קווים כלליים

במחקר-משווה זה אנסה לבדוק את השווה והמיוחד שבהופעת סוגים ספרותיים קרובים זה לזה בשטח המוסר בתנ"ך ובתרבויות של העמים השכנים. שני הסוגים : ביוגרפיות מצד אחד, וספרות של ווידויים ושבועות-הטהרות מצד שני - קרובים וקשורים זה בזה, ושניהם מבטאים ומגדירים את מעשיהם של הצדיקים והרשעים לפי התפיסות החברתיות ותנאי-החיים השונים. מחקר-משווה מסוג זה עשוי, לדעתי, גם לתרום להבנת קטעים סתומים בתנ"ך.

"איש כי יהיה צדיק" שוקד היה (לפי התיאור ביחזקאל פרק י"ח, איוב פרקים כ"ט, ל"א ובעוד מקומות בתנ"ך) לקיים מספר מעשים טובים ודרישות אידיאליות בעלי אופי דתי והומניטרי ונמנע מלעשות מספר מעשים רעים ומגונים המוגדרים בתור עלילות הרשע. אין הקדמונים נוהגים לפרט, במקרה זה, רשימה ארוכה הדומה לקודכס פלילי ואזרחי, אלא נותנים רשימת-סיכום תמציתית קצרה, או ראשי פרקים מן הטוב והיפה שה"צדיק" עושה, או נמנע מלעשות, והיפוכו - הרשע.

תיאורים ביוגרפיים כאלה מופיעים, במצרים בכל תקופותיה, במידה מרובה בתור סוג ספרותי מיוחד. האגיפתולוגים נתנו לסוג זה, המופיע בעיקר בתור תיאור חיים אידיאלי, את השם הטכני "ביוגרפיה אידיאלית". נראה לי שלסוג ספרותי זה יש עקבות רופפים גם בספרות האכדית, והקבלות בולטות יותר - בתנ"ך ובספרים החיצוניים. מסתבר שב"ביוגרפיות אידיאליות" אלה יש יסוד סטנדרטי קבוע. אולם יחד עם זה מתווספות, או נשמטות, מצוות ועבירות, בהתאם לשינויים במרוצת הזמן, בתנאי-החיים ובדרישות המוסריות והדתיות.

ה"ביוגרפיה האידיאלית" שבספרות מצרים נחקרה במידה מועטת[‎1] ואילו לזו שבתרבות האכדית ובתנ"ך לא הושם לב, ככל שידוע לי.

ספרות הווידויים וההיטהרות במזרח הקדמון היא רחבה למדי, ודוגמא בולטת לה במצרים - היא ה"הצהרה השלילית" של הנפטר בעמדו לדין לפני משפט האל אוסיר, כמתואר בפרק ‎125 של "ספר המתים". גם בווידוי זה קיימת זיקה ברורה לדרישות ולנוסחא של ה"ביוגרפיה האידיאלית", הדוגמא האכדית הבולטת היא הרשימה הארוכה של העבירות בלוחות השֻרְפֻ, שהחולה מתחטא ע"י שריפתם. אמנם ספרות-ווידויים זו מאגית היא ביסודה והגיעה אלינו מתוך ספרי הלחשים והמכשפים.

ייתכן גם שקיים מגע ספרותי מסויים בין ה"ביוגרפיה האידיאלית" נוסח מצרים ובין איוב פרק כ"ט, אך האקלים הרוחני של הווידויים וההיטהרות בתנ"ך שונה מן הסוגים המקבילים בתרבויות האליליות של העמים השכנים, דוקא בשוני ובריחוק זה יש משום עניין רב. בדברים שלהלן נביא רק ראשי-פרקים ודוגמאות על אפשרויות פרשניות, מבלי שנמצה את החומר כולו, כדי לא לחרוג מן המסגרת של המאמר.

ספרות הביוגרפיות במצרים

מולדת ספרות הביוגרפיות היא מצרים, והביוגרפיה העתיקה ביותר, שהגיעה לידינו, היא מראשית השושלת הרביעית, סוג ספרותי זה הגיע לידי התפתחות גבוהה במשך השושלת החמישית, ובעיקר בתקופת השושלת השישית[‎2].

את הביוגרפיות היו חורתים תחילה על מצבות-קברים. מכאן עברו לחרות ביוגרפיות על מצבות המוקמות לזכרון הנפטר במקומות קדושים, במו בעבידוס "מבחר הקברות" במצרים. הנפטר נקבר בעיר מולדתו, ומצבתו במקום הקדוש נועדה להזכירו לפני האל אוסיר, אל המתים במקום קדשו. מן השושלת ה-‎18 ואילך רושמים רשימות ביוגרפיות על פסלי אנשים נכבדים המוצגים בבתי-המקדש. נוסף למצבות-קברים, מצבות-זכרון במקומות-קדושים, ופסלי-זכרון בבתי-מקדש, יש, כאמור, עקבות לביוגרפיות בספרי החכמה ובספרות הווידויים, וכך הפכו להיות ספרות ממש, המנותקת מחיי אישיות מסויימת.

הביוגרפיה הקדומה כללה פירוט התארים של הנפטר המזכים אותו ליהנות מסעודת-המלך ומסעודת-האלים, וכן כלולה בה פנייה נרגשת לאנשים החיים, העוברים ליד הקבר, שיתפללו לטובתו את תפילת הקרבן[‎3], העשוייה - לפי אמונת המצרים - להשפיע על הנפטר, בעצם אמירתה, רוב מזון. במשך הזמן הונהג שהנפטר מציג את עצמו בתור איש צדיק, שחייו האידיאליים עשויים לשמש דוגמא לדורות הבאים. כל נפטר נושא את התואר מאע חרו, שמובנו : איש צדיק, ועל זה נדון עוד להלן במיוחד.

נוסחאות של "ביוגרפיה אידיאלית" במצרים

הביוגרפיה מתחלקת לשני חלקים: האחד-כולל את התארים וההישגים הפוליטיים והחמריים של הנפטר, והשני- המייצג את הנפטר כאיש שהגיע בחייו לשלימות והגשים את מיטב הדרישות המוסריות והדתיות של ספרות החכמה. הנוסח הקלאסי של הביוגרפיה האידיאלית נקבע (כאמור בשלהי הממלכה העתיקה) כתיאור חיים של נגידי המחוזות, מושלים ושופטים, שהשתדלו להיטיב לאנשי מחוזותיהם, ובמיוחד לחלכאים ולנדכאים שבתוכם. הנוסחאות הקבועות כוללות משפטים כדלהלן : "אמרתי אמת ודנתי דין צדק", "מעולם לא דבק בי מאום מרכוש הזולת", "לא גרמתי רעה לאיש", "העברתי את הנהר כל אדם שחסרה לו סירה", "קברתי את המתים", "נתתי לחם לרעבים ובגד לערומים", "הייתי מגן ומחסה לסובלים מקור", "עשיתי את הטוב בעיני אדם", "חפרתי קבר זה ברכושי, ולא פגעתי בנפטר אחר". אישים אלה מתפארים במיוחד בכך שדאגו לאנשי מחוזותיהם-שלא יסבלו רעב בימים קשים. תיאורים אלה שהיה להם יסוד עובדתי בתולדות חייהם של המושלים, נהיו לנוסחאות קבועות ב"ביוגרפיות האידיאליות" של הדורות המאוחרים, ללא כל קשר עם המציאות. ואנו מוצאים נוסחאות ארכאיות כאלה ב"ביוגרפיות האידיאליות" גם של הדינסטיות ה‎23/22-, ואין איפוא לראות "צדיקים גמורים" בכל אלה המתארים את עצמם בתור שכאלה, כי הרי תיאורים אלה אינם אלא חיקוי של נוסחאות מקובלות. אולם עם זאת יש להכיר לפי ההוספות וההשמטות, ובמיוחד לפי ההדגשות, את השינויים שחלו בדרישות המוסריות ובתנאי-החיים.

נעתיק כאן שתי נוסחאות מן הדינסטיה החמישית, שבה הוחל לשים לב לדרישות אידיאליות בעניינים שבין אדם לחבירו, ובן שתי נוסחאות מן הדינסטיה השישית, שבה הגיעו דרישות אלה לניסוח מושלם[‎4].

מן הדינסטיה החמישית:

"בניתי קבר זה באחוזתי החוקית מבלי לפגוע בזכויותיהם של אנשים אחרים. שלמתי שכר עבודה לכל האנשים שעבדו בקבר זה, ואלה היללו מאוד את האל למעני .... מעולם לא שללתי מאום ממישהו בכוח משרתי, כי האל אוהב מעשי יושר . . . הייתי נכבד אצל המלך ... הקימותי קבר זה במערב על קרקע בתולה אשר מעולם לא היה בו קבר אחר למען לא לפגוע ברכושו של נפטר. כל אדם שיגש לקבר זה בטומאתו, וכל מי שיעשה מעשה בליעל לקבר זה ייענש ע"י האל הגדול".

"מעולם לא פעלתי דבר שהרגיז אנשים אחרים. מיום הולדתי לא לן אדם לילה בכעס על מעשה שעשיתי לו. הייתי אהוב על אבי, מכובד על החברים, רצוי לאחיו, ידיד משרתיו, איש שמעולם לא פגע באנשים אחרים".

מן הדינסטיה השישית:

"..אמת דברתי ונהגתי ביושר.. עשיתי טוב, כי רציתי שיוטב לאנשים. דנתי את שני הצדדים באופן שיצאו מרוצים. הצלתי ככל שהיה לאל ידי את החלש מיד החזק ממנו. נתתי לחם לרעבים ומלבוש לערומים. העברתי אל היבשה מי שאין לו סירה. קברתי את המת אשר בן אין לו ... כיבדתי את אבי, חיננתי את אמי, וגידלתי את ילדיהם (=יתומים)". ..

"נתתי מזון לרעב ומלבושים לערום אשר פגשתיו במחוזו. אני מדדתי שעורה של מצרים העליונה לאביון אשר מצאתי במחוזי. וכאשר פגשתי במחוזי איש אשר נושה לו שלמתי את חובו מכספי. אני קברתי במחוז זה כל איש אשר בן אין לו ועטפתיו בתכריכים (=לצרכי חניטה) מרכושי. סיפקתי את כל צרכי הגר . . . הצלתי את החלש מיד החזק ממנו. שפטתי את המתדיינים בצורה ששני הצדדים יצאו שבעי רצון. הייתי החביב של אבי, המהולל של אמי והאהוב על אחי.

הווידוי "בהצהרות השליליות" בפרק ‎125 של ספר המתים (ועל זה נדון להלן) מסתיים במניין מידות חיוביות אחדות של הנפטר :

חי חיי אמת. עשה לשביעות רצונם של אנשים ואלים, נתן לחם לרעב, מים לצמא, כסות לערום, סיפק סירה למעבר הנהר למחוסריה, הקריב קרבנות לאלים ולנפטרים.

הזיקה של ה"ביוגרפיה האידיאלית" לתורת המוסר שבספרי החכמה במצרים

אין להטיל ספק בזיקה המובהקת הקיימת בין תורת המוסר בביוגרפיה האידיאלית ובין תורת המוסר שבספרות החכמה[‎5]. ברור ששתיהן נובעות ממקור אחד ומתארות חיים שלמים לפי מיטב ההגיגים של החכם והצדיק. אופי זה של מוסר ספרות החכמה בולט בדברי החכם אמנופה[‎6]. הוא מזהיר מפגיעה בחלכאים ומתקיפות נגד חלשים. הוא אומר : אל תסיג גבול ריעך ואל תפגע בגבול אלמנה ... אל תצחק לעוור, אל תבוז לגמד, ואל תבוז לאיש אשר היה בו יד האל. ואף חוזרת אצלו מצווה (המיוחדת לחיי המצרים) והיא הגשת עזרה לזולת בשעת מעבר היאור בסירה, ואמנופה מורה לקחת דמי מעבר רק ממי שיש בידו האפשרות לשלם ולוותר על שכר-המעבר למי שאין לו. להוראותיו המוסריות מוסיף החכם המצרי את האזהרה שהעובר והחוטא צפוי לעונש האלהים : השולל מנחלת הזולת אפילו תלם קטן, וכל הפוגע בגבולות הזולת, רכושו ינחלו זרים ולא בניו[‎7]. גם בספרות החכמה - כמו בביוגרפיה האידיאלית-מופנים הדברים אל ראשי החברה.

בתרבויות המזרח הקדמון (מחוץ למצרים)

הספרות של ביוגרפיות לא יכלה להתפתח מחוץ למצרים בהיקף דומה. במצרים ניזונה ספרות זו, כאמור, מתוך האמונות הקשורות בגורל האדם לאחר פטירתו, והקברות ומצבות-הזכרון נתנו מקום לרשימות ביוגרפיות, ואילו בתרבויות השמיות לא מילא פולחן המתים והקבר תפקיד מרכזי, ולפיכך לא היתה דחיפה להכין ביוגרפיות אינדיבידואליות מעין אלה שבמצרים. עם זאת מצאו להן מקום בספרות החכמה האכדית דרישות מוסריות, אך מנוסחות באופן בלתי-אישי, כגון :

"תן להם לאכול. תן יין לשתות. הלבש ותן כבוד לכל פושט יד. זה ימצא חן בעיני האל שמש שיגמול כראוי. הגש עזרה. תיטיב תמיד ואל תדכא את השפחה אשר בבית"[‎8].

אולם נוסף על אלו נזכרות מידות טובות שיש בהן גם יסוד ביוגרפי-אישי בנסחאות המחוקקים[‎9] ליפית-עשתר, חמורפי, ואור-נאמו[‎10]. חוקים אלה נחרתו על מצבות, והמלכים רצו להציג את עצמם כלפי הדורות הבאים כמלכי-צדק. חמורפי, למשל, מתפאר בזה שדאג כי החוק לא ידכא את החלש, ושיעשה צדק ליתום ולאלמנה. יתר על כן, הוא מזמין כל איש מדוכא לבוא לפני פסלו ולדרוש צדקתו. אמנם בתוך החוקים עצמם אין תשומת-לב מיוחדת ליתום ולאלמנה, והיתה זו, איפוא, רק נוסחא מקובלת שמצאה לה מקום במסגרת חיצונית בלבד. גם בסיפורים על דנאל השופט הכנעני בכתבי-אוגרית (המתואר, כנראה, ביחזקאל י"ד כאחד הצדיקים האוניברסליים המפורסמים), נזכר שרגיל היה לשבת "לפני השער, תחת העצים האדירים אשר בגורן לדין דין אלמנה ולשפוט משפט יתום". אף דריוש מתפאר בכתובת קברו שהוא אהב צדק ושנא רשע, וכי רצונו היה שלא יעשו עול ליתום ולאלמנה[‎11]. לאור האמור יוצא שמחוץ למצרים לא נתגבש נוסח מפורט וקבוע של "ביוגרפיה אידיאלית", אם כי היו מצויות גם שם דריסות על הצורך המוסרי שבהצלת החלש והמדוכא, שמצאו להן מקום בנוסחאות על פעולות מלכים ושופטים.

ספרות הווידויים וההיטהרות במזרח הקדמון

ספרות הווידויים וההתחטאות, הטענות וההטחות כלפי האלים, מהווה גורם משכנע ראשון-במעלה על צדקות האדם וסילוק חטאותיו. ספרות זו קשורה, כאמור לעיל, קשר מציאותי עם ספרות הביוגרפיות. איוב שלא הצליח לשכנע את ריעיו להאמין בצדקתו ע"י תיאור הביוגרפיה שלו (בפרק כ"ט), עבר לשבועת-היטהרות גדולה ומפורטת בפרק ל"א.

נבדוק תחילה שתי דוגמות בולטות של סוג ספרותי זה במצרים ובבבל :

ה" הצהרות השליליות"[‎12] של הנפטר המצרי

הטכסט המצרי המקביל, במידה מסויימת, לווידויו של איוב הוא פרק מספר ‎125 של ספר המתים. הנפטר הגיע לאולם בית-המשפט, מקום שם עומדים לשקל את לבו. הוא מכריז שיודע הוא את שמות האלים השופטים, שומרי הספים והמעברים ולכן יש לו שליטה עליהם. כן הוא מצהיר שחף הנהו מכל חטא ופשע בנוסח : לא עשיתי זאת, לא חטאתי בזה וכו' ומכאן השם הטכני "הצהרות שליליות". לפרק הנ"ל ישנן שתי נוסחאות : א) הקצר והעתיק יותר מכיל הצהרות שהנפטר לא חטא ‎36 חטאים שונים, כגון : שלא חרף ובזה את המקדשים, לא חטא במקום המקדש, לא גנב לחם האלים והנפטרים, לא עצר תהלוכת אלים, לא כיבה אש של אלים ונפטרים, לא שכב משכב זכר. וכן שורה של חטאים בין אדם לחברו : לא רצח, לא גרם סבל לאיש, לא סיפר לאדון רכילות על עבדו, לא שלל חלב מפיות ילדים, לא רימה במאזנים ועוד. ב) הנוסח המאוחר, כולל הצהרות שליליות לגבי ‎42 חטאים כמנין ‎42 השופטים במשפט אוסיר. כאן יש קצת יותר מצוות חברתיות השייכות לסוג ההתנהגות הטובה כגון : שלא לקח רבית, לא שיקר, לא היה סקרן, לא כעס, לא נמנע מלהאזין לדברי אמת, לא בלע את לבו (- היינו לא כסה על דבר שיש לגלותו), יא היה בעל מריבה, לא פטפט, לא התנפח, לא בזבז וביו"ב. וזה נוסף על חטאים מסוג : לא נאף, לא רימה את האלים, לא הרף את האל המקומי שלו וכן שלא העליב את המלך. המספר הקבוע של ‎42 חטאים גרם לכמה חזרות כדי למלא את המכסה הדרושה, אין כל סדר ענייני מיוחד במניין החטאים, חטאים "קלים" ו"קשים", לפי מושגינו, נזכרים בערבוביה זה ליד זה.

הסדר שונה במקצת בכתבי-היד השונים של ספר המתים[‎13], אך בכל זאת ישנן נוסחאות סטנדרטיות של מניין חטאים הדומות זו לזו, פחות או יותר, במרבית הספרים[‎14].

סילוק חטאים ע"י לוחות שורפו בבבל

בספרות הווידויים וההתחטאות של האכדיים והחתיים מופיע אדם חולה השואל את האלים שלו לסיבת סבלותיו בנימה של הטחה נמרצת[‎15]. הנימוק העיקרי הוא מטריאליסטי : האדם הסובל, החלש והמת, לא יוכל לשרת את האלים ולדשן את מזבחותיהם. מתאוננים על אי-ידיעת החטא למרות הדרישות שנעשו ע"י כל האמצעים השונים הקיימים (אותות, חלומות, אומינות, נביאים וקסמים וכו'). המעשים הטובים הנזכרים בסוג ספרותי זה הם בעיקרם פולחניים. בטכסטים של מכשפים נעשה נסיון להתגבר על אי-הידיעה של החטא ע"י מניין כל מיני פשעים פליליים, מוסריים, חברתיים, פולחניים, היגייניים. הלוחות המפורסמים ביותר נקראים בשם "שורפו"[‎16], המכשף האכדי מעלה על לוחות את שורות החטאים הללו ושורף אותם אח"כ, ובזה מיטהר הסובל מעוונותיו, מתרצה לאלי-החסות שלו ומתרפא. הלוחות הוכנו באופן סטנדרטי, ואפשר היה לחרות בהם את שמו של כל אדם חולה וסובל שפנה לעזרת המכשפים הללו, שערכו עבורו ובשמו זמן טכס שריפת עוונותיו. החטאים הפולחניים כוללים : מאכל תועבת האל והאלה, הרגזת אלים, הרחקת קרבנות מעל מזבחות האלים, מסירת שבועה בידים בלתי נקיות, ישיבה על כסא מול השמש. אולם בסריה זו מודגשים, יותר מאשר במצרים, עניינים שבין אדם לחבירו, כגון כבילת אסירים ואי-שחרורם, חילול כבוד אב ואם, הריסת שלימות המשפחה, שלילת הירושה של הבן החוקי, רצח, זנות, השגת גבול, גזל, דיבור שקר, וכן שנאת-האויב. חטא הוא גם להשתין בתוך התעלה, והימנעות מהשאלת כלי השקאה לשכן וכיו"ב. לוחות רבים של "שורפו" טושטשו ונתקלקלו, ולולי זאת אפשר היה לשחזר מהם קודקס דתי-מוסרי-פלילי מלא, כפי שהיה נהוג בחוגים המוסריים של ה"צדיקים" בתקופה הנידונה. אמנם קבלנו את הטכסט מידי מכשף השורף את כל החטאים האפשריים הללו ומשתמש בדימויים כגון : כשם שהבצל מתקלף לקליפות כך יתקלפו ויסורו עוונות וכדומה לזה[‎17]. אבל אם נסיר את המעטפה המאגית מן הטכסטים הללו ומן "ההצהרות השליליות" שהזכרנו למעלה, תראה לפנינו דמותו של ה"צדיק" האידיאלי אצל העמים השכנים.

ספרות החכמה וספרות הנבואה

בבואנו לתאר את המקורות בתנ"ך על ביוגרפיות של צדיק ורשע ודברי ווידויים, יש לשים לב לשוני הספרותי הקיים בין איוב וספרי החכמה מצד אחד, לבין ספרות הנביאים מן הצד השני.[‎18] בראשונים מעלים דרישות מוסריות כלל-אנושיות בלבד, ואילו בספרות הנבואה מתווספים גם עניינים ישראליים לאומיים ודרישות דתיות פולחניות, כמו שמירת-שבת ומועדים, פרישות ממאכלים אסורים, דיני טומאה וטהרה, ואחרון אחרון עיקר : צורות שונות של פולחן אלילים. נזכרות בתנ"ך - בספרות הנבואה והחכמה כאחת - קבוצות[‎19] של תמציות חוקים ומשפטים אשר יעשה אותם העם והאדם למען יצדק, וכן תיאורים תמציתיים של מעשי הרשע. קיים יסוד ורעיון משותף בכל הסיכומים הללו, ולעתים אפשר גם להכיר, לפי ההדגשות המיוחדות של מצוות ועבירות מסויימות, את תנאי החיים המשתנים ואת צרכי השעה המיוחדים.

הבה נבחון, לדוגמא, את מעשיו של הרשע לפי הפירוט הניתן בספר איוב: משיג גבול, רוצח, גוזל עדר, נוהג חמור יתומים, חובל שור אלמנה, נותן לערום ללין בלי לבוש ואפילו פושט בגדי ערומים, חובל אחיו חינם, אינו משקה מים את העייף ומונע מרעב לחם, פוגע באלמנות ויתומים, אורב לאשת רעהו, מעוות דין ומואס במשפט עבדו ואמתו, החטא הפולחני היחיד הוא עבודת צבא השמים, ובנקודה זו חורג איוב לגמרי ממסגרת ספרות החכמה (על כך ראה להלן), הרי כאן לפנינו דמות הרשע בחברה של אנשי אוהל ומקנה ועובדי אדמה המשמשת רקע לספר איוב, הספר ה"בין-לאומי" ביותר בתנ"ך. לעומת זה משמשים בערבוביה בתיאור מעשיהם של הרשעים (למשל ביחזקאל, פרק כ"ב) עניינים שבפולחן יחד עם עניינים חברתיים : יחזקאל מפרט צורות שונות של עבודה זרה, תופעות שונות של עריות, טימוא הנידה, שפיכות דם, פגיעות בגר יתום ואלמנה, בזיון קדשים, חילול שבת, שוחד, נשך ותרבית ועושק. אף על פי שהבלטת החטאים הפולחניים בדברי יחזקאל נעוצה באופיה המיוחד של ספרות הנבואה אפשר בכל זאת להכיר את השוני שברקע החברתי. דברי יחזקאל מבוססים על חברה היושבת בעיר-מקדש גדולה, החיה בתנאים אחרים מן החברה המשמשת רקע לספר איוב

"ביוגרפיה אידיאלית" באיוב פרק כ"ט ובטוביה פרקים א', ד'

אנחנו מעוניינים כאן, במיוחד, בסיכומים ספרותיים על מעשיו של הצדיק המבוססים על ביוגרפיה של אישיות אינדיבידואלית. לשם כך נעיין בשתי ביוגרפיות : זו של איוב, וזו של טוביה.

בביוגרפיה של איוב, דמותו של הצדיק מתוארת באופן שיש בה דמיון רב ל"ביוגרפיות האידיאליות" של נגיד-מושל-שופט נוסח מצרים העתיקה :

". . . כי אוזן שמעה ותאשרני ועין ראתה ותעידני, כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו. ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנן. צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי. עינים הייתי לעוור ורגלים לפסח אני. אב אנוכי לאביונים ורב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף. ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים . . ." (כ"ט, יא--יח).

ה"ביוגרפיה האידיאלית" במצרים מנוסחת בפרוזה, וכאן לפנינו נוסח שירי וחגיגי מאד. ייתכן בכל זאת שקיים איזה מגע ספרותי בין איוב ובין התיאורים של הצדיקים-השליטים במצרים. ועל זה רומז אולי הפסוק י"ח: "ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים"[‎20]. אולם ייתכן גם שתיאור כזה הכולל התנהגות טבעית ישרה של איש צדיק, יכול היה להיווצר גם באופן בלתי-תלוי.

בביוגרפיה של טובי ובצוואתו לבנו טוביה הנמצאים שניהם בגלות נמנה מספר מצוות ועבירות המייצגות את דמותו של איש יהודי צדיק בתנאי חיים שונים לגמרי. כך נהג טובי הצדיק לפני גלותו : לא זבח לעגל, עלה לרגל לירושלים והביא אתו מתנות כהונה ולוויה, תמך בירושלים ביתומים, אלמנות וגרים, לקח אשה מבנות משפחתו, בגלותו לא אכל מלחם הגרים, עשה חסד בגלותו לאחיו, נתן לחם לרעבים ובגדים לערומים וקבר מתים (פרק א). מעין דברים אלה ציווה לבנו, והדגיש את מצוות כיבוד אב ואם, עשיית צדקה לעניים, התרחקות מזנות, לקחת אשה מבנות עמו, לא להלין פעולת שכיר, להתרחק משכרות "מלחמך תן לרעב משמלתך לעירום, מכל מותרך עשה צדקה... שלח לחמך על קבר צדיקים..."(פרק ד').

הרי לפנינו כאן שתי "ביוגרפיות אידיאליות" של צדיקים בדורותיהם : איוב וטובי. קיים יסוד משותף לשניהם, אבל מציאות החיים נשתנתה לגמרי, וזו נתנה אותותיה בשתי ביוגרפיות אלה.

טפסים של "ביוגרפיות" עיוניות בתנ"ך

באיוב ובטוביה נזכרות תעודות ספרותיות המתארות חיי צדיק אינדיבידואלי מסויים. אולם יש בהגדרות הקצרות של צדיק ורשע במקרא גם מעין טפסים של "ביוגרפיה עיונית" סטנדרטית. הדוגמא הבולטת של ספרות החכמה היא תיאור מעשיה של "אשת חיל" במשלי ל"א הכוללים התנהגות מופתית בשטח המוסרי-חברתי, אך מבלי להזכיר שום ענין פולחני.

יחזקאל (פרק י"ח) מביא "ביוגרפיות" מפורטות של שלושה דורות : צדיק - רשע-צדיק:

"ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה. אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית-ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב. ואיש לא יונה חבלתו חוב ישיב גזלה לא יגזול לחמו לרעב יתן ועירום יכסה בגד. בנשך לא יתן ותרבית לא יקח מעול ישיב ידו משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת צדיק הוא חיה יחיה נאום ה'". בנו הרשע עושה בדיוק ההיפך מאביו, ואילו נכדו חוזר בתשובה והולך בדרכי סבו הצדיק. ברור ששלושת התיאורים הסטירוטיפיים ביחזקאל מהווים טופס ונוסח קבוע של התנהגות צדיק ורשע לפי תנאי המציאות ולפי דרישות חוגי- הנביאים בזמנו ובמקומו של נביא זה. מצאנו איפוא במיוחד באיוב עקבות של ספרות "ביוגרפיה אידיאלית", וכן ראינו טפסים של "ביוגרפיות" לצדיקים ולרשעים. יש נקודות שוות בדרישות המוסריות בין הצדיק הישראלי ובין הצדיק של העמים השכנים. אולם הם גם נבדלים, לא רק בזה שהאחד הוא מונותאיסט והשני פוליתאיסט, אלא גם בחומרתן וברצינותן של התביעות לקיים בפועל את המצוות הללו. בישראל לא היו מעולם "נוסחאות" בלתי מחייבות למעשה. דבר זה יובלט במיוחד כשנעבור לחלק העוסק בווידויים.

ווידויים ודברי-היטהרות ‎1היצטדקות בתנ"ך

הווידוי הישראלי הוא, במהותו, תפילה ובקשה. נחמיה ושבי הגולה מתוודים על חטאות העבר ומבקשים בהכנעה את חסדי ה'. ישעיהו, ירמיהו, חבקוק ומשה איש האלוהים (בתהלים צ') מזכירים את גדולת ה' ועלילותיו בעבר ומתחננים לגילוי כוחו וחסדו גם בהווה, ומשליכים עליו את יהבם. ננתח כאן שלושה מקורות מקראיים בעלי אופי כלל-אנושי שאין בהם מטבע ישראלי לאומי מובהק, כי בכאלה אפשר לעמוד על-השווה והמיוחד בינם ובין החומר המקביל של העמים השכנים:

א) נתאר במפורט את שבועת-ההיצטדקות הגדולה באיוב ל"א, כי יש בה ביוגרפיה מלאה והגדרות מפורטות של מעשה הרשע ומעשה הצדיק : וכן נדון בקצרה על:

ב) הגורל והמעשה של הצדיקים והרשעים, ובמיוחד בדברי הלעג על מעשה ההבל שבתהלוכת הפאר בקבורת רשעים והשתבחותם "אשר כן-עשו" (בקוהלת פרק ח') ;

ג) תיאור חולשת בני-האדם, קטנותם ומיעוט שעת חייהם ותפילתם "למנות ימינו כן הודע" (בתהלים פרק צ'). הניתוח של הווידוי באיוב ל"א יראה לנו,שעל אף דמיונה החיצוני אל ספרות זרה בנקודה זו או אחרת, הריהי תעודה ספרותית מוסרית יחידה במינה, שאין למצוא דוגמתה בספרות של העמים השכנים. מופיעים אמנם גם בספרות של העמים השכנים רעיונות על חוסר ערכו של הקבר המפואר וטענות על קטנותו של האדם ואי-ידיעת חטאותיו. וגם בעניינים קרובים, נוכל למצוא את המהות והתפיסה הישראלית המיוחדות.

ניתוח שבועת-ההיצטדקות באיוב (פרק ל"א)

איוב מקבל עליו בשורה של שבועות בלשון "אם" עשיתי כזאת וכזאת, שלא חטא שום חטא וסבלותיו אינם מוצדקים. הוא מונה ארבעה-עשר או חמשה-עשר חטאים שלא חטא בהם. אולם בפועל יש רק שנים-עשר חטאים עיקריים וכנגדם מוצגות שתים-עשרה הצהרות מסוגים שונים על תומתו ומעשיו הטובים.

והרי רשימת החטאים :

א) אם הלכתי בשוא ובמרמה ; ב) אם אחר עיני הלך לבי ובכפי דבק מאום ; ג) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי ; ד) אם אמאס משפט עבדי ואמתי ; ה) אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה ואכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה ; ו) אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון ; ז) אם הניפותי על יתום ידי כי אראה בשער עזרתי (עיוות דין יתום) ; ח) ט ?) אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי. אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאהו ידי (=הכוונה בשני פסוקים אלה לחטא הגאוה, וייתכן שהראשון מכוון לפולחן פסלי זהב) ; י) אם חטא בפולחן השמש והירח ; יא) אם שמח בנפול אויביו : יב) אם לא האכיל והלין גרים ואורחים : יג) אם כסה על פשעיו ; יד) אם השיג אדמה לא לו : טו) אם אכל כוחה של האדמה בלי (תשלום) כסף לבעליה.

איוב, לא רק שנשבע שלא חטא חטאים אלה, אלא מצהיר על תומתו ומעשיו הטובים בשלושת האופנים דלהלן :

האופן הראשון: איוב מפרט בארבעה מקרים את מידותיו החיוביות בהגנה על החלשים :

על חטא מספר ה' - גדל את היתום כאב וכו' ;

על חטא מספר ו' - מגז כבשיו יתחמם האביון אשר אין לו כסות ; על חטא מספר י"א- לא קלל את אויבו "לא נתן לחטא חכו לשאול

באלה נפשו" ;

על חטא מספר י"ב - האכיל את הרעבים וארח את הגרים "בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח".

מידות טובות אלו, החוזרות ונשנות בספר איוב, שייכות בעיקרן, בפי שראינו לעיל, לתחום ה"ביוגרפיה האידיאלית".

האופן השני : איוב מפרט בארבעה מקרים[‎21] את העונש שהיה עליו לקבל :

על חטא מספר ב' - אזרעה ואחר יאכל וצאצאי ישורשו ;

על חטא מספר ג' - תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים ;

על חטא מספר ז' - כתפי משכמי תפול ואזרועי מקנה תשבר ;

על חטא מספר ט"ו - (מוסב גם לחטא מספר י"ד) תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה.

אופן זה של קללה עצמית הוא, כפי שנראה להלן, תופעה בלתי רגילה, כי אין נוהגים לפרט קללה במילואה.

האופן השלישי: איוב מעיד על עצמו ארבע פעמים את האלוהים שלא כחש לו ונשאר בתומתו :

על חטא מספד א' - ישקלני במאזני צדק וידע אלהים תומתי ;

על חטא מספר ד' - לא יתכן שיחטא בכך "ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו הלא העבד והאמה שוים לו מלידה "הלא בבטן עושני עשהו" ;

על חטא מספר ו' - הוא מעיד את האל על עצמו שלא עבד, או העיף נשיקות לשמש וירח שהוא עוון פלילי ולא כחש לאל ממעל ; (מכוון גם למספרים ח' וט' ? שהרי הגאווה והאליליות מקורם אחד הוא, לפי חז"ל).

על חטא מספר י"ג - גם כאן מצביע הוא על "תוי שדי" (מעין ספר זכרונות על כל מעשי האדם) כהוכחה שלא כיסה על פשעיו.

ערכנו חלוקה "מודרנית" זו לשלוש קבוצות שונות אך ורק לצרכי ניתוח בהיר של האלמנטים השונים מהם מורכב ווידוי זה. אולם ברור שבעיני איוב מופיע הכל כמסכת אחת[‎22]. לפי חלוקתנו כולל פרק זה :

א) ארבע הצהרות חיוביות בקשר לחטאים של התנהגות רעה כלפי החלשים שבחברה האנושית ; ב) ארבעה סוגי ענשים קשים לפשעים חמורים ; ג) ארבע פניות ישירות אל האלוהים שיעיד על תומתו. לאופן הראשון יש, כאמור לעיל, הקבלות בתרבויות המזרח הקדמון, ואילו האפנים - השני והשלישי, מיוחדים בעיקרם למקרא בלבד. שלדון ה. בלנק[‎23] מדגיש את הרושם הרב שעשתה שבועת-היצטדקות זו על שומעיה, בעיקר בצורת האופן בו מופיעות ארבע פעמים שבועות בנוסח שלם. בדרך כלל- קבע בלנק - אין מבטאים את השבועה בנוסחתה המלאה, מתוך חשש להעלות על שפתים את הקללה המפורשת. הנשבע מסתפק ברמיזה בלבד כגון : כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף . . . אם לפני בוא השמש אטעם לחם (שמואל ב' ג' ל"ה). רק לעתים רחוקות מבטאים שבועה שלימה, כגון במגילת קנאות במדבר ה' ובתהילים קל"ז ה-ו. אולם כאן העז איוב לבטא ארבע פעמים את העונש הקשה העלול לבוא עליו, אם באמת חטא חטאים אלה. ולכן שוכנעו רעיו באופן החלטי בצדקת טענותיו "וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו" (ל"ב, א). בלנק הראה, ובצדק, שווידוי זה על ארבע השבועות השלימות שבו, מהווה מסמך ספרותי רב-רושם ומיוחד במינו בכל הספרות המקראית. נראה לי להוסיף על דבריו עוד שתי נקודות: הראשונה, ווידוי זה, המכיל ביוגרפיה אידיאלית של חכם עברי קדמון, הוא גם מיוחד במינו בכל ספרות הווידויים, ההיטהרות וה"ביוגרפיות האידיאליות" שבתרבויות המזרח הקדמון ; השניה, בווידוי זה נזכר, בפעם האחת בכל ספרי החכמה המקראיים, איסור עבודת אלילים. יתר על כן איסור זה מתואר כמאבקו האישי של איוב עם הפיתויים שבפולחן צבא השמים, ואף צורה זו של מאבק אישי היא יחידה במינה בכל ספרות התנ"ך.

המיוחד שבתורת המוסר באיוב ל"א

יש באיוב ל"א נקודות-מגע ספרותיות וענייניות עם כל אחד מן הטכסטים המצריים והבבליים המנויים ועם שניהם גם יחד. שלשתם שווים במתן תמונה של הדרישות הדתיות, המוסריות והאידיאליות של אנשים צדיקים בימים ההם. כל בעלי הווידויים נמצאים במצב סוציאלי גבוה : כולם בעלי רכוש, יש להם עבדים ושפחות וכוח רב. יש גם דמיון ספרותי ביניהם. בכולם שוררות אי-הבחנה בין הסוגים השונים של המצוות והעבירות : אין מבחינים בין עבירות פליליות קשות, או חטאים פולחניים חמורים, לבין עניינים שבהתנהגות טובה. הכל משמש בערבוביה[‎24]. אולם על אף נקודות המגע הדומות שבכל הווידויים הללו, מייצג הווידוי של איוב אקלים רוחני שונה לגמרי, ומרובים ההבדלים הספרותיים והעניניים המיחדים אותו ייחוד גמור. הוויידויים המצרי והבבלי כאחד הם ספרי לחשים מאגיים מובהקים. ספר-המתים הוא ספר כישוף שנועד לעזור לנפטרים המצריים לעבור את ה"מעבר יבוק". מתוך נסיונם למדו שאי אפשר להסתמך על הכוהנים העלולים להתרשל בפולחן המתים. וכן ראו שאחרי דורות, אחדים מפסיקים בני המשפחה, מטעמים כלכליים, את פולחן הקברים[‎25], כי קשות עליהן ההוצאות הכרוכות בכך. ולכן מצאו כי מוטב שהנפטר יהא מצויד בספר טעון כוח מאגי ואשר בהתאם לתפיסתם - מסוגל הכות השוכן בעצם הכתב[‎26] לסייע לנפטר בשעת דחקו, ודומה הדבר כאילו הוא עצמו אומר את כל הלחשים והשמות הדרושים וההכרחיים ביותר. ומשום כך בבוא הנפטר לאולם המשפט, הרי עצם הכתב של ההצהרות השליליות מטהרות אותו מחטאותיו. רוב החוקרים טוענים שאין כאן התחרטות ובקשת-סליחה אלא העמדת פנים המחוסרת יסוד מוסרי[‎27]. לעומתם יש הרוצים למצוא כאן הכרזה מוסרית מחייבת. יש מי שמסתמך על מובאות בודדות שבספרות המצרית, שבהן מזהיר חכם מצרי על חומרת הדין ויש אפילו ביטויים בודדים נגד כישוף[‎28], אולם אין ביטוי בודד זה מייצג את הדעה הרווחת על התועלת המרובה שהאדם מפיק ממנו. יתר על כן הכישוף הוזכר לטובה אפילו- בספרות החכמה[‎29] ומכל שכן שה"הצהרות השליליות" (וכל ספר-המתים) אינן שיכות לסוג ספרות החכמה. המגמה המאגית נזכרת במפורש בפרק ‎125[30] ואין מחברי ספר-המתים מעלים בכלל על הדעת, שייתכן שנפטר כל שהוא ייכשל בדינו. ובכלל אינו קיים במצרים (לדעת פרנקפורט) אותו מושג חמור של חטא הידוע לנו מתוך המקרא[‎31]. מקרה ריאלי של כשלון נפטר-רשע בדין, נזכר בספרות המצרית רק בתקופה התלמאית-רומית המאוחרת ביותר[‎32] ואמנם קבע פטטצוני[‎33] את מקורם המאגי של כל הווידויים במזרח הקדמון.

כיוצא בזה נזכרת כמפורש מגמת ה"שורפו" כטכס לביטול עוונות והכנסת החולה מחדש תחת "אלי חסות" הפרסונליים[‎34]. הטכס עשוי בצורה סטנדרטית ומתאים לשימושו של החולה ואין לו שום אופי אינדיבידואלי. אם רק יודעים לסדר לחשים וטכסים מאגיים כדבעי מסלקים את כל עוונות האדם ופשעיו. גם כאן בא הכישוף ושם לאל את כל ההישגים המוסריים של הדת. ולעומת זה ניתן באיוב ל"א ווידוי אינדיבידואלי רציני, אמיתי. אין כאן שום כישוף ושום טכס הבאים להפיג את חומרת הדין. בעת שהכוהן הבבלי שורף את הלוחות שבהם מנויים כל העוונות, בכדי לטהרו מכל פשעיה מטיח איוב כלפי מעלה, דורש שאלוהים ישקלהו במאזני-צדק וידע תומתו, הוא נשבע שבועות חמורות ביותר שלא חטא שום חטא ומבקש במפגיע גמול צודק בעד מעשיו הטובים.

כמו-כן מן הראוי לשים לב שאין במצרים ובבבל, כנרמז לעיל, שום חומר מקביל לאופן הראשון והשלישי, אין קבלת שבועה בקללה, הכוללת רשימת ענשים המגיעים לו לאדם מאלוהיו בער חטאים מוגדרים במפורש, ואין בכלל שום מקרה שאדם יעז להעיד על עצמו פעמים אחדות באומץ ובביטחון ללא-רתיעה את האלוהים שחף הנהו מפשע.

המאבק האישי של איוב עם הפיתוי של פולחן שמש וירח

הווידוי של איוב מיוחד במינו גם בזה שנזכר בו איסור פולחן שמש וירח. מסתבר שלסוג ה"ביוגרפיה האידיאלית" של חכם ישראלי קדמון השתייכה הצהרה שלא עבר עבודה זרה. במרבית הסיכומים השונים של מעשה צדיק ורשע נזכר בניסוח כי שהוא איסור עבודה זרה. ולכן טבעי הדבר שבווידוי הכולל רשימה של חטאים, שאיוב התם והצדיק לא חטא בהם "נפרצה" במקצת המסגרת הבינלאומית[‎35] של ספרות החכמה בתנ"ך, ונזכרה בו בפעם האחת והיחידה, בכל סוג ספרות זה, איסור פולחן כוחות טבעיים. זוהי איפוא הנקודה ה"ישראלית ביותר" בבל ספרות החכמה שבתנ"ך, שאינה מזכירה שום דבר ישראלי לאומי, כגון יציאת מצרים, ברית סיני, שבת עוד[‎36]. לכן ראויים הפסוקים כ"ו--כ"ח בפרק ל"א באיוב לדיון מיוחד בהשוואה לפולחן השמש והירח בספרות החכמה הלא-ישראלית ולשאר הלקי התנ"ך עצמם.

איוב מופיע במקרא כאחד הצדיקים והמיחדים הקדמונים, שאינם אחוזים בהיסטוריה הישראלית הלאומית, בנקודה זו דומים לו הספרים משלי, קוהלת ומזמוריהחבמה בתהילים. בספרים אלה אין שום יסוד ישראלי מיוחד, חוץ מן האידיאה המונותיאיסטית עצמה. "יש בספרים אלה - עולם של אידיאות על-היסטורי וממילא גם לא-היסטורי, המונותיאיזם הישראלי, אף הוא נשתקף בהם בדמותו העולמית העל-היסטורית, אולם המיתולוגיה האלילית נכבשה בהם לגמרי"-אומר יחזקאל קויפמן[‎37]. בספרים אלה מופיע ופועל רק אל עליון אחד, אם בשמו הלאומי בספר משלי, ולעתים בודדות בספר איוב, או בשם כללי שדי אלהים, באיוב, בקהלת ובמזמורי-החכמה בספר תהילים. התפיסה הישראלית המיוחדת מודגשת ע"י האינטנסיפיקציה של הדרישות המוסריות והדתיות[‎38].

אמת היא שאין הפוליתאיזם הגס מודגש בספרות החכמה האלילית. נזכר בהם השם הכללי אל, האל. אך אין להסיק מכך שום מסקנות על "זרם מונותיאיסטי", כי נזכרים גם לשונות ריבוי "האלים" וכן למעלה מתריסר שמות פרטיים של אלים מצריים ובבליים[‎39]. ייתכן שאמונתם של החכמים האליליים היתה, במידת-מה, נעלה מזו של ההמון שהעדיף לגיונות של אלים קטנים, ומסתבר שהעדיפו לעבוד לאלי השמים הגדולים. החכמים הם יחד עם זה עובדי אלילים ופסילים[‎40]. ספרי החכמה המצריים מזכירים במיוחד, בין שאר האלים, את רע ואת תחות אלי השמש והירח. מסתבר שאם אומרים אל סתם מתכוונים לאל השמש "האלהים של ארץ זו הוא השמש" - אומר אני. אמנופה מציע שיתפללו לגלגל השמש העולה. האל הבבלי שמש נזכר לעתים קרובות בספרות החכמה הבבלית. גם ב"שורפו" נזכרים חטאים פולחניים בקשר לשמש.

ולעומתם מתוודה איוב ואומר : "אם שמתי והב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי. אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי". ייתכן שהפסוק הראשון מכוון לפולחן פסלי זהב. אולם מסתבר יותר לפרשו כמכוון לחטא הגאוה, היינו הסתמכות האדם על זהב ולא בטחון בדי אשר המקרא רואה בה חטא של עזיבת ד'. על כן מכליל איוב ורואה דבר אחד בשני העניינים, כי יש לו רק הצהרה נגדית אחת : גם הוא עוון פלילי כי כתשתי לאל ממעל[‎41].

"ויפת לבי" למה ? כי השמש והירח המתהלכים ביום ובלילה הם שתי תופעות-טבע שמשכו ביותר את עיניהם של בני אדם לראות בהם אלוהויות. הימנונים בבליים ומצריים רבים משבחים ומפארים ומרוממים את אלוהויות השמש והירח הזורחים ומאירים לבאי-עולם, לכן מזהיר המקרא בכמה מקומות את בני-ישראל שלא יתפתו, לא יחתו מהם ולא ידחו להשתחוות להם. "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח והכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ד' אליך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ד' . . . להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד' י"ט--כ'[‎42].

כבר הקדמונים הביאו שני פירושים ל"אשר חלק לכל העמים", האחד : אשר חלק להאיר לכל העמים, והשני - הנראה להיות פשוטו של מקרא : שהיתה בכוונת ד' לחלק את המאורות הגדולים וצבא-השמים כנחלה לפולחן לכל העמים בניגוד לבני ישראל שנלקחו להיות לו לעם נחלה כיום הזה. בכל אופן טוען איוב שלא נתפתה לראות אלוהויות בשמש וירח ולא כחש לאל ממעל, כפירושו של ר' אברהם אבן עזרא "שהוא למעלה מן המאורות", היינו אל טרנסצנדנטי הנמצא מחוץ לטבע ואינו קשור וזהה אתו.

יש להדגיש, שבשום מקור לא ישראלי לא נזכרת התנגדות לפולחן השמש והירח ותופעות הטבע. הוי אומר ששני הפסוקים כ"ו--כ"ח באיוב ל"א יכולים היו להיכתב ע"י חכם ישראלי מונותיאיסטי בלבד, ולכן צריכים פסוקים אלה לשמש יסוד ראשון בכל הוויכוח על לאומיותו של מחבר ספר איוב, חכם ישראלי זה[‎43] ,נאבק מאבק אישי-אינדיבידואלי עם כוח הפיתוי של אמונת אלילים והצליח לשמור על אמונתו המונותיאיסטית ואינו מכחש באל ממעל. אין שום מקור מקראי אחר דומה לו בנקודה זו. יש אזהרות : השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם (דברים י"א ט"ז) ועוד. ולהיפך מזה מצהירות נשי יהודה בין הגולים במצרים כי רצונן לעבוד למלכת השמים (ירמיהו מ"ד י"ז). ולעומתן מתוודה כל קהל ישראל שבי-ציון על חטא עגל ומסכה של אבותיהם (נחמיה ט' י"ח). אולם רק איוב לבדו נאבק באופן אישי עם אמונה מושכת ומפתה להעריץ את האלוהויות שבשמש ובירח , נאבק - ויכול לה. אין הוא מעיף נשיקות יד לנושא-היראה הרחוק, כמנהג עובדי האלילים[‎44], ואינו מכחש לאל ממעל.

במקרא נשתמרו רק דעותיהם של המונותיאיסטים הקנאים ואילו ספריהם ודבריהם של נביאי השקר והסינקריטיסטים נגנזו ולא הגיעו אלינו. אולם נשארה עדות ביוגרפית בודדת באיוב על המאבקים הפנימיים עם אמונת האלים שהיו ליחידים בישראל.

רשעים משתבחים במקום קדוש

קוהלת מביע בקטע ח' ה-ט', ו את תהיותיו על גורל הצדיקים והרשעים. מצד אחד יודע הוא שטוב יהיה לצדיק, כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת משפט ידע לב חכם" (ח, ה). בטוח הוא ש"טוב יהיה ליראי האלהים ולא טוב יהיה לרשע" (ח, יב-יג). הוא רומז, כנראה, גם למשפט הרשע לאחר הפטירה ומצביע על חוסר שלטונו של האדם כלפי המות (ח, ו--ט). אולם יחד עם זה הוא שם לב לעובדא של קיום הרשע בעולם שישלוט האדם באדם לרע לו, רואה גם מעשה הבלים בארץ בקבורת הפאר של הרשעים ובעובדא שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. לאחר שהוא מרפרף על הבעייה מסיק קוהלת את מסקנתו, שעל האדם לשמוח בחייו ולא לחקור יותר מדי במופלא ממנו.

כבר עמדו על כך, שיש בקטע זה זיקה מסויימת לקינות של סופרים מצריים על המצב הטראגי שבו זכה בקבר מפואר הנקלה ולא המכובד[‎45]. מן הראוי להזכיר כאן דברי בקורת מצריים על ההסתכמות היתירה על נצחיותם של קברים מוצקים[‎46]. ונראה לי להוסיף, שאפשר יהיה לפרש, בעזרת הידיעות שהבאנו בתחילת מאמר זה על הכנת מצבות זכרון ורישום ביוגרפיות במקום קדוש, את הפסוק הקשה מאד על קבורת הרשעים (ח, י), שלא מצא עד כה ביאור משביע רצון :

ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו

וממקום קדוש יהלכון וישתכחו בעיר

אשר כן עשו גם זה הבל.

יש להעיר מבחינת הנוסח, שכתבי-יד עבריים אחדים, והתרגומים העתיקים, פרט לארמי, גורסים "וישתבחו" במקום "וישתכחו". וכן בגמרא בגיטין נ"ו, ע"ב : אל תקרי וישתכחו, אלא וישתבחו. כבר העיר הראב"ע, ש"המפרשים השתבשו בפסוק זה". ואמנם התקשו בו לא רק המפרשים המסורתיים, אלא גם כל המבארים החדשים והוצעו תיקונים מוזרים ביותר אפילו מצד חוקרים שמרניים[‎47]. קשה ביותר בפסוק זה הביטוי "ממקום קדוש יהלכון" והועלתה הצעת תיקון לגרוס "למקום קדוש יהלכון". אולם טענו נגד זה, שאין בית-קברות מכונה במקרא בשם "מקום קדוש".

והנה ייתכן, שנוכל להבין את פשוטו של הכתוב, ללא שום תיקוני נוסח, בעזרת ידיעותינו על המנהג המצרי להסיע נפטרים עשירים בעלי יכולת ל"מקום קדשו" של האל אוסיר בעבידוס במצרים העליונה[‎48]. ב"מקום קדוש" זה הוא מצטדק ומשתבח ומקימים לו, כאמור לעיל, מצבת-זכרון המתארת, תיאור אידיאלי, את הביוגרפיה שלו כצדיק גמור. אח"כ היו מחזירים אותו לקבורה בעיר מולדתו. לפי זה תהיה כוונת הכתוב ללעוג למעשה ההבל של תהלוכות קבורת רשעים ההולכת ובאה ממקום קדוש בעיר הקודש, שם השתבחו הרשעים בתור אנשים "אשר כן עשו", כלומר עשו בחייהם כאנשים צדיקים. (המלה "כן" יש לה גם מובן של נכון, הוגן וישר[‎49]. המסקנה של קוהלת היא, שההשתבחות בעיר אשר כן עשו, היינו ה"ביוגרפיה האידיאלית" גם היא הבל ולא תועיל לרשע. כל נפטר מצרי נחנט ועובר טכסים מאגיים שונים. הוא גם מופיע ומצטדק לפני משפט אוסיר, מקום שם נשקל לבו. האמצעים המאגיים עוזרים לו, כאמור לעיל, לעבור תמיד בשלום במשפט זה. הנפטר שיצא זכאי נושא את התואר : מאע חרו[‎50]. תיאור זה מלווה כל נפטר מצרי והוא שכיח מאוד בספרות המצרית. נוהגים לתרגם תואר זה ‎gerechtfertigt, right called = המצטדק, שנקרא צדיק (בעניין זה ראה עוד להלן). ייתכן איפוא שהביטוי העברי "אשר כן עשה" הוא פראפרזה עברית של מאע חרו המצרי.

ספרות החכמה המצרית שיש בה, כאמור, גם יסודות אנושיים כלליים היתה ידועה בישראל. וגם המקרא מעיד על כך : ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני-קדם ומכל חכמת מצרים (מלכים א, ה', י'). אפשר להזכיר כאן, שגם אמנופה החכם ואיש-המוסר המצרי, אשר מקובל עתה לראות במשלי כ"ב, יז-כ"ד, כו, עיבוד ישראלי משל דברי חקירתו, מתפאר בעצמו, שיש לו קבר בעיר מולדתו ומצבת זכרון בעיר עבידוס[‎51]. ייתכן איפוא שבקטע הנ"ל בקוהלת משתקף עבוד עברי מונותיאיסטי של בקורת מצרית פנימית נגד השתבחות הרשעים ב"מקום קדוש" ועריכת תהלוכות קבורה מפוארות. "למנות ימינו כן הודע" בתפילה למשה איש האלהים בתהלים צ' מובעות, יחד עם רגש דתי עמוק, הטענות של האנשים החלשים הזקנים כלפי האלוהים. העם סובל ומדוכא זה שנים רבות, וכשל כוחם ונתאספו לתפילה. זקני העדה שראו הרבה בחייהם מתפללים בעד העם ובעד עצמם[‎52]. לא צויין טיבו של הסבל. מסתבר שנפקדו בפגעי טבע ממושכים, והגיעו לקצה גבול יכולת הסבל: כי כלינו באפיך ובחמתך נבהלנו. מבחינת הרקע דומים למזמור זה הווידוי והתפילה של מורסיליס המלך החתי[‎53] לאל הסערה וליתר האלים בדבר מגפה שפרצה בארצו זה עשרים שנה ואינה נפסקת. הוא מתאונן : מה זאת עשיתם לנו! ומספר שהרבה לדרוש באותות, נביאים וחלומות לסיבת החטא. נתגלו שני גורמים : האחד - הזנחת פולחנה של אחת האלות, והשני - שאביו הפר ברית עם מצרים, לאחר שנשבע באל הסערה לקיים אותה. הוא מבקש בהכנעה את סליחת האלים, ומבטיח לחדש את הפולחן המוזנח. מרבה הוא להדגיש נימוק מטריאליסטי, שהפסקת המגיפה היא לטובת האלים עצמם, כי לולא זאת לא יהיה מי שיקריב קרבנות ויסך נסכים לפניהם. טוען הוא שאינו יודע גורמים אחרים למגפה זו למרות שהרבה לדרוש אלים בעניין זה. הוא מבקש במפגיע שיודיעו לו באותות, בחלומות ובנביאים על סיבות נוספות. בנוסח אחר של התפילה הוא מבקש שהאלים החתיים יעבירו את המגפה לארצות אחרות. ההתאוננות על חוסר ידיעת החטא, למרות רוב הדרישות באלים, בכל האמצעים האפשריים, מופיעה גם בטכסטים בבליים[‎54]. הסובלים הבבליים מדגישים גם את אפסות האדם וחוסר יכלתו לדעת את הצפוי לו. בתפילה חתית אחרת של איש חולה מובע הרעיון, שחיי האדם הם קצובים. אילו היה חי לעולמים יכול היה לשאת גם במחלה קשה. כבר עמדו על כך שהמלך החתי מזכיר כדבר ידוע, שבנים סובלים מחטא אבותיהם, רעיון שסופרי המקרא מתחבטים בו, וכן על התופעה הדומה של עונש שבא על ישראל בימי דוד בגלל הפרת הברית והשבועה נגד הגבעונים בידי שאול (שמואל ב' כ"א)[‎55].

בתפילת הווידוי שבמזמור צ' רואים את התפיסה הישראלית המיוחדת. אין מתאוננים על חוסר ידיעה והוראה. אדרבא-נאמר להם שישובו בתשובה, וטענתם היא שאין להם כוח לכך : "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני-אדם". יודעים הם זקני העם את עוונותיהם וביחוד את חטאות הנעורים : "שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך". שנות חיי האדם הם כה קצרים ומלאים עמל ועון : "כלינו שנינו כמו הגה . . . ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". הזקנים מלאים חרדה כי אינם יודעים את גודל העונש. ולכן אחת בקשתם שה' ישיב את העם אליו, ינחם על עבדיו וישביעם מטובו.

ייתכן, שנוכל, בעזרת החומר המקביל, לבאר פסוק י"ב במזמור זה :

למנות ימינו כן הודע

ונביא לבב חכמה.

המבארים התקשו מאוד בפסוק זה והוצעו פירושים ותרגומים שאינם נראים. סבורני, שלפנינו כאן ביטוי עברי מקביל ממש לתואר המצרי מאע חרו, שעבר ללשון העברית בתור כינוי כללי של איש זכאי בהגיע למניין הימים שלו. לפי זה אומרים הזקנים בתפילתם: כשנגיע למנין ימינו (=לקץ ימינו) הודע נא ה' עלינו שאנו זכאים (=כן הודע) ונביא למשפט האלוהים לב חכם. תוכן זה משתלב עם תכנם של הפסוקים הקודמים. אפשר מבחינה לשונית לבאר: "למנות ימינו" = למנין, למידת, לקץ ימינו. וקרוב לכך הוא המובן במזמור ל"ט ה, שגם בו מבוטא רעיון דומה.

בבלשנות המצרית עסקו הרבה במובנו הלשוני המדויק של התואר מאע חרו[‎56]. אנטייס, האחרון שעסק בעניין זה הסיק שהתרגום המדוייק הוא ‎right called. והנה אם תתקבל השערתנו האמורה, הרי כאן לפנינו ביטוי עברי מקביל בדיוק מילולי: כן הודע. חוקר זה עומד בין השאר על השאלה: מיהו הקורא והמודיע על צדקתו? האם הנפטר קורא את עצמו כך, או שהשופטים הם הקוראים והמודיעים. הוא מכריע לצד האפשרות השניה. אם נבדוק מבחינה זו את שני הביטויים העבריים הנ"ל, יצא שבקוהלת ח', י', הרשעים עצמם הם שמשתבחים בצדקתם "אשר כן עשו", ואילו בתהלים צ', יב "כן הודע" האל השופט הוא שמתבקש להודיע על כנותם. לפי זה קיימות שתי האפשרויות כאחת.

במחקר-משווה זה ניסינו לעמוד על השווה והמיוחד שבתפיסת הצדיק והרשע בתנ"ך ואצל העמים השכנים. עמדנו במיוחד על הסוגים הספרותיים של ביוגרפיות אישיות אינדיבידואליות ועיוניות של צדיקים ורשעים וספרות הווידויים וההיטהרות. הכרנו לאור החומר המשווה בשני פרקים אלה תופעות אחדות בתורת המוסר בתנ"ך השונות באקלימן הרוחני תכלית שינוי מן החומר המקביל. כן הצבענו על האפשרות לגלות בסיכומים ובהדגשות על מעשה הרשעים והצדיקים את הדרישות הדתיות והמוסריות המועלות על נס בהתאם לצרכים השונים והתמורות החלות בתנאי החיים במרוצת הדורות. לא התכונו, כאמור בתחילת דברינו, למצות את כל החומר הנוגע לעניין זה, ונתנו ראשי פרקים בלבד. ההסבר הספרותי על פריצת המסגרת העל-לאומית בספרות החכמה באיוב ל"א ע"י הזכרת איסור פולחן שמש וירח וכן הנסיונות לבאר את הביטויים "אשר כן עשה" ו"כן הודע", מראים על האפשרויות הפרשניות שיכולים להגיע אליהן ע"י מחקר סוגים ספרותיים אלה.

בתוך: ספר בירם, כרך ב' תשט"ז, עמ' ‎132-151.

זהו המחקר השיטתי היחיד על נושא זה שהגיע לידי. הספר על הרשימות הביוגרפיות בתקופה המצרית המאוחרת שעליו הודיע המחבר, לא הגיע לידי. על הביוגרפיות בממלכה העתיקה דנים ‎55--72 .pp ,1949 ,Pyramidenzeit ,Junker Herman; ר' גם : ‎Frankfort .H ;passim ,1950 ,Conscience of Dawn The ,H. Breasted .J, 82 .p ,1949 Religion Egyptian Ancient לא הגיע לידי המחקר של. ‎1946. Leiden ,11 ,ז ‎Ryk Nieuye heet voor Autobiografie Egyptische draditioneele

[‎2] .cit .op otto. רוב התיאורים כאן מבוססים על מחקר זה ועל ספרו של יונקר.

[‎3] 95 op. cit. p. Frankfort.

[‎4] הנוסחאות מובאות ע"פ ספרו של יונקר, עמ' ‎58-55.

[‎5] על היחס של התקופה העתיקה לביוגרפיות ראה : יונקר, שם, עמ' ‎60--58. [6] על תורת המוסר של אמנופה, ראה :

‎H.O. Lange, Das Weisheitbuch des Amenemope, 1925, p. 20 ff.

ספר זה, בקיצורים אחדים, הועתק במאסף : ‎Ancient Near Eastern Texts relating to the Old Tetament, edit. By J.B. Pritchard, 1950 (=ANET), pp. 421-24.

[‎7] דברי אמנופה אלה (‎Lange שם עמ' ‎44) מקבילים לאיוב ל"א, ז-ח, לח--מ.

[‎8] 426 .ע ,‎ANET.

[‎9] 161 ,159 .ע ,‎ANET.

[‎10] ff 40 pp. 1954 ,Orientolia Falkenstein - Kramer [11] Noth, V.T., 1951, pp. 251-260

על מצבת דריווש ראה:

‎ANET p. 149 note 1 R.G. Kent, Old Persia 1950, p. 140 ; Olmstead, History of Persian Empire, 1948, p. 124; Breasted, op. cit., p. 345 [12] 34-36 .pp ,ANET. [13] ר' השוואת גירסאות על פרק ‎125 של ספר המתים ‎Moderau AfO, 12, 1938, pp. 258-268; Albright, From Stone Age to Christianity, 1940, pp. 170-172.

[‎14] שמו לב לעובדא שלא נזכר כיבוד אב ואם בהצהרות השליליות (פרס לפפירוס טורינו המאוחר), החוקרים התקשו בהסברת עניין זה, אולם אין לראות בסיכומים כאלה קודקסים מלאים, כי כאן מודגשים רק מבחר עניינים. עובדא היא שב"ביוגרפיות אידיאליות" נזכרת אהבת ההורים. ראה גם להלן הערה ‎19. [15] ר':

‎ANET pp. 304-6, 400, 434-440; T. Jacobsen, H. A. Frankfort. Before Philosophy (Pelican Books) 1949. pp. 227-231; H. Frankfort, Kingship and the Gods, 1948 pp. 278-9. B. Landesberger ZA. 1936, pp. 32-76. לא הגיע לידי המחקר של

[‎16] ראה קטעים מלוחות אלה וביבליוגרפיה : ‎Ancient the of Religions Mendelsohn, J.

‎211-214.. .pp ,1955 ,East Near

[‎17] 229-233 .pp ,1925 ,II Assyrien und Babylonien ,Meissner B.

[‎18] ר' מ. צ. סגל, ספר בן סירא השלם, תשי"ג, ע"מ ‎23, 33. ר' גם להלן הערה ‎41.

[‎19] ר' למשל, קבוצות כאלה ב תורה : א) עשרת הדברות : ב) הוראות בענייני פולחן, קדושה ויחסים שבין אדם לחברו בספר הברית (שמות כב'--כג'), בספר הקדושה (ויקרא יט') ובדברי הברכה והקללה בדברים כז' טו-כו. בספר ישעיהו : סיכום קצר של חטאות ירושלים בפרק א', כא'-כג', תמצית מעשה הרשע - ל"ב, ה', טיבו של הצדיק שיזכה לגור ולהתקיים על יד האש האוכלת של ה' בפרק לג'. בפרק נח' מופיע תיאור תמציתי על הדרך הנכונה של התשובה האמיתית, הכוללת, מלבד עניינים שבצדק חברתי ועזרה לחלשים, גם שמירת השבת. ירמיהו דורש ממלכי יהודה התנהגות צודקת בשטח החברתי (כ"א יא-כ"ב ג'). יחזקאל מדגיש סיכומים כאלה בפרקים י"ח, כ"ב. מעניין פירוט החטאים של העמים השכנים ופשעי יהודה וישראל בתחילת ספר עמוס הכוללים עבירות פולחניות ומוסריות. מוזכרות גם תמציות של צדק חברתי בספר זכריה (ז' ח--יב', טז'-יז'). בספר תהילים מובאים במזמורים אחדים סיכומים כאלה בתור תשובה לשאלה : "מי יגור באהלך ומי ישכון במקום קדשיך ?" (ט"ו : כ"ד : ק"א : קי"ב). המזמורים הללו, פרט לקי"ב, מדברים על איש הבא אל המקדש ומזכירים שמידות חברתיות טובות ויושר אישי מזכים את האדם לגשת אל הקודש. ספר איוב מביא הגדרות מפורטות של צדיק ורשע בפרקים כ"ב, כ"ד, כ"ט, ל"א. כן נזכר טופס ביוגרפי מפורט של אשת חיל (משלי ל"א). מרגרט קרוק (‎Crook) רואה בזה טקסט דידקטי לבית ספר לנערות (ר' ‎INES, 137-40 .p 1954). היה רצוי לבדוק פרשת אשת-חיל גם לאור הכתבות הביוגרפיות. בן סירא ז, יט-לח מתאר את חובות האדם כלפי התלויים בו וכולל, נוסף על המצוות החברתיות, גם מתנות ותרומות לכהנים משרתי המקדש. הוא עשה זאת-לדעת מורי הפרופ' מ.צ.סגל-מפני שראה במצוה זו גם צד מוסרי השוב. אפשר לציין גם ביוגרפיות היסטוריות של רשע מובהק כמו מנשה, ושל צדיק מובהק-כיאשיהו. אולם זוהי כבר היסטוריה ממש, ואנו מעונינים כאן בתעודות ספרותיות. בקשר לזה אפשר להזכיר את האמנה שחתמו עליה שבי ציון (נחמיה ו'), כי היא מסכמת את הדרישות הדתיות-לאומיות הבולטות של התקופה הנידונה. מורי הפרופ' יחזקאל קויפמן הפנה תשומת לבי לביוגרפיה של יוסף, לפי צוואת יוסף האפוקריפי, הכוללת איסור זנות, תיעוב כשפים, איסור פולחן אלילים, ומתן עזרה לעניים וכן העמידני על יסוד ביוגרפי-אישי בדברי אגור במשלי ל'. ‎Briasted עמד בהקדמה לספרו הנזכר לעיל על העובדה, שבעשרת הדברות חסרה המצוה לומר אמת ולהמנע מלשקר ונזכרה עדות שקר בלבד, בעוד שהמצרים הטיפו כבר בתקופה קדומה לומר את האמת ולהמנע מלשקר. חוקר זה לא שם לב, שלפנינו כאן רק מנין של מצוות ועבירות מודגשות לצורך מסויים ולא קודקס מלא, והרי נזכר ענין אמת ושקר מבחינות שונות פעמים רבות בתנ"ך (ור גם הערה ‎22).

[‎20] ייתכן שיש כאן רקע מצרי או עיבוד של ביטוי מצרי, כי הצלע הראשונה של הפסוק "עם קני אגוע" מכוונת לפטירת האדם והצלע. השניה "וכחול ארבה ימים" רומזת, אולי, על אריכות ימים לאחר הפטירה, כלומר נצחיות האדם בקבר. ראה בפירושו של מורי הפרופ' נ. ה. טור-סיני על האגדה הביךלאומית של עוף החול-הפניקס. מקורה של האגדה הזאת הוא-מקדש הליופוליס במצרים. ראה :

‎H. Bonnet Reallexikon der agyptischen Religionsgechichte 1952 Art. Phonix.

[‎21] ולמה נזכרו קללות רק בארבעה מקרים בלבד ? מורי הפרופ' נ. ה. טור-סיני מסביר זאת : "הרי מספר העונשים שאפשר להעניש בו את איוב מוגבל הוא ממילא. כל כך נתיסר איוב בממונו ובגופו, בבניו ובבנותיו עד שקשה להמציא יסורים חדשים בשבילו . . . אמנם גם לפי סיפור המסגרת נשארה אשתו של איוב בחיים- כדי לנסותו, וגם אברי גופו נשארו לו וכן לא נלקחה ממנו אדמתו . . . ואך בשרידי שלוותו אלה יכול המשורר להיאחז בקללות שהוא שם בפי איוב כעונש אם חטא".

[‎22] לא צדקו מבארים מודרניים ברצותם להכניס "סדר הגיוני" משלהם בפרק ל"א ולהעתיק את החטאים הנמנים בפסוקים האחרונים ולתתם בהתחלה. וולהויזן לא עמד על הסוג הספרותי המיוחד של מצוות ועבירות כמו אלה, באמרו על פרק זה "איוב ל"א מעניין במה שלא נמנה בו. ר':

‎lsraelitische und Judische Geschichte; 1921, p. 200.

[‎23] Sheldon H. blank, An Effective Literary Advice in Job 31, The Journal of Jewish Studies, Vol. II, 1951, pp. 105-107.

[‎24] במחקר אחר ניסיתי להוכיח, בעקבות ההבחנה של מורי הפרופ' מ. צ. קסוטו ז"ל (בפירושו לספר שמות) בין ההוראות המשפטיות בתורה ובין החוקים המלכותיים של העמים השכנים, שבישראל ואצל העמים השכנים היו קיימות ליד החוקים החילוניים-מלכותיים, גם הוראות דתיות-מוסריות בענייני משפט בעלות אופי הומני בולט. מצאתי שהוראות משפטיות אלה מנומקות בנימוקים דתיים-מוסריים, ובהן מופיעות בערבוביה מצוות חברתיות, פליליות, פולחניות והיגיניות. הצעתי לפי זה לערוך את המחקר-המשווה שבין חוקי התורה וחוקי העמים השכנים עם הוראות דתיות-מוסריות אלה, שיש בהן משום השוואת מין אל בן-מינו מבחינת התוכן והצורה הספרותית כאחת.

[‎25] A. Erman, Die Religion der Aegypter, 1934 p. 275

[‎26] על "רוח החיים" השוכן-לפי אמונת המצרים-בפיסול, בציור ובכתב, ראה:

‎Blackman-Fairman, JEA, 1932, 84-5.

[‎27] ר' ספרות המובאת אצל ‎Moderau הנזכר בהערה ‎16 ואצל פרנקפורט שם עמוד ‎402 בהערה מספר ‎3.

[‎28] Moderau op. cit.

[‎29] ANET p. 417 ; Askel Volten, Demotische Traumdeutung, analecta Aegyptica. Vol. III 1942, pp. 17-45.

[‎30] הנפטר מאיים על השופטים ומצהיר לפני השופט : "מכירך אני ואדע את שמך ואת שמות ‎42 האלים אשר אתך". לא-צדק ‎Moderau ברצותו לראות בביטויים מעין אלה רק הכרזות פורמליות. [‎31] 73--80 .pp Religion Egyptian Ancient Frankfort. דעה אחרת הביע בעניין זה אולברייט ב- ‎291 1949. ,JQR

[‎32] Erman, op. Cit. p. 407-8.

[ ‎A. Pettazzoni, la confessione dei Peccati II 1935]³³

תמצית מחקרו של פטטציני ידועה לי רק מתוך הסקירה של ‎W. Baumgartner, A F O, 12, 1938, pp. 73-75

[‎34] על אלים פרסונליים ר': , ‎op. cit p. XIII-XV Mendelsohn

[‎35] ראה ספרות עשירה על המסגרת הבין-לאומית של ספרות החכמה במאמר של

‎W. Baumgartner, the Wisdom Literature in The Old Testament and Modern Study, edit. H. H. Rowley, 1951, p. 210 ff.

[‎36] על אופיה העל-היסטורי של החכמה והיחס שבין תורה-נבואה ובין החכמה ר' יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני (תש"ו) עמ' ‎636--638 ; ר' גם מ. צ. סגל, ספר בן-סירא השלם, עמ' ‎23.

[‎37] קויפמן, שם.

[‎38] ר': ‎J. Fichtner, Die Altorientalische weisheit in ihrer israelitich-judichen Auspragung, B Z AW, 1933 pp. 35, 48-50, 73.

[‎39] Fichtner op. cit. ; Lange, op. cit.pp. 17 ff; D. C. Simpson, J.E.A. XII 1926 pp. 232-39.

[‎40] בספרי החכמה של מריכרע ואני מבארים באופן ספקולטיבי פולחן הפסלים. ר'

[‎ANET, pp. 417, 420, 423, 426 ; Lange op. cit.] ⁴¹ מעובדא זו של הזכרת עבודת-טבע בלבד בשני הפסוקים כו'--כח' באיוב ל"א מסיק יחזקאל קויפמן : "כספרות המקראית בכללה וכאגדות בראשית בפרט אין איוב פוקד את האלילות ההיסטורית המיתולוגית. הוא מזכיר רק את עבודת-הטבע, אבל את עבודת הפסילים שהתורה והנביאים נלחמה בה כ"כ אין הוא פוקד. אולם נפתל הוא כאגדות בראשית באידיאות היסוד של האלילות". [‎42] ר' גם ירמיהו י, ד, "ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה".

[‎43] ר' פפייפר, ‎679 .p ,1941 ,Testament Introduction to the Old הוא אחד החוקרים הסבור, שמחבר איוב ל"א לא היה ישראלי ואומר : "מחבר הספר עלה ברמתו המוסרית המתוארת בפרק ל"א על כל בני דורו ואין דומה לו במקרא. איוב בין שהיה יהודי או לא היה יהודי, יכול לראות בפולחן צבא השמים (ל"א כ"ו ואילך) רק תחליף, מבלי שיקרא פעם את ירמיהו ח' א' ואילך ודברים ד' י"ט, בדיוק כמו ששינה אחנאתון הרבה לפניו את הדת המסורתית של המצרים". גישה זו היא שטחית למדי, כי אין אף חטא מאלה המנויים באיוב ל"א, שלא נזכר ונשנה כמה פעמים במקומת אחרים במקרא בכל אחת מקבוצת החוקים. ספרי התנ"ך בכללותם מציגים רמה מוסרית ודרישות מוסריות לא פחות גבוהות מאלו של איוב. אולם בעיקר ההשואה עם אחנאתון מאלפת מאוד, כדי לראות, דוקא להיפך, את המיוחד באיוב. מסקנת רוב החוקרים האחרונים שעסקו בפרשה זו היא שתנועת האתניזם החלה לפני אחנאתון, ופרעה זה רק הכניס בה רוח קנאות ונלחם בשמה עם האלים ממשפחת אמון בנוא (תבי). אין תנועה זו באה אלא להחזיר לקדמותו את פולחן השמש המקורי, היינו פולחן רע באון (הליופוליס) דת זו רואה את האל שלה כמזדהה עם עצם גלגל השמש. אין האתון כוח עליון מבחוץ, כוח שיצר את השמש, אלא הוא הוא השמש הפיזית עצמה. אמון הוא במקורו אל האויר, התיאולוגיה של כוהני אמון קשרה את כוח האויר בכוח השמש וקראה לו אמון-רע. והנה פרצה תסיסה דתית ופוליטית, ואתון - היינו גלגל השמש - נעשה שוב לאל ראשי של מצרים ושמו הרשמי כולל את קבוצת האלים ההליופוליתניים. מעניין להזכיר כאן, דרך אגב, שמעין מה שעשו האתניזם ואחנאתון לחידוש פולחן השמש המקורי והטהור, ניסה בתקופה מאוחרת יותר, גם נבונידוס מלך בבל האחרון להכניס רפורמה בפולחן הירח. מתנגדיו, כוהני מרודך, חרפי וגדפו אותו, הרסו את הפסל החדש של הירח והריפורמה שלו לא הצליחה. ר' ‎ANET pp. 312-315 ראינו איפוא, שהרפורמיסטים האליליים דגלו בהאדרת כוחות הטבע מעל השמש והירח, ואין בדומה לאיוב בכל העולם האלילי, שום נסיון כלשהו להתעלות מעל בפולחן כוחות טבעיים ראשיים אלה. מזה יוצא ברור, שפפייפר ניסה להשוות שני דברים מנוגדים בהחלט. ר' על אחנאתון ספרות עשירה ‎L. A. White, J A O S, 68, pp. 91 ff; S.A.B. Mercer, The Religion of Ancient Egypt, 1949, pp. 165 ff. [44] מקורות בקשר לכך ר' בקומנטר של (‎1937) G. Holscher

[‎45] 432 .ANET p.

[‎K. Galling, Der Prediger, Handbuch zum Alten Testament, 1940, p. 81. ]⁴⁶

[‎47] רוברט גורדיס (‎Gordis) בפירושו החדש ‎World his and Man The ,Koheleth, 1951 המשתדל בכל ספרו לשמור על נוסח המסורה מוכרח הפעם לצאת מגדרו. "מקום קדוש" הוא לדעתו בית-הכנסת, מקום שם הספידו את הרשע. ושיעור הכתוב כך הוא : "ובכן ראיתי רשעים קבר מובאים וממקום קדוש יהלכון וישתבחו בעיר אשר כן עשו". הנוסח של גורדיס נקרא יפה במיוחד בתרגומו האנגלי :

‎I have seen wrongdoers being-carried with pomp to their graves, and men return from the sacred ground, the evil-doers are praised in the city where they had acted thus

אולם התקון "קבר מובאים" איננו מבוסס במידה מספקת על הכתוב, וגם לפי הסגנון העברי היה צריך להיות כתוב : "רשעים מובאים לקבר": החוקר הקאתולי : ‎168-70 .קע ,‎1954 ,ל) ‎8 0 ,Serrano 7. 7 מציע לגרוס "קרבים" במקום "קברים", ושיעור הכתוב לדעתו כן הוא : "ראיתי רשעים קרבים ובאו (=ההולכים ומתקרבים אל מקום המקדש) וממקום קדוש יהלכון (=יצאו את המקדש) וישתבחו בעיר אשר כן עשו". יש לציין שפירוש זה מסתפק רק בחילוף מקום האות ב' באות ר', "קרבים" במקום "קברים". אולם גם לפי קריאתו : "ראיתי רשעים קרבים ובאו וממקום קדוש יהלכון" לא ידובר כאן על כניסה למקום קדוש, אלא על יציאת קבורת הרשעים ממקום קדוש. גם גינזברג מתקן וקורא "קרבים . . . . מקום קדוש...": ‎Proceedings. American Academy for Jewish researches 1952, p. 55

תיקון קרוב לזה הציע גם ‎G. R. Driver (V. T. 1954, pp. 230-31) הקורא : "ולכן ראיתי רשעים קרבים ובאים מקום קדוש יהלכו וישתבחו בעיר אשר כן עשו".

[‎48] ר' תיאור מפורט על מסעות נפטרים למקום קדוש זה של אוסיר וחזרתם משם, אצל ‎Breasted, The Dawn of Conscience pp. 243 ff; Bonnet, op. cit. Art. Totenschilf. [49] השווה "בנים אנחנו" (בראשית מ"ב י') "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז).

[‎50] ר' דיון מפורט על תיאור זה במאמרו של ,‎R. Anthes JNES 1954 vol. XIII אנטייס עומד על הגילויים השונים של ביטוי זה הכולל גם הודעת זכאי מאת משפט האלוהים.

[‎51] ANET p. 421

[‎52] ר' בקומנטר לתהילים של ‎1934. H. Schmidt, 1934.

[‎53] ANET pp. 394 ff

[‎54] ANET pp. 391 f.

[‎55] ר' בקשר לתפיסת החטא והעונש על ההשוואה עם המגפה בשמואל ב' כ"ב עמד אברהם מלמט, ‎1-13 ,1955 V.T.

[‎56] Anthes, op. cit."חרו" מתורגם במובן של וכדומה "‎outery", "ruf", "acclaim", "reputation" וכדומה.