במהלך מלחמת "שאגת הארי" ובימים שמאז הפסקת האש אנחנו שבים ורואים כיצד משרדי ממשלה מתכתשים ביניהם בשאלת המתווה הרצוי הדרוש בעת הזאת למערכת החינוך. דנים האם יש להוסיף ימי לימודים בחופשת הקיץ, האם המורים צריכים להחזיר את ימי החופשה לכאורה שנכפתה עליהם, אולי נוסיף ימי לימודים בתשלום, ואולי, גם את זה העלו מפה לשם, נחפש מתנדבים "שייכנסו תחת האלונקה" (אלו, במשתמע, שאינם מתחת לאלונקה בימים של שגרה ושל חירום).

מתוך הוויכוחים נשכח כמדומני הדבר העיקרי. הדבר העיקרי איננו השאלה מי יעסיק את הילדים וכמה ימים יתווספו במהלך חודש יולי, אלא ה"חזית" העכשווית, שבה, לא במפתיע, נמצאים המורים כבר כעת. לא מדובר בחזית המלחמה בלבנון, בעזה או במקומות אחרים (על אף שגם שם יש מורים רבים, אולי מעבר למגזרים אחרים), אלא בחזית ההתמודדות עם הקושי ועם האתגרים שחווים כעת ילדי ישראל, תלמידי ותלמידות בתי הספר. במשך שישה שבועות (ובמקומות מסוימים ובמינונים משתנים, למעשה שנתיים וחצי) עברו הילדים, כמו גם המבוגרים, חוויות לא פשוטות: טילים מתפוצצים, פינוי, ירידות באישון לילה למקלטים, ריצות באמצע היום לחניון סמוך ועוד ועוד.

הילדים הללו מגיעים עכשיו שוב בחזרה למסגרת של לימודים, כאשר אין מספיק דיון מערכתי על מה יקרה בבית הספר. הרי "מישהו" צריך לקבל את פניהם. "מישהו" צריך לבחון את מצבם. "מישהו" צריך להיות ערני, האם הם נפגעו, והאם מצבם הנפשי מחייב התערבות מעבר לתוכנית הלימודים. "מישהו" צריך להתמודד עם אתגרים חינוכיים, כדוגמת הצורך בהתנתקות מחיבור ממושך למסכים. ו"מישהו" צריך, כמובן, לסמן את הדרך להמשך התקדמות ולמידה. ה"מישהו" הזה הם המורים, שיקבלו את התלמידים בכיתה. זו ועוד, המורים הם גם אלו שיתווכו לתלמידים את מה שקרה. הם אלו שיענו לשאלות קשות, כמו מדוע קורה מה שקורה; האם מדינת ישראל חזקה מספיק ויכולה להתמודד; איפה זה שם אותנו כמדינה ואיפה זה שם אותנו כעם; איך אנחנו מסבירים, לצד ההתגייסות החשובה ושיתוף הפעולה החריג כל כך לטובה עם ארצות הברית, את התגובות העוינות מצד מדינות שלכאורה צריכות היו לתמוך במאמץ המלחמתי שלנו של ארצות הברית. הילדים לגמרי "שם", זה מעסיק אותם לא פחות ממה שזה מעסיק את המבוגרים, כי גם הם מרגישים שאלה שאלות קיומיות. למורים יש שליחות חינוכית, רגשית וערכית, שיש בה הצלת נפשות אישית, חברתית ולאומית.

מדוע רק המורים "זוכים" לצרות עין?

המורים שיאלצו להתמודד עם אתגרים אלו, עומדים בחזית. הם צריכים לקבל כל עידוד וכל הערכה אפשרית. קשה לקבל את צרות העין ביחס למורים במהלך ימי המלחמה, יחס שלא זכו לו מגזרים אחרים שעבדו גם הם מרחוק ועל כן, מטבע הדברים, לא תמיד בצורה מלאה ומיטבית. אבל כולם, כולל המורים, עשו את המירב במצב שהוא רחוק מאוד מלהיות אופטימלי. מי שדורש מהמורים לפצות על הימים בהם עבדו "רק" מרחוק, בדרך כלל לא דורש זאת מעובדי המגזר הציבורי, משופטים, מעובדים סוציאליים ועוד שעבדו גם הם מרחוק. בטוחני שרבים מהם עבדו במסירות רבה, אך לא בצורה שווה לעבודה "שגרתית". וכך גם המורים: במקום לעזוב את התלמידים לנפשם ולהתראות בסוף המלחמה, המורים התמודדו ככל יכולתם – בזום, בשיחות טלפון ובישיבות ממושכות – עם המצב, בניסיון לתת מענה בתנאים הקיימים. עתה, לאחר ״עזרה ראשונה", הגיע הזמן לבוא ולהתמודד עם השאלות הגדולות. זוהי השליחות – בתפקיד ההוראה בכלל, ובימים אלו בפרט.

ההתכתשות (בפרט עם היא מלווה באצבע מאשימה) בשאלת "כן חופש" – "לא חופש", "כן ימים ביולי" – "לא ימים ביולי" מסיטה מתשומת הלב את העיקר. והעיקר הוא כיצד אנחנו כעת מתמודדים עם האתגר ונותנים לו מענה חינוכי, רגשי וערכי.

"לא נהגו כבוד זה בזה", המסורת על תלמידי ר' עקיבא שמתו בימי ספירת העומר (יבמות סב ע"ב), היא גם לקח עבורנו: כבוד איננו רק אקט סמלי, אלא גישה מהותית. הבנה והכרה בערך האדם הפרטי והקבוצה שעומדת לנגד עינינו. קל וחומר כאשר מדובר במורים, החיים את השליחות יום יום חודש חודש.

זו הזדמנות לומר לצעירים ואולי גם למבוגרים, לכל אלו שמבינים את גודל השעה: עלינו להבין כי עומד בפנינו אתגר, ניצבת בפנינו משימה, יש לנו שליחות. ואם הרוחות שמסביב מוציאות לנו מעט את הרוח מהמפרשים, עלינו לזכור: השליחות היא מעל לכל התכתשות.

המאמר המלא התפרסם באתר בשבע