הרב משה צוריאל

לקט מדברי מהר"ל על סדר לימוד התורה

אם לא היה המהר"ל משאיר אחריו שום מורשת בכתב, חוץ ממסותיו על עניני לימוד התורה, יש בהם די והותר בכדי להקנות לו מעמד נכבד ביותר בין גדולי ישראל. עמוד התווך הזה של כל השתדלויותינו הרוחניות, נמצא שזור בכל כתביו הענפים. חושבני שגם חובשי בית המדרש שבדורנו, ימצאו אחרי עיון בדברי מהר"ל גישה שונה לחלוטין ללימוד התורה ממה שהורגלו עד כה, ואף יגיעו להצלחה יתירה בכל מאמציהם. הרי עיקר דברי מהר"ל באו להנחות לנו איך ללמוד לפי הדרכותיהם של חז"ל, ולא לפי משפט שכלנו בתפישה ראשונית.

יסוד ראשון- ראשית כל, מוטל על הלומד להיות מודע לכך שאי אפשר בשום אופן לזכות לקרבת ה' אם לא בלימוד תורתו הקדושה. "ומי שחסר התורות שהיא החכמה האמתית, אין מקבל היראה מהש"י . . . ודבר זה ברור. והאיש אשר הוא חסר התורה השכלית, נקרא רחוק מהש"י . . . כי זולת זה, האדם הוא בעל גוף, ואין לבעל גוף הגשמי התקרבות אל הש"י אשר הוא נבדל מן הגוף. [כי] רק על ידי התורה שהיא שכלית, על ידי זה יש לאדם קירוב אל הש"י" (אבות, דף ע"ז.) ועוד כתב: "כי האהבה אל הש"י הוא הדבקות בו, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי לימוד התורה, שהיא הדבקות בו ... כדכתיב לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל) [עיין נדרים ס"ב פירשו חז"ל פסוק זה על לימוד התורה, שהיא פונקציה של אהבת ה'] (נתיב -‎1לא).

דברים קרובים לזה כתב הנצי"ב בהקדמתו לשאילתות (דף ‎27) : "וראוי לדעת דאהבת התורה יקרה היא בשנים. חדא דהיא גורמת אהבת ה', והיא דרגא לאותו מעלה כדתניא בספרי פרשת ואתחנן, ואהבת את ה' אלוקיך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך . . . איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ? תלמוד לומר והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו . . . אין מועיל דבר ה' להוגי בו להשיג אהבת ה' אם אינו משים לב להשיגה", ועוד עיין על ענין זה בספר המצוות לרמב"ם, עשה ג': "שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבא האהבה בהכרח" עכ"ל. ובספר מורה נבוכים, ח"ג, פרק נא, (במהדורת רב קאפח, דף ת"ו) : "כבר בארנו לך כי השכל הזה אשר שפע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו".

ובכן, הגישה לתורה צריכה להיות בחרדת קודש, כי היא היא הגשר המקשר בינינו לבין בורא עולם. וזה מוליך אותנו ישר ליסוד הבא, ענין הלימוד בכובד ראש.

יסוד שני- אסור להפוך לימוד התורה לנהירה חילונית אחרי ידע, כמתוך סקרנות. אדרבה, מעשה הלימוד הנהו מעשה של התקדשות, של כמיהה אל מעלה. "ואם לא למדו כראוי, דבר זה נחשב כמו מינות, שלא חש לתורה" (אג' ‎45-3).

גם הרמח"ל כתב : "התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם היראה . . . [כי] כל כוחה של התורה אינה אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא . . . ההשפעה הזאת ענינה אלוקית ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים. וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בענין הזה, שנמצא הוא נגש לפני אלקיו, ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו, והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך, והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן. ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, תימשך על ידו ההשפעה שזכרנו ויתעצם בו היקר האלוקי. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו . . . יהיה הגיונו כקורא אגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבה, לאשמה תיחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך" (דרך השם, חלק ד, פ"ב).

על מאמר חז"ל שהתורה חוגרת שק ומקוננת, כאשר בני ישראל עושים פסוק כמין זמר (סנהדרין ק"א) כתב מהר"ל : "כי התורה, עיקר שלה המחשבה והשכל. והזמר הוא בפה, וכאילו לא היתה התורה רק דברים שנאמרו בפה בלבד, ואין בהם חכמה עמוקה. וכאשר האדם מחשב מחשבה עמוקה, סותם פיו ואינו מדבר. ומי שעושה התורה כמין זמר שמנגנים בפה, כאילו אין בה רק הדיבור בלבד, דבר זה ביטול לתורה" (אג' -‎3רלב). כידוע, רוב רובם של בני דורנו הנוהגים להאזין לשירים מבוססים על פסוקים, נהנים בעיקר מן הלחן והמנגינה, ולא שמים לבם לתוכן התיבות. הראיה לכך היא כאשר שואלים אותם פירוש המלים. ומכאן שהוספת ניגון לאמירת התיבות מרוקנת אותם ע"פ רוב מתוכן מחשבתי. ויש בדבר גם בזיון התורה.

ויש גם סוג אחר של קלות-ראש, והוא צורת פרשנות לפסוקים בדרכים מחודדות בדרושים שהדורש בעצמו יודע היטב שאינם מה שהקב"ה כיוון בפסוק ההוא. רבי יעקב עמדן נזף בדרשנים הללו קשות (בסידורו, דף ‎312) וכן רבינו חיד"א (כסא רחמים השלם, על מסכת כלה, פרק ב). וכן פסקו כף החיים ובאר היטב על שו"ע או"ח סוף סימן תרצ"ו.

הנוהג הנפסד של "דרשות של הבל" היה נפוץ בימי מהר"ל, וכך משפטו : "ויש לגעור באותם אנשים, ולא די בלבד שלא יקבלו שכר על זה, והלוואי שלא יהיה עליהם אשמה יתרה לתעתע ולהבל בדברי תורה... והקהל השומעים נושאים עון הדורש" (נתיב -‎2קצז, קצח). ועדיף היה שהדורש יאמר אותו רעיון, אם הוא אמתי, בלי "להעמיס" אותו בפסוק או בקטע מדברי חז"ל, כי הרי זה כמשקר בדברי תורה, אשר כל כולה שמותיו של הקב"ה, אשר חותמו "אמת". וכך כתוב בזוהר חלק א, דף ה' (בתירגום הסולם) : "ואם תאמר שדבר חידוש של כל אדם, ואפילו שאינו יודע מה שאומר עושה תיקון זה [הנכתב לפניו]. בוא וראה, אותו שאין דרכו בסודות התורה וחידש דברים שאינו יודע אותם לאמתם כראוי, אותו דבר חידוש עולה ויוצא אל אותו הדבר איש תהפוכות לשון שקר [השטן] . . . ועושה בה רקיע שוא הנקרא תוהו . . . אמר רבי שמעון [בר יוחאי] אל החברים, בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דבר תורה שלא ידעתם [בבירור שהוא נכון, או לפחות] שלא שמעתם מאילן גדול כראוי. בשביל שלא תהיו גורמים לאותה חטאה להרוג המוני בני אדם חנם. פתחו כולם ואמרו "רחמנא ליצלן, רחמנא ליצלן", עכ"ל הזוהר.

וכך כותב מהר"ל : "טוב היה להם שידרשו בהם ברבים דברים שאינם דברי תורה כלל, ממה שידרשו דברים כאלו" (נתיב -‎2קצה ועוד עיין דברים חוצבים להבות אש בדרשותיו, מהדורת רב כשר, דפים נח--סב). ואחר כך המהר"ל מרחיק אותם "לא יהיה לו לא ער ולא עונה ולא יהיה נמנה בכלל צורבא מרבנן. וכל המקל בכבודו להחשיבו כאחד מעמי הארץ, הרי זה משובח" (דרשות--סט).

הקיצוניות שבדברי מהר"ל (הנראית מוזרה לנו, כי אנו בדורנו "בינוניים" התרגלנו לשמוע כל מיני דרשות על תורה ודברי חז"ל) קיצוניות זו נעוצה בידיעתו הברורה של מהר"ל מה עמקו דברי חז"ל האמיתיים, כמה הם צור מוצק של הגיון, ואין בהם הגה או דיבור אחד של "מה בכך". מי שנכנס לפני ולפנים, כמו מהר"ל, איך לא ירתח דמו לראות פניני-אצילות למרמס ולבוז בין אלו שלא יודעים להעריך ערכם הנשגב. "ואל יעלה בדעתך שיש ספק בדבר אחד מן הדברים האלו . . . כי איך אפשר לחמורים כמונו (עיין שבת קיב :) לעמוד בסוד קדושים. וגם אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לכתוב הכל בכתב ? (עיין כעין זה בדברי רמב"ם, בהקדמתו למורה נבוכים, מהדורת רב קאפח, דף ו, על הצורך רק לרמוז בכתב) אבל באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל. ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן, ואם תתבונן מאד מאד תמצא שכל הדברים האלו אמת והם יוצאים מחכמה פנימית" (נצח-נא).

המהר"ל קובל על כך שיש מפרשים דברי חז"ל לפי אומד-הדעת, לפי שכל אנושי. "שאין דברי חכמים רק חכמה, ואינם דברי אנשים שהם מדברים דברים לפי סברות האדם" (אבות-עז). "ואין ספק בפירוש זה, רק למי שרוצה לפרש דברי חכמים כאילו הם דברי שאר בני אדם שאין להם חכמה" (שם, עט), "יש לך לדעת כי המאמר הזה יש בו דברים נפלאים מאד, לא כמו שבני אדם מבינים דברי חכמים שהם נאמרים באומדנא, אבל אין הדבר כך, כי כל דברי חכמים דברי חכמה גדולה" (שם, פט). "ואמרו במדרש כי לכך התורה התחלתה ב[אות] א, אנכי ה' אלקיך, לומר שהתורה היא אחת, רוצה לומר שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר שהיו בענין אחר כלל . . . כי אי אפשר שיהיה אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר. רק כך !" (שם, קיז).

ואנו טועים טעות המורה כאשר אנו מדמים בדעתנו שחז"ל דברו דבריהם לפי השערה או אומדנא. "כי ח"ו שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון וייפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת" (באר הגולה, יד) "וכל מקום שהוציאו חכמים האסמכתא מן המקרא, כאשר תעיין בזה תדע כי יוצאים ומסתעפים מן התורה" (שם, טו ועוד הרחיב הסבר מעמיק על ענין אסמכתות בביאור גור אריה שמות יט ‎15). "לא יחשוב [אדם] שכאשר פירשו (חז"ל) התורה, אין דבריהם מוכרחים להיות כך, ואפשר לשנות, רק דבריהם מוכרחים ואין לזוז אותם" (באר, יט) וביאור מפליא על היחס הנכון לדברי חז"ל באגדות יש למצוא בבאר הגולה דף קלג-קלח, אודות המסורת בשם רב שרירא גאון שדברי האגדות הם "אומדנא", כתב מהר"ל שאין פירושו "בערך" וכאילו מתוך ספק, אלא "אומדנא" פירושו שהסברא החזקה מחייבת פירושם של חז"ל לאותו פסוק. וכן מה שאמרו "אין משיבין באגדה" הוא לא בגלל שהם ח"ו דברים של מה בכך, אלא כל שבאגדה אלו ואלו דברי אלקים חיים, "וכל סתרי תורה וחכמה צפונים שם למי שידע להבין" עכ"ל. ורק בתורת ההלכה למעשה אם צריכים להכריע לפי מי ההלכה. אבל באגדות, הרי יש נקודות אחיזה ששני הצדדים צודקים. ולכן אין פוסקים באגדות. ומה שאמרו "אין מקשים באגדה" פירושו הוא שאחרי שדברי אגדה באו להסתיר איזו אמיתה מוסתרת, "מסתמא אינו קשיא, כי לא טעה בעל המאמר" עכ"ל. וכלשון הרמב"ם אודות האגדות, בהקדמתו למשניות זרעים (מהדורת רב קאפח, דף כ) : "ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים, אלא ייחס החסרון לשכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק" עכ"ל.

אם כך מוצקים הם דברי חז"ל, איזה דמיון ואיזו השוואה יש כאילו ביכולת לקרוא בשם הנכבד "תורה" לכל מיני דרשות של הבל שהוסיפו סתם אינשי במשך הדורות. כתב מהר"ל : "לא כמו שעושים עתה שדורשים ברבים דברים שהם יודעים כי פיהם לא כן ידבר, וטוב היה להם שידרשו ברבים דברים שאינם דברי תורה כלל . . . ראוי להכות כף אל כף [לקונן ולהתאבל] לעשות כך בדברי תורה התמימה. . . ויאמרו [הדרשנים] שאם לא נעשה כך, מה אנו מחדשים יותר ממה שאחרים יודעים ? . . . וטוב להם השתיקה, וכי יקבלו בני אדם דברים כמו אלו ? כי לדברי שקר אין רגלים כלל . . . ואם היו אומרים הדברים ההם בלא המאמר [של חז"ל, שכביכול עליו תולים כל הדרוש שלהם] היה יותר טוב, שהיו אומרים [השומעים] כי הם דברי הדרשן המוכיח אף כי שגם זה אין ראוי, שוודאי דברי חכמים [חז"ל] נשמעים ביותר, ולהם ראוי ללמד ויצליחו יותר להשפיע על הלבבות" (נתיב -‎2קצה--קצו).

כי אל תקשה, איך בחז"ל נאמרו פירושים הפכיים זה לזה בביאור פסוק אחד, "כי כולם יש בהם האמת מצד [איזו שהיא בחינה] . . . ככה ריבוי הדיעות בעצמם הם כולם מאתו יתברך . . . אבל את אשר הוא [הדרשן] יודע בעצמו שאינו אמת . . . שזהו שקר ידוע ואין שייך לומר שיהיה מאתו יתברך . . . כי בודאי כל דבר שהאדם האומרו הוא אמת לדעתו, שייך לומר כזה . . . כל חילופי הדעות אף ההפכיות מההלכה היא תורה באמת, בבחינה זאת שהאומרה יש לו טעם אמתי בדבר . . . באין ספק התורה חוגרת שק על מתניה ואפר מקלה על ראשה, הלוך וזעוק, וכי אין לנו תורה אמת, שילכו אחר ההבל ויהבלו? והרי זמנו של אדם לקיצורו לא יספיק אף ללמוד איזה סדרים מהתלמוד, ואיך יבלו ימיהם בהבלים אלו ?" (דרשות ס--סב).

קשה מאד בסקירה זו לתת לקורא הטעמה מן עומק הבנתו הנפלאה של מהר"ל לדבוריהם של חז"ל, ואינו דומה שמיעה לראיה. רק מי שזכה ללמוד כתבי מהר"ל יבין לאשורו גודל ההתעמקות שמעניק לנו ענק - הרוח הזה. בכל אופן אנו מתארים כאן תיאור כללי על שוני גדול בהשקפה ובגישה בינו לבין ההשקפה והגישה הרווחות כיום. "פרוש, מה שהתורה נקראת "בת", כי הבת היא תולדה מן האב ובאה ממנו (יעוין ברכות ס', בת תלויה באביה), כך התורה הוציאה הש"י לפועל לסדר אותה כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי הש"י נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד . .. אבל התורה היא המושכל המתחייב מאמתת הש"י, ולכך התורה מביאה האדם אל הש"י. . . כי כל מה שבתורה, אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, ומפני כך דברי התורה מיוחדים" (שם, קטז), עכ"ל. כלומר, דברי תורה, למרות שהועלו על הדף, אינם אלא אלקות, וכמו שהקב"ה אינסופי, כך תורתו אינסופית, באיכות כמו בכמות. ובכאן באנו ליסוד הבא.

יסוד שלישי - זאת התורה שאנו הוגים בה איננה פרי של עולם הזה כלל. מתוך עשרת הספירות, הכלים שעל ידיהם ברא ה' את כל יצוריו, "עולם חסד יבנה" (תהלים פט), מן הספירה הרביעית ואילך. אבל התורה נכתבה אלפים שנה קודם (בראשית רבה ח) כלומר, שתי ספירות קודם, בחכמה. וכלשונם "נובלות חכמה של מעלה-תורה" (בראשית רבה יז) כלומר, יצור נפלא זה עולה בקודש ובכל מיני עילוי על כל מה שנוכל לתאר מחפצי עולם הזה התורה היוותה תכנית-אב לבניית העולם "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה א). כמובן, שגישה כזו תחולל מהפכה גדולה בצורת הלימוד בתורה.

ולכן כתב השל"ה: "אותן שאומרים במרוצה דברי תורה מכח ששגור בפיהם, כגון י"ב פרשיות של י"ב נשיאים . . . עבירה גדולה היא בידם. כי כל אות ואות תולין בו רבבי רבבות עולמות רוחניים, ולא לחנם נכפלו הדברים . . . כשלמדתי תורה אצל המהרש"ל . . . והיה קורא מלה במלה ואני הייתי קורא לכל המהירות מאחר שאין שם דבר הצריך עיון, וגער בי הרב החסיד במאד מאד, ואמר צריך להחשיב דברי תורה ולאומרם בנחת ובאימה ויראה" (של"ה, דפוס אמשטרדם, דף קצא, מסכת שבועות, דף אחרון דלא תחמוד).

והדברים משתלבים יפה עם דברי רמב"ן בהקדמתו לתורה : " . . .עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה . . . מלבד צירופם וגימטריאותיהם של שמות. .. וזה הענין שהביא גדולי המקרא למנות מלא וחסר בכל התורה והמקרא" (מהדורת מוסד רב קוק, דפים ו-ז) עכ"ל. והדבר מפליא, שאף בדורותינו מצאנו שמגדולי הליטאים, ר"ש שטרשון, לקח לו הזמן לספור תיבות של תהלים (עיין פירושו לקידושין ל :).

והדברים עוד יותר פנימיים. כותב המהר"ל: "התורה שהיא דברי הש"י וגזירותיו אשר גזר הש"י, אל יחשוב [אדם] כאשר קונה הידיעה בארבעה אבות נזיקין . . . שקנה ידיעה בענין האדם והנהגותיו בלבד. אבל התורה היא גזרה מן הש"י והיא לעול על האדם . . . נחשב זה שקנה הידיעה בגזירת הש"י אשר גזר על האדם הנהגתו . . . ומצד הזה העוסק בתורה הוא העוסק בסדר אשר סדר הש"י ואין זה דבר מצד האדם . . . שאם יקנה הידיעה באדם ובאבריו, אין הידיעה של כלום, אם לא יהיה רק כדי להיות פועל יוצר הכל [כלומר, אין בזה שום שבח אם לא שהאדם לומד אנטומיה כדי לעמוד על נפלאות הבורא וחסדיו עם האדם, שגם זו מצוה, אם יכוון לכך]. וכאשר ישיג הידיעה במשפט תנור וכיריים הוא יקנה הצלחה נצחית . . . כי אין זה מתיחס אל האדם, כי אם אל המלך ה' אשר גוזר הגזירה הזאת . . . ולפיכך אף כי המצוות הם בדברים גשמיים, אין להם יחוס אל הגשמי" (תפארת, לח-לט). עכ"ל. וכידוע, כל עניני הטבע באים במספר שבע, שבעה כוכבי לכת הנראים לעין, שבעה ימים בשבוע, שבעה מיני מתכות וכדומה. כי ישנם במוחש ששה כיוונים, ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, והשטח שבין הכיוונים, הרי שבע. אבל שמונה מסמל לנו מה שמעל לטבע. "התורה היא מדרגה שמינית על החכמה" (נתיב -‎2קפה) עכ"ל. ולכן נרות חנוכה באו דוקא עם שמונה קנים, וזהו תירוצו של מהר"ל לשאלת ה"בית יוסף" מדוע אנו חוגגים שמונה ימים ולא שבעה של הנס. כי באנו להודות על הנצחת החכמה המופשטת על פני שבעת החכמות הגשמיות (עיין בזה ברבנו בחיי על אבות, משנת פרפראות לחכמה).

נוסף על כך, על האדם להתבונן שבהיות שפתותיו רוחשות תורה, הוא גם מניע הבנות פנימיות ("איהו לא חזי, מזליה חזי"). וכך דברי מהר"ל: "התורה, עם שהאדם מתעסק בדברים שהם גשמיים והם המצוות, יגיע על ידי זה אל המעלה העליונה שהיא פנימיות התורה, ודבק בשם הזה, והם סודי התורה. ולפיכך העוסק בתורה העסק היא בדברים גדולים, כי אין לך לומר כי כאשר יעסוק בדברים הגשמיים כמו נזק השור והבור וכיוצא שאין לו עסק בדברים הפנימיים . . . כי התורה עם שנראים דבריה בדברים השפלים, הרי התורה הזאת מתקשרת עם פנימיות התורה. והנה עיון התורה בדברים הגדולים על כל שאר החכמות. ואף אם אין דברים הגדולים ידועים אל המשיג, מכל מקום המלבוש קרוב אל הגוף, והגוף הוא קרוב אל הנשמה (עיין מקור למשל הזה בזוהר ח"ג דף קנ"ב) עד שהכל מתחבר ומתדבק בהשגה עליונה ובזה יש דבקות לאדם במדריגה העליונה, היא מדריגת עולם הבא" עכ"ל (תפארת מ"ה).

ומצאנו תנא דמסייע לדברים הנ"ל, בדברי רבי משה קורדברו, הנחשב רבו של האריז"ל: "וזהו שדקדקו רז"ל בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהם ותגיהם וזיוניהם, לפי שהם רומזים אל רוחניות ידועה, אל הספירות העליונות. וכל אות ואות יש לה צורה רוחנית ומאור נכבד, אצול מעצם הספירות, משתלשל ממדרגה למדרגה, כדרך השתלשלות הספירות. ובהיות האדם מזכיר ומניע אות מהאותיות, בהכרח יתעורר הרוחניות ההיא, והבל הפה ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו ויתקשרו בשרשם שהם שורש האצילות". עכ"ל (פרדס רמונים, שער האותיות, פרק ב). כלומר, דברי תורה אינם פרי-המוסכם מהגיון אנושי

(מהתאספות אישי חז"ל) אלא הם דברים אלוקיים, מושכלות אמיתיות אשר קוננו בעולם הנבדל עוד לפני בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם. הנדבק באהבה לדעות תורניות, נדבק ממילא בחכמת האלוק ממילא, כאמור לעיל. אי לכך, באנו ליסוד הבא.

יסוד רביעי - אדם הלומד תורה צריך להנחות דעתו בנתיב ההכנעה שהוא מקבל בזה עול ומשמעת, עול מלכות שמים. וכמו שכתב מהר"ל על מעלת תינוקות של בית רבן : "כי אין תורתן כמו תורת הזקנים שלומדים תורה, ואין מחויב שילמדו תורה זאת דוקא (כלומר: סוגיא זו או פרק זה) ואם כן, אין תורתן מחויבת ומוכרחת. אבל תינוקות של בית רבן שהם לומדים התחלת התורה, וההתחלה הזאת מחויבת, ולפיכך התורה הזאת היא יותר" (אג' ו-סז). "ולפיכך אמרו המודר הנאה מן השופר, מותר לתקוע בו . . . מפני שמצוות התורה לא ניתנו ליהנות, רק לעול על האדם" (תפארת, כ"ג) עכ"ל. וכן כתב רש"י על ראש השנה כ"ח ד"ה לא ליהנות ניתנו "אלא לעול על צואריהם ניתנו". וכן בעירובין ס"ד האומר שמועה זו נאה, מאבד הונה של תורה, כי הרי הוא לומד לשם הנאה שכלית פרטית. ובזה מגרע מן האמיתיות המוכרחת הבלעדית של מושכלות עליונות, ומכניס ארעיות לעולם שכולו מוצק.

ואמרו חז"ל : "ואף אשה חסר לב, זה הלומד תורה לפרקים" (סנהדרין צט). כתב על זה מהר"ל : "כי התורה לפי מעלתה ומדרגתה אין ראוי שיהיה הלימוד בה שלא בקביעות, ודבר זה פחיתות גדול לתורה, כי. . . מי שיש לו אשה מיוחדת אומרים עליו שיש לו אשה, ומי שיש לו זונה אומרים עליו שאין לו אשה כלל . . . וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה, אין נחשב שיש לו תורה, והוא אדרבה נחשב פחיתות . . . כי המקרה טפל אצל דבר שהוא בעצם, והוא פחיתות לתורה לעשות אותה טפל . . . כי המקרה שאינו דבר עצמי, אינו נחשב מציאות כלל. כי האשה היא השלמת מציאות האדם, שעל ידה האדם שלם. וכאשר יש לו אשה מיוחדת יש לו מציאות בעצם ולא במקרה. אבל כאשר הוא נואף אשה, שדבר זה במקרה לבד לפי תאוותו שמגיע לו, הנה נחשב מציאות של מקרה" (נתיב -‎1יח-יט). ולפי פירוש רש"י שם משמע שמדובר אף על הלומד, רק אינו חוזר תמיד על הידוע לו מכבר. כלומר, אדם התולה לימודו לפי מדת התענינותו הוא בחכמת התורה, הרי הכניס מדה וגבול לדברי תורה, לפי ארעיות האדם. אבל אליבא דאמת דברי התורה הם הם הנצחיים והקבועים לעולם ולעולמי עולמים, ולא תלויים לפי מדת התעניינות האדם כלל ועיקר.

יסוד חמישי - האדם ישים את עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאו (ע"ז ה.). כלומר אל ישעשע את עצמו לחפש חידושים, ולהתחכם כחכמות, אלא ישעבד שכלו כדי להתאחד עם החכמה המסורה מלמעלה. טבע האדם ללמוד מתוך סקרנות וכדי להוסיף ידע מה שעדיין לא ידע, וקשה עליו לחזור על הישנות. לכן החמירו חז"ל כל כך באומרם : "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת" (סנהדרין צט) ומשמעות הדברים שנמצא הפסדו גדול משכרו, כי השחית דבר יקר-הערך (עיין אג' -‎3רכו). וידועה דעת בעל התניא בהלכות תלמוד תורה שכתב שחובה מוטלת על כל אדם לחזור ולשנן מאה ואחת פעמים, כדי לא לעבור על הלאו "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים". ומהר"ל (אג' שם) התלונן "ובעוה"ר והעצומים, בדור הזה כולם עוברים". וכן עוד בימי חז"ל "ידעי רבנן להאי מילתא ועברי עלה" (ע"ז יט). כלומר, בני אדם מזניחים את הגירסא, כדי שבאותו זמן יוסיפו לעצמם ידיעות חדשות, ויוצאים קרחים מכאן ומכאן (ומסונף לכך, הם מזניחים את לימוד המשנה, ומעדיפים לימוד הגמרא, כי בו יש כר נרחב להעמיק בחכמה).

כי כבר אמרנו שהתורה שכל אלוקי, והאדם גשמי, עד שלא במהרה יהיה להם חבור ויחס יחד, קשה לקנותה ומהר לאבדה . . . [אלא] יקנה תחילה המשנה שהיא יותר קרובה לאדם מפלפול התלמוד . . . ועיין רש"י על סנהדרין מ"ב "לא כאדם מפולפל ומחודד ובעל סברא, ולא למד משניות וברייתות הרבה" עכ"ל רש"י . . . אבל אנחנו בעלי עיוורון השכל רוצים לקנות התורה ועוזבין המשנה, מפני שבטבע האדם חפץ בתלמוד יותר כשהוא חדוד ומפולפל, ובפרט בנערותו הולך אחר שרירות לבו" (דרשות סג). וכן דעת הגר"א: "מתחילה צריך למלא כריסו מקרא משנה וגמרא בבלי ירושלמי תוספתא מכילתא ספרא וספרי וכל הברייתות, ואחר כך לעסוק בפלפול חברים, וזהו הדרה של תורה. אבל המשנה סדר הלימוד, יאבד גם מקצת תורה ששמע בנערותו" (אבן שלימה קטע צא, דף ‎74).

וכתב מהר"ל : "ועל זה יתאונן האדם כי גלה ממנו כבוד התורות ואנחנו ערומים בלי תורה, אוי לאותה חרפה שנשתנינו מכל הדורות שהיו, והכל בשביל שיאמרו שהוא מחדד עצמו בפלפול . . . אין זה אלא שמטפשין טפשות גמור. . . והנה הבחורים רכי השנים, אם היה בהם גירסא דינקותא אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים. ועתה אין להם מאומה בידם, והכל בשביל שלמדום תוספות, דבר שהוא הוספה, וכי לא היה טוב יותר שיקנה גוף התלמוד קודם . . .ואני אומר שכל אשר נראה חסרון ותקלה (בדור) הכל מתחדש מזה . . . ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה "בעל תורה", שהרי אין התורה עמו [שידע דברי חז"ל עצמם, בלי כל עיוני הראשונים והאחרונים], רק שהוא חכם ויודע לפלפל" (נתיב -‎1כה-כו).

וכן דעת האריז"ל, שעיקר התורה עצם קריאת דברי חז"ל, ולא העיון הגדול להקשות ולתרץ בדבריהם, "כי מי ששכלו זך ודק וחריף לעיין ההלכה בשעה, או על הרוב בשתי שעות [ביום], ודאי שהוא טוב לו מאד שיטרח שעה או שתי שעות בתחילה בעיון. אבל מי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון, וטורח בו זמן הרבה עד שיעיין ההלכה, לא טוב הוא עושה, ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים ואינו אוכל מה שבתוכם. ויותר טוב שיעסוק בתורה עצמה, בדינין, במדרשים, ובסודות" (שער המצוות, ואתחנן, דף עט). וכן היה דעת רמח"ל, בהקדמתו למסילת ישרים, וגם במכתבו מתאריך י"ט אדר, תצ"ב עי"'ש. וכתב מהר"ל : "בשביל שעיקר למודנו בפלפול אינו אמתי ואינו הלכה למעשה, איך יגרום לימוד הזה את המעשה?" (דרשות, צח).

ועוד כתב מהר"ל : "דבר ה' בזה. וכל משא ומתן שלו בתלמוד, דבר שהוא מוציא בשכלו, ודבר זה מפני שהוא פלפול בלבד, ולא נקרא זה דבר ה', שהמשנה הוא דבר ה' בלבד, שהוא ענין [ביאור] המצוה איך היא, ואינו פלפול שהפלפול הוא של אדם, ואינו דבר ה'" עכ"ל (אג' -‎3רכו). "ולפיכך, את דבר ה' בזה, כי אין לימודו רק [אלא] בשביל החכמה, כי כל אדם בטבע מבקש להתחכם, ואינו מבקש לדעת מצות ה' בעצמם, שהם במשנה" (אבות, שג). "ואף שאינו מחדש דבר, והוא חוזר על דברים ששנה אתמול, הלא אין מדריגת האדם רק שיהיה בעמל, ולא שיבוא אל התכלית שיהיה שלימותו בפועל" (שם, שד). והנראה שזהו מה שכיוונו חז"ל באומרם : "אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית, תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נד) כלומר, חזור חזור, ובלי שום ליאות, וכמו אבני ריחיים שאינן פוסקות מתנועתן.

ולכן מצאנו חז"ל שהיו משננים דבריהם ארבעים פעמים, ואפילו דברים פשוטים אשר די לאדם לקבוע בדעתו בשלוש או ארבעה פעמים. (ברכות כח, כתובות כב, פסחים עב, תענית ה). והעיקר הוא שכר שעות הלימוד, ולא שכר דפים (אבות קז בשינוי סגנון) אדם האוהב את התורה כשלעצמה, מרוב יפיה והדרה, מרוב התפלאותו לראות את מבנה התורה הנהדר, ברבבות אבני מוזאיקה התואמות זו את זו בתכנית מפורטת ומגוונת, ובו בזמן היא אחדותית להפליא, אדם כזה עלול לשכוח את זיקתו ליוצר התורה הזאת. מתוך רוב תדהמת האדם לגוף-עוצר-נשימה של רום פאר התורה, ישכח את מחוללו. ואי לכך, עונשו שמקפח את זכותו לבנים שהם תלמידי חכמים (נדרים פא) : "אבל תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואוהבים התורה וחפצים בה מצד עצם התורה שהיא חכמה, כי כל אדם בטבע אוהב החכמה, ולפיכך אין לימוד התורה מורה על אהבת השם יתברך, בשביל שנתן להם התורה. ולפיכך אין הברכה דומה אל ברכת המצוות שהיא לעול על האדם, אלא אם היה מכוין ביותר כאשר מברך על התורה, והיה מתדבק בו יתברך באהבה גמורה, בשביל שנתן את התורה, ודבר זה קשה ביותר שיעשה זה, ולא נמצא, וזה שאמרו "שאין מברכין בתורה תחילה". ומזה תוכל לדעת כי מאד צריך האדם שיהיה נזהר שיברך על התורה בכל לבבו ובכל נפשו" (נתיב -‎1לג).

ועכשיו יובן מאמר תמוה לחז"ל : "בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים, זכיתם לכתם אופיר" (ר"ה ד) וכתב הנצי"ב : "והמשל הזה כחומץ לשיניים וכעשן לעינים . . . [אלא] אהבת התורה העזה מצד שהיא תורת א-ל חי, אינה מושכלת למי שלא טעם אותה אלא בערך כל חכמה טבעית" (הקדמתו לשאילתות, דף ‎26), כלומר שכרם של ישראל שאין אהבתם לתורה טבעית, כי היא חכמה, אלא אהבה על-טבעית, ומשונה ביותר. ודבר זה יוכח רק כאשר האדם לומד דבר ישן נושן עם חשק נמרץ כאילו זו הפעם הראשונה שקורא בתורה זו (עיין רש"י על דברים יא, יג : "אשר אנכי מצוך היום : "שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום" (בשם הספרי). למרות דאליבא דאמת "אי אפשר לבית מדרש בלא חידוש" (חגיגה ג), אבל הדברים אמורים כלפי יצרו של אדם, שאינו נותן ללמוד כמו שציוו חז"ל "שור לעול וחמור למשא".

והיוצא למעשה, מתפקיד הגירסא, שחייב האדם לבטא לימודו בשפתיו. שוב כאן השתוו דיעות מהר"ל עם בעל התניא, הפוסק בהלכות תלמוד תורה שכתב, שהלומד במחשבה בלבד לא קיים בזה מצוות תלמוד תורה (וכן מובא בסידור רבי יעקב עמדען, דף ‎96, וכן פשטות שו"ע או"ח סימן מ"ז הפוטר את הלומד במחשבה בלבד, מן ברכת התורה), והרי אמרו בברכות כ : "הרהור לאו כדיבור דמי".

וכתב על זה מהר"ל : "ואם למד במחשבה, אין התורה נמצאת בפועל . . . רק הדבר שהוא בפה יש לו מציאות בפועל" (אג' -‎3רכז). "התורה היא קרובה אל האדם בתכלית הקורבה רק שיוציא התורה מן הפה" (נתיב -‎2קפה, ועוד עיין נתיב -‎1לב). "שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה וזה נקרא תורה גמורה, וזה שייך בשנים [הלומדים יחד] שצריך להוציא הדבור בפה. אבל אחד, אפילו אם מוציא מן הפה, הרי אפשר שיהיה בלי דבור, לכך אפילו אם מוציא הדבור בפה, לא נקרא זה דבור של תורה כלל" (אבות קטז, ועוד עיין דרשות עז) כלומר, היות שהלומד יחידי אין דבורו מוכרח, ולכן איננו נחשב בפועל גמור, וכאילו אין לו מציאות! עוד כתב: "לפי ריחוק התורה מן האדם, אין נחשבת שהתורה היא עמו, רק אם התורה היא על שפתיו. אבל מי שלומד בעיון [במחשבה בלי ביטוי שפתים] אין השכל עם האדם שהוא גשמי" (נתיב -‎1כב). כלומר, בלי השתתפות אבריו הגשמיים, לא תיקלט התורה באדם.

חבל מאד על הרבה לומדים בדורנו המאבדים במו ידיהם טובה רבה מעצמם. "ומי שמתעצל בזה שלא יוציא דברים מפיו, אין לך עצלות גדולה מזו!" (אורחות צדיקים, שער עצלות, ע"פ מדרש דברים רבה ח). ואמנם כן, הלומד בדומיה מספיק לקרוא יותר כמות בספרים, אבל מה הרויח כאשר אין לו שכר תורה אפילו על חיבה אחת, כי לא הוציא בשפתיו. שהרי הוא הוכיח בזה שהוא לומד לשם חכמה, ולא כדי לקיים מצוות בוראו ח"ו. וכאן באנו ליסוד הבא.

יסוד ששי - הסיבה שאין אנו זוכים כל כך להבין דברי חז"ל, "זה ענין מופלא כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן . . . אין קיים התורה באדם הגשמי ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה, ואדם כמו זה אין גופו נחשב כלל" (נצח, מו). ורק כאשר חז"ל קיימו בעצמם כך, נעשו הם "דרופתקי דאורייתא" (סנהדרין צט) עם הזדהות נאותה עם דעות תורניות "כי החכמים הם עצם התורה גם כן" (נתיב -‎1מו)" כי התלמידי חכמים, שמה שהוא שכל נבדל, נקרא "תמיד" [כמו קרבן תמיד] (נצח, מח).

כלומר, כאשר האדם תמיד גורס בתורה, ומשנן בעל פה "בשבתו בביתו ובלכתו בדרך", עד שכבר אינו זקוק לספר לפניו [כאשר בחולשתנו נהיה מנהגינו בדור הזה, שבלי ספר לפנינו אי אפשר לנו ללמוד, וכאשר התאונן על כך מרות בעל "חפץ חיים" בספרו "תורת הבית" דף כ"ד ודף ל"ז], אזי התורה אתו לגמרי. וכתב מהר"ל : "ועל ידי תורה שבעל פה שהיא הפה באדם, והתורה עמו לגמרי ואינה על הקלף כתובה, רק היא בפה האדם . . . ולכך אין ראוי שתהא תורה שבעל פה כתובה, שאם כן לא היה התורה חביב לישראל בפרט (ודלא כתורה שבכתב שכבר טענו אומות העולם שיש להם שייכות לה) . . . "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (גיטין ס) . . . שהיא עם האדם בפרט, שהיא אינה כתובה על קלף בפני עצמה" (תפארת, ריב-ריג). הרי פה האדם הוא עצמו קלף קודש, עליו כתובים ההלכות שהאדם משנן לעצמו. ובזה האדם מקדש את הקלף שלו. וכתב עוד מהר"ל על מה שהתירו חז"ל לכתוב דברי תורה בגלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אבל בעיקרו של דבר, עדיין צריכים אנו לשאוף לקיים מחשבת ה' הקדמונית, שתהא התורה אתנו בעל פה, והיטב בזכרוננו, וכל אחד ואחד חייב להקציב לו כמות מסוימת כדי לזוכרו בעל פה (דרשות סט). וכבר אמרו חז"ל "ושננתם, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם, אלא אמור לו מיד" (קידושין ל) ולפי מנהג דורנו לא ייתכן לעולם קיום מאמר זה, כי יתומים היינו בלי ספר לידינו, ואנו עונים "הבא ספר ונחפש בפנים". ועל ידי נוחיות ויעילות הספרים הרבים שנתחברו, נעשה נשק בידי יצר-הרע שהאדם לומד לימודו לא-על-מנת-לזכור מה שלומד, כי בלאו הכי, כשיהיה לו צורך, ילך אל הספר. וחבל. (ע' נתיב ו'--כ"ב "אצל זה אין התורה בפועל שצריך לחפש בספר").

יסוד שביעי - הוא ענין הלימוד בחברותא, דבר שהוזנח אצל הרבה. וכבר ביאר לנו מהר"ל שלפי רוב עוצמתה של התורה, לא ייתכן שהיא תתחבר לאדם פרטי, ובודאי אין התורה אצלו. כלומר, אפילו הוא אדם כשרוני, וזוכר לימודו, לא ייתכן שיסיק שמעתתא אליבא דהילכתא, וכבר חרצו חז"ל גזירתם עליו שהלומד בדד גורר עונש גופני על עצמו [חרב], ורוחני [חוטא] ולא עוד אלא שנעשה טפש (ברכות סג) "התורה אינה נקנית אלא בחבורה" (שם) וכן כתב תוספות יום טוב על אבות ג, איך שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, ומדקדק בלשון "ביניהם" כי אע"פ שהם עוסקים בתורה, כל אחד ואחד לבדו, אבל היות שאין ביניהם קשר וחיבור בתורה, אין זה אלא שכל אחד מהתל בליבו, מהביל ומתלוצץ מתורת חברו וחושב שאין לו תועלת מחברו, "הרי בודאי לצים יקראו אע"פ שאין פוצה פה ומצפצף". חז"ל ביטאו על זה קללה נמרצת בתמורה ט"ז, "רש ואיש תככים", ועוד יותר מפורש במדרש ויקרא רבה לד, איך העשיר בתורה יוורש מתלמודו. ובספר חסידים קטע תתקמ"ו פסק שעדיף יותר ללמוד עם המתבטלים מהתורה, ואפילו בלימוד שטחי יותר, מאשר שיעמיק האדם בתורה כשלעצמו.

וכתב מהר"ל: "כי התורה היא שכלית, אינה דבר גשמי, ואינה מצטרפת לאחד" (אבות קכג) "כי ריבוץ התורה לאחרים הוא עוד יותר שכל נבדל מן פלפול התורה" (אג' --‎3מ) "כי ראוי לפרסם דבר ה' לאחרים, וזה כבוד התורה, ומי שאינו מלמדה עד שאין דבר ה' נמצא אצל אחרים גם כן, בזה הוא מבזה דבר ה'" (שם, רכו). "המלמד בן חברו זוכה ויושב בישיבה של מעלה . . . אפילו אם מלמד לבנו תורה אינו מורה שהוא שכלי לגמרי . . . אבל המלמד את בן חברו, מורה דבר זה שהוא שכלי כאשר למד ומשפיע תורה אל אשר אין שייך אליו . . . לא כל המלמד לבנו אשר הוא כגופו, אינו כך רק כאילו למד עצמו, ולא שהוא משפיע לאחרים" (שם, לט).

וכבר כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תלמוד תורה שפסוק "ושננתם לבניך" כולל כל אחד ואחד מישראל, רק לפי סדר הקדימה, בנך קודם לשאר. וכתב מהר"ל : "כי עצם התורה [הוא] להשפיע אותה לאחרים" (נתיב -‎1לה) "כי זה יאמיתת התורה השכלית, כאשר משפיע התורה לאחר" (שם, לד). "ומחרב שיהיה תורת האדם כאשר ראוי אל השכל העליון, אשר הוא מתפשט אל הכל ובך יהיה תורתו על מנת ללמד אל הכל" (שם, ל). והאדם הנוהג כך, מוכיח שלומד לשם מצוה ולא לשם נוחיות עצמו וסקרנותו, או שרוצה להתחכם "שיאמר אותו שאין בו רוח חכמה, כי ידי רב לי לעקור הרים ולשבר סלעים" [על ידי פלפולי - עיין סנהדרין כ"ד] (נתיב -‎2קפו).

כי לפי רוממות נשגבות התורה הקדושה, אם לא ילמוד האדם לפי תנאים שהתנה יוצר-כל, ח"ו יהפך הדבר לסם-המוות (תענית י, יומא עב). ומעניין הדבר שבמחלוקת הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ט ה"ד וה"ה) והתוספות (ברכות רז) אם מותר לו לאדם ללמוד על מנת שיתחכם ויקבל כבוד הבריות, נטה מהר"ל אחרי הרמב"ם לחומרא וכן אבות קעה (נתיב --‎1כט). וכן דעת מסילת ישרים (פרק טז) לחומרא.

עד כאן היסודות העקרוניים ביותר, לדעתך בדברי מהר"ל על לימוד תורה. כמובן יש עוד הרבה נקודות-עיון וחידושי-מחשבה אשר לא הבאנו פה, והם בספריו, הם לאין ערוך יותר ממה שמובא פה, אין תחליף ללימוד בפנים בספרי מהר"ל.

כדי להוסיף עוד קצת תועלת למעיינים בסוגיא זו, אביא פה עוד אלו מראי מקומות להגיגי המהר"ל.

המהר"ל מתנגד בחריפות לפוסקים הלכה מתוך ספר "שולחן ערוך" (נתיב -‎1סט) כי העיקר, לדעתו, הוא לדעת כל דבר בשרשו מן הש"ס. והסכים אתו בזה מהרש"א (סוטה כב) וכן דעת הגר"א (משלי יוד, ‎4). ולדעת מהר"ל עדיף משנה מלימוד ברמב"ם.

המהר"ל מתנגד לפסק רבנו תם שאין צורך ללמוד לפי הסדר תנ"ך ומשנה (דרשות קד), כי הבבלי בלול בכל (תפארת קמט) וכן הסכים למהר"ל (מהרמ"א על סנהדרין כ"ד) וכן דעת בעל שולחן ערוך (בניגוד לרמ"א) בעל התניא, חיי אדם שלא הזכירו רבנו תם בהלכות תלמוד תורה, וכן כהגמעות משנה ברורה בסימן קנ"ה, ועוד עיין בבית יחזקאל, דף ש"ה ואילך).

דברים על סדר החינוך לילדים, כתובים בגור אריה, דברים ו, אבות ש"ה. ונתיב, פרקים ה, י, טו.

דעת מהר"ל שאין בדור הזה אדם שראוי להקרא תלמיד חכם (אבות קע, קעד) "ואין לך דבר הילול חכמים יותר בפרט [מ]לסמוך הקטנים בחכמה ומנין, שזהו מכבה אור התורה גם כן וגורם ביותר להסרת התורה" (דרשות, נח) "וימצאו אשר יקראו בשם "רב", לא די שאינו מוכיח אותם אבל יושבים במסיבה עם עוברי עבירה" (נתיב -‎2קצח).

ועל מעלת תלמיד חכם שבארץ ישראל ראה נתיב -‎1נד, נה.

בתוך: המעין יט, גליון ‎3, תשל"ט, עמ, ‎33-44.



doc. no =0046112"