למדרש שיר השירים משווה שירה זו לשיר השירים (א', ו). במדרש זה יש כמה נקודות השוואה בין דוד לשלמה ובין היתר נאמר: "דוד אמר שירים, שנאמר (שמואל ב', כ"ב): "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת" וגו'. ושלמה אמר שירים, שנאמר, "שיר השירים אשר לשלמה".

שירה זו מצויה - בשינויים קלים - גם בתהילים י"ח. בספר תהלים יש עוד מזמורים שלהם כותרות המשייכות אותם למאורעות מימי דוד.

ואלו הם: מזמור ג' - "לדוד בברחו מפני אבשלום בנו".

ל"ד: "בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך".

נ"א: "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע".

נ"ב: "בבוא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו: בא דוד אל בית אחימלך".

נ"ד: "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול: הלא דוד מסתתר עמנו".

נ"ו: "באחז אותו פלשתים בגת".

נ"ז: "בברחו מפני שאול במערה".

נ"ט: "בשלח שאול וישמרו את הבית להמיתו".

ס': "בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובא וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים-עשר אלף".

ס"ג: "בהיותו במדבר יהודה".

לקשר שבין שירה זו לבין חיי דוד אתיחס בהמשך.

פרקנו מכונה "שירה": "דברי השירה הזאת" כך גם בתהילים י"ח. הפועל "שיר" מצוי פעמים רבות בספר תהילים. מהי שירה? בדרך כלל, במקרא שירה היא שיר נשגב המושר בפי המנהיג לאחר נצחון על אויב.

הפרשן בעל הטורים מציין, כי במקרא עשר שירות והן: הים, הבאר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, שהן תשע. והעשירית - היא שירה לעתיד לבוא.

משום מה לא מנה פה בעל הטורים את שירת - הכרם לעומת זאת שילב פה גם תפילות. הביטוי "שירה" במפורש נזכר רק במחצית המקומות שמנה: בשמות ט"ו, א: "אז ישיר משה" - שירת הים.

בבמדבר כ"א, יז: "אז ישיר ישראל" - שירת הבאר.

בדברים ל"ב, מד: "כתבו לכם את השירה הזאת" - שירת האזינו.

בשופטים ה', א: "ותשר דבורה" - שירת דבורה.

והמקום החמישי הוא בפרקנו: "דברי השירה הזאת".

לענין השירות במקרא מתיחס בפרוט רב ילקוט שמעוני[‎1], וזו לשונו: "'את השירה הזאת' - וכי שירה אחת היא? והלא עשר שירות הן. הראשונה במצרים שנאמר: 'השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג' (ישעיהו ל'): השניה שנאמרה על הים, שנאמר: 'אז ישיר משה' (שמות ט"ו): שלישית שנאמרה על הבאר, שנאמר: 'אז ישיר ישראל' (במדבר כ"א), ושאמר משה, שנאמר: 'ויהי ככלות משה לכתב' (דברים ל"א): ושאמר יהושע, שנאמר: 'אז ידבר יהושע' (יהושע י'): ושאמרו דבורה וברק שנאמר: 'ותשר דבורה' (שופטים ה'): ושאמר דוד: 'וידבר דוד לה'' (שמואל ב', כ"ב), 'מזמור שיר חנכת הבית' (תהילים ל'): ושאמר שלמה, שנאמר 'אז אמר שלמה' (מלכים א', ח'): ושאמר יהושפט, שנאמר (דברי-הימים ב', כ'); 'בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו'. מה נשתנה הודאה זאת מכל הודאות שבתורה? שבכולן נאמר: 'כי טוב' וכאן לא נאמר כי טוב. מלמד כביכול לא היתה שמחה במרום על אבדן של רשעים. קל וחומר על אבדתו של צדיק אחד שהוא שקול כנגד כל העולם כולו. שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' (משלי י'). העשירית לעתיד לבוא, שנאמר: 'שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ' (ישעיהו מ"ב) ואומר: 'שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים (תהילים קמ"ט). כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה. כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה שהיא עתידה לבוא קרויה בלשון זכר, שנאמר: 'שאלו נא וראו אם ילד זכר' (ירמיהו ל'). כשם שאין הזכר יולד - כך התשועה העתידה לבוא אין אחריה שעבוד, שנאמר: 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים' (ישעיהו מ"ה).

בעשר השירות עוסקת גם המכילתא דרבי שמעון בר-יוחאי[‎2] ואשר למלים: "את השירה הזאת לה'" מציין ילקוט שמעוני: "לה' אמרוה ולא לבשר ודם. כמה שנאמר: 'ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות' וגו' (שמואל א', י"ח): 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו'. אבל כאן לה' אמרוה ולא אמרוה לבשר ודם".

לחז"ל הפריעה העובדה, שדוד שר על מפלתו של שאול. וכך נאמר במועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב: "'וידבר דוד לה' את דברי השירה - הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול' - אמר לו הקב"ה לדוד: דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלא אתה שאול והוא דוד - אבדתי כמה דוד מפניו. היינו דכתוב: 'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני'. וכי כוש שמו? והלא שאול שמו. אלא מה כושי משונה בעירו - אף שאול משונה במעשיו!". מה אומר דוד בשירתו זו? לפי דבריו של סגל[‎3] בפרושו לשמואל "זהו מזמור של שבח ותודה לה' בעד הנצחונות שנתן דוד על כל אויביו. הוא נתחבר בסגנון נשגב ובלשון נמרצה. נשגבים הם ביחוד התאורים של רעש התבל והתפרצות הרי הגעש בחרון ה' נגד אויבי המשורר. הופעת ה' בסערה ובמטרות זעף בעננים וברעמים וברקים להלחם באויבי המשורר".

ועוד, יותר משירות אחרות במקרא מצוינת זו במליצתה הנשגבה ובדימוייה ובציוריה העזים והנהדרים. השירה מתחלקת לשני חלקים כמעט שוים, בשניהם מדבר המשורר בלשון אני ( ‎50-33 ,30-29 20-2). בראשון הוא מתאר את מצוקתו ואת צעקתו לעזרת ה', ואת הופעת ה' להצילו מצרתו. בשני הוא מספר שאחרי שהצילו ה' אזר אותו בחיל וכח להלחם באויביו ולהכריעם ולשלוט בעמי נכר. השירה נתקבלה לצרכי עבודת ה' במקדש. דברי השירה מתאימים יפה לדוד ומאורעות מלכותו. החלק הראשון מתפרש יפה על מצוקת דוד בראשית המלחמה הארוכה עם הפלשתים, כשהוכרח לעזוב את מקומו בחברון ולהתגורר בסביבת עדולם. ממצוקה זו נחלץ כשה' פרץ את אויביו כפרץ מים. אם נקרא "בפרץ מים"- יהיה הפרוש, כי מפלת האויב באה בידי סערה ומטר סוחף. בחלק השני מתאר המשורר את עצמו כגבור שנלחם באויביו והכניעם.

לדעתו של סגל אין לשלול שירה זו מדוד: הוא ידוע כמשורר נעלה בקינותיו על שאול ויונתן ועל אבנר ועל אבשלום. הוא היה ידוע עוד בצעירותו כמנגן. ובימים ההם המנגן היה גם משורר. גם עמוס מעיד על נגינתו של דוד (ו',ה) . יש להניח שדוד התחיל בסדורה של עבודת ה' לפני הארון בירושלים לא רק בקרבנות אלא גם בשירה ובזמרה בלוית כלי נגינה ושהוא עצמו המציא כלי שיר שהיו ידועים בשם "כלי דוד" (דברי הימים ב', כ"ט, כו-כז: נחמיה י"ב, לז) ללוות את זמרת המזמורים בנגינת כלי נגון. ולכן, לדעתו, אמיתיים הם דברי הכתובת לפרק לפיהם חיבר דוד שירה זו אחרי כל מלחמותיו הרבות.

לגבי זמן כתיבתה של שירה זו יש עוד שתי דעות. לפי האחת - זו של אברבנאל - חיברה דוד בבחרותו "בהיותו בתוך צרותיו ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקב"ה מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת... ואמנם למה נכתבה השירה הזאת בזה הספר מבין שאר המזמרים והשירות אשר עשה דוד, ולמה לא נכתב גם כן "מזמור לדוד בברחו" (ג') בסיפור אבשלום ומזמור "בבוא הזיפים" (נ"ד) במקומו ומזמור "בבוא אליו נתן הנביא" (נ"א) בסיפור בת-שבע? כי שירה זו "כוללת לכל התשועות" והמזמורים האחרים הם "פרטיים. שנאמרו על ענינים מיוחדים". את ספר תהילים חבר דוד בסוף ימיו ושם כלל שירתו זו לאחר שהכניס בה מספר שינויים. "והנה השירה הזאת שהיתה נהוגה בפי דוד לאמרה על כל תשועותיו, ראה לכתבה בספר תהילים... וכאשר העתיקה וכתבה בתוך המזמורים, ראה לשנות בה דברים ממה שהיה אומר בה בזמן התשועה, וזה אם לתקון הדבר ואם לבאור הכוונה... אבל כאשר רצה לכתוב אותה על ספר לתתם בפי המתבודדים, הוצרך לפרש בה דברים, כדי שלא יטעו בהבנתה..." לדעתו של ע"צ מלמד חיבר דוד שירה זו באמצע שנות מלכותו, סמוך לבקשתו לבנות בית עולמים, וזה עוד לפני שנולד שלמה. בערוב ימיו שב דוד ועיבד שירתו זו כדי להתאימה לזמרה ולנגינה בבית-המקדש. "והמתבונן אל כל השינויים שבין שמואל ותהילים... יווכח מיד שרובם הגדול נעשה ע"י נוסח תהילים לשם איזון המשקל והקצב ורק מעוטם נעשה לשם שפור הסגנון וקשוט הצורה. נוסח תהילים הוא, אפוא, הנוסח המעובד לזמרה". ההוכחה לכך הכתובת: "למנצח לעבד ה' לדוד".

לדעתו של יהודה קיל בפרושו לשמואל, נאמרה שירה זו כדרך כל התפלות והשירות שבמקרא בלשון שתהא ראויה לשמש תפלה לדורות. ומכיון שנאמרה לדורות אין בה פרוט מאורעות פרטיים מחיי דוד, ואף לא הזכרת נצחון מיוחד במלחמותיו, אלא רמזי דברים בלבד.

ועוד סובר קיל, כי שירת דוד היא שירת נצחון והודיה של גבור מלחמה ומשורר הקודש, שהרחיב גבולות מלכות ישראל... ואת גבורותיו ואת נצחונותיו הוא מיחס לה' המלמדו מלחמה והמושיעו מכל צרה. השירה שופעת אמונה אדירה בה' וגם ענוה ותום לבב ודברי הגות על מדותיה של ההשגחה האלהית...

הרב יששכר יעקבוסון בספרו "חזון המקרא"[‎4] כותב, כי בשירה זו מגיעה ודאות האמונה של היחיד לשיא. יש בה הדגשה נאיבית שמדגיש המשורר את מעשי הצדק והטוב שפעל באומרו (כ"ב, כא-כה); "יגמלני ה' כצדקתי... ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני..." הרי כאן מתהלל אדם במעשיו הטובים ורואה את עזרת ה' כשכר המגיע לו על מעשיו. הסבה לכך, לדעתו, כי "מאמין אמיתי יודע שאין לו כל אפשרות להסתיר את רגשותיו ואת מחשבותיו. ומה שלא ניתן להבעה ביחס שבין אדם לחברו, יכול ואפילו צריך להאמר ביחס שבין אדם לקונו. כשמרגיש המאמין שלא רק מתון צפיתו לחסד ה' ולרחמיו המרובים הוא מיחל לישועתו, אלא שהוא ראוי לעזרה זו בזכות מעשיו - הרי הוא צריך לבטא זאת. תפילה זכה, השתפכות נפשית כנה, אינה מכירה בשום מעצורים על פי כללי הנימוס. הכנות הדתית והיושר המוחלט מאלצים אפוא את דוד גם לתבוע את עזרתו מאת ה' כדבר שהוא זכאי לו. ביחס שבין אדם לחברו יש תוקף לכלל הנבון שבספר משלי (כ"ז, ב): "יהללך זר ולא פיך", אך האדם המאמין האמיתי מתקרב אל בוראו עם כל מערומיו ועם כל הגיגי לבבו. נוסף לכך, כל השירה כולה היא אישית ופרטית, רק פעם אחת היא עוברת לדבר באופן כללי בענין הגמול. דווקא אחרי שדוד מדגיש את הצדק המגיע לו לדעתו, רק אז הוא מביא לשם חזוק את הכלל של "מידה כנגד מידה" בין ה' ובין האדם: "עם חסיד תתחסד" וגו' (פסוקים כו-כח).

בספר "ילקוט מעם לועז"[‎5] נאמר: "ואנו למדים מכאן שיש לו לאדם להודות לה' על חסדיו הן בפרט והן בכלל, שהרי אחרי שהודה על כל הצלה והצלה לחוד במזמורי תהילים שחיבר, אמר שירה זו הכוללת כל הצרות".

רוב הפרשנים סבורים, שאין בשירה רמזים בולטים לחיי דוד. אך עיון בה מראה, כי מרובים בשירה רמזים למלחמות. וידוע לנו, כי דוד נלחם הרבה בימי חיו. הנה מספר ביטויים לדוגמה: "מלמד ידי למלחמה", "קשת נחושה", "מגן ישעך", "ארדך אויבי ואשיגם", "וחזרנו חיל למלחמה", "ואבי תתה לי ערף", ועוד כהנה וכהנה. ביטויים אלו הפכו ע"י שיבוצם בתהילים למתאימים לכל זמן שהוא כדברי נבואה. וזה מקשרנו למלה "דברי" שבכותרת, החוזרת גם בפרק כ"ג, בו נאמר "ואלה דברי דוד האחרונים" "דברי דוד" - מפרש רש"י: נבואת דוד והוא מקשה פה דברי דוד האחרונים והיכן הראשונים? ומשיב: אלה דברי השירה (=הנבואה) שנאמרו לעיל, כלומר בפרקנו.

המלבי"ם מתיחס לכפילות שבין שמואל לתהילים. וכך הוא מסביר: "המזמור הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהלותיו... אך למה הוצג גם כאן, למה באו פה שינויים רבים וחילופים בתיבות ובאותיות... חיבר השירה הזאת בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו. ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה ה' מצילו מצרה היה משורר השירה הזאת, וזה שנאמר: "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול". בכל פעם שניצול שר לה' כדברים האלה... ודוד... לעת זקנתו קיבץ ואסף וחיבר כל תהלותיו בספר מיוחד לצורך הנהגת המתבודד שישפוך שיחה לפני אל על כל הפרטים.. ימצא מזמור זה תפלה יתפלל בה, ויש בה סגולות נפלאות כי חיברה ברוח הקודש... וגם המזמור הזה כתב שם שנית, שיתפלל אדם סבבוהו מצוקות רבות וניצול מהם כדוד. ואולם, יען שנעשה לצרכי המתבודד תפלה לעני כי יעטוף, שינה ענינים רבים באופן שיתכנו לצרכי היחיד".

כלומר, המזמור נכתב מלכתחילה לצורך ארוע מסוים בחיי דוד, ולאחר מכן בעזרת שינויים הפכו דוד לעל-זמני ועל-מקומי.

בעל ילקוט "מעם לועז" מביא מספר דעות לשינויים בספר תהלים:

א) לעת זקנתו כלל דוד שירה זו בספר תהלים יחד עם שאר המזמורים להנהגת המתבודד ולצורך כל אדם שיתפלל בשעת צרה, שאם יהיה נרדף מאויביו יאמר המזמור "בברחו מפני אבשלום בנו" (ג') ואם שונאים יארבו לדמו יאמר המזמור "בבוא הזיפים (נ"ד) ואם יחטא וישוב בתשובה יאמר המזמור "בבוא אליו נתן הנביא" (נ"א) ואם יבקש על תלמוד תורה ואמר "אשרי תמימי דרך" (קי"ט) ואם יחלה יאמר "אשרי משכיל אל דל" (מ"א) כיון שיש בהם סגולות נפלאות להורדת השפע האלהי על המתפלל וכאשר העתיק השירה הזאת שהיה שגורה על פיו בימי בחרותו ראה צורך לשנות בה דברים שבתחילה היתה בינו לבין המקום ב"ה ועכשיו לצורך הכלל. ובודאי היו לו טעמים בכל שינוי ששינה בשירה.

ב) בשמואל נאמרה השירה כפי שיצאה מלב דוד. בספר תהלים נאמרה לצורך כלי השיר.

ג) ספר שמואל הוא מספרי הנביאים, ספר תהלים- מספרי הכתובים והשירה של שמואל היתה במדרגת נביא ושל תהלים - במדרגת רוח הקודש.

לפי הרד"ק, חיבר דוד את השירה בספר שמואל בסוף ימיו, לאחר שהניח לו ה' מכל אויביו. והתוספת "מכף שאול" - כי שאול היה שקול כנגד כל אויביו. "וכתובה שירה זו בספר תהלים ומתחלפת במקומות, במלים, והענין אחד. ויש חושבים "השירה הזאת" על הצלת ישראל מאויביהם. גם דבר פרעה זכר בפסוק "עלה עשן באפו". הרב שמשון רפאל הירש בפרושו לתהלים: "מזמור זה כבר הובא בעת ספור תולדות דוד בספר שמואל, וכאן הוא נמסר לאומה כולה כשירה לאומית". חולדה רז בפרושה לתהילים טוענת: "ההרגשה של הבטחון לאחר שנות סבל וקשיים רבים ניכרת היטב בפרק. ואם כי אין כאן רמזים ברורים למאורעות חייו של דוד, הרי שגם הסגנון וגם ההשקפות הנזכרות בפרק תואמות את שירת התקופה הקדומה. מכאן, שרשאים אנו לשער שאכן מתאימה וכותרת למזמור".

גם לדעתו של עמוס חכם בפרושו לתהילים (עמ' צ"ה) שירה זו היא מסוף ימיו של דוד. ואלו דבריו: "מסתבר שדוד שר הודיה זו בעת שנתברר לכול, שמלכותו איתנה וכל מזימות אויביו להפילו נכשלו והמלוכה תעבור לזרעו אחריו. לפי זה יש לומר, שאמר שירה זו בסוף ימיו, והודה בה לה' על כל התשועות אשר עשה לו מימי נעוריו ועד עתה. השירה הזאת כוללת בתוכה את רגשות התודה והכרת הטובה שרחש דוד לה' כשסקר בסוף ימיו את כל קורותיו, מצוקותיו והצלחותיו, מלחמותיו, נצחונותיו וכבושיו. דוד סוקר את העבר בתודה ומצפה לעתיד של זרעו אחריו, כמו שסיים: "לדוד ולזרעו עד עולם".

השירה נאמרה בלשון, שתהא ראויה לשמש כתפילה לדורות על כל התשועות שארעו למלכי בית דוד ולעם ישראל כולו בכל דור ודור. ומכיון שנאמרה לדורות אין בה דבר מפורש - למאורעות פרטיים בחיי דוד. יש בה רמזים להתגלות ה' בימי יציאת מצרים ומתן תורה, כלומר, יציאת מצרים היא סמל לכל הגאולות העתידות. חז"ל דרשו כתובים אחדים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכתובים אחרים על מלכות בבל ועל שאר המלכויות וגם על גוג ומגוג. לדעתו של עמוס חכם, הנוסח שבשמואל התכוון להטעים, שדוד הודה על העבר, ובתהלים - תפלה ובקשה לעתיד, מכיון שיש פעלים הבאים בשמואל בעבר ובתהלים בעתיד (ז, יב, לח, מ, מ, מא, מג, מד). למשל: "וישמע" בשמואל - "שמע" בתהלים "וישת" בשמואל - "ישת" בתהלים, ועוד.

נראה עכשיו מספר הבדלים בין שמואל לתהלים, וננסה לעמוד על משמעותם. יש שינויים סגנוניים דקים של שינוי באות בלבד, יש שינויים בזמני הפועל ויש שינויים בולטים יותר.

נתחיל בכותרות. הכותרת בתהלים מכנה את דוד בשם "עבד ה'". וכך נאמר בה: "למנצח לעבד ה' לדוד" - כנוי שאינו מצוי בשמואל. שם נאמר בפשטות: "וידבר דוד". אבן-עזרא מסביר: "...טעם לעבד ה': כי הוא משמר דרכיו... וזאת השירה חיברה בהשבע אנשיו שלא יבוא עמהם עוד למלחמה".

בפסוק הכותרת שוני נוסף: בשמואל - "מכף כל איביו ומכף שאול".

בתהלים - "מכף כל איביו ומיד שאול".

פה, ובמקומות נוספים, נראה כאילו יש בתהלים שפור הסגנון: בעוד שבשמואל חוזרת המלה "כף" פעמים: "כף כל איביו" - "כף שאול" - הרי שבתהלים פעם "כף" ופעם "יד": "כף כל איביו" - "יד שאול". ילקוט שמעוני (קנז): "ביום הציל" - וכי ביום אחד הוצל מיד כל אויביו ומשאול? אלא דהוה קשי שאול עליה מכל שונאיו דאומות העולם".

לפי ילקוט מעם לועז, הזכיר שאול בנפרד, שגרם לו שאול לצאת מא"י לחוץ לארץ. וזה היה קשה בעיניו מכל מה שסבל מכל אויביו.

רש"י: "מכף כל אויביו ומכף שאול" - והלא שאול בכלל היה. אלא שהיו אויבו ורודפו מכולם. כיוצא בו "תשעה עשר איש ועשהאל" (שמואל ב, ב', ל): כיוצא בו "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" (יהושע ב', א) וכיוצא בו "והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה" (מלכים א, י"א, א).

יהודה קיל מצין, כי מדרך הלשון להזכיר את הפרט אחר הכלל ומביא דוגמה: "המלך הצילנו מכף אויבנו והוא מלטנו מכף פלשתים" (שמואל ב, י"ט, י). מצודת דוד: "ביום הציל" - ר"ל לעת זקנתו, שניצל מכל התלאות ועבדיו מנעוהו מלרדת עוד במלחמה, כמ"ש למעלה. אז אמר השירה הזאת. או ר"ל בכל עת שבא עליו צרה וניצל ממנה אז היה שר השירה הזאת".

ילקוט שמעוני (תמ"ב): "כשהקב"ה עושה נסים לישראל הם מנגנים ומשוררים לו... ותלך יד בני-ישראל הלוך וקשה", וגו' ואח"כ "וידבר דוד". ההסבר (סעיף קנ"ו): ארבעת הנולדים הם סף ומדון גלית וישבי שנפלו בידי דוד ואנשיו. "אר" יצחק: יבואו בני הנשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה".

לאחר הכותרת באה בתהלים תוספת שאינה בשמואל, והוא: "ויאמר ארחמך ה' חזקי".

נעבור לפסוק ז. גם פה נראה שיש בתהלים שפור הסגנון. וכך נאמר בשמואל: "בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אקרא". הפעל "אקרא" חוזר פעמים. ואילו בתהלים: "בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשועי". פעם שניה בא הפעל "אשוע".

על פסוק זה יש למלבי"ם פרוש ארוך ומפורט.

והנה דבריו:

"בצר לי אקרא ה'"- שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה, "ואל אלהי אשוע", ואז - "ישמע מהיכלו קולי" על ידי תפלה וימהר להושיע. והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר. המליץ מצייר פה ישועת ה' שיושיעהו ע"י אמצעים טבעיים בדרך הטבע. ובא הציור שבעת שקורא אל ה' מתוך צרתו יכין ה' אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידן יושע מן הצרה הזאת, אבל הסבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ"י הטבע וצועק שנית. ומזמין ה' סבה אחרת שינצל גם מרעה זאת, ושוב יתעורר ע"י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע. ויצעק בפעם השלישית ויושיענו גם מזאת. בענין שמרעה אל רעה יצא וה' הושיעה בכל פעם, והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה', הכין ה' רעש הארץ, שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה ונצול מצרתו. אבל ע"י הרעש נסתבב שריפת אש כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש, והיה בסכנה אחרת מפני האש. וצעק אל ה' והכין גשם שוטף לכבות האש, אבל ע"י שהתקדרו העבים פתאום יצא מהם ברקים ורעמים עצומים. והיה בסכנה אחרת מפני הרעם והברק, וצעק עוד אל ה' וצוה ה' שיתפוצצו העננים ויפלו מימיהם. וחדל הרעם והקולות. אבל ע"י התפוצצות העננים פתאום נעשה שטף גדול במקום שעמד ושבולת מים שטפתהו. וצעק עוד אל ה' וישלח ה' את ידו וימשהו ממים רבים בחסדו... ובזה נבוא אל הבאור, אומר שבעת קרא אל ה' בצר לו שמע מהיכלו קולו".

ועל הבטוי "אקרא ה' ואל אלהי אשוע" הוא אומר: "כבר בארתי בכ"מ ששם הויה יכוון בו על השגחתו הכללית מצד שהוא בורא העולם, ושם אלקים הבא בכינוי יציין ההשגחה הפרטית, ויש הבדל בין "אקרא" ובין "אשוע", שפועל שוע מורה שצועק לישועה, וזה מצד שהוא אלקי המיוחד לי בהשגחתו המיוחדת, "ושועתי לפניו תבא" הוא מוסיף על "ישמע קולי", שמורה ששומע מרחוק, "ושועתי תבוא לפניו" הוא שיקבל את הישועה".

פסןק ח' בשמואל: "ותגעש ותרעש הארץ, מוסדות השמים ירגזו".

בתהלים: "ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו". לפי הרלב"ג, אין הבדל בין "מוסדות השמים" ובין "מוסדי הרים", כי ההרים גבוהים ולכן תארם בשם שמים.

סגל מציין, שהפשיטתא והוולגטה תרגמו בשמואל "מוסדי הרים" כמו בתהלים.

לפי יהודה קיל "מוסדות השמים" הם העמודים שהשמים פרושים עליהם. לגבי תהלים- "מוסדי הרים" - אפשר שההרים הגבוהים נדונים כעין "מוסדות" לשמים.

לפי ילקוט מעם לועז, פה הראשון מתוך שבעה מיני עונשים שנענשו אויבי ה' (רעש האדמה), העונש השני "ואש מפיו תאכל", השלישי - רוח, הרביעי - מים וגשם שוטף, וכו'.

פסוק יא בשמואל: "וירא על כנפי רוח". בתהלים: "וידא על כנפי רוח".

לדעת רד"ק - הענין קרוב. לדעת סגל הנוסח שבתהלים עדיף, כי אם נקרא "וירא" - פרושו הופיע, ואילו בפסוק הבא נאמר שהתעטף בחושך. לכן יש לגרוס "וידא" שפרושו טס כאשר ידאה הנשר. נוסח זה מצוי גם בכמה כ"ו וכן בפשיטתא ובוולגטה.

יהודה קיל סבור, שאפשר שחלוף זה הוא על דרך חלופי דודנים-רודנים ואפשר שנוסחת תהלים באה להרחיק הגשמה. הבדל דומה של שנוי אות אחת מצוי גם בפסוק יב.

בשמואל: "חשרת מים". בתהלים: "חשכת מים".

גם פה טוען הרד"ק שהענין אחד. נמוקו: חשרת מים הוא קשור העבים זו בזו כמו: "וחשוקיהם וחשוריהם הכל מוצק". וכשהעבים מקשרים זו בזו הוא החשכה.

לפי ילקוט "מעם לועז": חשרת מים - זרמי מים. ובתהלים חשכת מים, שעל-ידי העבים נעשה חושך.

הגמרא (תענית, דף י', עמוד א') מצרפת את שתי המלים ויוצרת מהן אחת. וזו לשונה: "א"ר יוחנן: כתיב "חשכת מים עבי שחקים" וכתוב "חשרת מים עבי שחקים" - שקול כף ושדי אריש וקרי ביה חכשרת". מסביר רש"י: "קח כ"ף שבמלת חשכת וצרפו עם מלת חשרוני וקרי ביה חכשרת שממרקין ומכשירין בעבים".

ובדף הקודם נאמר "שגדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ". זאת מסיקה הגמרא מן הפסוק: "חשרת מים עבי שחקים". ומפרש רש"י: "העבים מחשכין, כלומר משירין, את המים לארץ".

פסוק טז בשמואל: "ויראו אפקי ים" בתהלים: "ויראו אפיקי מים".

הגמרא (תענית דף ח', עמוד ב): "אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גלויות, שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". ואין "אפיקים" אלא מטר, שנאמר: "ויראו אפיקי ים" רד"ק מסביר: "המים הנגרים בכח נקראים "אפיקים" וכל המקומות שהמים נגרים בהם נקראים "אפיקים על שמם".

ילקוט מעם לועז: ...ויש מפרשים ...ויראו אפיקי ים" - לענין קריעת ים סוף... כשנגלה הקב"ה על הים... אז נראו אפיקי ים".

בפסוק זה יש הבדל נוסף: בשמואל הפניה לאל היא בגוף שלישי: "בגערת ה', מנשמת רוח אפו", ואילו בתהלים - בגוף שני. פניה זו מראה על קרבה יתרה: .. מגערתך ... מנשמת רוח אפך". פסוק מ בשמואל: "ותזרני חיל למלחמה". בתהלים: "ותאזרני חיל למלחמה".

הפעל "מאזרני" נמצא בתהלים גם בפסוק לג: "האל המאזרני חיל" בעוד שבשמואל "האל מעוזי חיל". פרוש "ותאזרני" - חגרתני בחיל כאזור.

המלבי"ם מסביר פסוק לג בתהלים: "חשב ג' דברים:

א) שיתן לו החיל והכוח למלחמה ומ"מ "יתן תמים דרכי", יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה רע לשום אדם.

ב) הזריזות והמרוצה ועז"א הגם כי "משור רגלי" קלים כרגלי "אילות" - לרוץ אחרי אויבי מ"מ לא ארוץ, רק "על במותי יעמידני", אשאר עומד במקומי ולא ארדוף אחר שום אדם.

ג) העצה והלימוד בתכסיסי מלחמה"... ובפסוק מ הוא מפרש: "תחת שבאופן הראשון אמר "האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכו" שיהיה החיל שלו למלחמה, אמר עתה, שיאזרהו חיל שיהיה החיל למלחמה. ובכ"ז אתה "תכריע קמי תחתי"... ילקוט מעם לועז.. "יש מפרשים מלשון זיר, שהקפת אותי בכח וחיל ועזרת לו. וי"מ מלשון אזור כמו "תאזרני חיל", אזרת לי כח". במסכת יומא (דף מ"ז, עמוד א, וכן בנדה דף ל"א, עמוד א) נאמר: "כתיב ... ותזרני חיל למלחמה" וכתוב "המאזרני חיל למלחמה" - אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זריתני וזרזתני. רש"י: "ותזרני"- לשון "זורה את גורן השעורים" (רות ג') מברר את הטיפה, וזרזתני- הזרתני מן הבירור שבה". בפסוק הבא נאמר"... ואויבוי תתה לי עורף"רש"י רואה פה התגשמות ברכת יעקב לבנו יהודה "ידך בערך איבך" (בראשית מ"ט ח).

פסוק כח בשמואל: "ואת עם עני תושיע". בתהלים: "כי אתה עם עני תושיע".

בגמרא (סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א) נאמר: "אמר רבי יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו (=למשיח), שנאמר: "ןאת עם עני תושיע", וגו'. אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו.. שנאמר: "כי יבא כנהג צר ורוח ה' נוססה בו. וסמיך ליה "ובא לציון גואל". פסוק כו בשמואל: "עם חסיד תתחסד, עם גבור תמים תתמם".

בתהלים: "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם".

רש"י רואה במלים: חסיד, תמים, נבר רמז לשלושת האבות וזה, כנראה, בעקבות אונקלוס שתרגם "עם חסיד" - עם אברהם", "עם גבר תמים" - עם זרעיה דיצחק", "עם נבר" - "עם יעקב".

הגמרא (נדרים דף ל"ב עמוד א): "אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו, שנאמר: "עם חסיד תתחסד, עם נבר תמים תתמם". "ר הושעיא: כל המתמים עצמו - שעה עומדת לו, שנא': "התהלך לפני והיה תמים" וכתוב: "והיית לאב המון גוים".

פסוק נא בשמואל: "מגדול ישועות מלכו" - כתוב, קרי: מגדול. בתהלים: "מגדל"... בכתיב חסר ללא י' או ו'.

לדעת סגל, הצורה בתהלים כיון שהיא חסרה, ניתנת לנקוד גם מגדל כמו הקרי בשמואל. אולם, לדעתו, הקרי אינו מקביל יפה לבינוני הבא "ועשה" ולבינוני בפסוקים הקודמים. ילקוט שמעוני (קסד) אומר: "כתוב אחד אומר "מגדיל" וכתוב אחד אומר ... מגדול". ר' יודן אמר: לפני שאין ישועתה של אומה זו באה בבת אחת אלא מגדלת והולכת. ומהו מגדול? שנעשה לה מלך המשיח כמגדול גדול...". ילקוט מעם לועז: "והפסוק הזה "מגדול ישועות מלכו" מתחיל במ' ומסים במ', כי דוד מלך מ' שנה, כמו משה שלימד את ישראל מ' שנה".

אבודרהם: "ואומרים בברכת המזון "מגדיל ישועות מלכו" ע"ש מלכות בית דוד שעתידה לחזור... ויש קבלה שבשבת יש לומר "מגדול" בו' ובחול- מגדיל ב"י. והטעם מפני שהשבת מלך גדול כנגד החול. מגדול בו' וחולם הוא מלך גדול (=תנועה גדולה) ובחיריק - תנועה קטנה. ועוד "מגדיל" בתהלים, ועדיין לא היה דוד מלך ומגדול בנביאים".

השירה מסתימת בברכה לחסד "למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם". כך גם בשמואל וגם בתהלים.

המלבי"ם מסביר את החסד לדוד: "כי חסדי דוד הנאמנים היה על מה שכרת לו ברית, שלא תסור המלוכה מזרעו, שזה היה מצד החסד כמו שכתוב בשמואל ב, ז' וחסד זה ימשך עד עולם".

לפי סגל, "דברי הכתוב נאותים יפה בפי דוד. הוא קורא לעצמו "מלכו, משיחו" של ה' כמו בכ"ג, א ("משיח אלקי יעקב") וכמו שקרא לשאול "משיח ה'" "איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה' אומר הוא לנער העמלקי (שמואל ב, א' יד) ובהמשך (פסוק טז): "כי פיך ענה בכך לאמר: אנכי מתתי את משיח ה'" ועוד בחייו של שאול (שמואל א, כ"ד, ז): "אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא". ובדומה לכך (כ"ו, ט, יא): כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה?" "חלילה לי מה' משליח ידי במשיח ה'". לגבי ברית עולם לבית דוד נאמר בשמואל ב (ז', כה, כט): "הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם ועשה כאשר דברת". "הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך... ומברכך יברך בית עבדך לעולם".

חז"ל נצלו פסוקים בשירה כדי להביע רעיונות שונים. הנה מספר דוגמאות: לגבי "תפלטני מריבי עם" נאמר במדרש תנחומא (פקודי ז'); "אלה פקודי המשכן" - זה שאמר הכתוב: "ותפלטני מריבי עמו (שמואל ב, כ"ב, מד) וכתוב אחד אומר: "תפלטני מריבי עם" (תהלים י"ח, מד). "מריבי עם" אלו האומות, "מריבי עמו" אלו ישראל.

אמר דוד: "רבונו של עולם, ישראל רוגנים הם, אתה מבקש שישיחו אחרי? תדע לך, כשנעשה בית-המקדש, כל דבר ודבר נעשה במספר ובמשקל, שנאמר: "במספר במשקל לכל ויכתב כל המשקל" (עזרא ח', ל"ד). למה? שהם רוגנים, שנאמר: "וידבר העם באלקים ובמשה" (במדבר כ"א, ה) - הוי, תפלטני מריבי עמו".

ועוד בתנחומא (לך לך, יא): "אמר לו (=לאברהם) הקדוש-ברוך-הוא: אתה עסקת בתורתי, חייך שאני מגן לך... ולא לך בלבד, אלא אף לבניך אם יהיו עוסקין בתורתו כשם שעסקת אתה, כך אני נעשה להם כמגן, שנאמר: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החסים בו" (שמואל ב, כ"ב, (שמואל ב, כ"ב, לא).

וגם בבראשית רבה מ"ד, א: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החסים בו".. רב אמר: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. וכי מה איכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי, לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות".

יהודה קיל מוצא, כי שירת דוד מכוונת ברבות מלשונותיה ועניניה לתפלת חנה. הנה דוגמאות מספר: בשירת דוד - "ירעם מן שמים ה'" (יד), בתפלת חנה - "בשמים ירעם"^‎1. בשירת דוד - "כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור מבלעדי אלקינו" (לב-לג), בתפלת חנה - "אין קדוש כה', כי אין בלתך ואין צור כאלקינו" (גד). בשירת דוד - "מגדיל ישועות מלכו ועשה חסד למשיחו" (נא), בתפלת חנה - "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" [‎2] משפט זה אמרה חנה על דרך תפלה ונבואה ודוד פרש שברכה זו מכוונת לו ולביתו עד עולם.

סכום יפה לרעיונות שבשירה זו נוכל למצוא בדבריו של המלבי"ם: "במזמור הזה (שנתן בו הודאה על שהציל ה' אותו מיד כל אויביו, במלחמות הרבות אשר היה לו תמיד ומיד שאול ביחוד, שהיה בו בסכנה יותר מכולם), ספר שני מיני ענינים בהנהגת ה' עמו: א) בעת השלוה שלא הגיע אליו שום צרה ופחד אויב, ואז הוא מברך על הטובה על שה' שמרו בל יבא אליו רעה כלל. ב) עת שבאו עליו רעות רבות וצרות, ובזה מספר שני מיני השגחה וישועה: א) השגחה באמצעות הטבע, וזה כשאינו זוכה מצד מעשיו רק שה' יושיעהו ע"י תפלתו, שאז יושיעהו ע"י אמצעים טבעיים. ב) השגחה וישועה עפ"י נסים גלויים למעלה מדרך הטבע כשזוכה לזה עפ"י מעשיו. ואז א"צ לתפילה כלל, כי ה' אתו לתת לו נס להתנוסס".

בתוך: בשדה חמ"ד, ה'-ו' תש"מ, ‎18-26.

[‎2] בשלח, עמ' ‎71.

[‎3] ספרי שמואל, עמ' שע"ג

[‎4] יששכר יעקובסון, חזון המקרא, כרך שני, "סיני", ת"א, מהדורה שישית, עמ' ‎283

[‎5] ילקוט מעם לועז, ספר שמואל ב', ירושלים, תשל"ז.