אליעזר שבייד

הדת היהודית והדמוקרטיה הישראלית

היחס בין הדת היהודית לבין הדמוקרטיה הישראלית טעון בירור הן מבחינת הדת, אמונותיה, ערכיה והלכותיה והן מבחינת הדמוקרטיה כמסכת של ערכי מוסר חברתיים ופוליטיים בצורת מיסוד והפעלה של משטר ובמדיניות מתבצעת. במשפט טריביאלי זה כוונתי להדגיש לא רק את דו צדדיותה של הבעיה, אלא גם את הפתיחות המורכבת והגמישות שיש בה. אנו דנים ביחס שבין שתי מהויות דינמיות, מורכבות ופתוחות, שמתחים, ויכוחים- וגם הסכמות מפעם לפעם - מתנהלים לא רק ביניהן, אלא גם בתוכן. בכלל ויכוחים-או-הסכמות אלה גם סוגיית היחסים שביניהן, שהרי יש בנידון זה דעות שונות ואף סותרות גם בדת וגם בדמוקרטיה. אוסיף עתה דבר שהיה צריך להיות טריביאלי, אבל לצערי אינו כזה: לדתיים רבים ראוי להזכיר שהדת היהודית אינה מהות אחידה שהגדרתה ותכולתה גמורים ומוסכמים על כל הדתיים. יש ויכוחים על פירושן של אמונות, על ערכים ועל הלכות, ובוודאי שיש ויכוחים על היחס הראוי לדמוקרטיה החילונית כמכלול של ערכים וצורת משטר. מצד אחר, דמוקרטים רבים שכחו מה שפעם ידעו, וצריך להזכיר להם: הדמוקרטיה היא צורת משטר שוויכוח מתמיד מתנהל בו, לא רק על מדיניותו, אלא גם על פירוש ערכיו, על היחס ביניהם ועל המסגרות, המשפטים והחוקות המיישמים ערכים אלה. יתר על-כן, ויכוחים כאלה אינם רק לגיטימיים במשטר דמוקרטי, אלא הם נדרשים מערכיו ומצורת מיסודו והפעלתו.

בסוגיה כפי שהיא עומדת לפנינו כיום יש להדגיש בייחוד את הקביעה הנוגעת למהות הפתוחה של הדמוקרטיה : כצורת משטר וכמסכת של ערכים בהפעלתם. היא אינה קיימת לשם עצמה, אלא לשם עמה, לשם חברתה ולשם אזרחיה ; לפיכך היא חייבת להתמודד עם אינטרסים, מצבים וצרכים שהיא משרתת, וגם נדרש ממנה לבטא את תרבות העם על כל רבדיו, מרכיביו וערכיו, ולא להכתיב להם או להכתיב אותם. משום כך אין משטר דמוקרטי אחד דומה בכל לזולתו, כשם שאין דת אחת דומה בכל לזולתה. אף אין משטר דמוקרטי דומה לעצמו בכל עת. דמוקרטיה היא תהליך של התמודדות עם אתגרים ובעיות, בכללן בעיית הדת, שהיא אחד המרכיבים החשובים ביותר בזהות התרבותית של כל עם, ולפחות כמו בכל עם - גם בעמנו.

אפתח בכמה דברים על יחסה של הדת היהודית לדמוקרטיה. זו סוגיה רחבה מאוד, שהיתה ראויה לדיון בפני עצמה. לצורך הדיון הזה אציע רק ראשי-פרקים :

ראשית, הדת היהודית הסתגלה לאורך כל תולדותיה לצורות שונות של משטר-זרים או של משטר שקיבלה עליה מבחוץ. זו אכן עובדה מאלפת: גם בתקופות בהן התקיימה מלכות יהודית, דפוס השלטון שלה היה העתקה ביודעין של דפוס חיצוני, תוך הכנסת מודיפיקציות מסוימות שמקורן בתורה. כך בימי הבית הראשון (פרשת שמואל ושאול), כך בימי הבית השני (פרשת ינאי והפרושים) וכך בזמננו. אבל אם בוחנים את טיבן של המודיפיקציות התורניות, ואם בוחנים איזו צורת משטר היתה נוחה ליהודים נאמני-תורה בגלות, התשובה היא: צורת משטר שכללה יסודות דמוקרטיים או שאיפשרה בתוכה את הדמוקרטיה במישור החברתי בו התיישם במישרין אורח החיים התורני.

שנית, עדיפות הדמוקרטיה נבעה מכך שהדת היהודית נשאה בתוכה יסודות דמוקרטיים עצמיים לה. הדבר נבע, מצד אחד, מן המהות המוסרית של המונותיאיזם בהבנתו הנבואית והחוכמתית, ומצד אחר מן המהות העממית של הדת כתורה שניתנה והתקיימה, כ"ברית" ישירה בין אלוהים לבין כל העם (לא רק שליטיו או כוהניו). להלן הערכים והיסודות הדמוקרטיים שכוננו את אמונת ישראל ואת דתו והתיישמו באורח החיים החברתי-הדתי:

(א) עליונות הערך של קדושת החיים.

(ב) "כבוד האדם" - כל אדם - כיצור שנברא בצלם אלוהים ובדמותו.

(ג) חירות האדם, באשר הוא בוחר, נושא באחריות למעשיו, מחויב חובה מוסרית מוחלטת לאלוהים, ועל-כן אסור שיהיה משועבד לבשר-ודם כמותו.

(ד) ההכרה שהמלכות היא לאלוהים בלבד, והיא מתגלה למעשה בתורתו, המשמעות היא: שלטון החוק, שמהיבטיו המוסריים-החברתיים - היבטי הצדק והצדקה הכוללים את "זכויות האדם" - הכל שווים לפניו, והוא עומד למעלה מן השלטון ומרסן אותו ביחסו לאזרחיו.

(ה) שלטון החוק הוא לטובת בני-האדם, והערך המפרש את אהבת האלוהים ביחסים שבין הבריות הוא "הכלל הגדול" שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך".

(ו) מיסוד המשטר על יסוד של אמנה - היא ה"ברית" הכפולה : ( ‎1) בין בני העם, לאחדם כעם אחד; (‎2) בין העם לאלוהיו (לקבלת חוק ומשפט צודקים). ברית היא, כידוע, הסכמה מבוססת על מחויבות-גומלין שמכוונת מערכת יחסים ממוסדת בין כל הצדדים הכורתים אותה. ללמד שעקרונית, החוק, אפילו החוק האלוהי, אינו תקף אלא על יסוד של הסכמה וקבלה מצד המצטווים.

יסודות אלה התיישמו בהלכות ועיצבו אורחות חיים. הן השפיעו במיוחד על המסגרות החברתיות-הקהילתיות שעם ישראל חי בהן את מלאות חייו הדתיים במשך רוב תולדותיו, והן השפיעו השפעה ניכרת גם על התגבשות הדמוקרטיה המערבית המודרנית.

עם זאת ברור שיש הבדל מהותי בין הדמוקרטיה החברתית-הדתית, שהדת היהודית נושאת חלק מהותי מערכיה, הלכותיה וממסדיה, לבין הדמוקרטיה החילונית, שהתקבלה בזמן החדש כצורת משטר ממקורות אירופיים חיצוניים. הדמוקרטיה החילונית המודרנית מבוססת על ריבונות העם (בחירות כלליות) גם מבחינת החקיקה והמשפט, ולא רק מבחינת הממשל. לעומת זאת, הדמוקרטיה הדתית מבוססת על רעיון ריבונות החקיקה התורנית, שמקור סמכותה על-אנושי. פירוש דברי התורה והפסיקה על-פיהם מסורים כמובן בידי "נציגים" אנושיים, אולם בין שהם הנביאים, בין שהם הכוהנים ובין שהם החכמים והרבנים, אין הם נבחרים, אלא מתמנים או מוכרים על-ידי הממסד הדתי ובהתאמה לנורמות התורניות. הדמוקרטיה בהקשר זה מתבטאת בחובת החכמים לענות על צרכיו ועל דרישות הצדק של העם, מזה, ועל רצונו של העם לציית לדין תורה ולהכיר בפסיקות החכמים כדין תורה, מזה. ראוי לזכור שרק הלכות שציבור של "מצייתים לדין" קיבלן על עצמו בפועל הן בגדר הלכות מוגמרות שתוקפן קיים.

בין כה וכה, בגלל הבדל מהותי זה שבין שני סוגי הדמוקרטיה, עלולות להתעורר בקרב הממסד הדתי מגמות אנטי-דמוקרטיות, התוקפות את המערכת החילונית ולוחצות להגבלתה בכיוון של ציות והודאה בסמכות הדת מעבר לסמכות המשטר. מגמות כאלה מתעוררות כמובן כאשר נוצרת התנגשות בין תפיסות הלכתיות שהתפרשו על דעת חכמים לבין חיובי החוקה והחוק שהתגבשו בדמוקרטיה החילונית, אף-על-פי שמדובר בפרשנות שונה וביישום שונה של ערכים מוסריים-חברתיים דומים ולפעמים אפילו זהים. גם לגבי הדת, על-פי דרכה, וגם לגבי הדמוקרטיה החילונית, על-פי דרכה, התשובה לשאלות: למי מצייתים? מה טעם הציות? במה מעוגנת הסמכות לחוקק? מהווה תוכן ערכי מרכזי. היא המגלמת את המשמעות הדתית של המצווה, או את המשמעות ההומניסטית של הבהירה האנושית, אף כי מבחינת התוכן יכול שיהיה מדובר במצווה שאינה לא "דתית" דווקא ולא "חילונית" דווקא.

בהקשר זה ראוי להוסיף ולהדגיש כי מגמות לא-דמוקרטיות או אפילו אנטי-דמוקרטיות עלולות להתגלות בדת דווקא כאשר מדובר במדינה דמוקרטית-חילונית שהיא יהודית. רוב הדילמות העולות בסוגיית הדת והדמוקרטיה במדינת-ישראל נעוצות בעימותים מסוג זה, המתגלים, מצד אחד, כעימותים בין מגמות שונות בציבורים הדתיים, ומצד אחר כעימותים בין תפיסות שונות של הדמוקרטיה בהתאמתה למדינה יהודית, לו אך מצד היותה מדינת-העם היהודי. המתח הכפול בא לידי ביטוי בכך שהדת יכולה לאשר את ערכי-היסוד המוסריים של הדמוקרטיה החילונית, ואף לקבל את סמכות החקיקה של הכנסת הריבונית, על-פי דעת רוב של נציגים נבחרים, כמעט בכל הנושאים הנוגעים בחקיקה אזרחית ובמדיניות חוץ ופנים; אבל היא תובעת מן המשטר הדמוקרטי היהודי לא רק שיאפשר לחברה הדתית לחיות על-פי ההלכה

- זה הרי מובן מאליו גם מנקודת-הראות של הדמוקרטיה החילונית - אלא שיכיר בכך שזהות העם היהודי, הנושא את ריבונות המשטר במדינה יהודית, תיקבע על-פי התורה, ויתקיימו במדינה אותן נורמות שההלכה דורשת לשם הכרה בזהות יהודית, הן במישור האישי והן במישור הציבורי.

כל משטר דמוקרטי מתחייב לאפשר לקהילות דתיות את מידת האוטונומיה הקהילתית הוולונטרית הדרושה להן כדי שיוכלו לחיות על-פי הדת. לפיכך, באותן מדינות שהריבונות של המשטר הדמוקרטי בהן מעוגנת בעם לא יהודי, או באומה שיהודים מהווים בתוכה מיעוט שווה זכויות, לא מתעוררת מצד הדת היהודית דרישה שיינתן לה ביטוי במישור המדיני או במישור החברתי-הכללי. אין לה צורך או עניין בביטוי כזה. אדרבא. היא מעדיפה שלא יהיה לה ביטוי מסוג זה, אפילו לא במפלגה פוליטית יהודית המתפקדת במישור הלאומי הכללי. מכיוון שכך, לא נוצר רקע להתנגשות בין הקהילה היהודית הדתית לבין הדמוקרטיה. להיפך, הדת היהודית בתפוצות מוצאת את עצמה בהרמוניה שלמה דווקא עם הגרסות העקביות ביותר של הדמוקרטיה החילונית, המפרידות את הדת מן המדינה.

לעומת זאת, במדינה יהודית הדת דורשת לפחות זאת: שהריבון - העם - יהיה מוגדר ומזוהה על-פי הלכותיה, ושהחברה, הנושאת את הריבונות, תהיה מזוהה על-ידה כיהודית לפי מאפיינים המאפשרים ליהודי הדתי לחיות בתוכה, ולא רק לצידה. כך נוצר הרקע לסכסוך. עם זאת יש לחזור ולהדגיש כי הסכסוך פורץ לא רק בין ה"דת" ל"דמוקרטיה", אלא גם בתוך "הדת", בין מגמות של פתיחות כלפי הדמוקרטיה החילונית גם במדינה יהודית לבין מגמות של סגירות כלפיה, והפתרון לבעיה המתעוררת בתוך הדת יהיה תלוי במידה רבה בהכרעות שיתקבלו בממסד של המדינה החילונית. יחס המתחשב בתביעות-היסוד של הדת כלפי זהות העם היהודי וחברתו יחזק יחס חיובי לדמוקרטיה, ולהיפך.

עתה אנו באים לשאלת יחסה של הדמוקרטיה הישראלית לדת. אפתח בהערה היסטורית המתחייבת מהקביעה שדמוקרטיה היא תהליך היסטורי פתוח, ומתחולל בו מאבק מתמיד על פירושה ועל דרכי יישומה. במעגל השיח המשפטני והמדיני בזמננו התקבלה הטענה שבין היות ישראל "מדינה יהודית" לבין היותה "מדינה דמוקרטית" יש סתירה. מתמיהה העובדה שכל הצדדים השותפים לוויכוח כאילו הסכימו ביניהם שיש סתירה כזאת, והם נחלקים רק בשאלה אם "היהדות" קודמת ל"דמוקרטיה" וכופה אותה או אם ה"דמוקרטיה" קודמת ל"יהדות" וכופה אותה. אך משום מה אין איש נזכר בעובדה שכאשר הכריזו חברי "המועצה המכוננת" ב"מגילת העצמאות" שמדינת-ישראל תהיה יהודית ודמוקרטית, לא מצא איש סתירה בין השתיים. להיפך, הכל היו משוכנעים שמדינה יהודית אינה יכולה להיות אלא דמוקרטית. בוודאי, אותם ויכוחים שאנו מנהלים היום בשאלת דת ומדינה, או בשאלת זכויות הערבים, ניהלו גם אז, ובחריפות יתרה. אף-על-פי-כן היה מוסכם שהוויכוחים הללו הם-הם התהליך המעצב את דמותה של מדינת-ישראל כדמוקרטיה ייחודית: חוקתה, סמליה, משפטיה ומדיניותה. המאמץ למצוא פתרונות צודקים לדילמות שהתעוררו בגלל נסיבות המלחמה עם הערבים, או בגלל הזכויות הלאומיות, התרבותיות והדתיות השונות שחיפשו ביטוי במדינה החדשה, או בגלל המעמד הייחודי שיש לתת לדת היהודית במדינה יהודית, התפרש על דעת הכל כמאמץ המרכזי לעצב את הדמות הדמוקרטית של החברה והמשטר. משום כך תיארו הכל את המחלוקות הסוערות כמחלוקות בתוך הדמוקרטיה, ולא בינה לבין היהדות כדת או כלאום.

מה קרה אפוא שהסיר את הסנוורים מעינינו וזיכנו לראות שבין יהדות לדמוקרטיה יש סתירה? התשובה ההיסטורית הגלויה היא שבינתיים שינה צד אחד בוויכוח את הגדרת הדמוקרטיה, עם שהפך אותה להגדרה כוללת של השקפת-עולמו ואורח חייו ה"ישראלי", ואילו הצד האחר נגרר בלהט הוויכוח אחר ההגדרה שהשתנתה, מבלי שאף אחד משני הצדדים, הממשיכים להתפלמס בשצף-קצף, ייתן על כך דין-וחשבון עיוני. רמת הדיון נשארה פוליטית-ויכוחית.

אבל לא קשה לזכור דברים של תמול שלשום : כאשר מדינת-ישראל נוסדה, היה לעיני מיסדיה דגם של דמוקרטיה שהתגבש במסורת התנועה הציונית, תוך קבלת ההשפעה של הדמוקרטיות הלאומיות, הליברליות והסוציאל-דמוקרטיות, במערב אירופה, ובמיוחד באנגליה. כיום, לעומת זאת, דגם הדמוקרטיה העומד לעיני המתווכחים הוא הדגם הליברלי האינדיבידואליסטי, ומותר להוסיף - גם הקפיטליסטי, של ארצות-הברית. אלה הם שני דגמים שונים של הדמוקרטיה, ולא קשה לראות כי הנתפס כחלק מן התהליך הדמוקרטי לפי הדגם הראשון נתפס כסתירה לפי הדגם השני.

יש שני צירים עיקריים להבדל שבין שני הדגמים הנזכרים:

(א) בדמוקרטיה הלאומית, מקור הריבונות ומקור הלגיטימיות של השלטון הוא העם, כישות היסטורית קיבוצית שהינה בעלת זהות לשונית-תרבותית מגובשת; ואילו בדמוקרטיה הליברלית-האינדיבידואליסטית, הריבון הוא האזרח, או צירוף כל האזרחים היחידים, שרק המדינה מזהה אותם כ"לאום" בגדרי אזרחותה.

(ב) בדמוקרטיה הלאומית מכירים שהכלל, העם, קודם ליחידים, בבחינת המקור המעצב את זהותם כבני תרבות מסוימת. יתר על-כן, מהנחת קדימות זו נובע שהערכים העליונים הקובעים זהות, משמעות ואורחות חיים אינם נובעים מספירת היחיד, אלא מן ההיסטוריה, התרבות, הדת והחברה כמערכות קיבוציות מטילות חובה. הדמוקרטיה מעוגנת בערכים שהתרבות מקיימת בסמכותה (הלאומית, החברתית או הדתית), ולא להיפך. או במילים אחרות: לקבוצות שונות בעם יש ערכים דתיים, לאומיים וחברתיים. ערכי הדמוקרטיה של קבוצות אלה נאצלים ומתקדשים על-ידי המקורות הללו, ועל-כן הם המפרשים את הדמוקרטיה, ולא היא המפרשת אותם. לעומת זאת בדמוקרטיה האינדיבידואליסטית, המימוש העצמי של זכויות הפרט, אושרו כיחיד, הוא הערך העליון המבסס את הדמוקרטיה במישרין. הפרט, כיחידה מופשטת הקיימת כביכול מעצמה ולעצמה, הוא הריבון הכופף תחתיו את הערכים הדתיים, הלאומיים והחברתיים.

ציונם של שני צירי-הבדל אלה דיים להסביר מדוע גרמה המרת דגם הדמוקרטיה הלאומית והחברתית בדגם הדמוקרטיה האזרחית-הפרטית להתהוות סתירה, ולא רק בין דת יהודית למדינה דמוקרטית, אלא גם בין לאומיות יהודית למדינה דמוקרטית, או לצורך זה, בין כל לאומיות לכל דמוקרטיה. כך מתקבל האבסורד שמדינת-ישראל, שלא באה לעולם אלא כדי להחזיר לעם היהודי את הזכות הדמוקרטית היסודית שלו להיות עצמאי כעם, נהפכת ל"בלתי דמוקרטית" במהותה על-ידי ההעזה להקימה כמדינה יהודית.

אם נדחה את האבסורד הזה, נגיע בהכרח למסקנה הפשוטה : מנקודת-הראות של יחס הדמוקרטיה הישראלית אל הדת היהודית, הבעיה אינה סתירה שיש כביכול בין יהדות לדמוקרטיה, כאילו היו שתיהן אידיאות טהורות; אלא יש עימות על מהות הדמוקרטיה המתאימה למדינת ישראל על רקע תולדותיה, תשתית קיומה ויעדיה, ועימות זה משפיע על העימות הקיים בציבור היהודי הדתי על שאלת היחס לדמוקרטיה. הדעת נותנת שאם תתגבש בישראל דמוקרטיה ההולמת את בעיותיו ואת זהותו המיוחדת של העם היהודי, ייעלמו המגמות האנטי-דמוקרטיות בציבור הדתי, אף כי המתחים יתמידו, ויהיה צורך לחדש פשרות.

ייתכן שבשביל ארצות-הברית, מדינה שנוצרה על-ידי הגירה של בני עמים שונים, תרבויות ודתות שונות, שבאו כיחידים והתאחדו לאומה במישרין על-ידי המדינה עצמה, התפיסה הליברלית-האינדיבידואלית היא המתאימה והישימה ביותר. ייתכן, מפני שלמרות הפורמליות החוקתית, ארצות-הברית היא עדיין מדינת-הלבנים, הפרוטסטנטים, ובמיוחד אלה שהם ממוצא אנגלו-סקסי, שיסדוה, הנהיגו אותה ועדיין מנהיגים אותה אף-על-פי שכבר אינם הרוב; יתר על-כן, יש לה לארצות-הברית בעיה חמורה של זהות תרבותית קיבוצית שבכוחה לכונן רגשות של סולידריות ואחריות הדדית של אזרחי מדינה אחת. קשה לראות כיצד אפשר להתמודד עם בעיה כזאת כאשר הנושא הקיבוצי שייסד את המדינה ועיצב את תרבותה המיוחדת כישות קיבוצית הולך ומצטמצם. אידיאל האושר הפרטי יכול אולי לאחד אומה כאשר כל היחידים מצליחים להשיג אותו לא רק בזכות לפני החוק, אלא בממשות חברתית; אבל בארצות-הברית נוצרה חברת-שפע מורכבת מאישים פרטיים רבים הנהנים מברכותיה, וסביבה חברות עוני ופשע ממאיר, ונוסף על כך חברות אתניות מטיפוסים שונים שמצבן החברתי-הכלכלי והפוליטי ירוד. חברות אלה הולכות ומתרחבות במהירות, ושמות את חברת "האזרחים ההגונים" במצור הולך ומתהדק.

כדאי כמדומה לתת את הדעת על עובדות כאלה לפני שמעתיקים בהתלהבות מופרזת את הדגם הזה למציאותנו. אולם גם בלי אותות ההתרעה, ברור שבמדינה שנוצרה על-ידי עלייה של בני העם היהודי במטרה להחזיר לעם הזה - שהוא ישות קיבוצית בעלת זהות היסטורית לאומית ודתית מוגדרת - את הזכות להתקיים כעם עצמאי במשטר דמוקרטי משלו, תהיה החלת התפיסה האמריקאית בגדר מעשה כפייה הרסני, הן מנקודת-הראות של קיום המדינה והן מנקודת-הראות של החלת ערכי-היסוד של הדמוקרטיה.

מנקודת-הראות של קיום המדינה תתערער התשתית שבשבילה ועליה המדינה הזאת קיימת. הרי אם לא תהיה מדינת-ישראל יהודית, הן במובן הלאומי והן במובן התרבותי, לרבות מאפייניו הדתיים, ואם מדינה זו לא תתפקד למען האינטרס הלאומי הכולל של העם היהודי, למי יהיה צורך בקיומה הנבדל משאר מדינות האיזור? מי ירצה בה? מנקודת-הראות של ערכי הדמוקרטיה תהיה כפיית האידיאל של "מימוש" הפרט על הערכים העליונים של הדת, הלאום או החברה בבחינת עריצות כפשוטה; כי רוב בני העם היהודי - אך ראוי להדגיש בהקשר זה שגם רוב בני העם הפלשתיני - רואים בהם את הערכים העליונים הקובעים את משמעות חייהם. האם אפשר והאם מותר למנוע זאת מהם בשם זכויות הפרטים כפרטים? האם אפשר והאם מותר למנוע מן הפרט את הביטוי המלא של זהותו האישיותית, ולו גם למען מיצוי חירותו לספק את תביעות אנוכיותו?

ההתבססות על טהרת הרעיון של "זכויות האדם וחירותו" לא תועיל בעניין זה. אין מכבדים את זהותו של האדם כאישיות ואין מכבדים את חירותו המוסרית והרוחנית אם מונעים ממנו את הזכות לבטא את אמונתו הדתית או לממש את שייכותו הלאומית או להגשים את אחריותו החברתית, שהם הם הערכים העליונים המזהים אותו והקובעים את אורחות חייו, גם במישור הפוליטי והחוקתי הכולל, כפי המתחייב מהם. משמע שדמוקרטיה השואפת לכפוף את הביטוי של ערכי הדת, הלאום או החברה לעיקרון של "זכויות הפרט" סותרת את העיקרון היסודי ביותר שלה עצמה, ומגלמת בכך את הפרדוקס של עריצות החופש.

אסכם אפוא את המשתמע מדברים אלה לגבי היחס בין דת לדמוקרטיה : יש שני סוגים של דילמות שמשטר דמוקרטי נתקל בהן ביישום ערכיו: הסוג האחד הוא דילמות שמקורן בהתנגשות עם עמדות אנטי-דמוקרטיות מיסודן ; הסוג האחר הוא דילמות שמקורן ברצונם של בני עמים שונים, קבוצות דתיות שונות אן קבוצות בעלות אידיאלים חברתיים שונים ליישם את האידיאלים העליונים שלהם, שאינם סותרים כשלעצמם את הדמוקרטיה, באותה מדינה עצמה, המסוגלת לספק רק ריבונות לאומית אחת, או באותו עם עצמו, הנושא רק תרבות אחת. בין שני סוגים אלה של דילמות יש הבדל מהותי. אכן, גם כאשר מתעורר הכרח להילחם בכוח נגד עמדות אנטי-דמוקרטיות מאיימות כדי להגן על הדמוקרטיה, המשטר הדמוקרטי חייב לנהוג זהירות מירבית כדי לא לסלף את עצמו ולא למעול בערכיו. לא כל שכן כאשר מדובר בדילמות מן הסוג השני. בהתמודדות עם דילמות שמקורן ברצונן של קבוצות שונות למצות את זכויותיהן הדמוקרטיות כקבוצות בעלות זהות ערכית מיוחדת באותה מדינה או באותו עם, הדמוקרטיה נדרשת להציג את הדילמות ולגלם אותן בתוך התהליך החוקתי, המשפטי, המדיני, החברתי והתרבותי הרצוף שלה, ולא כנגדו.

זה ההבדל המהותי בין דמוקרטיה לעריצות: משטרי עריצות חותרים לפתור דילמות כאלה באורח החלטי על-ידי דיכוי. מדכאים מיעוטים לאומיים תוך השלטת לאום אחד; מדכאים דתות של מיעוטים תוך השלטת דת אחת; או מדכאים את כל הדתות למען אלילות השלטון; או מדכאים את המעמדות החברתיים החלשים לשם הצלחת המעמדות החוקים. משטר דמוקרטי אינו חותר לפתור דילמות כאלה על-ידי סילוקן אחת ולתמיד. פתרון כזה הוא במהותו עריצות. משטר דמוקרטי קיים לא כדי לסלק דילמות, אלא כדי למצוא את הדרכים הצודקות לחיות איתן ולהפוך את המתחים לאתגרי יצירה חיוביים.

הדמוקרטיה מתנהלת אפוא דרך הדילמות שהיא מעוררת כתהליך של חיפוש אחר פשרות שיעשו צדק אפשרי גם במישור הלאומי (היחס בין הרוב שייסד את המדינה לעצמו לבין מיעוטים לאומיים שיש במדינה) וגם במישור של היחס בין הדמוקרטיה לדת. הדמוקרטיה החילונית מחויבת לתת לדת את הביטוי החברתי והמדיני המהותי מבחינתה, תוך כיבוד הזכויות של בעלי השקפת-עולם ואורח חיים לא דתי לחיות על-פי השקפת-עולמם ומתוך נאמנות לערכיהם. ברור שפתרון כזה הוא פשרה, וברור שפשרה צודקת פירושה ויתורים הדדיים. אך ויתורים אינם בחזקת קיפוח כאשר הם נובעים מהכרת הערך של התרבות המזהה את כולם יחד. אם העם, כישות קיבוצית, הוא הריבון, ולא האזרחים כיחידים, הרי הפשרה המכבדת זהות היסטורית משותפת היא אינטרס הכלל, וממילא גם האינטרס שכל היחידים המזדהים עם העם בתור שכזה נוטלים בו חלק.

בסיכום : היחסים שבין דת לדמוקרטיה מהווים אחת מן הדילמות העיקריות של התהליך הדמוקרטי עצמו ושל הדת עצמה. הם מעמידים במבחן מתמיד גם הדמוקרטיה, גם את הדת וגם את היחסים שביניהן, אבל אם מגדירים את הדילמה הזאת כדילמה משותפת לדת ולדמוקרטיה, ולא רק כדילמה הנוצרת ביניהן, ומתמודדים איתה בהתאם כביטוי מרכזי של החיים הדתיים ושל החיים הדמוקרטיים עצמם, אין הדת והדמוקרטיה סותרות זו את זו, אלא נאבקות עם עצמן על הגשמת ייעודן, כדרך שיעקב נאבק עם המלאך עד שניצח אותו ואת עצמו, והוסב שמו לישראל.


doc. no =0056235"