הכל תלוי במזל, ואפילו - פיטנים ופיוטיהם.
הרבה משוררים ופייטנים עמדו לישראל מימי יוסי בן יוסי ורבי אלעזר הקליר ועד האחרון שבחשובי המשוררים הספרדים, רבי ישראל נג'רה - ומכל אלה דומה, שאף פיוטו של אחד מהם לא זכה להגיע למדרגתו של פיוט ה"אקדמות" מיסודו של רבי נהוראי[1] הרב רבי מאיר בן יצחק ש"ץ. יותר מאלף שנים כבר עברו משהתחילו הפיוטים לתפוש מקום חשוב ומיוחד בתוך תפילותינו בבתי-הכנסיות אלה "הפיוטים שנהגו החזנים לאמור ולהכניס אותם בכלל הברכה, כגון מגן ומחיה ויוצר" ושהוכנסו לתוך ה"סדורים" ו"המחזורים" השונים, לתוך ה"קרובות", הזמירות, הסליחות, הקינות וההושענות. הפיוטים האלה התחלקו במשך הזמן לסוגים שונים: ליוצר, לאופן, לזולת, למאורה, לאהבה, לגאולה וכדומה, - שקבעו להם כל אחד מקום מיוחד בתוך התפילה המקובלת. היוצר הוכנס לברכה ראשונה של קריאת-שמע; האופן נשלב בתוך ה"קדושה"; הזולת נספח לברכת "אמת ויציב" סמוך למאמר "אין אלהים זולתך"; המאורה היא חתימת ברכת "יוצר אור"; האהבה נטפלה לברכה שניה ועל קריאת-שמע והגאולה נסמכה לתפילת שמונה-עשרה לפני חתימת ברכת "גאל ישראל", אבל גם אחד מכל סוגי הפיוטים האלה לא זכה לתפוש מקום בעת קריאת-התורה, מלבד פיוט ה"אקדמות".
אבי-המנהגים הרב יעקב בר' משה הלוי (המהרי"ל) שחי במאה השניה לאלף הנוכחי ושהיה רב במגנצא ובורמיזה[2], אלו שתי הערים, שהיו שנים רבות מרכזי-התורה וההוראה בכל מדינת אשכנז ושגם הרב רבי מאיר ש"ץ, בעל ה"אקדמות" שכן כבוד בתוכן, מעיד, כי "אומרים בשבועות הדברה אקדמות מלין אחר סיום פסוק ראשון דקריאת התורה שהוא בחדש השלישי"[3], זאת אומרה. כי מפסיקים באמצע הקריאה, בין פסוק ראשון לשני ובין ברכה ראשונה לשניה, בכדי לומר את ה"אקדמות". וגם הרב דוד בר' שמואל הלוי (בעל הט"ז), שחי כמאתיים שנה אחרי מהר"יל ושהיה רב בערים ובקהילות גדולות במדינות ווהלין ופולין, מספר "מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק ראשון ואח"כ מתחילים אקדמיות מלין"[4]. על המנהג הזה היו מערערים ביחוד באיטליה, והרב רבי אפרים כ"ץ (זקנו של ה"חכם צבי") מספר בספרו "שער אפרים" (או"ח, שאלה י') ש"שאלוהו ודרשהו חכמי ק"ק ורניציאה העיר רבתי בדעות, שרתי בתבונות" על-אודות "דברי ויבחן אשר בשעריהם בענין הפיוט אקדמות שנוהגים האשכנזים לאמרו בחג השבועות בשעת קריאת-התורה אחר פסוק ראשון של בחדש השלישי וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא - אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים", והוא מאריך לבאר, שמנהג זה הוא קבלה "מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על ספר הישר הלא המה הרב מהר"י מולין בספרו שהיה גדול בדורו וכל מנהגי האשכנזים נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק שנהגו לומר אקדמות אחר פסוק ראשון וגם הרב מהר"א טירנא בספרו המנהגים אשר אנו נוהגים אחריו כתב גם כן בנזכר ואחריהם הגדול בדורו הרב מהר"מ יפה בעל הלבושים אשר היה מחכמי פולנייא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק", לפיכך הוא מסיק ש"יפה צפרנן של ראשונים" וכי "מנהג זה יש לו עיקר ונעשה כדת וכהלכה"; גם הרב רבי שמשון מורפורגו מעיר שנקונה מספר בספרו שו"ת "שמש צדקה" (או"ח סי' י"א), כי זוכר הוא "שכשנשאל הגאון המפורסם מהרי"ב ז"ל מיחידי בית הכנסת אחד שבק"ק קאסלי זה יותר מעשרים שנה שהיו רוצים לבטל אמירת פיוט אקדמות מלין ביומא דעצרתא - הוכיחם על פניהם במתק לשונו הזך והטהור והזהירם שלא לשנות מנהג אבותיהם" (וגם בשו"ת "פנים מאירות" ח"ג סי' ל"א כתוב, שאין לבטל מנהג זה ו"המבטל פוגע בכבוד ראשונים") .
ומספרים, כי לרגלי מנהג זה פרצה מריבה בין קהלת היהודים בעיר מיץ ובין רבה הגאון רבי אריה ליב בעל "שאגת אריה". גם שם היו נוהגים לומר "אקדמות" באמצע קריאת-התורה והרב בעל "שאגת אריה", שהיה תקיף בדעתו דרש לשנות את המנהג ולקרוא את "אקדמות" לפני שיברך הכהן ברכת התורה. הדבר הזה העלה עליו חמת ראשי הקהילה "וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים". המסורת מוסיפה לספר כי כאשר הביאו לפניו מטעם הקהילה את "פנקס הקהל", בכדי לאשר אותו בחתימתו, כפי שהיה נהוג בימים ההם, הכנים הרב בעל "שאגת אריה" בתוך התקנות והמנהגים של הפנקס ההוא - גם את "עשרת הדברות"... ראשי הקהל ראו ותמהו והתפלאו על זה ותשובת הרב היתה פשוטה : רואה אני, כי קדושים וחביבים עליכם כל כך מנהגי הקהילה עד שאתם נכונים להלחם ע" קיומם - גם נגד הרב, ועל כן אמרתי : אכניס לתוך התקנות והמנהגים האלה גם את עשרת הדברות, אולי תשמרו ותקיימו גם אותם לפחות כמו המנהג של "אקדמות"...
ואולם למרות מה שהיו כאלה מגדולי ישראל, שערערו על מנהג זה, נמצאו בכל זאת רבים וכן שלמים שהשתדלו לקיים את המנהג, ואלה "הרבנים המובהקים", שלא היתה דעתם נוחה להפסיק באמצע הקריאה "הנהיגו לשורר אקדמות קודם שמתחיל הכהן הברכה על קריאת התורה"[5], אבל הכל קיימו וקבלו לקרוא את הפיוט הזה בעת קריאת-התורה ובשעה שהספר מונח על שולחן הקריאה - דבר שלא הונהג לשום פיוט וגם לא לפיוטיו האחרים של רבי מאיר מחבר ה"אקדמות".
כי אמנם פיוטים חשובים הרבה נתחברו על ידי רבי מאיר בר' יצחק זה, וחלק מן הפיוטים האלה נשארו לנו לזכרון בדפוס בתוך קובצי-פיוטים שונים כמו הפיוט "ויושע אור ישראל איומתו מיד כובשים, מכור הברזל שמטה מאדונים קשים, כציפור נמלטה מכף יוקשים", שנהגו לאמרו בוירמיזה ביום האחרון של פסח "ושלפי מנהג פולין אומרים אותו בתור יוצר לשבת ראשון אחר פסח", וכמו כן מזכירים הראשונים "מעריב של פסח" מיסודו של רבי מאיר ש"ץ[6]; יש ממנו גם פיוט מיוחד, שנהגו לאמרו בוירמיזה ביום שני של שבועות ולפי מנהג פולין ב"יוצר לשבת אחר שבועות" והוא מתחיל: "אדיר ונאה בקדש קדושת מתנאים, אות ודוגמא דגול ברבבות קדש משובחים ונאים' אמן מופלא משובח ביסוד בנאים" וכאלה יותר מחמשים סליחות ופיוטים, שנשארו ממנו בדפוס ובכתב יד ובהם גם -פיוטים בארמית[7], - ואף אחד מהם לא זבה לעלות למעלת ה"אקדמות" ולהיאמר בשעת קריאת-התורה.
ומה שמפליא ביותר הוא זה : מחבר ה"אקדמות", רבי מאיר ב"ר יצחק ש"ץ, מקום מושבו העיקרי היה, לפי הרשימות ההיסטוריות, בעיר וירמיזה, ובספר "הזכרת נשמות" של קהלת וירמיזה מזכירים גם את "רבנו מאיר בר יצחק שליח צבור שתקן שבחות למקום"[8]- ובכל ואת, דווקא שם בוירמיזה, מקום שנוהגים לומר הרבה פיוטי-מערבית ו"יוצרות" ו"זולתות" על רבי מאיר, שם לא הנהיגו לומר את ה"אקדמות" בחג השבועות; ו"במנהגים דק"ק ווירמיישא" אשר ככתב-יד נאמר : "כך קבלתי למה אין אומרים אקדמות, כי פעם אחת היה פה ק"ק וירמיזא חזן אחד ואמר אקדמות בקול נעים וכוונה גדולה, ואחר שסיים לקח אותו אלהים, ועל כן אין אומרים אותו"[9].
ואמנם נפלא הוא פיוט ה"אקדמות" ואיזה מעטה-סוד פרוש עליו, אבל נפלא ממנו הוא מחברו, אשר למרות מה שנודע ומפורסם הוא בפי חכמי ישראל הקדמונים, בכל זאת אין ההיסטוריה יודעת לספר בדיוק לא על דבר עיר מולדתו ולא על-אודות מקום מנוחתו, וכל דברי ימי תולדותיו מעולפים באגדות ומכוסים כערפל.
לפי מה שהיו רגילים להזכיר את נשמתו בוירמיזה יש מקום לשער, כי אמנם שם, בוירמיזה, מנוחתו כבוד, אבל בכל זאת ישנה מסורת, האומרת, כי רבי מאיר בר' יצחק בעל ה"אקדמות" בא לעיר לובלין שבפולניה-ושם מקום מנוחתו[10]. ישנה גם השערה מצד היסטוריונים-מבקרים, כי רבי מאיר בעל הנס הקבור בטבריה זהו רבי מאיר בעל "האקדמות", שלפי האגדה-המסורתית היה מלומד בנסים.
ואמנם ברור הדבר, כי רבי מאיר בר' יצחק ש"ץ היה בדורו אחד מבני-העליה המעטים, שהיו מפורסמים לא רק בתורתם אלא גם בצדקתם ועל-כן אין כל פלא אם רבנו שלמה יצחקי (רש"י) למד תורה מפיו והזכיר לא פעם דברי תורה משמו[11] וקראו בשם חסיד[12] ובשם צדיק[13]. ביחוד קושרת האגדה-העממית כתרים לראשו של בעל ה"אקדמות" והיא מספרת אגדה שלמה בדבר היותו מעבר לנהר סמבטיון, זה הנהר הזורק אבנים בכל ימות החול, ורבי מאיר זה עבר את הנהר בשבת בתור הוראת-שעה ומשום פקוח-נפשות לבטל גזירה רעה מעל כלל ישראל, והראה אותות ומופתים והגזירה נתבטלה, ולא היה רשאי לחזור למקומו בשבת, על-כן נשאר כבר במקום שבא להתם ושם מנוחתו[14]; וכנראה שלאגדה זו השגורה בפי העם ושעוד לפני שנים רבות נדפסה כלשון יהודית, מכוונים החברים המסופרים מפי רב-חכם איטלקי, שחי בראשית המאה הרביעית, רבי אברהם יגל כי "לקהילות הקדושות בני אשכנז נמצאת מגילה אחת אשר קצתם נוהגים לזכרה בשבועות" על דבר נס "שנעשה ליהודים בארצות אשכנז בקום מלך עריץ" אשר שמע "לקול כומר אחד" להכות "ביהודים מכה רבה והיה מבקש להשרישם מארץ החיים" ורק על פי בקשת היהודים הסכים המלך להגביל להם זמן, כי יביאו "גם המה איש אשר יעמוד בפרץ" ואשר תהיה היכולה בידו "להלחם עם הכומר ההוא בפעולותיו ודבריו" וכשהגיע הזמן המוגבל הביאו היהודים "איש עתי מבני עשרת השבטים אשר גבר בחכמתו על הכומר ההוא... והציל את היהודים מידו"[15]. ברור הדבר, כי באגדות אלו יש גם קורטוב של איזה מאורע היסטורי, ואם נצרף את האגדה-העממית הנזכרת יחד עם המסופר על ידי ר"א יגל, נוכל לתאר לנו מעין מאורע כזה : אחד מן הכמרים באשכנז, שהיה שונא ישראל השתדל להביא את דיבתם רעה להלשין עליהם לפני המלך ואולי דרש מאת היהודים, כי יבואו להתווכח עמו בעניני האמונה. היהודים בקשו מאת המלך לתת להם ארכה בכדי שיספיקו להביא אחד מחכמי ישראל המובהקים שידע מה להשיב לכומר כאולתו, ואז בא ממרחק הרב רבי מאיר בר' יצחק והוא הצליח בחכמתו לנצח את הכומר ולהציל את היהודים, ועל-אודות הנס הזה נתחברה מגילה מיוחדת שהיו קוראים אותה בחג השבועות.
אפשר לשער, שאחרי המאורע הזה חבר רבי מאיר את פיוט ה"אקדמות", שבו הוא מתאר את מעלתה של האומה העברית העולה גם על מעלת המלאכים ואת כל הטוב הצפוי לה בעתיד תחת כל ימי עניה ומרודיה; ואולי מכוונים כלפי המאורע הזה גם דברי שירתו: "תאין ומתכנשין כחיזו אדותא תמהין ושיילין ליה בעסק אתותא, מנן ומן הוא רחימך שפירא בריותא... יקרא ויאה את אין תערבי למרותא..."
- לרמז על הוכוחים התדירים נגדנו מצד שונאינו ומנדינו וכי האומה העברית יודעת להשיב לשונאיה כהלכה ו"בחכמתא מתיבתא להון קצת להודעותא"..
קרוב הדבר גם כן, כי מקום המאורע היה בוירמיזה, מקום שהיה מוכן לפורענות ואשר שם נפל חלל בעת מסע הצלב הראשון (תתנ"ו) בתוך שאר קדושי האומה גם מר יצחק בן רבנו מאיר שליח צבור"[16], הוא בנו של מחבר ה"אקדמות", ושם בוירמיזה היתה המגילה אשר רק "קצתם נהגו לזכרה משבועות" ולא קראו אותה בפומבי בכדי שלא לחת פתחון פה לשונאי ישראל להתגולל ולהתנפל עליהם עוד הפעם; ואולי דוקא בשביל כך היו נמנעים בוירמיזה מלקרוא את "האקדמות", שישנם בו דברים מכוונים כלפי "סנאי ונגותא" ומה שצפוי לאומות העולם ב"מיתי לי נהורא ותחפי להון בהתא".
נוכל לשער, כי בשביל מאורע זה זכה רבי מאיר להקרא ולהתעטר בתואר שליח צבור וגם בשם ציר נאמן[17], להזכיר שהיה שליח הצבור העברי בויכוחו עם הכומר והיה ציר נאמן לשולחיו ועובדה זו היא שעמדה לרבי מאיר ול"אקדמות" עלו להתקדש לדורות וזכה, כי יחלקו כבוד לפיוטו זה לקרותו בצבור בפומבי ובעת קריאת התורה.
וכדאי להעיר, כי פיוט זה, שנתחבר בארמית עוד לפני יותר משמונה מאות שנה תורגם לפני תשעים שנה בערך לעברית על ידי החכם הסופר גבריאל פולק[18] וכמו כן תורגם שנית לעברית על ידי ש. קנטורוביץ[19].
נתחברו גם פירושים שונים על ה"אקדמות" והם : "בית לו" ו"מטה לוי" מאת בעל "קרבן אהרן" (וילנה, תקפ"ה); "קול זמרה" מאת ש. ינובסקי (פיטרקוב, תר"ס), שחבר גם פירוש קצר ל"אקדמות" בשם "קנין טוב" (פיטרקוב, תרס"ג); "פירוש קצר וארוך" מאת מ. באמן (וורשה תרס"ב): "שני המאורות" מאה ח. נ. שובין (ווילנה, תרס"ב); ביאור "אקדמות" מאת א. מיאדלר (וורשה, תרס"ד); "טיול בגן" מאת ר' נתנאל מזמושץ (פיטרקוב, תרס"ה); "צבי וחמיד" מאת מ. צ. טקסין (וורשה, תרס"ח) ו"מבוא השיר" מאת ש. ח. ילין (פיטרקוב, תרפ"ו)"[20].
בתוך: אוגדן למורה- שלשת הרגלים, שבועות, עמ' רסב-רסו.
[2] ע"ד ישיבת "מהרי"ל בוירמיזה, ראה "התורה והחיים" לגידמן ח"ג עמ' 9. [3] "מנהגי מהרי"ל" הלכות חג השבועות. [4] ט"ז לאו"ח, סי' תצ"ד סק"א.
[5] שם [6] ראה תוספות לר"ה, י"א א, ד"ה שנולד.
[7] ראה לדוגמה את הפיוט "אילו פומי וכל נימי" ב"מחזור ויטרי" עמ' ק"ס. [8] ספר "הזכרת נשמות" של קהלת וירמיזה. נדפס ע"י "מקיצי נירדמים" ב"קובץ על יד" שנה ג.
[9] ראה מאמרו של ר"א אפשטיין על דבר "מנהגי וירמיזה" ב"ספר הזכרון" לדוד קויפמן עמ' 289, הערה ו'.
[10] ראה "לקורות היהודים בלובלין" עמ' קל"ט. ראה רש"י הושע ו', ט. עמוס ג'. יב, תהלים ע"ג יב ובשאר מקומות.
[11] ראה רש"י הושע ו', ט. עמוס ג'. יב, תהלים ע"ג יב ובשאר מקומות.
[12] ראה "נטעי נאמנים" לגייגר בחלק הגרמני ע"ח ח' מה שהביא מרש"י כ"י. [13] ראה "תשובת רש"י" ב"שבלי הלקט" השלם ס" ר"צ.
[ ]14 אגדה זו, המספרת בפי העם בנוסחאות שונות, נדפסה בלשון יהודית אשכנזית בפיורדה תנ"ך ואמשטרדם תס"ד, וראה ב"פילאלאגישע שריפטען" כרך י מאמרו של י. רד, ינ, שחזר והדפיס את האגדה הזאת ביהודית ולא ידע כי תורגמה לעברית בשם "מעשה גבורות ד'" (לבוב, תש"ד); ואל האגדה הזאת כוון כנראה הרב "אליהו רבא" בבאורו לשו"ע או"ח סי' תצ"ד שכתב, כי "נמצא בדפוס בל"א ישן נושן מעשה באריכות רעל מה תקנו אקדמות וסיים שכיון המעשה היה במדבר לכן תקנו לומר אחר כמדבר סיני זכר לנס".
[15] דברי ר"א יגל מובאים במאמר "עניני עקדת השבטים" מאת ניבוער, שנדפס ב"קובץ על יד" שנה ד', עיין שם עמ' 39, 'יראה גם "באוצר הספרים" לכן יעקב אות מ' מספר 1825 ובהערות רמש"ש שם.
[16] ראה "קונטרס גזרת תתנ"ו" להראב"ן ו"בקונטרס וירמיזה" לילינק, ווינה. תרמ"ה.
[17] ב"שבלי הלקט" סי' ע"ו כתב: בספר ניסחתנו בתפלת שבת "חמדת ימים איתי קראת", ור' מאיר ציר נאמן יצ"ל היה מתקן הדבר כך כו' עי"ש. כ"דור דור ודורשיו" לווייס, ח"ה עמ' 96 כתב, כי איננו יידע מי הוא ר"מ ציר נאמן זה, ולא ידע, כי כל זה מובא גם ב"סדור רש"י" סי' תע"ז בשם ר"מ שליח צבור יכן הוא גם ב"מחזור ויטרי" סי' כ"ג.
[18] הדפיס אותו ב"בן גרני" שלו, אמשטרדם מרי"א.
[19] ראה "הכוכב" שנה א' חדש אייר, תרס"ג, וראה ב"כתבי הרב ד"ר זליגר" עמ' תכ"ד.
[20] ר"י דוידסון ב"אוצר השירה והפיוט" שלו אות א' מספר 7314 הזכיר רק תרגומו של פולק ופירושו של מיאדלר.