רפי יעקובי

מקובל לראות את ספר בראשית כספרם של אבות האומה. כך, אכן, הוא נקרא "ספר הישר" - "ספרם של אברהם, יצחק ויעקב שנקראו "ישרים" (עבודה זרה כ"ה, א'). לעומתו - ספר שמות, בו מסופר על יצירת האומה הישראלית, והדגש עובר מן הדמויות הפרטיות לצבור כולו - לכלל ישראל.

על הגבול בין שני מצבים אלה עומדים שבטי ישראל. ראשיהם - אישים פרטיים שחיו כל אחד את חייו שלו : ראובן, שמעון ושאר י"ב בני יעקב, אך המשכם בכך, שהם מטביעים חותמם על ציבור שלם, הנקרא שבט, הבא מכוחם, ומתייחד בתכונות אופייניות, וממילא - בייעודים מתאימים.

המקרא עצמו אינו מאריך בתיאורם המיוחד של השבטים השונים בכל אחד משני המצבים שתוארו לעיל. חז"ל הרגישו בחסר, וניסו להשלים לנו את התמונה, ביודעם שלא יתכן שלא היה לדמויות אלה ייהוד במסגרת בית יעקב הפרטי, וודאי שלא מסתבר שלא היתה להם תרומה בהיותם לשבטים, המרכיבים את בית ישראל כולו.

מדרשי חז"ל אלה, באים הם בדרך כלל, כפרשנות לפסוק מקומי או כסיפורים יפים כשלעצמם, המהווים אוסף גדול של פרטים, וקשה למצוא קשר בין אחד לשני.

במאמר זה ייעשה נסיון של התחקות אחר מכנה משותף, העומד מאחרי פרשיות מקראיות ומדרשיות, כפי שהן משתקפות אצל פרשנים והוגי דעות, ראשונים ואחרונים.

ליעקב הבורח מפני עשו אחיו אל לבן, כדי להתחיל שם בהקמת בית ישראל, ניתנת כבר בתחילת דרכו, רמיזה ברורה על דרך הבנין. על הפסוק : "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בראשית כ"ה, יא) אומר המדרש: "י"ב אבנים נטל, אמר: כך גזר הקב"ה שמעמיד י"ב שבטים ...אם מתאחות זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו זו לזו, ידע שמעמיד י"ב שבטים" (ב"ר ס"ה, "תורה שלמה" אות נ"ז).

המשכו של אותו מעשה בתורה, אף לו משמעות : "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (שם פס' יח), והגמרא (חולין צ"א. א') מרגישה בקושי: "כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב ויקח את האבן", ומתרצת : "מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד". ב"תורה שלמה" (אות נ"ז) מציין למקורות מדרשיים, שראו בכך סמל לעבודת השבטים : "שנים עשר אבנים לקח כנגד י"ב שבטים, שעתידין לצאת מחלציו, ונהיו אבן אחת, לפי שכולם צדיקים, לא היה הפרש ביניהם". וב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק ל"ה) ראה גם את תכליתה הסופית של עבודתם הנפרדת של השבטים : "לקח יעקב שתים עשרה אבנים... בא המקום להודיעו שעתידים לעמוד ממנו שנים עשר שבטים, ונעשו כולם אבן אחת, להודיע שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ".

בעקבות מקורות אלו ואחרים כתב הרב קוק על "התפילות המיוחדות והראויות לכל שבט ושבט בפני עצמו בתיקון העולם" ועל "כל ערכי החיים הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלימודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא, מוסיף תיקון אור וחיים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו".[‎1]

לשם יצירת השלמות הכוללת צריך כל שבט ושבט לעבוד ולחדד אה התחום המיוחד לו, ורק לאחר מכן תיווצר ההרמוניה המבוקשת. המנגינה כולה תהיה עריבה, רק אם כל צליל וצליל בפני עצמו יהיה מלוטש די הצורך. כך אכן כתב הגרי"מ חרל"פ : "שאין המכוון של מעשה מרכבה לערבוביא, וגם לא למזיגה וערוב מושגים, אלא שדוקא כל דבר בהתייחדותו ושלימות הבלטתו המיוחד לו, יתן עוז בהגילוי אשר בו יאירו כל הנמצא, בהכללה מקיפה ואדירה"[‎2].

לאור המסקנה, שלכל אחד מי"ב שבטי ישורון משבצת בתשבץ הגדול והכללי, אותה עליו למלא, מן הסתם ניתנו לו, לכל שבט, הכלים הנדרשים לכך שיוכל למלא את יעודו על הצד הטוב ביותר.

כך נודעת משמעות רבה לשמות הניתנים לשבטים. "כל איש ישראל, יש לו שורש למעלה בשמו, לפי שורש נשמתו וזכות אבות, וכנודע שהשם הנקרא לילד בהיוולדו לא באקראי הוא, אלא מה שהושם בפי אביו משמים, לפי שורש נשמתו"[‎3].

אם כלל זה, לפיו "כל שם מורה על המהות"[‎4], מקובל עלינו לגבי השמות בכלל, הרי חז"ל ראו צורך להדגשה יתירה בכל הקשור לנכונותו ביחס לשמות השבטים : "אין שמם עכור להם אלא חפות להם" (ב"ר פר' ע"א) ושם ב"עץ יוסף" : "דרך רוב השמות הוא להיות בהם קצת מהבלבול, ואינם צודקים במכוון על טעם השם, אבל שמות השבטים אינם מבולבלים, אלא חפות להם - שלם ומוצדק בצמצום - מכוון לגמרי לפי ענינם"[‎5].

בברכות יעקב אנו שומעים על יעודים שונים לשבטי ישראל. מתוך עמידה על מהותם, וקביעת הברכות על פי נתונים אלה. "מבחינה זו הרחיקו לכת אברבנאל, ובעקבותיו הרש"ר הירש, שכתב: "ביהודה מצא יעקב את אשר בקש, את מנהיג עם ישראל, ואילו אצל שאר הבנים, יצייר בקווים קצרים את תרומתו המיוחדת של כל אחד מהם לחברה הלאומית, העתידה להיווצר". ואמנם, סיכומה של התורה לברכות הוא : "ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט, כח) וכתב על כך בעל "אור החיים": "הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. ויש לך לדעת, כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה : יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה... ונתכוין יעקב בנבואה, לברך כל אחד כפי ברכתו, הראוי לה".[‎6]

בהיות ישראל במדבר, סדרי הנסיעה וסדרי החנייה, גם הם היו, על פי משמעויות הנובעות מטיבם ומהותם של השבטים. וכבר מלמדנו המדרש, שחניית השבטים היא על פי סדר קדום, שקבע יעקב לנשיאת מיטתו[‎7].

המדרש אף מוסיף נתונים מאפיינים נוספים : "סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע. על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן" (במדבר רבה ב', ז'), וכך משרטט המדרש את מפות השבטים על פי מהות כל שבט, ונמצאו גם מפרשים שציינו קשרים פנימיים בין השבטים לבין האבן בחושן, המיוחסת לכל אחד.[‎8]

על פי גדרים אלה כתב המדרש (במדבר רבה י"ג, י"ג) לגבי קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח : "אע"פ שקרבן שוה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו על דעתו", ושם ברמב"ן (במדבר ז'. ב) : "כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו"[‎9], ובכך סרה התמיהה על האריכות הרבה ועל הפירוט. בו נוקטת התורה, בחזרה שוב ושוב על אותם הקרבנות.

על סף הכניסה לארץ מופיעות ברכותיו של משה, כשגם הן עוסקות בקביעת יעודם של השבטים, בדומה לברכות יעקב. ובכלים שינתנו לכל שבט לצורך הגשמת יעודיו[‎10].

בכניסה עצמה לארץ ובחלוקתה לנחלות, בא יישום של ברכות יעקב ומשה לגבי נחלות השבטים[‎11], כך שכל שבט מקבל נחלה המתאימה לעולמו הרוחני ולתפקיד המוטל עליו, במסגרת עבודתה המקפת עולם ומלואו של כנסת ישראל.

כבר לימדנו הכוזרי (מאמר ב', י') : "אין כל קושי, לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה, כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד, למחצב מיוחד ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורתם ובמידותם משאר כל האנשים".

בעקבותיו ובעקבות מקורות אחרים כתב ר' צדוק הכהן : "והש"י יסד גבולות עמים - לכל אומה שהיא כת מיוחד - מקום מיוחד"[‎12], ומכאן גזר כלל דומה גם לגבי ענייננו: "והנה, מסתמא מעלת כל מקום מיוחד כפי מעלת הנפשות מישראל"[‎13], ובדומה לו כתב גם הרב קוק: "ועל גדולי הצדיקים אין להקשות כלל, מאי טעמא בחרו בשאר ערי הקודש אפילו אם היו יכולים לשבת בירושלים, שבודאי כל עיר ומקום שבארץ הקדש יש לו שורש ובחינת הקדושה בפ"ע... מ"מ, כל אחד שהשיג ע"פ פרטיות שורש נשמתו, שהוא שייך לקדושה הפרטית השייכת לאותה העיר, היה קובע בה דירתו, ובודאי מצד חילוק השבטים היה כן העניין"[‎14].

כך מסתבר אותו גורל מיוחד במינו שנעשה לצורך חלוקת הארץ. "...וגם בפועל חלוקת ארץ ישראל הגשמית ע"י יהושע, שהיה ע"י אורים ותומים ורוח הקודש, היה כן - לכל אחד - חלקו, כפי שורש נשמתו בקומת כלל כנסת ישראל... וכן בכל כל שבט, כפי הקדושה השייך לאותו שבט"[‎15].

כל אותה עבודה פרטית מסוימת של השבטים, מחייבת גם כל אדם לפעול לפי קו מיוחד, הזהה עם שורש נשמתו שלו, ועם השבט אליו הוא שייך. "ההוא דאמר דונו דינאי (רש"י : "בכל דבר מו"מ שהיה לו עם אדם, היה אומר תמיד בוא לדין, ואינו נשמע לדבר אדם אלא על פי דיין"), אמרי : שמע מינה מדן קאתי ; דכתיב: דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ההוא דהוה קא אזיל ואמר אכיף ימא אסיסני בירתא (רש"י: "ותמיד היה משתבח בשפת הים") בדקו ואשכחוה דמזבולון קאתי, דכתיב זבולון לחוף ימים ישכון", ומכאן גזר המהרש"א כלל מקיף : "מבואר, שכל איש ידמה במעשיו לברכת אותו השבט"[‎16].

זהויות אלה קבלו גם משקל הלכתי, דבר המוסיף להן עוצמה מרובה : "אמנם, המנהגים שנהגו בשורשי התפילה, אין לשנות ממנהג מקומו, כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים, וכל שבט יש לו שער ומנהג"[‎17]. מכיון שכך הם פני הדברים, עלינו להקדיש עיון לעמידה על מהותם של השבטים. תוך התייחסות לכל אותן נקודות המשמעותיות לגבי כל שבט, והמסייעות לו ולאנשיו למלא את יעודם.

במאמר זה נשתדל, להראות קו משותף הבוקע ועולה מכל אותם נתונים, כשהם אמורים לגבי אחד מי"ב השבטים, שלא זכה להתייחסות מרובה - שבט נפתלי.

ממקורות מרובים עולות לפנינו עדויות על המשמעות שיש לנסיבות הקודמות להולדת ולד ועל טיבו של אותו ולד. "כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוין ליה בנים שאינן מהוגנין", לעומת: "כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה, הוין ליה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו" (עירובין ק', ב'), ומכאן נתרחבו הדברים לכל הקשור ברקע להולדת הולד. ולהשפעה על מהותו של הרך הנולד[‎18].

להולדת נפתלי קודמת תביעת רחל: "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנוכי" (בראשית ל', א) - רצונה העז להעמיד ולדות. יעקב משיב לה בחריפות, ורחל מחליטה למסור את שפחתה ליעקב: "ותאמר : הנה אמתי בלהה, בא אליה, ותלד על ברכי, ואבנה גם אנכי ממנה" (שם פס' ג). הרש"ר הירש מוסיף לגבי השתדלות מיוחדת זו, בפרשו את הביטוי "נפתולי אלקים" : "על מטרות אלקיות נאנקתי עם אחותי, למען אוכל גם אני לתת את תרומתי לבניינו הרוחני של ביתנו. דבר זה הוכחתי, כאשר נתתי את שפחתי לבעלי, למען אזכה בגבולות כוחותי לתת בן לביתנו".

לאחר הלידה בא מתן השם : "ותאמר רחל : נפתולי אלקים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי, ותקרא שמו נפתלי" (שם פס' ו), והביא רש"י שלושה פרושים : בשם מנחם בן סרוק - "צמיד פתיל - חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי. לזכות לבנים". פרוש נוסף : "לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי", וקרוב אליו תרגומו של אונקלוס (הפרוש השלישי) : "לשון תפילה"[‎19] . על פי כל הפירושים הללו עולה שהשורש פ.ת.ל. עניינו ; חיבורם של דברים זה לזה. על פי עקרון זה פירש הגר"א במשלי (ח', ח) : "בצדק כל אמרי פי, אין בהם נפתל ועקש", "עקש - דבר עקום. נפתל - מערב כמה דברים זרים יחד בפלפולו. אע"פ שהדבר עצמו ישר".

נפתלי מקבל את שמו, ועם שם זה עליו לצאת לדרכו, ולכתוב את ספרו-ספר חייו[‎20]. ואמנם, יש שציינו במפורש, את מלאכת החיבור והאיחוד כיעודו של נפתלי ע"ש נפתולי אלקים נפתלתי, שהוא לשון חיבור - לחבר אה הכל, יחד שבטי ישראל"[‎21].

רבנו בחיי הלך אף הוא בקו זה, וכך. נתבארה לו גם אבנו של נפתלי בחושן : "נפתלי על שמו, והיא נקראת טורקיזא... והפרשים מתמידים לנשאה, וסגולת האבן הזאת שהיא מושכת האדם על הרכב ומצלחת אותו בעניין הרכיבה כל ימיו, ולכך נקראה שבו, ועל שהיא מחברת אותו אל הרכב ניתנה לנפתלי, שהוא לשון חיבור, על שם נפתולי אלקים נפתלתי"[‎22].

ב"לקוטי מאמרים" לר' צדוק הכהן, אמר אף הוא (יתכן שבלי לראות את קודמיו הראשונים) : "וזה שורש כוח נפתלי. שהוא לשון חיבור". ובמקום אחר: "נפתלי - המחבר כל ישראל יחד"[‎23] - הרי שזוהי הגדרתו בשמו, וזהו יעודו.

בברכת יעקב. בעמדו על הכונות השבטים, הוא מתייחס גם אל נפתלי ואומר : "נפתלי אילה שלוחה, הנותן אמרי שפר" (בראשית מ"ט. כא), ואברבנאל, על פי הקו שסלל לכל אורך ברכות יעקב, אומר: "ואמנם, נפתלי הוא עבד נאמן, כי הוא ישתדל תמיד במצוות אדוניו, כאילה שלוחה שולחים עם הבשורות מארץ אל ארץ, ומסכים לזה אמר משרע"ה, נפתלי שבע רצון. גם נפתלי יהיו ממנו בעלי לשון וצחות ומליצה. ועל זה אמר הנותן אמרי שפר, והמידות הללו ראוים לעבדי המלכים, לא למלכים עצמם", והוסיף בפרושו לברכת משה : "משה רבינו שבח את נפתלי בתכונה הזאת - החברותיות, והוא אמרו נפתלי שבע רצון, וטוב החברה וההסכמה לכל בני אדם, להיות מטבעו התרצות לכל בני אדם".

הרש"ר הירש בפירושו לברכות יעקב, ממשיך את החוט ששזר אברבנאל. מדייק, כדרכו, בלשון הכתוב, ומחדד את ההגדרות: "נפתלי אינו הולך בדרכים משלו, הוא פועל רק בשליחות האחרים ; אין לו יצירות מקוריות אולם דבר שהוחלט ע"י אחרים לטובת הכלל - יסגל הוא לעצמו, ויבצענו בזריזות וביעילות". את הביטוי "אמרי שפר" הוא מפרש גם כן כחלק מאופיו של נפתלי, שהוא גם יעודו : "נמצא שפר - לא יופי חיצוני וחושני, אלא מבנה הרמוני של עצם - על כל חלקיו הבודדים".

כך עולה, שבבית יעקב, נפתלי הוא השומר על ההרמוניה ועל השלמות, ואפשר שלכך נתכוון המדרש (במדבר רבה י"ד, י"א) : "נפתלי כיבד את אביו יותר מדי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו". - ארבע אמהות בונות את בית ישראל, והגורם המאחד של כל שבטי ישורון הוא האב, המשותף לכולם, יעקב, ונפתלי - המאחד פועל עבורו.[‎24]

בתרגום יונתן (לבראשית מ"ט, כא) כתוב, שנפתלי הוא זה שמבשר "עוד יוסף חי". בכך גורם נפתלי לירידת יעקב מצרימה, לאיחוד המחודש של הבית, ולסיומה של פרשת מכירת יוסף.

המאבק בין יוסף לאחיו, ובראשם יהודה, ששיאו היה במכירת יוסף, אינו אלא מאבק על ערכים אידיאולוגיים להנהגת ישראל. שתי השיטות - של יוסף ושל יהודה - אינן עניין לענות בו בכאן, אבל כבר לימדנו הרב קוק על שורשיו של אותו מאבק, שהם המחלוקות בין בני רחל לבני לאה.

ב"תורה שלמה" (בראשית מ"ט אות רע"ח) הביא מדרש האומר שבשיאו של אותו מאבק, כשרצו להרוג את יוסף, "בא נפתלי והגיד ליהודה, ובא יהודה והצילו", ר' צדוק הכהן, בלא להתייחס למדרש זה, אמר מדעתו הרחבה, דברים המבהירים כוונת המדרש : "ונפתלי הוא המחבר ישראל זה לזה, דאפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים - דמצד העוה"ז זרעא דרחל ולאה ב' הפכים"[‎25]. נפתלי עומד על שורשה של אותה מחלוקת, ויודע שהפתרון הוא בהרמוניה ובסינתזה, ולא בסילוק של אחד הגורמים .

מכיוון אחר מחגלה לנו נפתלי כשומר המסגרת. בסדר המסעות במדבר, בנסעו אחרון - הוא אפוא המאסף לכל המחנות.

על שבט דן מצינו שנקרא "ירוד שבשבטים"[‎26] - הם העובדים ע"ז במדבר, ומהם פולט הענן[‎27]. אמנם, עיסוקו זה של דן, בשוליים, מטרות חשובות לו[‎28], אלא שזקוק הוא להשגחה מפני הסכנות שבכך - ולכך נוסע אחריו נפתלי. נפתלי שומר על המחנה מפני פגיעה בשוליים הרכים והפגיעים, שכן דרכו של עמלק - לפגוע בשוליים, ודרכם לחדור לכל שאר המחנה[‎29].

נפתלי הוא זה שמעיד, שעבודתו של דן פנימית היא, גם אם כלפי חוץ אין הדברים נראים כך. כך מתקבלת התמונה השלמה של המחנה הישראלי. וכך מסכם את הדברים ר' צדוק הכהן : "ונפתלי הם המחברים הירוד (דן) עם המעולה (יהודה)"[‎30] - מכיון שמטרת עבודתם של כל שבטי ישראל היא גילוי כבוד שמים בכל רבדיה של המציאות - הרי גם אם כלפי חוץ נראית עבודתם של חלק מן השבטים מרוחקת מקדושה, אין זאת אלא מפני שאותו שבט נועד לקדש את החומר, ועבודתו קשה יותר - להוכיח שגם פעולות "חילוניות" - מן הקודש הן יונקות. ואף הן נעשות לשם שמים.

מכוח דברים אלה משורטטת שלמוח המחנה הישראלי בעיגול - המחבר את שבט דן לשבט יהודה - ומרחקם של שניהם מן המרכז זהה, אעפ"י שכלפי חוץ : זה המעולה שבכולם, וזה הירוד שבהם[‎31]. מכאן באה שותפותם בהקמת המשכן, הנבנה ע"י בצלאל משבט יהודה ואהליאב מדן[‎32]: שניהם פועלים ביחד גם בהקמת מקדש שלמה[‎33]: שמשון שיעקב ראהו והיה סבוך בו שהוא מלך המשיח (סוטה י', א') - אביו היה מדן ואמו מיהודה[‎34], ואף משיח בן דוד עתיד לצאת משני השבטים - אביו מיהודה ואמו מדן - ששניהם קרויים אריה[‎35].

מקומו של נפתלי - בסוף המחנה, נותן פן נוסף לעיסוקו. ב"רסיסי לילה" כתב ר"צ הכהן: "כל חודש, יש בו, אור מיוחד בפני עצמו, כפי האותיות שנבראו בו, כמ"ש בספר "יצירה"[‎36]. מערכת נוספת, המקבילה לחדשי השנה, היא זו של שבטי ישראל : "לכל שבט יש מעלה וכח מיוחד, שבו הוא מתייחד ונרשם משאר שבטים, דעל ידי זה נחשב לשבט בפני עצמו"[‎37].

משמעות העניין לגבי נפתלי: "והראב"ד ז"ל, דחשב י"ב כחות הנפש לי"ב שבטים, חשב שחוק לנפתלי, דכתיב נפתלי שבע רצון"[‎38]. ובמקום אחר: "ובאדר הוא ההתגלות דמלא ברכת ה'... דענין השקלים הוא קדושת עניינים הגופניים"[‎39]. נפתלי הוא, אפוא האחראי להיקף הכולל, דואג שגם הדברים המרוחקים לכאורה מן הקודש, יישמור בקדושה, וכך מכניס גם את השחוק, המזוהה בדרך כלל עם קלות ראש, לשלמות המחנה הישראלי.

השמירה מחדירת גורמים זרים, היא חלק בלתי נפרד מיצירת אחדות במחנה עצמו. אותה אחדות יכולה להתקיים רק כשאין מעורבים עם הגויים. כך לימדנו ה"שפת אמת" בפורים בשנת חרנ"ג[‎40]: "כי באמת ע"י הגלות והתערבות בין העמים, אין יכולין בנ"י להתאחד כראוי... שע"י שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ונתחברו אל הרשעים. לכן לא היו יכולים להתאחד, ואח"כ ע"י השנאה, שעלה על דעת העמים לאבדם, זה עצמו היה הישועה, שנהפכו לאויבים ונתאחדו בנ"י".

רש"ר הירש[‎41] מוצא רמז לתפקיד זה של נפתלי גם בשמו: "פתל קרוב לבדל, בתל, בטל, המורים כולם על הבדלה והפרשה, מכאן פתיל - חיבור שיש עמו הבדלה (צמיד פתיל - כלי עם מכסה, המבדילו מכל סביבותיו), ובגמרא (סוטה י"ג, א') יש עדות למניעת חדירה מצד גורמים זרים ע "י נפתלי: "אמר להו עשו לבני יעקב, בשעה שרצו לבקרו במערת המכפלה : הבו לי אגרתא. אמרו ליה : אגרתא בארעא דמצרים היא, ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי דקליל כאילחא, דכתיב - נפתלי אילה שלוחה" - שליחות שכל מהותה, לדאוג שעשו לא יחדור פנימה.

בסופו של אותו מקרה נהרג עשו ע"י חושים בן דן, ואיכא דאמרי ע"י יהודה[‎42], אך ראשו נקבר בחיקו של יצחק[‎43] - החלק החיובי של עשו יכול להכנס פנימה, אך יש לדעת היכן הגבול הדק - ולכך דואג נפתלי.

גם בבנין המקדש - כשיש שיתוף של גורמים זרים, ומובא חירם מצור, מופיעה גם דמות משבט נפתלי. וגם כאן משתקף יעודו כשומר המסגרת - על מנת שיסודות נכריים יהיו רק בצורתו החיצונית של המקדש, ולא בתכניו הפנימיים[‎44].

נחלתו של שבט נפתלי, אף היא נכנסת לאותה מערכת של שמירה על אחדות ועל הרמוניה כלל ישראלית. כך עולה. הן מהנגלה על פני השטח, והן מן המשמעויות הפנימיות, הנסתרות מאחורי הדברים. תחומי נחלתו של נפתלי הם גבול הירדן באזור הגליל התחתון - טבריה, ים כנרת ובקעת גינוסר[‎45]. הנתונים הגיאוגרפיים של הנחלה, אף הם עומדים בסימן כלל ישראלי, ולא כנחלה פרטית של השבט: בגמרא (בבא קמא פ"א, א') שומעים על תנאי שעושה יהושע עם שבט נפתלי, בו נקבע שכל שבטי ישראל יהיו רשאים לדוג בים כנרת, וגם קביעת העיר קדש כעיר מקלט (יהושע ד', ז), הופכתה לעיר בעלת תפקיד ציבורי[‎46].

"העיר המרכזית בנחלתו של נפתלי היא טבריה. ובגמרא (מגילה ר', א) שנינו: "ולמה נקרא שמה טבריה? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל" - במרכז הארץ[‎47].

למרכזיות זו של טבריה יש גם משמעות פנימית - כשאר הדברים בעולמנו, בו הנתונים הגשמיים החומריים, הם השתקפותם של עולמות ושל עקרונות רוחניים נעלים, הבאים בעולמנו לכלל יישום : שמה של ארץ ישראל, הוא "ארץ כנען", וכבר דנו רבים, מדוע ניתן דוקא שם זה, כשם כללי לארץ, מתוך כלל העמים, שישבו בה[‎48].

הרב קוק כתב: "לפיכך שם הארץ הוא כנען - האיש המקולקל והמקולל, אוצר הקלקול והזוהמה והשפלות האנושית. וכל אלה, הנטיות השפלות, ניטעו באנושיות, מפני שיש אוצר חיים נעלה מאד גנוז בה... והיחס של הכנעניות אל הארץ כולה, מסר ונתנה לך - בכוחך למזגו, להפכו ולהעלותו אל מרום הקדש - להוציא ממסגר אסיר"[‎49].

הפיכת הקללה הכנענית, הרובצת על הארץ, צריכה להיעשות מן השורש, מן המרכז - משיא השבח הגשמי, המסמל גם עניינים פנימיים. "ונפתלי הוא תכלית ועיקר המחבר, כמו שנתבאר. ונפתלי על מרומי שדה, דבחלקו שדות וכרמים... נמצא ארצם, הוא כל שבחה של ארץ ישראל"[‎50].

נקודה זו עולה גם מסיור בתחומי הנחלה על פי המקורות. דברי יעקב בברכתו : "נפתלי אילה שלוחה, הנותן אמרי שפר" (בראשית מ"ט, כא) נדרשו על נחלת השבט. כך בתנחומא : "זו בקעת גינוסר, המבכרת פירותיה כאילה"[‎51], וכך בברכת משה : "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה" (דברים ל"ג, כג) - מתרכזת רובה ככולה בנחלת השבט ומעידה על טיב הנחלה. ואכן, יוסף בן מתתיהו מכנה את נחלת נפתלי - "עדן"[‎52].

מצויים מקורות נוספים, המעידים על כך שהנחלה היוותה מוקד משיכה לכלל ישראל, שהיו נוהרים לבוא לתחומיה. כך בגמרא (פסחים ח'. ב') : "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים ? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים : אלמלא לא עלינו אלא לאכל פירות גינוסר בירושלים - דיינו, נמצאת עליה שלא לשמה. כיוצא בו אמרו : מפני מה אין חמי טבריה בירושלים ? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים : אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריה דיינו, ונמצאת עליה שלא לשמה".

שני מוקדי המשיכה - פירות גינוסר[‎53] וחמי טבריה - מסייעים להגשמת יעודו של השבט[‎54].

"אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט"[‎55]. ההסבר פנימי לצורך שכל שבט יעמיד שופט: "שהממשלה - מצד התגלות, כוח המיוחד והמעלה שיש בו - דבכל שבט יש מעלה מיוחדת, שכאשר היא מתגלית באיזה נפש פרטית מאותו שבט - הוא מתנשא בו על עם ה'"[‎56].

כבר בברכת יעקב בה נאמר: "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (בראשית מ"ט, כא) מצא המדרש רמז לשירת דבורה, ולאמרי השפר שנאמרו בה. וממילא לשופטים שמעמיד השבט[‎57].

רש"י על הגמ' בסוכה, המפרט את השופטים מכל שבט. מציין את ברק כשופט שהעמיד שבט נפתלי. ב"ילקוט המכירי" (לתהלים כ"ב, א) מופיע שגם דבורה היא משבט נפתלי[‎58].

יתכן שאף שמותיהם של ברק ודבורה יתפרשו מתוך זיקה לאבי השבט ולתכונתו - המהירות - "אילה שלוחה" : על ברק אומרת דבורה בשירתה : "כן ברק -- בעמק שולח ברגליו" (שופטים ה', טו), וברק הלא משמעות שמו הוא אותו הבזק מהיר. גם השם דבורה אפשר לו שיתפרש על תכונות המעוף - המאפשרת לבעליה זריזות יתירה[‎59], ואמנם, על השם "אשת לפידות" מפרש בעל "מצודת דוד" : "אשת חיל - זריזה במעשיה כלפיד אש - בעבור שהיתה נביאה וזריזה במעשיה, בא לה המעלה הזאת - להיות שופטת את ישראל".

ב"ילקוט שמעוני" (שופטים רמז מ"ב) מצינו עוד על מקורם של דבורה וברק מנפתלי ועל פעילותם מכוחו: "בעלה של דבורה, שלוש שמות יש לו - ברק, מיכאל, לפידות" וברד"ק: "לפידות - הוא ברק בן אבינועם", ובהמשך המדרש בילקוט : "לפידות - עושה פתילות למשכן, והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות", כשבאותן פתילות מהדהד בקול, שמו של נפתלי.

ואמנם, כל פעילותם של דבורה וברק עומדת בסימן האיחוד והליכוד - תכונת השבט ממנו באו, וכך אנו מוצאים, בפעם היחידה בתקופת השופטים שני שופטים הפועלים זה לצד זה[‎60].

נסיבות מלחמתם של דבורה וברק ביבין מלך כנען, היו אף הן כלל ישראליות ולא שבטיות - מצומצמות בלבד, כפי שהיה אצל שאר השופטים בתקופה זו: "צפויה היתה אז לעמנו סכנה גדולה, שהכנעני, תושב הארץ. ישוב ויכבש את ארצו. כל שאר המלחמות שבספר שופטים הן הדיפות התקפות של אויבים פולשים מבחוץ, ואפילו הפלשתים, אע"פ שהיו בתוך תחומה של א"י, הרי עדיין לא כבשו בנ"י את השטח שבו שכנו. ברם, סכנה עצומה נשקפה לקיום האומה מהתקפתו של סיסרא"[‎61].

בשל היות המלחמה. פעולה כלל ישראלית, ניתן להבין גם את השירה המיוחדת המופיעה דוקא לאחריה, והמזכירה אה שירת הים, וכן את העובדה שבשירה זו מוזכרים שבטים רבים. לשבח או לגנות, ומוזכרים בה גם ביטויים המתייחסים לכללות העם כמו: "ישראל", "אם בישראל", "אלקי ישראל"[‎62].

גם בצדדיה הפנימיים של המלחמה, בנוסף לנסיבות החיצוניות. עמדו על כלליותה של מלחמת דבורה כהמשך ישיר למלחמותיו של יהושע: יבין, עמו מתנהלת המלחמה מכונה "מלך כנען", ובמקומות אחרים : "מלך חצור". ביהושע (י"א, י) מצינו: "וחצור לפנים ראש כל הממלכות האלה", ומשמע, בפשטות, שהמלכות עליה היא שהקנתה לו תואר של מלך כל הארץ[‎63].

העמקה נוספת מצינו בדברי ר' צדוק הכהן : "כי יבין מלך כנען, שהוא לבדו היה מהכנענים שהשאיר הקב"ה אחר כבוש יהושע בן נון, שלחץ את ישראל, (דשאר לוחציהם בימי השופטים היו משאר אומות ארם ומואב ומדין ועמון ופלישתים) היה בקליפה, ובזה לעומת זה, שעשה האלקים כנגד יהושע בן נון בקדושה... וחזרו הכנענים להתגבר בחצור"[‎64] - הרי שיש למלחמה זו - הן מהבחינה הטכנית, והן מזו המהותית-פנימית, מימד כלל ישראלי, של השלמת מלחמות יהושע.

הגמרא (שבת קמ"ו, א') אומרת: "יעקב הוליד י"ב שבטים, שלא היה בהן שום דופי" - נראה, שכוונת גמרא זו אינה לשבטים כפרטים, אלא לשלמות כלל המחנה הישראלי.

מקצה המחנה, מהסוף, רואה נפתלי את הקומה השלימה. הוא השומר מחדירת גורמים זרים, שומר על הנחשלים - על שבט דן - מפני נשירה ופליטה, אחראי על כך שגם השחוק והעניינים הגופניים יהיו בקדושה. הוא גם זה היודע, לאחד בתוך המחנה בין בני רחל לבני לאה ובעקבותיו בני שבטו - השופטים, ואחרים, היושבים בנחלתו, הפועלים מכוחו וממלאים את היעוד שקבל עליו עם מתן שמו - להיות נפתלי - המחבר.

בבראשית רבה (פר' ע"א) שנינו: "נפתלי - פיתוליה לא דידי הויין - כלום הלך יעקב אצל לבן, אלא בשבילי". רחל סבורה היתה שגלגולי יעקב הם כולם בשבילה. דוקא בהולדת נפתלי, המאחד ומלכד את כל המחנה, מרגישה רחל שאמנם, פיתוליו של יעקב מגיעים לכלל תכלית.

וכך הוא גם במסגרת הישראליות כולה. כל העבודה הפרטית של כל שבט על פי יחודו ויעודו - תכליתה היא ; ההרמוניה הכללית שבסוף. כך כתב הרב קוק ("אורות", עמ' מ"ג) ; "ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סידור, יצא לאור תוכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו, וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית".

נפתלי - יוצר האחדות גם בתקופת העבודה הנפרדת. מהווה כל העת ציון ותמרור המזכיר את היעוד הסופי שלשמו ולתכליתו כל העבודה, והוא היוצר את הרקע והתשתית להתגשמות היעד הסופי - האחדות ההרמונית.

בתוך: שמעתין, ‎88-89 תשמ"ז, עמ' ‎11-18.

[‎2] "ממעיני הישועה" עמ' נ"ה: וע"ע "עולת ראיה" ח"א עמ' ש"ל.

[‎3] "קול התור" לר' הלל משקלוב. תלמיד הגר"א. פרק ג' אות י'. וראה "מכתב מאליהו" ח"ב עמ' ‎17: "והעניין הוא שמן השמים מסבבים, שייקרא האדם כשם שהוא על פי תוכן מידותיו ואופיו".

[‎4] מהר"ל, נתיבות עולם" ח"ב עמ' נ"ד. "אור חדש" על הפסוק "איש יהודי" : חיד"א, "מדבר קדמות" מערכת ד. אות א., ועוד במקורות רבים מאוד. וראה עוד "עיון ומקורות כסוגיית השמות" - "כתלנו" ח'. עמ' ‎12 ואילך.

[‎5] וכן ב"יפה תואר" שם. וראה רמב"ן, "אמונה ובטחון" פכ"ד עמ' תל"ט. "מפני שהיו האמהות חכמות וצופות ברוח הקודש, קראו שמות בניהן על פי הראוי".

[‎6] וראה גם בפרוש ספורנו. ובהרחבה מרובה - "כתלנו" ח'. עמ' ‎9 ואילך.

[‎7] במדבר רבה פרשה ב., א'. רש"י בראשית נ', יג.

[‎8] רבנו בחיי. שמות כ"ח. מהד' שעוועל עמ' רצ"ח ואילך. וראה תנחומא ויחי, ט"ו: "ואלו שבטים על סדרו של עולם... וכן המזלות והחדשים וי"ב אבני האפוד". על מערכות המקבילות לשבטים - "סיני" נ"ו עמ' צ"ד ואילך : "מחניים" צ'. עמ' ‎128 ואילך.

[‎9] ובעקבותיו גם רבנו בחיי.

[‎10] על היחס בין ברכת יעקב לזו של משה - ראה "בינה במקרא" עמ' ‎215 ואילך.

[‎11] מלבי"ם יהושע י"ח, ד : "כי באמת היה נודע ליהושע כקבלה חלק כל שבט ותחומו איך ואן יפול. שכן יעקב ומשה בברכתם ברכו את כל שבט לפי נחלת ארצו". על המקום שהוא בבחינת כלי לעבודת ה', ראה "מכתב מאליהו" ח"ב עמ' ‎256.

[‎12] "צדקת הצדיק" עמ' ‎82. מקורות נוספים להשלכות הגאוגרפיות על תרבותיות האומות. ועל המטרה האלקית בכך, ראה בספרו של הר"ש ישראלי שליט"א. "פרקים במחשבת ישראל", עמ' ‎13-9 ושם, עמ' ‎550 - 551.

[‎13] "לקוטי מאמרים" בתוך "דברי סופרים" עמ' נ"ט: וראה גם "סרי צדיק" ויקרא. עמ' ‎159.

[‎14] "אגרות ראיה" ח"א עמ' ל"ה. ושם על מעלתה ויחודה של יפו, וציין עוד ל"חסד לאברהם" :הר י"ג, שכתב על יחודה של צפת ואוירה הזך לעיסוק בחכמת הקבלה. כעניין הקשר בין סביבתו של אדם לעולמו הרוחני, ראה בהרחבה "כתלנו" ח'. עמ' ‎9 ואילך.

[‎15] ר' צדוק הכהן. "ישראל קדושים" עמ' ‎109 . על אותו גורל ראה בבא בתרא קכ"ב, א'. אנציקלופדיה תלמודית כרך ב'. עמ' ר"ב - ר"ג , כרך ה' עמ' תי"ד - תט"ז. זהות מעניינת כין הנחלה לנוחליה ולשמותיהם אפשר למצוא במקורות רבים: כך "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (דברים ל"ג. כב) הנוחל את דן. הנזכרת ככר אצל אברהם הרודף עד דן (בראשית י"ד, ידן : כך בבמדבר כ"ו. כט ! "ומכיר הוליד את גלעד. לגלעד משפחת הגלעדי" - הנוחלים את הגלעד. וכך ביהושע י"ב, יז. "מלך חפר - אחד", ופה יושב חפר בן מנשה. (ראה על כך - "בית מקרא" כ"ז, עמ' ‎153 ). זהות מיוחדת במינה בין השבט, אבנו בחושן, ונחלתו קיימת אצל בני שבט דן, המחפשים נחלה. סיפור זה מופיע ביהושע י"ט ובשופטים י"ח, שם אומר רש"י על שם העיר ליש (פס' כ"ז) "וכספר יהושע קורא שמה לשם, על שם שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם. והיא היתה על החושן לשבט דן. שמו כתוב על לשם. וידעו שבאמת היא נחלתם" וראה רבנו בחיי שמות כ"ח. טו. ב"דעת מקרא" יהושע עמ' קפ"ז הע' ‎187 כתב: "ואפשר שלשם ליש, שמשמעותו אריה, כבר רמז משה בברכתו לדן - דן גור אריה יזנק מן הבשן". וכך כבר כתב ר"א פורטליאוני ב"שלטי הגבורים" שלו פרק מ"ו. מהד' שפר עמ' ‎67.

[‎16] פסחים ד'. א' וע"ע "תורה שלמה" בראשיה מ"ט אות רל"ו. "קדמת העמק" הקדמת הנצי"ב לשאילתות עמ' ‎7.

[‎17] "מגן אברהם" או"ח סי' ס"ח. (וראה גם עגנון. "אלו ואלו" עמ' רפ"ט), ד' נחמן מברסלב הרחיק לכת יותר. ודרש את דברי אבא בנימין ‎1כרכות ה', ב') ו"על תפילתי שתהא סמוך למיטתי" כ"תפילה קודם התפילה" על עניין זה : "וזה שאמר אבא בנימין ! כל ימי הייתי מצטער על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי. כי צריך זכות גדול. להעלות התפילה דרך השער השייך לשבטו" (לקוטי מוהר"ן ט, ב. מיטתי - לשון מטה - שבט).

[‎18] ראה שבועות י"ח, ב' : "כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים". וע"ע "אוצר האגדה" ע' "בנים ובנות" וכך אצל הרמב"ן : "כי כפי המחשבה [בשעת תשמיש] יהיה העובר" ( "אמונה ובטחון". פט"ו. מהד' שעוועל עמ' שצ"ה) וראה שם עמ' שט"ז: של"א-של"ב. ו"צדקת הצדיק" סימן קמ"ד.

[‎19] ראה "שם משמואל" בשלח תרע"ו: "תפילה - לשון התחברות. כמו נפתולי אלקים".

[‎20] "שם - בגימטריא ספר" - "שפת אמת" שמות עמ. ‎19 . ב"ניצוצי אור" עמ' ‎144 מציין הרב מרגליות את ספר "מאור עיניים" כמקור לגימטריא זו. וע"ע "כתלנו" ח', עמ' ‎12.

[‎21] "אמונה ובטחון" סוף פרק כ"ה. מהד' שעוועל עמ' תמ"ו.

[‎22] מהד' שעוועל עמ' ש'-ש"א וראה שם עמ' ש"ב.

[‎23] "לקוטי אמרים" בתוך "דברי סופרים" עמ' ‎164 ושם עמ' ‎192, וראה שם עמ' ‎166 : "ונפתלי הוא תכלית ועיקר המחבר".

[‎24] "המספד בירושלים" - "מאמרי הראיה" ח"א עמ' ‎94 ואילך. "שמועות ראיה" וישב תרפ"ט ועוד. וע"ע גויטין. "שמעתין" גליונות ‎82-80.

[‎25] "לקוטי מאמרים" עמ' ‎164 וראה שם עמ' ‎185.

[‎26] "שמות רבה" מ'. ד' ושם ברד "ל. מהרז"ו. יפ"ת. רש"י שמות ל"ה, יד.

[‎27] ראה פירוש רש"י ליחזקאל ט-ז. טו בשם הפסיקתא.

[‎28] על עיסוקו זה של דן. ראה "מכתב מאליהו" ח"ב עמ' ‎267 - 268.

[‎29] "שפת אמת" שמות. עמ' ‎204.

[‎30] "לקוטי מאמרים". עמ' ‎166.

[‎31] "לקוטי מאמרים". עמ' ‎195 : "תקנת השבין" להנ"ל, עמ' ‎45.

[‎32] "פסיקתא רבתי" ו': וע"ע "קדמת העמק" - הקדמת הנצי"ב לשאילתות. עמ' ‎7. "אורות הקדש" ח"א, עמ' ס"ט.

[‎33] ילק"ש מלכים רמז קפ"ה.

[‎34] "במדבר רבה" י' ה'. וע-ע "פוקד עקרים" לר"צ הכהן, עמ' ‎23.

[‎35] ילק"ש ויחי רמז ק"ס. זוהר בלק קצ"ד א' - קצ"ד ב'. מקורות נוספים לפעילותם המשותפת - הרב חרל"פ, "ממעיני הישועה", עמ' כ"ג-כ"ד. וראה להלן הערה ‎42.

[‎36] סימן נ"ח. וכן ב"מחשבות חרוץ" סימן ד' ועוד.

[‎37] ע"ע "מחשבות חרוץ" עמ' ‎54. וראה לעיל הערה ‎8.

[‎38] "פרי צדיק" שמות. עמ' ‎135.

[‎39] "לקוטי מאמרים". עמ' ‎193.

[‎40] "שפת אמת" שמות. עמ' ‎188.

[‎41] בפירושו לבראשית ל'. ח.

[‎42] הסבר פנימי מדוע דוקא ע"י אחד מקצוות המחנה, ראה בחידושי אגדות למהר"ל. וראה לעיל הערות ‎30 - 35. והמתייחס אליהן בגוף המאמר.

[‎43] תרגום יונתן בראשית נ'. יג. וראה "אגרות ראי"ה" ח"א. עמ' קמ"ב : "ואת עשו שנאתי - את הטפל לעשו. אבל עיקרו. שהיא ראשו. בהדי אבהן דעלמא גניז". ושם במקורות ציין לליקוטים שבסוף "סערת אליהו" לגר"א. וראה "פוקד עקרים " לר"צ הכהן, עמ' ‎50 על נשמות גדולות הגנוזות ברישיה דעשו : ו"ליקוטי שיחות" חב"ד. תולדות תשכ"ח ושם הע' ‎21.

[‎44] על הגבלת כניסתו של חירם בבנין המקדש, ראה אברבנאל בפרושו למל"א ז'. יג (עמ' תק"ו). שיישב את הסתירה בין מל"א ז', יד לפיו חירם היה חורש נחושת, לבין דהי"ב ב', יג שידע לעשות גם בזהב ובכסף - בכך שאת קדש הקדשים שכולו זהב - לא ניתן לו לבנות כדי שלא ייבנה ע"י גוי. וראה "מאמרי הראיה" ח"ב. עמ' ‎447 על שיתוף הצידונים רק ב"עיצוב צורתו החיצונית של המקדש, כשעל הקדושה הפנימית יש שמירה עצמית שלנו.

[‎45] על התחומים-המדויקים ומקימות מוגדרים בנחלה ראה "דעת מקרא" יהושע. עמ' קפ"א - קפ"ד. אנצ' מקראית כרך ה'.

[‎46] על זיהוי העיר קדש - "דעת מקרא" יהושע. עמ' קפ"ג. וראה רמב"ן לבראשית מ"ט. נא: -וממנו תבוא בשורה לכל ישראל. כי עשתה ארצו פירות לשבעה". משמע שגם מהפירות נהנו כל ישראל ולא בני השבט בלבד. [‎47] המהרש"א שם מעיר: "אבל לא בטיבור של עולם, דהא אמרינן פרק זה בורר אלשכת הגזית"... שהיא יושבת בטבורה של עולם". ומציין לתוס' שעמדו על כך, שאכן ירושלים אינה בטבורה של ארץ ישראל. וראה "מרגליות הים" ח"א..עמ' ‎154 על הגמ' בסנהדרין ל"ז. א' אות ו' ושם אות י"ד. ב"כפתור ופרח". מהד' לונץ ירושלים תרנ"ז עמ' רע"א. נסה להוכיח, שאכן, טבריה יושבה בטבורה של הארץ. על פי הגמרא במגילה כינה מי שהיה אב"ד ור"מ בטבריה, ר' משה קליערס, את ספרו על טבריה "טבור הארץ" ושם דף ג' ואילך יחד דברים לטבריה - בטיבורה של א"י (וראה "אגרות ראיה" ח"א, עמ' שס"ב), וע"ע ר"ש קליין. "ארץ הגליל", עמ' ‎105-94. ושם מקורות נוספים.

במקרא מופיע הביטוי "טבור הארץ" בשופטים ט'. לז. וביחזקאל ל"ח. יב. ואף שם יש שפירושוהו על מקומות שהם במרכז הארץ. אך שם הוצעו גם פירושים אחרים. המסתברים יותר. ראה אנצ' מקראית כרך ג', עמ' ‎362. [48] ראה של"ה ח"ג. עמ' ‎69. "לקיטי תורה" הב"ד. מפתחות ע' "כנען". "שם משמואל" דברים עמ' י"ב. "פרי צדיק" במדבר, עמ' ‎220. "שפת אמת" שמות עמ' ‎25.

[‎49] "עולת ראיה" ח"א. עמ' מ' רעיון דומה יש ב"שפת אמת" ויקרא. עמ' ‎163 - בני חם מופיעים כשיא השפל, ואפשר שזו הסבה לכך שכשישראל מצויים בשיא ירידתם. אומר להם עמוס (ט', ז) . "דלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל" - "חזון המקרא" ח"א, עמ' ‎302.

[‎50] "לקוטי מאמרים". עמ' ‎166.

[‎51] ויחי י"ב. תו"ש פמ"ט אות רע"ד. ושם אות רע"ה על גנים שהיו לשרים ולמלכים כנחלה נפתלי. גינוסר - לשון גני שרים. וראה שם אות רע"ו.

[‎52] "מלחמות" ספר ג' פרק ח'.

[‎53] על מעמדם ההלכתי המיוחד - ראה ברכות מ"ד. א'.

[‎54] ראה עוד "ליקוטי מאמרים", עמ' ‎166.

[‎55] סוכה כ"ז. ב'. אמנם. במדרש תדשא ח', "מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם שופט ומלך. בשביל החטא שעשה זמרי". וראה רש"י בסוכה המונה את השופטים שהעמידו השבטים. והשלמת רשימתו במהרש"א. ברש"ש וב"ניצוצי אור".

[‎56] "תקנת השבין", עמ' ‎55 על כך שמשבט שמעון לא קם שופט - שם עמ' ‎52 ואילך. השוה "שפת אמת.' במדבר. עמ' ‎7 ; "וכן. המנין היה להעמיד כל אחד במקום שרשו. לכן היה ע"י י"ב נשיאים. שכל אחד נושא ומגביה את כל שבטו. לחברו לשורש השבט".

[‎57] תו"ש פמ"ט אות רמ"ז, רפ"ג. כך מצאו רמזים לשמשון בברכתו של דן - "לישועתך קויתי ה'"' (בראשית מ"ט, יח) ועוד.

[‎58] אי הפרסום המדויק בכתוב לשבטם של דבורה וברק. אף לו ניתן לייחס את רצון הכתוב לשווה לעניין משמעות כלל ישראלית. השוה "דעת מקרא" יהושע. עמ' ד' הערה ‎9 לגבי יהושע: "ונראה שלא נזכר בספר יחוסו השבטי. כדי להדגיש ששימש לא כראש שבט, כי אם בראש העם כולו".

[‎59] ראה "מורה הנבוכים" ח"א פמ"ט. השערות אחרות לשם דבורה ראה "מחניים" צ"ח עמ' ‎150 ואילך. ב"סיני" ל"ט. עמ' ש"פ ואילך פירשו משורש הנהגה-דבר. ושם השווה את הנהגת דבורה את ישראל לנחיל דבורים. בו המוליכה היא הנקבה: הפרטים הם חלשים וכל כוחם באחדותם.

[‎60] וראה "קדמוניות היהודים" ספר חמישי. מהד' שליט. עמ' ‎164 , המציין. שאף מתו בזמן אחד. כסמל להליכתם הצמודה זה לצד זה. וראה "באר משה" לאדמו"ר מאוז'רוב. שופטים עמ' קס"ד. שציין שישועת ברק ודבורה היתה בזכות שהיו משמשים לאחרים - תכונה שאף היא אופיינית לשבט נפתלי. (ראה לעיל בשם אברבנאל).

[‎61] "חזון המקרא" ח"ב. עמ' ‎280. וראה דובנוב, "דברי ימי עם עולם" ח"א. עמ' ‎35 : "גדולה היתה הסכנה לכל השבטים כי אילו היו הכנענים הולכים ומתגברים עלולים היו בני עמם. בשאר מקומות. להתקומם אף הם. ולשוב ולכבוש את הארץ מכובשיה" ; "תולדות עם ישראל בימי קדם" בעריכת ח.ה. בן ששון. עמ' ‎74 : "במלחמת דבורה הגיעו בנ"י למידת ליכוד לאומי מקסימלי נגד משעבד נכרי בתקופת השופטים".

[‎62] "חזון המקרא" שם. רשות השידור. "שיחות במקרא", נביאים ראשונים, עמ' ‎74.

[‎63] ראה "דעת מקרא" יהושע, עמ' פ"ז. "שיחות במקרא" הנ"ל. עמ' ‎31 ושם עמ' ‎69.

[‎64] קונטרס "דברי חלומות" סימן כ"ב. נדפס בסוף ספרו "רסיסי לילה".