זהר עמר

מלח סדומית במעשה הקטורת על-פי רב סעדיה גאון

"מלח סדומית" נזכר בספרות חז"ל לצרכים שונים : להמלחת הקרבנות ולפיטום הקטורת. לזיהויו של מלח זה הוצעו פירושים שונים בקרב הפרשנים המסורתיים והחוקרים המודרניים. מחבר המאמר סובר שמלח סדומית הוא מונח כללי למספר סוגי מלח שהופקו באזור ים המלח ; מלח סלעי מהר סדום ומלח גבישי מתהליך אידוי ממי הים ואפשר שמדובר במלחים עם תכונות שונות המותאמות לתפקידן היעודי.

במאמר זה אנו מבקשים לבחון את פירושו של ר' סעדיה גאון, שזיהה את מלה סדומית עם מלח "דראני". מחיבורים אחרים מימי-הביניים עולה שמוצאו של מלח זה הוא מאזור ים המלח, ובימיו של רס"ג היו שייחסו אותו לישוב ד'ארה (קלירוהי). אנו מציעים לזהות את מלח סדומית לפי שיטת רס"ג עם הקרנליט

(‎O 26H. MgCl2, KCI) אשר תכונותיו התאימו לפיטום הקטורת יותר משאר המלחים שהיו באזור אגן ים המלח.

הקטורת שהיו מקטירים במקדש פעמיים ביום (קטורת התמיד) וביום הכיפורים היתה מורכבת מאחד-עשר סממנים. עליהם הוסיפו סממנים שנקראים "מתקני הקטורת" או "מכשירי הקטורת". אחד מהחומרים הנלווים היה "מלח סדומית רובע הקב"[‎1]. על תוספת המלח היו שלמדו מהפסוק : "ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח - ממלח טהור קדש"[‎2]. למלה "ממלח" ניתנו כמה פירושים : שתיקה מרובה, מעורבב היטב עד שלא יהיו הסממנים ניכרים או שהקטורת במלאכת הרוקח ההא יפה ונאה (כמו המלה הערבית 'מליח') או מלח סדומית[‎3]. המלים "ממלח טהור" אף הן ניתנות לפירושים שונים ומנוגדים ; מלח זך, ללא מינראלים נוספים, או שמא מדובר במלח גולמי "טהור", שטרם עבר תהליך עיבוד, ניקוי ושטיפה.

המלח היה מרוכז במקדש בשלושה מקומות: א) בעזרה, ב"לשכת המלח"[‎4] שם היו אוצרים מלח רב[‎5]. מלח זה שימש להמלחת עורות הקודשים. ב) על גבי כבש מזבח העולה, ששם מלחו את האיברים. כמו כן שימש המלח להמסת שכבת הקרח שהצטברה על כבש המזבח המשופע בתקופת החורף ובכך נמנעה החלקת הכוהנים[‎6]. ג) מלח סדומית היה ממוקם בראשו של המזבח ושם מלחו את הלבונה, קטורת הסמים ושאר המנחות. המלח שהיה במקדש נרכש בכספי הציבור[‎7] ועליו היה ממונה מיוחד[‎8]. ממונה זה היה אחראי כנראה על רכישתו, אחסונו ובדיקת איכותו. לפי דרשת חז"ל ניתן להבין שמלח סדומית שימש לא רק לקטורת, אלא גם לשאר הצרכים. על הפסוק: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא כ, יג) - אמרו חז"ל: "הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו זו - מלת סדומית"[‎9]. לא מן הנמנע שבמקדש היו סוגים שונים של "מל‎J סדומית", שנבדלו אלה מאלה בתכונותיהם, בהתאם לצרכים השונים.

תפקידו של מלח סדומית במעשה הקטורת לא ברור. ר' ראובן בן חיים (ראשית המאה הי"ג), כתב : "ולא ידענו למה באה מלח סדומית"[‎10]. ר' לוי בן גרשום סובר, שהוא מסייע להעלות את עשן הסמים אשר בקטורת[‎11]. לפי ר' משה כהן מבעלי התוספות, מלח סדומית הובא כתחליף, אם אין בנמצא יין קפריסין או חמר חיור, כדי לשרות בהם את הציפורן. לפי דעה זו אין לערבב את המלה עם סממני הקטורת עצמם[‎12]. אולם מדברי הרמב"ם היו שלמדו, שמלח סדומית הוקטר מצד חשיבות עצמו[‎13]. מכל מקום, פסק הרמב"ם שאת מלח סדומית מוסיפים לאחד-עשר הסממנים בלא משקל[‎14], ובהלכה שלאחר מכן פסק כדברי הברייתא שמוסיפה "מלח סדומית רובע הקב"[‎15]. הכסף משנה מתרץ את הסתירה בכך שרובע הקב "אינו שיעור משקל אלא שיעור מדה"[‎16], כלומר רובע הקב היא מידת נפח שמשקלה אינו קבוע ומוחלט, אלא היא עשויה להשתנות בהתאם לצפיפות החומר. את המלח סדומית הוסיפו כנראה מיד לאחר שחיקת כל אחד-עשר הסממנים העיקריים, ולאחר מכן הוסיפו כפת הירדן ומעלה עשן[‎17].

המלח כחומר המשמר את הקטורת

ייתכן שאת תפקיד המלח בקטורת יש לחפש בתחום הטכנולוגי הקשור למלאכת פיטום הקטורת, שבתקופה הקרומה היתה חלק ממלאכת הרוקחים ברפואה. דבר זה נאמר במפורש: "ועשית אתה קטורת רקח, מעשה רוקח" (שמות ל, לה). פליניוס הזקן (‎79-23 לספה"נ), שהי בסוף ימי הבית השני, הזכיר את השימוש במלח בחיבורו האנציקלופדי.

הוא ציין בפרק העוסק בחומרים המשמשים להכנת הבשמים את המלח כחומר המשמר את סגולות השמנים הריחניים. יחד עם זאת הוא כותב, שלבשמים העשויים מתערובות שונות אין צורך להוסיף מלח. בהמשך דבריו הוא מביא מרקחות מבושמות שונות (בחלק מהן מופיע האפרסמון, המור, שרף הכלך, נרד, כרכום ומיני קינמון) ובשתיים מהתרכובות מופיע המלח[‎18].

ייתכן שגם במקדש שימש המלה כחומר המשמר את ריחם של סממני הקטורת. כידוע, פיטום הקטורת (בכמות המספיקה לכל השנה) נעשה פעם אחת בשנה, ועל-כן היה צורך לנקוט אמצעים שונים כדי למנוע את עיפושה או את התנדפות ריחה[‎19]. ייתכן אפוא, שהמלח שימש כאמצעי נוסף לשמירת איכות הקטורת וטריותה. דבר זה היה חשוב מאוד, בעיקר ב"מותר הקטורת", היינו בשיירי הקטורת שנותרו משנה לשנה. מדובר בכמות שנתית קטנה, שמקץ שישים או שבעים שנה הצטברה כדי שיעור מחצית קטורת סמים שנתית, כלומר של מאה ושמונים וארבעה מנים[‎20]. ייתכן שאת המלח כחומר מתקן הכרחי הוסיפו רק ל"מותר הקטורת" שניתוסף בסוף השנה ולא לקטורת החדשה. הנחה זו מתחזקת על-רקע העובדה שבמקדש הוסיפו לקטורת "רובע הקב", שהיא כמות קטנה באופן יחסי לכלל סממני הקטורת. קשה להניח שכמות כה קטנה תוכל להיות בעלת השפעה על כל כמות הקטורת. יותר סביר אפוא, ש"מלח סדומית רובע הקב" הוכנס רק ל"מותר הקטורת".

מהותו של מלח סדומית

מלח סדומית, שמו מעיד עליו שהוא בא מאזור סדום[‎21]. ש' קליין כתב בעניין זה : "אין ספק, שאין הכוונה פה למלח שמוציאים על נקלה ממי ים המלח, שאלמלי כן, היתה ההלכה מדברת על 'מלח של ים המלח'; אלא הכוונה בודאי למקום מיוחד בקרבת ים המלח"[‎22]. באזור זה נמצאים מלחים עם מינראלים שונים. בתקופה הקדומה השתמשו כתבלין בעיקר בשני סוגי מלח מאכל (מלח בישול) הוא הנתרן-כלורי (‎NaCl), הנבדלים דה מזה באופן הפקתם: א) מלח שהופק בתהליך אידוי מי ים המלח ושטיפתם. המלח הוא מסיס ודק. ב) מלח אבני שנכרה מהר סדום, המכיל יותר מינראלים בלתי מסיסים וגבס. שני סוגי מלח מאכל אלה נזכרים במקורות ההיסטוריים והם היו משימוש תושבי הארץ ואף יוצאו לחוץ לארץ[‎23].

על-פי ניתוח המקורות הידועים קשה להכריע באופן חד משמעי לאיזה מין מלח הכוונה היא ב"מלח סדומית". בקרב הפרשנים חלוקות הדעות באשר לטיבו של מלח סדומית; חלק מפרשים שמדובר במלח קשה וגס, וחלק מבארים שמדובר במלח רק שנמס בקלות במים. בספר כלבו מובאות שתי הדעות: "מלח סדומית הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח. ויש אומרים, שהוא מלח דקה ביותר, וזהו שאמרו ז"ל, שמסמא את העינים, פירוש שהיא נדבקת בידים ואינה נראית מפני דקותה"[‎24]. רבנו חננאל ביאר שמלח סדומית הוא: "שאינו נימוח כמים אלא עד שישחק"[‎25], ואף בעל ספר הערוך צידד בפירוש זה: "סדומית מלח חזק שאינו מתפשר ומתבטל לאלתר"[‎26]. בפירוש רש"י גופא אנו מוצאים את שתי הדעות. בפירוש המאמר: "הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו זו - מלת סדומית" - הוא מציין שמדובר במלח ש"הים משליכה לאגפה"[‎27] והוא דק מאוד[‎28]. לעומת זאת הוא ביאר במקום אחר שמלח סדומית הוא "עבה וקשה כאבן"[‎29]. לדעת בעל שלטי הגבורים, מלח סדומית "אינו מעשה אדם ולא בא מימי הים"[‎30].

גם החוקרים המודרניים אינם תמימי דעים באשר למהותו של מלח סדומית. רבים מהם הניחו בפשטות שיש לזהות את מין המלח הקשה הנזכר בקרב המפרשים עם המלח האבני מהר סדום, ואילו המלח הדק הנמס בקלות הוא המלח המופק ממי ים המלח[‎31]. גם פסוקים ומאמרים תלמודיים בהקשר למלח זכו לפירושים קוטביים. כך למשל הפסוק: "כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמרה ממשק חרול ומכרה-מלח"[‎32] ניתן להסבירו במשמעות של כרייה, כנראה מהר סדום, אך גם במובן של ערמות (משורש כר"י) מלח שהופקו ממי הים.

גם פירוש האמרה, המתייחסת למלח סדומית: "הבא מלח שאינה שובתת"[‎33], ניתן להסבירה בשני מובנים מנוגדים[‎34]. במובן של מלח המצוי תמיד (בכל עונות השנה), הרי שהוא מתאים לכאורה יותר למלח הסלעי שאותו כרו מהר סדום, בניגוד למלח המופק מים המלח על-ידי אידוי, בעיקר בימי הקיץ. אולם רש"י מבאר במפורש שמדובר במלח המופק ממי הים; "מלח שאינה שובתת - שמצויה בקיץ ובחורף ומלח סדומית שהים משליכה לאגפה"[‎35].

לסיכום ביניים, על-פי המקורות שהבאנו קשה להכריע אם "מלח סדומית" הוא מלח שמקורו בהר סדום או מלח שהופק ממי הים. בסופו של דבר, משניהם אפשר היה לקבל תוצאה דומה, כפי שהדבר עולה בהגדרת המלה "מלח" בספר אבן בתן, לר' מנחם בר' שלמה: "מין תבלין אשר ממתקין בו את האוכלין. יש מלח הנקפא ממי הים ויש מלח הנחצב מן הקרקע, ושניהם טעם אחד להן"[‎36].

השם "מלח סדומית" אינו מעיד בהכרח שמקורו של מלח זה הוא בהר סדום, אלא דווקא למלח שמקורו בים המלח, כפי שתיאר החוקר הרומי גאלינוס (‎200-131 לספה"נ) את ה"מלחים המרים" שבמימי ים המלח : "את המלחים הללו מכנים בשם 'מלח סדום', על שם ההרים הסמוכים לאגם המכונים 'סדום', ורבים מתושבי סביבת הים משתמשים בהם כמו שנשתמש אנחנו במלחים אחרים. מעלתו של מלח זה היא לא רק סגולתו ליבש יותר ממלחים אחרים, אלא גם סגולתו להיות נדוק יותר"[‎37].

יחד עם זאת, אין להתעלם מהמקורות המתארים את השימוש במלח הסלעי המופק מהר סדום. כך, למשל, ציין במאה העשירית הרופא הירושלמי אלתמימי: "ויובא לירושלים ושאר ערי 'אלשאם' (סוריה-רבתי) מארץ סדום ועמורה מהמלח שמקורו כאבנים גדולות ועצומות. נוטה בצבעו לכחול ולא ללבן הנקי ובו קשיות רבה"[‎38]. בדומה לכך סיפר גם משה חיים קאפסוטו, שביקר בארץ בשנת ‎1734 : "הר מסוים, מהלך חצי יום בערך מהעיר חברון, המורכב מלוחות גדולים של מלח, בחלקם מעורבים באדמה ובחלקם כמעט גבישיים, אך כולם מלוחים ובהם משתמשים לשימוש רגיל (במלח), כפי שראיתי את הכפריים מוכרים אותו בעיר בחתיכות שהושמו בתוך הסלים"[‎39]. דברים מפורשים יותר אומר ר' רפאל מלכי, שעלה לארץ-ישראל בשנת ‎1677 והיה מפרנסי העיר ירושלים. בחיבורו הוא ציין ש"אשת לוט" העשויה מנציב מלח באזור הר סדום - הוא מלח סדומית: "שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח... וממנה מביאין מלח לירושלים עד היום הזה... וזהו מלח סדומית שאמרו חכמים שמסמא את העיניים. ונראה דהיינו טעמא, לפי שאשתו של לוט כשהביטה מאחריה וראתה בו נעשית מלח, אף המלח עצמו יש לו אותו טבע ומסמא את העינים או מזיק לחוש הראות"[‎40].

אפשר להניח כדעת ברסלבי, ש"מלה סדומית" הוא שם כללי למספר סוגי מלח שהופקו באזור ים המלח - בכרייה מהר סדום ובאידוי ממי הים[‎41]. רוזנסון וזק מצדדים בהנחה זו, אך מוסיפים: "נוטה כף המאזניים ברוב הראיות ברשותנו, ליחס את מלה סדומית לים המלה"[‎42]. בן-נון מוכיח שמלח סדומית הופק ממימי ים המלה. הוא אף הציע פתרון מניח את הדעת באשר לסתירה שעולה בפירוש רש"י, דהיינו בביאורו במסכת ביצה (לט ע"א) ש"מלח סדומית - דקה היא מאד" ואילו בבבא בתרא (כ ע"ב) "עבה וקשה כאבן". בן-נון מראה, שגם למלח סדומית הבא מן הים יש שתי תכונות מנוגדות. המלח בבריכות האידוי אינו שוקע באופן שווה ; המלח שבתוך הבריכות הוא דק, אולם לעתים הוא יוצר על הקרקעית מבנים הדומים לפטריות. כאשר מבנים אלה מתרוממים מעל פני מי הבריכה הם מתקשים מאוד, כאבן[‎43].

מי ים המלח הם, למעשה, תמיסה עשירה ומרוכזת של מלחים שונים. המלח מגנזיום כלוריד (‎2MgCl) נמצא בו ככמות הגדולה ביותר, כ‎130- גרם לליטר, בעוד שבמלח שבהר סדום ריכוזו נמוך יותר. מלח זה גורם לצריבה של רקמות רגישות ועשוי להתערבב בקלות במלח הרגיל. דבר זה מתאים לתיאור תכונותיו של "מלח סדומית", שעליו נאמר: "מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? שמלח סדומית יש שמסמא את העיניים"[‎44].

כותב שורות אלו סבור אף הוא, ש"מלח סדומית" הוא מונח כללי למספר סוגי מלח שהופקו באזור ים המלח: מלח סלעי מהר סדום ומלח גבישי מתהליך אידוי ממי הים. יתירה מזאת, מדובר כמלחים בעלי תכונות שונות המותאמות לתפקידן הייעודי. המלח שבו נמלחו איברי הקורבנות שנאכלו היה מלת מאכל[‎45], ואילו המלח לצורך המלחת עורות הקורשים, שימורם ועיבודם היה יכול להיות עם מלחים שונים, כגון מגנזיום כלוריד. מאידך, המלח שהוסף לקטורת היה, כנראה, בעל תכונות מיוחדות שהתאימו במיוחד למטרה זו. אגב, בתלמוד מובא שאם לא מצא מלח סדומית מביא מלח איסתרוקנית[‎46], ור' בנימין מוספיא, בתוספת לספר הערוך, מציין בערך סלקנדית: "פירוש בלשון רומי מלח מעורב במיני בשמים, ליתן טעם במאכל או מתוקן לרפואה". כלומר, גם מלח איסתרוקנית (או סלקונדרית), המהווה תחליף למלח סדומית יכול להתפרש כמונח כללי, לסוגי מלח שונים.

שיטת רס"ג

בפירוש התורה של רב סעדיה גאון (‎942-882 לספה"נ) מובאת רשימת סממני הקטורת בערבית, ובהתייחס למלח סדומית מבואר: "ומן אלמלח אלדראני ק' דרהם"[‎47]. פירוש מלח סדומית כ"מלח ד'ראני" מופיע גם בשם רב חפץ בן יצליח[‎48], שכנראה עלה לארץישראל ממוצול שבבבל בראשית המאה הי"א[‎49]. כפי שנראה להלן, פירוש זה עשוי לסייע בהגדרה מדויקת יותר כאשר למהותו של מלח סדומית ותפקידו בפיטום הקטורת.

מלח בשם "אנד'ראני" או "ד'ראני" (ולעתים ללא ניקוד דיאקריטי) נזכר רבות בספרות הרפואית והכימית של ימי הביניים ובמיוהד במאות הי'-י"א[‎50]. בספר כימיה סורי-ערבי (מאה י') שפרסם דוואל, מוגדר מלח "אנדארני" כמלח לבן ולו שני סוגים : א) בחתיכות גדולות, ב) טהור ושקוף[‎51]. בספר אחר מאותה תקופה הוא מתואר כמלח נוקשה, שקוף, אך יש ממנו גם מין "מלח אנד'ראני אדום"[‎52]. בירוני (‎1048-973 לספה"נ) מביא מקור קדום יותר שמבאר : "מלח ד'ראני - הוא מלח לבן, בדרך-כלל מבטאים אותו בד' דגושה והוא מהול בחומר זר"[‎53]. אכן אלביטאר (נפטר ב‎1248-) כותב שמלח אנד'ראני דומה לגביש. מתיאורו עולה, שמלח זה מכיל חומרים פעילים, ולאחר שנכתש הוא משמש לריפוי תתלואים שונים[‎54]. דאוד אלאנטאכי (נפטר ב‎1599-) אומר שמלח זה הוא זך, לבן ומתהווה בדמות לוחות גבישיים[‎55].

מקורו של מלח הד'ראני

ייתכן שהמונח "דראני" נגזר מהמלה הערכית "דר", דהיינו פנינה (השווה לאסתר א, ו). כלומר, שם המלח מעיד על צבעו הלבן וצורת גבישיו, כעין פנינה. אפשרות אחרת היא שמדובר בשם מקום. הבלשן הסורי בר בהלול כתב, שהשם "אנד'ארני" מעיד על שם יישוב מאזור קפדוקיה משם מובא מלח זה[‎56]. יש אומרים שמוצאו של המלח מאנדראן שבפרס[‎57]. לפי אדריסי (אמצע המאה הי"ב), המלת הד'ראני המחצבי נלקח מאזור סמרקנד[‎58]. לעומת זאת, הרופא הארץ-ישראלי בן המאה ה‎10-, אלתמימי, שתיאר בהרחבה את סוגי המלח השונים שהופקו בים המלח, טוען שהמלח הד'ראני הוא מכפר באזור סוריה שנקרא אנד'רא : "ומן המלח [ישנו] סוג המכונה 'אלאנדרני' והוא המלח הנקרא בעירק ה'טברזד' וישנם אנשים הטוענים שהוא מיובא מכפר ב'אלשאם' [סוריה רבתי] הידוע בשם אנד'רא. וצבעו לבן, עז בלובנו, ויש לו כשהוא במיטבו ברק ודביקות"[‎59].

לה-קלרק סבור, שמדובר בכפר אנדרא הסמוך לעיר חלב[‎60]. ריאט כותב שהמלה "דראני" נגזרת ממקום שנקרא "דאריא"[‎61]. אנו מציעים לזהות את המקום עם היישוב ד'רא או ד'ארה. מקום זה מזוהה עם שרידי חורבת א-ד'ארה (‎204/109) הנמצא בעבר הירדן המזרחי מול היישוב מצפה-שלם. מקובל לזהותו עם היישוב הקדום "קלירוהי"[‎62]. חמי קלורהי היה אתר מרפא בתקופה הרומית, ושימש כנראה גם כנמל של מכוור ואזור צפון ים-המלח[‎63]. העיירה ד'רא מוזכרת בספרות המוסלמית פעם נוספת על-ידי הגיאוגראף אלאדריסי בשם "דארה". לדבריו, היו מעבירים מעיירה זו ומצוער תמרים ותבואות בספינות קטנות ליריחו ולשאר יישובי בקעת הירדן[‎64]. על מעבר מטענים מסוימים בשתי ספינות משתי גדות ים המלח ישנה עדות בפסיפס של מפת מידבא, אשר מקובל לתארכה למאה השישית לספה"נ[‎65]. בהקשר לזיהוי תכולת מטענים אלה הוצעו פרשנויות רבות[‎66]. אחת הסברות שהוצעו היא של בלוך, שטען שמדובר בערימות מלח. סברה זו מסתמכת על הבדלי הגוונים בערימות שבין שתי הספינות. לדעתו, הערימה האפורה מכילה מלח אבני שנחצב בהר סדום, ואילו הערימה האדמדמה שבספינה הדרומית מכילה מלח שהופק ממי הים[‎67]. מכל מקום, אין לדעתי להוציא מכלל אפשרות, שהמלח שהופק בתקופה הערבית הקדומה בגדות המזרחיות של ים המלח הועבר אף הוא בתובלה ימית.

ההנחה שמלח סדומית הוא מלה "ד'ראני" על-פי רס"ג, קשור למין מלה המופק באזור ים המלח, נסמכת על-כך שרס"ג ואלתמימי פעלו באותה תקופה, שניהם הכירו את ארץ-ישראל מקרוב ושאבו מאותם מקורות מידע. מקור מאוחר, מראשית המאה הי"ד מציין זאת במפורש: "המלח הוא ממה שמפיקים מן העפר והוא (מספר, מינים - ממנו ה'אנדראני' והוא הצחור והעדין ביותר ומקורו בארץ סדום אצל ימת לוט. והאופן שבו נשברת האבן שלו - אינה נשברת אלא לגבישים קטנים[‎68] שמרובעות בפינותיהן "[‎69].

דיון ומסקנות

זיהוי מלח "ד'ראני" עם מלח סדומית על-ידי רס"ג, נעשה כנראה על רקע הסברה שהיתה מקובלת בתקופתו, שמין מלח זה הופק מאזור ים המלח ונקרא על-שם העיירה ד'רא ששכנה בסמוך לגדותיה המזרחיות של ימה זו. יש הסבורים שמדובר במלח סלעי שנחצב[‎70]. אולם, אזכור "מלח ד'ראני מחצבי" על-ידי אלאדריסי מעיד, לדעתי, שהיה גם מלח ד'ראני אחר. ואכן, תיאור מלח זה ברוב המקורות שהבאנו לעיל כמלח גבישי, מתאים יותר למלח המופק בתהליך. של אידוי והתגבשות במי הים. גם ייחוס מלח הד'ראני לעיירה ד'ארה שבעבר הירדן מתאים יותר למלח המופק מים המלח, שכן מלח אבני נמצא רק בהר סדום.

יש חוקרים שהציעו לזהות את המלח הד'ראני עם אשלגן גפרתי (‎4SO2K)[71]. אולם נראה יותר שבהקשר לים המלח מתאים יותר לזהות את מלח סדומית לפי שיטת רס"ג עם הקרנליט (‎6H2 O. 2MgCl. KCl,) הוא הידראט של המלח הכפול של אשלגן כלורי ומגנזיום כלורי. זיהוי זה, על-פי תיאורו של אלתמימי, הוצע על-ידי מומחים של תשלובת מפעלי ים-המלח[‎72]. הקרנליט הוא כנראה מלח הדראני שמתאר אלתמימי: צבעו לבן, בוהק, דביק ולח, והוא מתגבש בגבישים בגדלים שבין ‎0.1-12 מ"מ. מלח הקרנליט נוצר בים המלח, כבריכות האידוי, בכמויות עצומות בתהליך ייצור האשלג. מלח זה מתהווה לאחר השקעת מלח הבישול (‎NaCl), כך שבפועל בהחלט ניתן למצוא מלח בישול שאינו טהור לחלוטין, המכיל מלחים נוספים. במיוחד אנו מתכוונים למגנזיום כלורי (‎2MgCl), אחד המרכיבים העיקריים של הקרנליט. הריכוז הגבוה של המגנזיום הכלורי נותן למלח את תכונת הדביקות, וכן את חריפותו (טעמו מר) הגורמת לצריבת העיניים ושאר רקמות הגוף הרגישות. כאמור, בשל כך נקבעה להלכה חובת "מים אחרונים"[‎73]. על-פי הספרות הרפואית, למלח הדראני ישנם חומרים פעילים המשמשים לחיטוי פצעים ולריפוי מחלות עור שונות, ואכן ידועה היא סגולתם הרפואית של מלחי ים המלח בטיפול במחלות אלה. אבן אלביטאר מציין בין היתר בחיבורו הרפואי, שמלח הד'ראני "פותח את הסתימות" שבגוף ומשתמשים בו בכמות של שני דרהם (כשני גרם) כשהוא מהול במים[‎74]. ייתכן שהוא מתכוון לחומרים פעילים הגורמים לשלשול, תכונה הנמצאת במרכיב האשלגני שבמלח הקרנליט.

אם אכן מלח סדומית שמושם בקטורת על-פי רס"ג הוא קרנליט, הרי שאנו מחויבים לציין שהמונח "מלח סדומית" הוא שם כולל לכמה מיני מלח שהופקו באזור אגן ים המלח. השימוש בקרנליט שבו אשלגן כלורי בכמויות ניכרות עשוי לגרום בעיות רפואיות, כגון שלשול חזק, ובוודאי שאין הוא מתאים למלח שבו מלתו את הקרבנות. דבר זה עולה מתוך הכלל ההלכתי שאין מקריבים על המזבח אלא דברים "ממשקה ישראל", דהיינו דברים הראויים לאכילה. לא ברור אם כלל זה תקף לגבי הקטורת, אך ההנחה שישנם סוגי מלח סדומית שונים עשויה להשמיט מראש את הבעייתיות הזאת: מלח מאכל (‎NaCl) שימש למליחת הקרבנות, ואילו הקרנליט יכול לשמש במעשה הקטורת. תמיכה נוספת להנחה זו היא הדיוק בדברי התלמוד: "מלח סדומית יש שמסמא את העיניים. אמר אביי: ומשתכהא כקורטא בכורא". כלומר, ב"מלה סדומית" המשמש למאכל (‎NaCl) קיימת אפשרות לעתים לזיהום קטן במלח אחר הגורם לצריבת עיניים[‎75].

לפי פרשנות זו, מדוע בחר רס"ג לזהות את מלח סדומית עם הקרנליט ? במלים אחרות, במה עדיף השימוש בקרנליט במעשה הקטורת מאשר במלח בישול ? אין לנו תשובה ברורה על כך, ואנו יכולים להסתפק רק בהסבר שמבוסס על סדרת ניסויים שערכנו. מתברר שמלח בישול אינו נשרף. הוא נוטה "להתפוצץ" באש, והגבישים הלוהטים ניתזים בחזקה לכל עבר - תכונה שאינה רצויה בקטורת. בניסויים שערכנו נתברר, שתכונה זו היא דומינאנטית מאוד כעיקר במלח הבישול הגבישי שמופק במי ים המלח. תכונה זו קיימת גם במלח בישול שנידוק, וגם כאשר מלח זה עורבב עם סממני קטורת שונים שנידוקו (ביחס של לפחות חמישית מכלל הקטורת). לעומת זאת, האש "מלחכת" את הקרנליט ותופעת הגבישים הניתזים אינה קיימת כלל. השימוש במלח בישול במקום במלח סדומית עלול לגרום לתופעת "עיכולי הקטורת". הכוונה היא לקטורת שהחלה להישרף באש (להתעכל באש) ומחמת החום פקעה ונפלו ממנה חתיכות מעל המזבח. את עיכולי הקטורת אסור היה להחזיר למזבח "אפילו קרטין שבה"[‎76]. השימוש כמלח סדומית, הוא כנראה הקרנליט על-פי רס"ג, מנע אפוא את היווצרות "עיכולי הקטורת", או לפחות הפחיתם (שכן גם חלק מהסממנים יכולים לפקוע בחום). בנוסף לכך, העובדה שמלח בישול ניתז בחימום היתה סכנה ממשית לכהן המקטיר. בדרך השימוש בקרנליט ביקשו להפחית את סכנת הפגיעה בכהן המקטיר את הקטורת, שברובה היתה מורכבת מסממנים ארומטים דליקים[‎77].

בתוך: בדד, ‎5 תשנ"ז, עמ' ‎101-110.


[1] בבלי, כריתות ו ע"א; ירושלמי, יומא מא ע"ד.

[‎2] שמות ל, לה.

[‎3] ראה: פירושי אבן עזרא, הרמב"ן ואברבנאל לשמות ל, לה; ר' יונה אבן ג'נאח, ספר השורשים, מהדורת נויבאואר, אוקספורד, ‎1875, ערך "מלח".

[‎4] משנה, מידות ה, ג.

[‎5] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות יב, ג, ג.

[‎6] משנה, עירובין י, יד; א"צ בן-נון, "מלח סדומית מופק מים-המלח", תחומין, טו (תשנ"ה), עמ' ‎78-77.

[‎7] בבלי, מנחות כא ע"ב.

[‎8] תוספתא, שקלים פ"ב הי"ד: "בן מקליט על מלח".

[‎9] בבלי, מנחות כא ע"א; תוספתא, מנחות פ"ט הט"ו.

[‎10] ר' ראובן בן חיים, ספר התמיד, הומנה, תרצ"ה, עמ' ‎35. [11] ר' י"ל לוי (מהדיר), פירושי התורה לרבינו לוי בן גרשום, ספר שמות, ירושלים, תשנ"ה, לשמות פרק ל; השווה: ר' אברהם פורטלאונה, שלטי הגיבורים, דפוס מנטובה (מהדורת צילום, ירושלים תש"ל), פרק עו. [‎12]ראה: תוספות לכריתות ו ע"א. כתוספתא בראש פרק ו נאמר במפורש: "...אבל הדם והיין והעצים והקטורת אין טעונים מלח". ועוד ראה בסוגיה זו בהרחבה אצל ד' יששכר בער איילינבורג, ספר באר שבע, וארשה, תר"ן, עמ' ‎88.

[‎13] ראה: משנה למלך על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ג; השווה: ד' אברהם (מהדיר), ספר כלבו, ירושלים, תש"ן, עמ' רכו; הרמב"ן לשמות ל, לה.

[‎14] הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ב.

[‎15] בבלי, כריתות ו ע"א; ירושלמי, יובא מא ע"ד; הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ג.

[‎16] כסף משנה לפירוש הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ב.

[‎17] הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ג.

[‎18] G. Plinius, Naturalis Historia (W. H. S. Jones trans.). London-Cambridge, 1887, XIII, 2, 7-18

[‎19] בבלי, כריתות ו ע"ב.

[‎20] על מותר הקטורת, ראה: משנה, שקלים ד, ה; בבלי, כריתות ‎1 ע"א-ע"ב.

[‎21] ראה בפירוש רבנו חננאל, אצל ש' אברמסון, "פרוש רבנו חננאל לבבא בתרא פרק ב", סיני, כג (תש"ח), עמ' סו: "ומלח סודמית - נקרא המלח על שם המקום סדום - סודמית". עוד על גירסה זו, שם הערה ‎10.

[‎22] ש' קליין, ארץ יהודה, תל-אביב תרצ"ט.

[‎23] סיכום העדויות על הפקת שני סוגי המלח בעת החדשה, ראה: י' רוזנסון וי' זק, "מלח סדומית - מהות, הפקה והלכה", תחומין, ח (תשמ"ז), עמ' ‎428-418, הערות ‎6-5; ש' עארף, "מלח הבישול וחסרונו כארץ כמלחמת העולם הראשונה", טבע וארץ, ה (תשכ"ו), עמ' ‎159-158.

[‎24] כלבו (לעיל הע' ‎13), עמ' רכו-רכז.

[‎25] בפירוש לתלמוד בבלי, ביצה לט ע"א.

[‎26] ר' נתן בן יחיאל, ספר הערוך השלם (מהדורת ח"י קוהוט), באחד הפירושים לערך "בן".

[‎27] בבלי, מנחות כא ע"א. על אופן הפקת המלח ממי הים בדרך של השקעה ואידוי, ראה : פירוש רש"י ליהושע יא, ח; בבלי, שבת עג ע"ב; כתובות עט ע"ב. ועוד ראה: נ' שפירא, "על הידע הטכני והטכנולוגי של רש"י והבעתו", קורות, ג (תשכ"ג), עמ' ‎146-145.

[‎28] כדברי רש"י: "מלח סדומית - דקה היא מאד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא, דאמרינן (חולין קה ע"ב) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים, אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה ניכרת". ראה: רש"י לבבלי, ביצה לט ע"א, השווה לפירושו במנחות כא ע"א.

[‎29] בבלי, בבא בתרא כ ע"ב.

[‎30] שלטי הגבורים (לעיל הע' ‎11), עמ' צו ע"א, וכן בהרחבה שם, עמ' עז עת, הוא מביא סקירה על כל מיני המלח הקיימים ותבונותיהם, לבסוף הוא מכריע שמדובר כמלח השמיימי שהמטיר הקב"ה על מדום ועמורה. לדעתו, מלח זה הוא הנבחר ביותר לקטורת, מפני שהוא מעלה עשן במהירות אשר מיתמר ועולה ללא השמעת קול בשריפתו (בניגוד לשאר מיני המלח בשל תכולת המים שכתוכם), ובכך עולה לרצון ולריח ניחוח כמי שמעלה תפילתו בחשאי ובכוונה. בנוסף לכך, מלח סדומית הוא מארץ-ישראל וזו מעלה בפני עצמה.

[‎31] על הגישות השונות ראה, למשל: ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, כ, תל-אכיכ, תרפ"ט, עמ' ‎249-225 י' ברסלבי, הידעת את הארץ, ג; ים המלח סביב סביב, תל-אביב, תשט"ז, עמ' ‎99-98; י' רוזנסון, "הפקת מלח בארץ-ישראל בימי קדם", ישראל - עם וארץ, ד (תשמ"ז), עמ' ‎232-227 ; רוזנסון וזק (לעיל הע' ‎23), עמ' ‎417 - 428 .

[‎32] צפניה כ, ט.

[‎33] בבלי, מנחות כא ע"א; תוספתא, מנחות פ"ט הט"ו.

[‎34] ראה בהרחבה: ברסלבי (לעיל הע' ‎31), עמ' ‎99-98; רוזנסון וזק ולעיל הע' ‎23), עמ' ‎421.

[‎35] רש"י למנחות כא ע"א. והשווה לערוך, ערך "בן": "מלח שאינה שובתת - פירוש שנעשית בשבת כבחול זו מלח סדומית שהים מוציא גליו בכל יום ונעשה מלח".

[‎36] בתוך: ‎W. Bacher, "Der Prufstein des Menachem b. Salomo", Jubelschirft zum Siebzigsten / Geburtstage des H. Graetz , Breslau, 1887, p.106 no. 2 [37] M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem , 1980, p. 319

ובתרגום עברי אצל ברסלבי (לעיל הע' ‎31) עמ' ‎272. [38] אלתמימי, כתב-יד פריס, הספריה הלאומית, מספר ‎2870, עמ' ‎52ב. הוא מזכיר גם את מלח הבישול המופק ממי ים המלח, ראה עמ' ‎36ב‎37-א.

[‎39] משה חיים קאפסוטו, יומן מסע לארץ הקודש תצ"ד‎1734-, ירושלים, תשמ"ג, עמ' ‎82.

[‎40] מ' בניהו, מאמרים ברפואה לרכי רפאל מרדכי מלכי, ירושלים, תשמ"ה, עמ' קמב-קמג.

[‎41] ברסלבי (לעיל הע' ‎31), עמ' ‎100.

[‎42] רוזנסון וזק (לעיל הע' ‎23), עמ' ‎425.

[‎43] בן-נון (לעיל הע' ‎6), עמ' ‎77-76.

[‎44] בבלי, עירובין יז ע"ב; חולין קה ע"ב.

[‎45] ראה: א' דסברג, "מליחת בשר", תחומין, ו (תשמ"ה), עמ' ‎361-350.

[‎46] בבלי, מנחות כא ע"א.

[‎47] כתב-יד פטרסבורג, ‎129 I Arab, עמ' ‎32. במכת לתצלומי כתבי-יד, הספריה הלאומית בירושלים, ס' ‎54239; ז' עמר, "סממני הקטורת על-פי ר' סעדיה גאון", סיני, קיח (תשנ"ו), עמ' קכט-קלט.

[‎48] מובאה זו הובאה על-ידי ר' יהודה אבן בלעם (מחצית שנייה של המאה הי"א), ראה ‎B. Helper

[‎49] ראה: ב"מ לוין, מספרות גאונים, מתיבות, ירושלים, תרצ"ד, בהקדמה לספר חפץ. [‎50] Book of the Precepts by Hefes B. Yasliah, Philadelphia, 1915, p על היחס בין פירוש רס"ג לפירוש המיוחס לר' חפץ, ראה: שם, עמ' ‎24-23. קטע זה הובא גם בפירוש של פיטום הקטורת המיוחס לר דוד קמחי, ראה : ח"מ הורוךץ, תורתן של ראשונים, ב, פראנקפורט, תרמ"ב, עמ' ‎64-63. 49 ראה: ב"מ לוין, מספרות הגאונים, מתיבות, ירושלים, תרצ"ד, בהקדמה לספר חפץ. [‎51] M. Berthelot, La Chimie au Moyen Age, Paris 1893, p. 146

[‎52] סטפלטון (לעיל הע' ‎50), עמ' ‎347-346.

[‎53] . M. Said & R. E. Elahie (eds.), Al-Birunit's Book on Pharmacy and Materia Medica, Karachi - Pakistan, 1973, p. 309

[‎54] אכן אלביטאר, אלג'אמע למפרדאת אלאדויה ואלאע'ד'יה, ד, כולאק, ‎1874, עמ' ‎166-165.

[‎55] דאוד אלאנטאכי, תד'כרה אולי אלאלבאכ ואלג'אמע ללעג'ב אלעג'אב, א, מצרים, ‎1937, עמ' ‎323.

[‎56] R. Duval, Lexicon Syriacum auctore Hassano Bar Bahlule, II Paris, p. 1089

[‎57] לוי (לעיל הע' ‎50), עמ' ‎32, הערה ‎231.

[‎58] אלאדריסי, נזהת אלמשתאק פי אח'תראק אלאאפאק (מהדורת ‎Cerulli ואחרים), נאפולי-רומא, ‎1974, עמ' ‎500. [59] אלתמימי (לעיל הע' ‎38), עמ' ‎51ב. המונח "טברזד" שבו מכנים, לפי אלתמימי, מין מלח זה בעיראק, מכוון בדרך-כלל לתיאור גבישי סוכר לבנים בפרט וגבישי מינראלים בכלל. עוד ראה בעניין זה: ‎K. Garbers, al-Kindi, Kitab Kimiya al-Itr Wat-Tas'idat, Lipzig, 1948, pp. 169-270 ; I. Low, Fauna und Mineralien der Juden, Hildesheim, 1969, p. 143

[‎60] L. Leclerc, Traite des simples par ibn Beithar, III, Paris 1881, pp. 336-337, no. 2164

[‎61] W. Wright, A Grammar of the Arabic Language, Cambridge 1975, p. 153

[‎62] ראה: ברסלבי (לעיל הע' ‎31), עמ' ‎376; מ' אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל למין שיבת ציון ועד ראשית הכיבוש הערבי, ירושלים, תשמ"ד, עמ' ‎167. [63] א' דבורז'צקי, "חמי-המרפא ומטעני הספינות בים המלח לאור מפת מידכא", אריאל, ‎116 (תשנ"ו), עמ' ‎88-82. על החפירות הארכיאולוגיות באתר זה, ראה : ‎A. Strobel and C. Clamer, "Excavations at Ez- zara", ADAJ, 30 (1986), pp. 381-384 ; idem, "Ain Ez-azra Excavations", ADAJ, 33 (1989) PP. 217-225

[‎64] אדריסי (לעיל הע' ‎58), עמ' ‎355.

[‎65] מ' אבי-יונה, "מפת מידבא - תרגום ופירוש", ארץ-ישראל, ב (תשי"ג), עמ' ‎156-129.

[‎66] י' רוזנסון, "מה נושאות הספינות השטות בים-המלח, במפת מידבא?", חלמיש, ‎3 (תשמ"ו), עמ' ‎20-16; י' שפנייר, "מטענן של הספינות השטות בים המלח במפת מידבא - יבוא חיטים למנזרי מדבר יהודה?", חלמיש, ‎3 (תשמ"ו), עמ' ‎66-65.

[‎67] ר"מ כלוך, "מלח אדום ומלח אפור", מדע, ו (תשכ"ב), עמ' ‎5.

[‎68] במקור "פצוץ": הכוונה לגבישים קטנים, בדומה לאבני חן. השווה רס"ג לשיר השירים ה, יד: "מעלפת ספירים - מרצ'עה באלפצוץ".

[‎69] אלדמשקי, נחיבת אלדהר פי עג'איב אלבר ואלבחר (מהדורת ‎Mehren . (A.F ליפציג, ‎1923, עמ' ‎79.

[‎70] P. Guigues, "Le noms Arabes dans Serapion, Liber de Simpliei Medicina", Jurnal/ Asiatique, 6 (1905), p. 58

[‎71] סטפלטון (לעיל הע' ‎50), עמ' ‎346, הערה ‎7. לדעת לוי (לעיל הע' ‎50), עמ' ‎32, הערה ‎231: מלח גבישי, כנראה סודיום כלורי טהור.

[‎72] אני מבקש להודות למר אורי צבי בן-נון, מנכ"ל מפעלי ים המלח ולמר עמיאל כהן מנכ"ל החברה למוצרים כימיים, שסייעו בידי לזהות מלח זה ולעמוד על טיבו.

[‎73] בבלי, עירובין יז ע"ב; חולין קה ע"ב.

[‎74] אבן אלביטאר (לעיל הע' ‎54), ד, עמ' ‎166 .

[‎75] בבלי, עירובין יז ע"כ; חולין קה ע"ב.

[‎76] בבלי, יומא מה ע"ב; מנחות בו ע"ב; הרמב"ם, הלכות המידין פ-ג ה"ב.

[‎77] על התדריך והוראות הכטיחות שקיבלו הכהנים המקטירים, ראה : משנה, תמיד ו, ג ; הרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ח ; הלכות עבודת יום הכפורים פ"ד ה"א.