הלל, הנקרא בתואר הכבוד "זקן" בשל היותו חבר במועצת הזקנים ונשיא הסנהדרין, היה ללא ספק אחת הדמויות המגוונות והמשפיעות ביותר בזמן הבית השני. במוצאו היה הלל בבלי[1]. הוא עלה לארץ ישראל כדי ללמוד תורה, וכפי הנראה חזר לבבל ושב ועלה שנית לארץ ישראל. משפחתו של הלל היתה מיוחסת, אם כי לא באופן ישיר, למשפחת המלוכה מבית דוד[2], ובמשך הדורות, כאשר בניו ובני בניו היו במובן מסוים למשפחה המושלת בעם ישראל, הוסיף הדבר למעמדם המיוחד וסייע לראותם כמייצגי המלכות היהודית, אף בימים של שיעבוד.
עם זאת, הלל עצמו, הגיע לארץ ישראל לא כדמות מלכותית, אלא כאדם חסר כול. אמנם, היה לו אח בבבל, שהיה עשיר מופלג[3], אך הלל לא רצה ליהנות מרכוש זה והעדיף לחיות חיי עוני בארץ ישראל. הלל נאלץ להתפרנס מן המלאכה הפשוטה ביותר של חטיבת עצים[4], בין השאר משום שיכול היה לעסוק בה רק מחצית היום, ולשייר את חלקו השני של היום ללימוד תורה. יתר על כן, בתי המדרש של אותם זמנים היו מוסדות סגורים למחצה, שגבו דמי כניסה (בין השאר מתוך כוונה למנוע כניסת אנשים שאינם רציניים לבית המדרש), ומהכנסתו הזעומה בין כה וכה, הוצרך הלל להפריש חלק ניכר כדי לשלם לשומר בית המדרש.
הלל קיבל ללא ספק את ראשית תורתו בבבל, ונחשב כבר שם לתלמיד חכם. בבואו לארץ ישראל קיבל תורה מפי שני חכמי הדור: שמעיה ואבטליון. נראה שהם עצמם הכירו בגדולתו, אך ספק אם גם אחרים באותה תקופה הכירו בכך. עלייתו לגדולה ופירסומו, באו בבת אחת, והיו תוצאה של מקרה נדיר שבו ערב פסח חל בשבת. היתה זו סיטואציה חדשה, שלא היה לה באותה עת פתרון ידוע בהלכה ושגם חכמי הדור לא יכלו להכריע בבעיות הנובעות מן הצירוף המיוחד הזה. משהתברר שהאיש היחיד שהיו בידו הידיעה והיכולת לפסוק הלכה בעניין זה - היה הלל, נעשתה מחווה מיוחדת במינה, וראשי הסנהדרין של אותה תקופה, משפחת בני בתירא, ויתרו על תפקידם ומינו אותו לנשיא הסנהדרין במקומם[5]. בני בתירה נמנים משום כך בין שלשה אישים בהיסטוריה היהודית[6], שהיו ענווי עולם אמיתיים, אישים שויתרו על מעמדם הגבוה לטובת מי שנראה להם גדול מהם וראוי למלא את תפקידם.
עם זאת, עלייתו של הלל למעמד הרשמי של ראש הסנהדרין לא היתה אלא קביעה פורמלית, למה שכבר היה מכוח אישיותו - הגדול והבולט בין חכמי הדור. אמנם דבר זה אינו מפורש. שכן ידיעותינו על מעמדו של הלל ועל תורתו שלפני מינויו לראשות הסנהדרין, כמו גם ידיעותינו על חכמים אחרים באותם דורות הן מועטות ביותר. בדורות ההם עדיין היתה שאיפה עקרונית להגיע לאחידות דעות בבית המדרש. ומשום כך, ההכרעות הן כמעט כולן אנונימיות - פסקי הדין של חכמי ישראל, והמחלוקות, כמו גם האישיות המיוחדת של החכמים השונים, מתבטלות אל מול הקונסנזוס של הכלל הגדול.
עם זאת, מן המעט שאנו יודעים על חכמי אותם דורות ותורתם, נראה כי הלל עצמו היה מייסדו, ועל כל פנים מפתחו, של כיוון חדש בדרך הלימוד. הלל היה זה שפיתח את כללי מדרש ההלכה ואף השתמש בהם בצורה עקרונית ועקבית כדי לברר ולפתור בעיות בהלכה. אמנם, היה קיים מדרש הלכה גם לפני הלל, אך לא היה זה מדרש שיטתי וכללי. הלל היה הראשון שניסח כללים למדרש ההלכה, שלמרות חילוקי הדעות במשך הדורות ביחס להגדרתם ותוקפם - הם בעיקרם כללי מדרש ההלכה כפי שאנו מכירים היום. "שבע המידות", שדרש הלל לפני בני בתירה[7], הן הבסיס לשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן כפי שנסחן מאוחר יותר רבי ישמעאל[8].
אולם יותר מאשר ביצירתה והגדרתה של תפיסה חדשה בלימוד התורה, ניכר רושמו של הלל בכך שהביא בדרכים שונות לשינויים מרחיקי לכת בחיים הציבוריים של עם ישראל. דומה, כי המעמד המיוחד שזכו לו צאצאיו של הלל הזקן, כנשיאי ישראל למעלה מארבע מאות שנה, (כאחת השושלות הארוכות ביותר, לא רק בהיסטוריה היהודית), נבע מן המעמד המיוחד שיצר הלל עבור משרת נשיא הסנהדרין.
תקופתו של הלל, שהיתה מקבילה ברובה לתקופתו של הורדוס, לא היתה קלה מבחינת ההשתלבות בחיי הציבור וההשפעה עליו. בו בזמן שהמלך הפסיק לבטא בשלמות את הרצון היהודי והפך בהדרגה לכעין שליט זר, נסבל פחות או יותר, ובו בזמן שהכהן הגדול הפך לפונקציונר דתי בלבד, הצליח הלל ליצור עבור נשיא הסנהדרין עמדה ציבורית מיוחדת שנחשבה כמעמד הבכיר בעם ישראל. ניתן לומר שהיתה זו מעין חזרה אל התפקיד והמעמד של משה רבנו, כאשר המנהיג התורני הוא גם מנהיגו העליון של העם, כמעט לכל עניין. (וכמוהו רק לרבן יוחנן בן זכאי, תלמידו המובהק וממשיך דרכו[9], ולרבי עקיבא) אותה אריכות ימים מופלגת כשל משה רבינו - מאה ועשרים שנה[10]. אריכות ימים המעידה על היקף פעולתם של אישים אלה, שכל אחד מהם, בעולמו ובתקופתו, הוא עמוד התווך של בניין העולם היהודי, שדרכם עוברת המסורת היהודית ומקבלת דמות חדשה שיש לה משמעות לא רק לשעתה, אלא גם לדורות. בכך נעשה הלל עצמו לדמות כה מרכזית עד שגם בניו ובני בניו שמילאו את מקומו, (ושאחדים מהם היו גדולי עולם בזכות עצמם), ינקו את כוחם המיוחד מהיותם צאצאיו של הלל הזקן.
הלל היה מפורסם ביחסו אל האדם, באוהב האדם יותר מזה, בתפיסת היחידיות של ה"אני" של כל אדם ובהתחשבותו בכל אדם כהוויה בפני עצמה. ביטוי לכך הוא נסיונו המעניין, לנסח את התורה כולה על רגל אחת : "דעלך סני, לחברך לא תעביד[11]" (מה שעליך שנוא, אל תעשה לחברך). הניסוח בדרך השלילה של הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - מבטא, ודווקא בצורה זו, את התפיסה שלכל אדם יש מידה לעצמו ואל לו לאדם למדוד את האחר בקנה המידה בו הוא מודד את עצמו. לכן, ידע הלל כיצד לשוחח עם כל אדם, ואף עם גרים שבאים לפניו, בדרך המיוחדת ובהתאם לתכונות ולמגבלות של כל אדם.
חכמים דרשו את הכתוב : "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח) - אפילו סוס לרכב עליו, אפילו עבד לרוץ לפניו[12]. ומסופר על הלל שלא רק דאג כך לעני אחד, שהיה מגדולי היחס, וסיפק לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא, שפעם, כשלא מצא עבד לרוץ לפניו, אף מילא בעצמו את מקומו של העבד - לרוץ לפני אותו עני ולהכריז שפלוני עומד לעבור ברחוב. ספור זה מבטא יותר מענוונותו של הלל את הבנתו, שעבור אדם אחד, הכבוד שחולקים לו חיוני כשם שחיוני אוכל נפש לאחר. הלל, שבעצמו יכול היה להסתפק בפרוטות כאשר היה צריך לפרנס את עצמו וללמוד תורה, יכול להבין שאדם אחר נמדד בקנה מידה אחר. הלל, שהוא עניו עד כדי כך ששום אדם אינו יכול להוציא אותו משלוותו[13], יודע שאדם אחר זקוק לשלום נפשו ולמען בריאותו הרוחנית, שיהיה עבד רץ לפניו ומכריז שפלוני הגדול עובר עכשיו ברחוב.
תפיסתו של הלל את היחוד האנושי של כל אדם כהוויה לעצמה משתקפת גם בשיטתו בהלכה, ובמידה רבה, גם בשיטתם של חכמי בית הלל, מאוחר יותר. אין הדבר מתבטא בהכרח בתפיסה הילכתית מוגדרת, אלא ביכולת להתגמש לפי בעיות מיוחדות, בכוח שלא לראות רק את כללי האמת המובהקים, אלא גם את היוצאים מן הכלל : את העיוותים והשינויים המובהקים, אלא גם את היוצאים מן הכלל: את העיוותים והשינויים הנוצרים בכל עת, את הזרויות של אנשים מיוחדים - ולהתמודד איתם.
רבות מסופר על ענוותנותו וסבלנותו היתירה של הלל[14]. ויחד עם זאת, יש בדבריו ובנוהגיו גם מידה של הומור. חלק מסבלנותו היתרה של הלל נבע מכך שיכול היה לראות את המציאות שלא ברצינות כבדה כל כך, שיכול היה לראות בתוך דברים ובתוך אנשים גם את הצד המגוחך או החביב שבהם. האיש שבא אל הלל בשעה הפחות נוחה, במטרה להרגיזו כדי לזכות בהתערבות, לא רק שלא הצליח להוציא את הלל משלוות רוחו, אלא אף קיבל סדרה של תשובות מבודחות על שאלותיו. למרות עוקצניותן של תשובות אלה הן אינן סוטות מן האמת ומביעות רעיון מעניין : אנשים אינם נוצרים מעיקרם שונים זה מזה אלא משתנים לפי התנאים והנסיבות של חייהם. יתר על כן, מה שאותו אדם אינו יודע, הוא שקיפותם של אנשים לגבי הלל. הלל ידע ללא ספק שאותו ארם בא במטרה להוציא אותו משלוותו. ואחד הדברים שהלל עושה במודע, הוא דווקא לגרום לאותו אדם שיאבד את סכום ההתערבות. צדקתו וענוותנותו של הלל אינם נובעים איפוא מתוך תמימות דעת פשוטה בלבד, אלא מלווים בידיעה בהירה ולעיתים גם בבדיחות הדעת.
מאמריו המרובים של הלל בפרקי אבות[15], שנעשו, כל אחד בתחום אחר, לאבני יסוד בתפיסת היהדות, מבטאים בצירופם את המורכבות של אישיותו והשקפת עולמו: מצד אחד, דבקותו הפשוטה במצוות (המתבטאת גם בסיפורים על הלל במקדש[16]). ומצד אחר, את רוחב ראייתו הכוללת עולם שלם, שבו נושאים נמדדים לפי סופם ושבו ההשתנות שבדברים היא חלק מן המציאות שלהם. הוא רואה את אחרית הדברים, את השכר ואת העונש, הוא רואה למה שאיפות מסוימות עשויות להביא, מה הם הסייגים ומה הן ההגדרות. כל אלה מהווים חלקים בתפיסת עולם שלמה, של אדם שאינו צריך לבטא את הדברים תמיד, בחריפות ובמפורש, משום שהם קיימים ברקע, בתוך המציאות שהיא גם מציאות חייו.
חייו של הלל היו רצופים מעברים חדים: הוא בא ממשפחת נשיאים מבבל, עבר לארץ ישראל וחי בה כאביון וסיים בה את חייו כראש ומנהיג ישראל. מעברים אלה ממעמד למעמד, ממקום למקום, מעולם אחד לחברו - יצרו אצל הלל גישה מורכבת אל המציאות: מצד אחד משתמש הלל בלשון גבוהה ביותר, ומצד אחר, במשלים עממיים, בסיפורים מן החיים ובתאורים מתוך המציאות הקרובה. מצד אחד, יצר הלל אריסטורקרטיה חדשה, בכך שהוא קובע ומבסס את מעמדם של חכמי התורה. ומצד שני, הלל הוא שעשה את הנסיונות הראשונים לפרוץ את כתלי בית המדרש, לעשותו עממי יותר ופתוח יותר. הוא האיש שביטל את שכר הלימוד בבתי המדרש ופתח את התורה לבני עניים, שלדעתו - מהם תצא תורה[17]. יצירתה של אצולה ופתיחתה לכל, דבקות אקסטטית ויכולת לשוחח עם הכל - אלה הם מן הדברים המרכיבים את דמותו של הלל הזקן.
[2] כתובות סב, ב. ירושלמי תענית פ"ד ה"ב. ובכלאים פ"ט ה"ג מפורש שלא היה מן הבנים הזכרים מבית דוד.
[3] סוטה כא, א.
[4] יומא לה, ב. ושהיה חוטב עצים בפה"מ לרמב"ם אבות פ"ב מ"ה.
[5] פסחים סו, א .ירושלמי שם פ"ו ה"א.
[6] ב"מ פה, א, והם : רבן שמעון בן גמליאל, בני בתירה ויונתן בן שאול. ובירושלמי פסחים פ"ו ה"א : ר' אלעזר בן עזריה במקום רשב"ג.
[7] תוספתא פסחים פ"ז הי"א. שבע המדות הן : קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד ומשני כתובים. כלל ופרט, פרט וכלל, כיוצא בו ממקום אחד. (כנראה מדת "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל"), ודבר הלמד מעיניינו. [8] מבוא לתו"כ. [9] סוכה כח, א. [10] ספר דברים פסקא שנ"ז. [11] שבת לא,א : "שוב מעשה בנכרי אחר שבא לפני שמאי, אמר לו : גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.
[12] כתובות סז, ב.
[13] שבת ל, ב, וכך מסופר שם: "מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך יקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם : אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הללו נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. -אמר לו: בני, מה אתה מבקש? - אמר לו: שאלה יש לי לשאול. -אמר לו: שאל בני, שאל , -מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? -אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין בצעי המים. -אמר לו: שאלות רבות יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, -אמר לו : כל שאלות שיש לך לשאול - שאל. -אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? -אמר לו: הן. -אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל. -אמר לו: בני, מפני מה? -אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. -אמר לו : הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זח - והלל לא יקפיד.
[14] שבת ל,ב כתובות פז,ב. ביצה כ, א (וברש"י). שבת יז, א (וברש"י). סוטה מח, ב. ויק"ר פא, ה. ועוד.
[15] פרקי אבות פ"א מי"ב-יד. מב מ"ד-ז.]
16 סוכה נג, א: אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כך: אם אני כאן - הכל כאן, ואם אני איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי - אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
[17] נדרים פא, א (לא בשם הלל).
doc. no =0021029"