל המרבה בסחורה - מחכים,

‎7 ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש !

(אבות ב, ה)

הפעם אין לפנינו סיפור, אלא מערכת אפוריסמים, מעין פתגמים. שהם מופשטים לפי עצם טבעם וטעונים פרשנות מרובה. אך כנגד זה יש לפנינו במשנה זו משפטים קצרים, הערוכים במבנה ברור ושקוף : חמשה משפטים שליליים ולאחריהם משפט חיובי אחד. המורה ינחה את תלמידיו גם כאן למצוא בכוחות עצמם את אשר הם מסוגלים למצוא, ובוודאי יתחיל בקרוב ביותר לתודעת-התלמידים, היינו ב-"לא הביישן למד" (שכן הוא יתבייש לשאול את שלא ידוע לו ואת שלא הבין) וב-"לא הקפדן מלמד" (וה"קפדן" כמובן, אינו מי שמדייק ומקפיד יותר מדי, אלא מי שמקפד, חותך ומפסיק את דיבור התלמיד ואינו נותן לו לשאול ולחוות דעתו כרצונו). אם ירצה, יוכל המורה להקריא לפני הכיתה - במקורה או בשפתם - את המשנה האחרונה של מסכת בבא-בתרא, שבה שנינו:

"הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות... שהן כמעיין הנובע", ומתוך עימות משנתנו עם משנה זו יתברר, שדיני ממונות מחכימים, בשל הצורך לנתח את הסכסוכים שבין תובע לנתבע מתוך התבוננות מעמיקה ושיקול דעת רב, כשאי אפשר "להחמיר מספק", שכן המחמיר עם בעל הדין האחד ממילא מקל עם יריבו. אכן העיסוק בדיני ממונות מביא לחכמה אמיתית, אך לא כן העיסוק המרובה במסחר וב"סחורה", המעקם את המוח ומעוות את הנשמה ומביא לידי ספקולציות והימורים בלבד. המושגים "בור" ו"עם הארץ" צריכים, כמובן, הסבר, ואי-אפשר לנחש את משמעותם : עם-הארץ הוא איש פשוט שלא למד הרבה ואינו משכיל, אך הוא עשוי להיות בעל מידות תרומיות ונאצלותן: הבור גרוע ממנו בהרבה, שכן לא זו בלבד, שהוא ריק מתורה ומחכמה ודעת. בבחינת שדה-בור. שלא נחרש ולא נזרע ואין בו מאומה, אלא גם במידותיו ובאופיו יש מן הגסות ומן הבהמיות. הילדים יבינו לפי זה גם את ההבדל שביניהם האמור במשנה : הבור אינו ירא-חטא, ואין אתה יכול להשתלט עליו אלא אם תביאהו לידי יראת המשטרה. לא כן עם - הארץ, שאמנם דרגת החסידות וההליכה "לפנים משורת הדין" חסומה בפניו, אך הוא עשוי להגיע ליראת שמים וליראת חטא.

ומקום רב הניח לנו הלל בקביעות אלה - להרהורים פילוסופיים על המתח שבין הרגש המוסרי האוטונומי לחוק ההלכה ההטירונומי, על מהותם של מוסר טבעי ושל מוסר פוסיטיבי ; ובכיתת מתבגרים ייתכן וימצאו עניין בבירורים אלה. גולת הכותרת של המשנה ושל השיעור - במשפט המסיים את דברי הלל, דברים הניתנים לביאורים, ונתבארו למעשה, בכיוונים שונים מאד.

חלק ממפרשי המשנה קושרים מאמר זה אל הנאמר לפני כל (פרק א' משנה י) "ושנא את הרבנות", לאמור: בדרך כלל אל תרדוף אחר הרבנות והשררה אלא התחמק מהן, אכל "במקום שאין איש" אחר לישב בראש ולהורות הוראות" (רע"ב)' לעסוק בצרכי הציבור ולהנהיג את העם, במקום כזה - השתדל אתה להיות האיש, ולו - במידת מה - על חשבון לימור התורה (מגן אבות), ואין בכך משום התנשאות (ר' שמחה): אדרבה, התחמקות מתפקיד במקרה כזה לא לענווה תיחשב, כי אם לפשע (רש"ר הירש). "במקום שיש איש - תעסוק בחורתך" (רש"י), אך במקום שאין איש, היה אתה האיש !

מפרשים אחרים מבינים את דברי הלל אלה באופן אחר לגמרי ורואים אותם כמכוונים לחינוך הפרט ולהשתלמותו. "אם לא תמצא חכם ללמוד ממנו, השתדל ללמוד מעצמך... עד שתיעשה איש" (ר"מ המאירי) : ו"במקום שאין אנשים חכמים שילמדוך, הווה את מלמד את עצמך" (רמב"ם), "אם אין אנשים לעזרך במצוות ולייסרך, השתדל לייסר אח עצמך שלא לעשות כי אם את הטוב בעיני ה'" (רבנו יונה). ואם רש"י פירש את הדברים תוך הדגשת הסייג שבהם : רק במקום שאין איש..., הרי ר' שמואל ד 'אוזידה, בעל "מדרש שמואל", פירש להפך : לא רק בפרהסיא. אלא אפילו במקום שאין איש ואין מי שיראה אותך, השתדל להיות איש, היה נאמן וירא שמים !

ושוב-בפנים אחרים במקצת פיתח את הדברים הרב-יוסף חיים מבגדד, בעל "בן איש חי" (חלק הדרושים, פ' בהעלותך) : אם רואה אדם, שבמקומו נפוצה ידיעת התורה ואילו במקום אחר רבה הבורות, טוב שיעזוב את מקומו - שיש בו אנשים - ויעבור, למקום האחר, שאין בו איש, ושם יפיץ מעיינותיו חוצה ויחנך את העם לתורה ולמצוות.

ובינתיים הגיעה השעה לסכם את המשנה ולהכיר, שהיא עוסקת בארבעה תחומים של חיי אנוש: תחום ההתנהגות המוסרית (‎3-2), תחום הלמידה וההוראה (‎5-4), תחום העיסוק המקצועי (‎6) ותחום נוסף, שטיבו שנוי במחלוקת : ההשתלמות העצמית (רמב"ם וסיעתו) או העיסוק בצרכי הציבור (רש"י וסיעתו) (‎7).

ויושם לב לכך, שמשנה מעין זו ניתנת להוראה ברמות שונות מאד - למן גן-הילדים עד למישור העיון הפילוסופי - וגם בדרכים דידאקטיות שונות מאד. אולי יעדיף המורה שלא לסבך טקסט קלאסי כזה על ידי מתן פירושים מרובים, וירצה דווקא לפרשו פירוש אחד ויחיד, לפי הנראה בעיניו. גם אז יוכל לפתח עם תלמידיו דיון ער ומעניין, למשל שיציע להם להסביר, נגד אילו דעות מוטעות יצא הלל, באומרו אח ששת המשפטים הנחרצים האלה, יסבירו נא התלמידים את הטעות ואת האשליה שיש בהשקפה, כאילו אפשר לאלף בני אדם ולעשותם יראי-חטא וחסידים על-ידי כך, שמשאירים אותם ברמת אינטליגנציה פרימיטיבית ; שמטמטמים אותם או מונעים מהם השכלה ומדע, התפתחות נפשית ואינטלקטואלית מלאה. יקשיב נא המורה לתלמידיו, כאשר, במין שמחה של התגרות ילמדוהו, שלא טוב ללמד מתוך "משמעת-ברזל" של קפדנים, ושלשם חינוך אמיתי דרושה אווירה של חירות ושל דמוקרטיה, אף של חדוות יצירה, כדי שהתלמידים לא יתביישו לשאול ולא יימנעו מלומר את אשר עם ליבם ומלגלות את שמעיק על ליבם. ייאמר נא בכיתה, שהלל הזקן הסתייג מן המרבים בסחורה (ואולי תקושר גישתו זו אל דברי רבן גמליאל, שדרש תורה שיש עמה מלאכה דווקא, בפרק ב', משנה ב'), ויוסבר - תור אקטואליזאציה זהירה, אך מפורשת - שאין דעת חכמים נוחה ממי שמתעלם מצרכי ציבור והולך לו לנטור את כרמו ואומר: שלום עליך, נפשי !

אגב כל זאת יחושו התלמידים, שרק זה "מבין" באמת את הכתוב, מי שברור לו, כנגד מה נאמרו הדברים שבו ומדוע צריכים היו להיאמר, שאם לא כן - הרי יהיו בעיניו כבנאליים וכחסרי-טעם. ומה רבים בימינו בני-אדם, הדוחים דברים ואינם מוצאים בהם עניין ; ולא יידעו ולא יבינו, שלא ב"דברים" הריקנות והתפלות, אלא בהם בלבד, שאינם יודעים לקרוא.

דוגמה שלישית: הטלית והתפילין - שיקולי הלכה.

‎1 ועשו להם ציצית ... (במדבר טו, לח)

‎2 וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך (דברים ו, ח)

‎3 ציצית --> טלית

‎4 תפילין --> תפלה של יד

‎5 --> תפלה של ראש

‎6 (א) צריך להיזהר שיהיו מונחים כך בתיק:

‎7 הטלית מלמעלה ותפילין מלמטה...

‎8 ואם נזדמן לו התפילין תחלה,

‎9 אין מעבירין על המצוות, וצריך להקדים התפילין...

‎10 (ב) צריך להיזהר גם כן, שיהיה מנח בעניין שיפגע

‎11 בשל יד תחלה...

‎12 ואם פגע בשל ראש תחלה,

‎13 הכא (=כאן) צריך להעביר על המצווה ולהקדים של יד,

‎14 כסדר שכתוב בתורה :

‎15 וקשרתם לאות על ידך

‎16 והדר (=ואחר כך): והיו לטוטפות בין עיניך

(חיי אדם, יג, א-ב).

וודאי, יחידה זו ארוכה מקודמותיה וקשה מהן בהרבה. אך היא מורכבת משלשה חלקים, ואפשר ללמדה בשלוש מנות. אף זאת: היא עוסקת בנושא, שכל נער המתקרב לגיל המצוות לומד עליו ובא במגע ישיר אתו (וטוב, שגם אחיותיו תשמענה עליו ותתעניינה בו!), והיא עשויה להכניס את הלומד הצעיר לתוך "מעבדת ההלכה" ולהראות לו, כמה הגיון, כמה דקדוק-במצווה,

כמה חרדת-קודש וכמה חיבה תובעת מאתנו ההלכה. כמובן : כל זאת בתנאי, שהדברים יילמדו בשיטה נאותה ובשעת הכושר.

נחלק הראשון של יחידת הלימוד (שורות ‎5-1) יכירו הלומדים את המוצגים : טלית מצוייצת, תפילין - של יד ושל ראש, ואת מקורותיהם בתורה, הידועים להם מן הסתם גם מסידור התפילה : בכרזות מתאימות ייכתבו קטעי הפסוקים (שורות ‎2-1) ולצידם תמונות ה"חפצים", כשהם מושמים על גופו של היהודי המקיים מצוות אלה.

המנה השנייה (שורות ‎9-6) - מלמדת אותנו שני דינים - אחד "לכתחילה", והאחר "בדיעבד", וכך - אם כי לאו דווקא תוך שימוש במונחים הלכתיים אלה - יש להציגם :

הראוי הוא - הטלית מלמעלה ותפילין מלמטה, כדי שהפותח את התיק ייתקל ראשונה בטלית. אפשר, אך לא הכרחי. להעלות את השאלה, מדוע לובשים את הטלית לפני שמניחים תפילין, ולכוון את התלמידים לקראת אחת התשובות האפשריות, כגון הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין" - ותפילין קדושתם גדולה משל ציצית בשל פרשות התורה הכתובות בהם. וכגון הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" וטלית תדירה מתפילין. שכן אין תפילין בשבת וביום טוב, אך טלית לובשים בהם.

ואילו בדיעבד - "אם נזדמן לו התפילין תחילה", או אז אין לבייש אותם, אלא יש להקדים את הנחתם ללבישת הטלית. משום ש"אין מעבירין על המצוות".

הנה - בלי משים הוזכרו כאן שלשה כללים בהלכה. שכל אחד מהם חל בכל מיני תחומים ואינו מיוחד בשום פנים לענייני טלית ותפילין. ומה שחשוב יותר: כל אחר מהם יש בו טעם משלו והגיון משלו - שגם נער הרחוק

מלימוד תלמוד עשוי לעמוד עליהם ולמצוא בהם עניין וסיפוק. - וכמובן: גם הלכות אלה - זו שלכתחילה וזו שבדיעבד - ניתנות להמחשה ולהצגה גראפית וציורית - כיד הדמיון הטובה על המורה ועל התלמידים.

המנה השלישית (שורות ‎16-10) דומה במבנה לשנייה, ויש בה משום חזרה על הכלל ש- "אין מעבירין על המצוות", אף-על-פי שהפעם אינו מפורש (‎10 - 11 ). והנה בסיפא יש לנו גם דוגמה למקרה, שכן כלל זה נדחה מפני החזק ממנו, והוא עניין "גזירת הכתוב", שכן הסדר הנכון כתוב בתורה (‎14), ואין לסטות ממנו בשום פנים : ושל יד קודמת לשל ראש.

ואם יטען הטוען : איזו קאזואיסטיקה מפולפלת יש כאן, איזה חיטוט בפרטים ובפרטי-פרטים - ואכן יש חשש, שתלמידים שב"תלמוד תורה" ישמיעו או יהגו "ביקורת" מעין זו - נשיב להם, כמובן בדרכי נועם, את התשובה האמיתית: אמנם כן, כך היא דרכה של תורה: דקדוק מופלג בפרטי העשייה, רק זה הביטוי לעבודת ה' כנה ושלימה. ורק זו השיטה ללמוד יראת שמים מהי.

סיכום : לא באנו לערער על תכניות הלימודים הנהוגות ב"תלמודי התורה", כי אם להציע להן השלמה צנועה, הנראית לנו מכרעת בחשיבותה. בדורנו זכתה לשון הקדש לחזור ולהיות שפה דבורה, שמאות אלפים שולטים בה. הבה ננצל עובדה זו כדי להחדיר גם לתוך בתי הספר המשלימים שלנו יותר טקסטים של מקורותינו הקלאסיים, יותר תנ"ך, יותר מאמרי חז"ל, יותר אותיות עבריות בכלל ! ובל נירתע מלנסות להביא לפני ילדינו לעתים קטעי "תורה שבעל-פה", כדי שיכירו את "מִסְטֵירָיו של הקב"ה" הכרה כל שהיא. גם אם הדוגמאות המועטות שהבאנו במאמר זה לא תיראינה מתאימות לעניינן, הרי מקום הנחנו ליזמה רבת-תנופה : יבואו נא אחרים. מרכזי הת"תים ומפקחיהם, הקרובים למציאות פדגוגית זו יותר מאתנו, ויערכו גיליונות להנחיית המורים, למען יחדירו פניני ספרות חז"ל לתוך כיתותיהם.

בתוך: תכנים בהוראה, ההסתדרות הציונית, עמ' ‎201-208.