הרמן יחזקאל כהן, הפילוסוף היהודי-גרמני (1918-1842) הציג פרשנות ביקורתית לשיטתו הפילוסופית של עמנואל קאנט, אשר הובילה אותו לפיתוח שיטה פילוסופית עצמאית שנודעה כאסכולה הנאו-קאנטיאנית המרבורגית. בשנות חייו האחרונות, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות, גילה כהן את מקומה של הדת בתוך השיטה הפילוסופית האידאליסטית שלו. בעוד שהאתיקה הפילוסופית מאופיינת בכלליותה ובתביעתה המוחלטת המוצבת בפני כל אדם באופן זהה, הדת גילתה את קלסתר פניו של היחיד. המוסר המוחלט מתייחס אל האדם כאל נציגה של האנושות. התביעה המוסרית המוחלטת לא לשאת פנים לאיש, אינה מאפשרת התייחסות ייחודית לפרטיותם של האנשים הנוכחים מולנו. כל התייחסות כזו נשפטת כהפליה בלתי-מוסרית. "דת התבונה", לעומתה, משהה את מבטה על פני המושגים היחסיים של האדם וצומחת מהכרתו של האדם במוגבלותו. מתוך הכרה ענוותנית זו מתייחס האדם לזולתו ולעצמו באהבה הרגישה לחסרונות בני אנוש. האהבה ממתנת את הדרישה המוסרית המוחלטת ומגלה את הרע מתוך סבלו. בכך "דת התבונה" החזירה לאתיקה את אנושיותה והפכה אותה למעשית.
מאידך, האהבה לפי טיבה המעדיף עלולה ליפול אל השרירותיות ואל ההפליה העיוורת. אחדות התודעה משמשת כתריס בפני נפילה זו. "דת התבונה" מכשירה את האדם, מתוך כיליון הנפש שלו אל אלוהים, לאחד בקרבו את כול כוחות נפשו ועל ידי כך לטהר את האהבה מחושניותה המתפעלת. ספר זה מברר את מהלך מחשבתו השיטתי של כהן, מהנחות היסוד שלו ועד לגילוי היבט אחד של היחיד, המתמצה ברע (ה"אתה"). הוא מצביע על חשיבותה של האהבה כגורם בתוך האתיקה ומבהיר את אפשרות כינונה רק מתוך קורלציה בין האדם לבין אלוהים.
כרבע מאזרחי מדינת ישראל אינם יהודים. מחקר מדיניות זה בוחן את שאלת מעמדם מנקודת מבט הלכתית. האם על פי מקורות ההלכה אפשר להעניק להם שוויון זכויות מלא כמתחייב במדינה דמוקרטית? מהו מקומה של הזהות הלאומית הייחודית של בני המיעוטים במדינה יהודית? המחקר מאתר בספרות ההלכה הקלסית שתי גישות להגדרת מעמד הנכרי הגָר בקרב ישראל (המכונה "גר תושב"). גישה אחת מתנה את מתן הזכויות לנכרי בכך שיסכים לקבל עליו היטמעות חלקית בעם ישראל, שמשמעותה ויתור ממשי על זהותו הלאומית הייחודית; גישה שנייה מאפשרת לו לשמר את זהותו הלאומית אך אינה ממסדת את מעמדו בחוק. השינויים בנורמות הבין-לאומיות והקמת מדינת ישראל הציבו לפני חכמי ההלכה בדורנו אתגר חדש הקורא להם לבחון את ההיתכנות ההלכתית של מתן שוויון זכויות אזרחיות מלא לבני מיעוטים בלא שיוותרו על זהותם הלאומית הנפרדת.
המחקר מתאר שישה מודלים הלכתיים שנוקטים חכמי ההלכה בדורנו שנדרשו לאתגר זה. כולם הטמיעו בדרכים שונות את הנורמות הבין-לאומיות התובעות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה בתוך ההלכה. מהלך זה דרש איזון בין הענקת זכויות אזרח מלאות למיעוטים במדינת ישראל לבין שמירה על זהותה היהודית.
בספר התורה והטבע בכתבי הרמב"ם מנתח המחבר הקבלות, המופיעות במורה הנבוכים, בין הטבע לבין התורה, שניתן לכנותן במונחים: 'תכליתיות', 'ערמה' ו'כלליות', ומראה כיצד התורה, כחוקה מדינית, מחקה את הטבע וממשיכה את עקרונות פעולתו בקיום האנושי. התכליתיות בטבע מתבטאת באילוצי עולם החומר המחייבים שימוש באמצעים כדי להשיג תכליות, ואילו הערמה והכלליות מאפיינים את מגבלותיהם של אמצעים אלו. התורה, בהיותה פועלת בעולם החומרי, חייבת לאמץ עקרונות אלו. סיפור התגלות ה' למשה בנקרת הצור משמש, לפי הרמב"ם, יסוד להקבלה זו. הכרתו המדעית של משה את הטבע (פיזיקה וביולוגיה) מתורגמת לדרכי הנהגת בני האדם (פוליטיקה). ניתוח סיפור זה מצביע על כך ששלושת העקרונות - התכליתיות, הערמה והכלליות - מקבילים לשלוש עשרה מידות הרחמים שנתגלו למשה, ואשר בא ירמיהו והעמידן על שלוש: חסד, צדקה ומשפט. הספר מראה כיצד עומדים עקרונות אלו גם בבסיסן של תרי"ג המצוות, ומשתקפים במבנה ספרו ההלכתי של הרמב"ם, משנה תורה.
ספר זה בוחן את היחס בין המושג "כבוד האדם" במסורת ההומניסטית לבין המושג "צלם אלוהים" בתפיסה המקראית על השתמעויותיהם השונות בהקשר לערכי השוויון והחירות. ישנה נטייה לטשטש את ההבחנות בין כבוד האדם לצלם אלוהים, מתוך מגמה ראויה של מציאת המכנה המשותף בין הקבוצות החברתיות השונות הדרות יחדיו במדינת ישראל.
מגמה זו משתקפת בין השאר בהסתפקות במונח "צלם" כדי לתאר את כבוד האדם או בשימוש ביציר הכלאיים הלשוני "צלם אנוש". השפעות השיח הדתי על כבוד האדם ניכרות גם בשימוש במונחים כמו "קדושת החיים" או "נברא" כדי להבהיר את משמעותו. אבל ישנה גם השפעה ברורה של השיח הליברלי על אופן הבנת "צלם אלוהים". אין ספק בכך שהעשרת הרעיון של צלם אלוהים במשמעויות נוספות התאפשרה רק הודות להתפתחות ההבנה במושג כבוד האדם בעולם המערבי. עקרונות של שוויון וחירות שהובהרו וחודדו בעולם המערבי אפשרו למעוניינים בכך לחשוף יסודות דומים הנובעים מהתפיסה המקראית של צלם אלוהים.
בכל זאת, ההבדל בין מבני העומק של שני המושגים בסיסי כל כך, שקשה לראות כיצד לא נובעות מהם הבנות שונות בנוגע לערכי השוויון והחירות. כיצד נגזרים ערכי השוויון והחירות מ"כבוד האדם" ו"מצלם אלוהים"? האם יש הבדל באופן הבנת השוויון והחירות אם הם נגזרים מ"כבוד האדם" או אם הם נגזרים מ"צלם אלוהים"? האם הבדלי התפיסה בין כבוד האדם לצלם אלוהים יכולים להעשיר את עולמנו המוסרי באשר להבנת השוויון והחירות ולאופני החלתם? האם מאמץ לעמוד על הבדלי היסוד בין שני המושגים יכול להפרות את המחשבה, לתרום להעמקת הצד המשותף ביניהם, או שהוא עלול להוביל לקיטוב יתר בתוך החברה הישראלית?
ד"ר אליעזר חדד הוא מרצה בכיר בחוג למחשבת ישראל ומרכז התואר השני בתנ"ך במכללת הרצוג ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. תחומי התמחותו הם הפילוסופיה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה בדגש על היחס בין אתיקה להלכה.
הרמן יחזקאל כהן, הפילוסוף היהודי-גרמני (1918-1842) הציג פרשנות ביקורתית לשיטתו הפילוסופית של עמנואל קאנט, אשר הובילה אותו לפיתוח שיטה פילוסופית עצמאית שנודעה כאסכולה הנאו-קאנטיאנית המרבורגית. בשנות חייו האחרונות, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות, גילה כהן את מקומה של הדת בתוך השיטה הפילוסופית האידאליסטית שלו. בעוד שהאתיקה הפילוסופית מאופיינת בכלליותה ובתביעתה המוחלטת המוצבת בפני כל אדם באופן זהה, הדת גילתה את קלסתר פניו של היחיד. המוסר המוחלט מתייחס אל האדם כאל נציגה של האנושות. התביעה המוסרית המוחלטת לא לשאת פנים לאיש, אינה מאפשרת התייחסות ייחודית לפרטיותם של האנשים הנוכחים מולנו. כל התייחסות כזו נשפטת כהפליה בלתי-מוסרית. "דת התבונה", לעומתה, משהה את מבטה על פני המושגים היחסיים של האדם וצומחת מהכרתו של האדם במוגבלותו. מתוך הכרה ענוותנית זו מתייחס האדם לזולתו ולעצמו באהבה הרגישה לחסרונות בני אנוש. האהבה ממתנת את הדרישה המוסרית המוחלטת ומגלה את הרע מתוך סבלו. בכך "דת התבונה" החזירה לאתיקה את אנושיותה והפכה אותה למעשית. ; מאידך, האהבה לפי טיבה המעדיף עלולה ליפול אל השרירותיות ואל ההפליה העיוורת. אחדות התודעה משמשת כתריס בפני נפילה זו. "דת התבונה" מכשירה את האדם, מתוך כיליון הנפש שלו אל אלוהים, לאחד בקרבו את כול כוחות נפשו ועל ידי כך לטהר את האהבה מחושניותה המתפעלת. ספר זה מברר את מהלך מחשבתו השיטתי של כהן, מהנחות היסוד שלו ועד לגילוי היבט אחד של היחיד, המתמצה
הרמן יחזקאל כהן, הפילוסוף היהודי-גרמני (1918-1842) הציג פרשנות ביקורתית לשיטתו הפילוסופית של עמנואל קאנט, אשר הובילה אותו לפיתוח שיטה פילוסופית עצמאית שנודעה כאסכולה הנאו-קאנטיאנית המרבורגית. בשנות חייו האחרונות, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות, גילה כהן את מקומה של הדת בתוך השיטה הפילוסופית האידאליסטית שלו. בעוד שהאתיקה הפילוסופית מאופיינת בכלליותה ובתביעתה המוחלטת המוצבת בפני כל אדם באופן זהה, הדת גילתה את קלסתר פניו של היחיד. המוסר המוחלט מתייחס אל האדם כאל נציגה של האנושות. התביעה המוסרית המוחלטת לא לשאת פנים לאיש, אינה מאפשרת התייחסות ייחודית לפרטיותם של האנשים הנוכחים מולנו. כל התייחסות כזו נשפטת כהפליה בלתי-מוסרית. "דת התבונה", לעומתה, משהה את מבטה על פני המושגים היחסיים של האדם וצומחת מהכרתו של האדם במוגבלותו. מתוך הכרה ענוותנית זו מתייחס האדם לזולתו ולעצמו באהבה הרגישה לחסרונות בני אנוש. האהבה ממתנת את הדרישה המוסרית המוחלטת ומגלה את הרע מתוך סבלו. בכך "דת התבונה" החזירה לאתיקה את אנושיותה והפכה אותה למעשית. ; מאידך, האהבה לפי טיבה המעדיף עלולה ליפול אל השרירותיות ואל ההפליה העיוורת. אחדות התודעה משמשת כתריס בפני נפילה זו. "דת התבונה" מכשירה את האדם, מתוך כיליון הנפש שלו אל אלוהים, לאחד בקרבו את כול כוחות נפשו ועל ידי כך לטהר את האהבה מחושניותה המתפעלת. ספר זה מברר את מהלך מחשבתו השיטתי של כהן, מהנחות היסוד שלו ועד לגילוי היבט אחד של היחיד, המתמצה
"השינויים שהתחוללו במרוצת השנים בהשתלבותן של נשים בבתי הדין הרבניים קשורים ביציאתן מן המרחב הביתי ובכניסתן לשלושה מרחבים ציבוריים: השוק, בית הכנסת ובית המדרש. לאחר שהן החלו להשתתף בפרנסת הבית, השתנה מעמדן כבעלות דין. ייסוד בית כנסת של נשים חייב את הכשרת עדותן אף בדיני ממונות ונזיקין. בתי המדרש לנשים שנפתחו בדורנו הביאו לכניסתן לבית הדין כטוענות רבניות, ועתה מוטלת לפתחנו שאלת הדיינות. למרות שינויים אלו, כאשר בוחנים את המצב הנוהג היום במדינת ישראל מתברר כי השתתפותן של נשים בהליך המשפטי בבתי הדין הרבניים נמוכה ביותר ... המחקר שלפנינו סוקר את הדרכים שמצאו פוסקי הלכה בעבר ובהווה להרחבת השתתפותן של נשים בהליך המשפטי, מראה את המתאם שיש בין השינויים ההלכתיים שנעשו לשינויים למעשה במעמדן של נשים ובוחן את האפשרויות ההלכתיות הקיימות להמשיך בהרחבת השתתפותן בבתי הדין הרבניים בימינו כבעלות דין, עדות ודיינות".
"השינויים שהתחוללו במרוצת השנים בהשתלבותן של נשים בבתי הדין הרבניים קשורים ביציאתן מן המרחב הביתי ובכניסתן לשלושה מרחבים ציבוריים: השוק, בית הכנסת ובית המדרש. לאחר שהן החלו להשתתף בפרנסת הבית, השתנה מעמדן כבעלות דין. ייסוד בית כנסת של נשים חייב את הכשרת עדותן אף בדיני ממונות ונזיקין. בתי המדרש לנשים שנפתחו בדורנו הביאו לכניסתן לבית הדין כטוענות רבניות, ועתה מוטלת לפתחנו שאלת הדיינות. למרות שינויים אלו, כאשר בוחנים את המצב הנוהג היום במדינת ישראל מתברר כי השתתפותן של נשים בהליך המשפטי בבתי הדין הרבניים נמוכה ביותר ... המחקר שלפנינו סוקר את הדרכים שמצאו פוסקי הלכה בעבר ובהווה להרחבת השתתפותן של נשים בהליך המשפטי, מראה את המתאם שיש בין השינויים ההלכתיים שנעשו לשינויים למעשה במעמדן של נשים ובוחן את האפשרויות ההלכתיות הקיימות להמשיך בהרחבת השתתפותן בבתי הדין הרבניים בימינו כבעלות דין, עדות ודיינות".
