עיון בס' מלכים א' פרקים י"א--י"ב, גורם למבוכה אצל מורים ותלמידים כאחד. קשה להבין את סדר הארועים בפרשה זו. יתר על כן : אנו שואלים את עצמנו, האם התפלגה ממלכת שלמה בגלל חטא שלמה, או שמא התפלגה הממלכה, מפני שרחבעם לא ידע לכלכל את מעשיו בתבונה. ננסה למצוא מענה לשתי השאלות. עריכת מקורות המקרא הינה מגמתית במידה מסוימת, שכן הושם בה הדגש על הלקחים.

ויש להתחשב בהנחה זו, שעה שאנו מבקשים להשתמש במקורות המקרא ללמוד פרק הסטורי. לעתים קשה לגלות את הראליה ההסטורית, כי לנביאים העורכים היה חשוב יותר להעמיד את הקורא על פעילות היד הנעלמה של ההשגחה העליונה, מאשר לנתח את ההתפתחות ההסטורית. הגמול הצודק, הבא בעקבות כל מעשה, חשוב בעיני כותב הפרק המקראי לאין ערוך מן ההערכה על פי כללים של כתיבה הסטוריוגרפית. הגישה השלילית של המקרא אל אחאב, והגישה החיובית אל חזקיהו אינן חייבות להתאים להערכתו של הסטוריוגרף מדעי. מידת הצלחתם או אי-הצלחתם - הינה פועל יוצא של מעשיהם הרצויים או הבלתי-רצויים בעיני הבורא, או בעיני נביא האמת. (מלכים א', כ"ב, כח--מ, מלכים ב',

י"ח, א-ז) מתוך כך מובנות, איפוא, סתירות הנובעות מתאורי המקרא, לעומת מקורות חיצוניים. מזוית ראייתו, צדק סנחריב שמסעו לארץ יהודה היה נצחון (ראה : מסעו שלישי בפריסמה של סנחריב ב-'‎ANET ע' ‎288-287). גם ישעיהו, בעל ערכים עליונים, צדק בדברו על הצלת ירושלים ובית דוד (מלכים ב', י"ט, כ-לה). הנביא מדגיש ביותר את הצלת ירושלים הודות לעזרת הבורא, אף אם אין הוא מסתיר את חורבנה של יהודה (כגון ישעיהו א'). שיטה זו של ההיסטוריוגרף המקראי ושל הנביא העורך, בולטת לאורך כל המקרא. מהלך ההסטוריה ותאורה במקרא משועבדים לרצון ההשגחה ולתורת הגמול הצודק, ירבעם בן יואש (מלכים ב', י"ד, כג-כט) איננו עושה את רצון הבורא. הצלחתו המדינית הרבה, "מביכה" את הנביא ורגישותו לצדק גורמת לו אי-נחת. כך גם אנחנו מצפים, יחד עם הנביא, לכשלונו של המלך על יסוד המגיע לו. הסופר רואה צורך להסביר בזכות מה בכל זאת הגיע המלך הרשע להשגיו והוא אומר : "..,כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד..." "(שם, שם כו-כז). כאן ניתן לראות באופן ברור כיצד ההערכה ההסטורית משתעבדת לפרגמטיסם של הנביא. במקרים, בהם עומדים לרשותנו מקורות חיצוניים, כבמקרה של מסע סנחריב, לא יקשה עלינו להעמיד זו מול זו את ההסטוריוגרפיה לעומת התיאולוגיה. הדבר קשה יותר במקרים, בהם המקרא משמש מקור יחיד. קנה המידה במקרא הוא פעלה של ההשגחה, ולא ההסבר הראלי, אף אם, לכאורה, נוכל להמציאו, אצביע על דוגמאות בודדות מני רבות : מלחמת גדעון (שופטים ז'), מלחמת דוד נגד הפלשתים (שמואל ב', ה', יז-כה) ומלחמת ארם-ישראל (מלכים ב, ז, א--ז). הודגש הפלא שבנצחונות, אך לא ניתן הסבר ראלי, אף אם היה קיים. מאידך, הארועים בביתו של דוד ובממלכתו (שמואל ב', י"ג-כ') הינם ראליים ומובנים, אך נתן הנביא (שם, י"ב, ז-יב) מעניק לספור הארוך את המסגרת התיאולוגית, במלים קצרות.

בין הספורים המקראיים מיוחד במינו, בהיקפו הרחב, הספור על פילוג המלוכה בימי ירבעם בין נבט (מלכים א', י"א--י"ב). משולבים זה בזה כבפקעת אחת שני ספורים מקיפים, האחד בעל אופי תאולוגי-הסטוריוסופי, השני בעל אופי הסטורי-ריאלי,

כשנתיר את הפקעת ונפריד ספור בעל מגמה אחת מרעהו בעל המגמה האחרת, נקבל רצף אחיד ומובן. אם כך נעשה, נוכל להקיש מספור מיוחד זה, בעל "שתי מהדורות", על ספורים רבים אחרים, שנמסרו לנו במקרא במהדורה אחת בלבד, במהדורה התיאולוגית. המהדורה התיאולוגית מתעלמת במכוון מן המהלכים ההסטוריים הריאליים, אשר על פי חוקיהם התרחשו הדברים כפי שהתרחשו. אין הספור התיאולוגי סותר את הספור ההסטורי, הוא רק שונה ממנו בהערכתו.

גם שני הספורים על הפילוג אינם סותרים אחד את השני, ויש לראותם כמקבילים, כל אחד משני הספורים מסגל עצמו לראיה המיחדת אותו, ומכאן שדגשיו שונים מן הדגשים שבמקבילו.

הספור התיאולוגי, ככל הספורים התיאולוגיים, מבקש לגלות את יד ההשגחה המכונת, המסתתרת מאחורי הספור ההסטורי המקביל.

בשעה שאנו מפרידים בין שני הספורים אודות פילוג הממלכה נגלה ששניהם קשורים זה בזה ב"תפרים" דקים.

א) שתי התסיסות במדינות הנשלטות, אדום וארם, הן פעלו של הבורא :

"ויקם ה' שטן לשלמה..." (מלכים א', י"א, יד)

"ויקם אלקים לו שטן..." (שם, .שם, כג).

ב) התנערות רובו של העם מרחבעם, היא תוצאה ריאלית ומובנת של עקשנות המלך בגלל המיסוי, אך המקרא מעיר : "ולא שמע המלך אל העם, כי היתה סיבה מעם ה' למען הקים דברו..." (שם, י"ב, טו). .

ג) רחבעם נמנע מלצאת למלחמה נגד המורדים הצפוניים, כמתבקש מן המצב הנתון. מבחינה הסטורית נבעה המנעות זו מחולשה או מהזנחה. המקרא לעומת זה, מנמק מחדל זה בכך, ששבו "ללכת כדבר ה' ", שהשמיע באזניהם הנביא (שם, שם, כב-כד)

מתקבלים, איפוא, שני ספורים משני צדדיו של הספור המשולב :

התיאולוגי	המשולב	ההסטורי
	פרק י"א פסוקים
א--יג
	יד
		טו--כב
	כג
כט-לט
		כד--כח
		מ-מג
	פרק יב פסוקים
		א-יד
	טו
		טז--כא
כב-כה

שלושה פסוקים: י"א, יד: שם, כג וגם י"ב, טו - יש לקרא עם כל אחד משני הטפסים, הספור ההסטורי והספור התיאולוגי.

פרטי מידע מסויימים הנמסרים בספור האחד, יסייעו לנו להבין באופן טוב יותר את המסופר בספור השני.

על מנת להגיע להבנה מלאה, מומלץ למורה ללמד תחילה את שני הספורים בנפרד, ואילו את הקריאה הרצופה של שני הפרקים ניתן להשאיר לתלמיד לקריאה עצמית מסכמת.

להלן אנסה לשחזר את שני הספורים:

בשטחים שנכבשו על ידי דוד-אדום וארם (שמואל ב', ח) מורגשת תסיסה נגד הכובש באחרית ימי מלכותו של שלמה.

המורדים במלכות שלמה מצאו מחסה בחצר המצרית. אמנם נכון, שלמה היה נשוי לבת פרעה (מלכים א', ג', א), שזכתה אף לשלוחים נכבדים בעיר גזר (שם, ט', טז), אשר נבנתה לאתר מכן על ידי שלמה. בת שלמה היתה אשה מועדפת בחצר שלמה, אולי מטעמים פוליטיים, והוקם עבורה בית מיוחד (שם, שם, כד). בניית בית לבת פרעה חייבה בניית המלוא (שם) וסגירת "פרץ עיר דוד" (שם, י"א, כז). העברת בת פרעה מעיר דוד אמנם מוסברת בצורה חיובית בספר דברי הימים (דה"ב, ח', יא), אך בבנין המלוא היה משום קפוח זכויות העם (שמואל ב', ה' ט ורד"ק שם ; מלכים י"א, כז ופירושיהם של רד"ק ואברבנאל שם). רגישות העם לעול נוצלה על ידי ירבעם שהרים יד במלך למרד. בנין המלוא למען ארמון בת מצרים שימש עילה למדד.

יחד עם המורדים מאדום ומארם מצא גם ירבעם מחסה בחצר המצרית, למרות העובדה ששלמה היה חתנו של פרעה. במצרים הסתתרו, איפוא, אויבי שלמה מפנים ומחוץ .ציפו לשעתם, בה יוכלו לקעקע את מלכות שלמה. מאז נשואי שלמה עם בת מלך מצרים, התחלפה שם השושלת בשנת ‎945 לפנה"ס, כחמש עשרה שנה לפני מות שלמה. עם רדת השושלת העשרים ואחת, הידידותית לישראל, באה במקומה השושלת העשרים ושתים, שמלכה היה שישק. שנוי האקלים המדיני מובן מאליו : עם החלפת שושלת, הופכים ידידי האתמול לאויבים של היום.

ירבעם בן נבט אישיות בולטת בשבט אפרים, פרקנו מכנה אותו "גבור חיל". (מומלץ לבדוק מי האישים במקרא הזוכים לכנוי זה ‎1). הוא נשא גם בתפקיד ממלכתי, שכן שלמה הפקידו "לכל סבל בית יוסף". מסתבר, שירבעם זכה לתמיכה רבה משבטי הצפון. התמרדות ירבעם נגד שלמה, שעה שזכויות העם קופחו, הגבירו את יוקרתו. שבטי הצפון בהנהגת בני רחל - "בית יוסף" - היו מסוייגים תמיד כלפי מלכות בהנהגת בית דוד משבט יהודה. למדנו על כך במרד שבע בן בכרי, שם הושמעה לראשונה הסיסמה "אין לנו חלק בדוד..." (שמואל ב', כ', א). בפילוג הממלכה נשמעה שוב אותה סיסמה בשנוי קל "מה לנו חלק בדוד..." (מלכים א', י"ב, טז). התמרדותו של ירבעם עוררה רגשות רדומים, שמעולם לא נעלמו. שבטי הצפון חכו לשעה המתאימה ולאישיות המסוגלת לבצע התקוממות. ירבעם בן נבט היה "גבור חיל" - אישיות חריסמאטית.

השעה המתאימה היתה עליית רחבעם לשלטון, שאיפשרה לירבעם לחזור לארצו. כבמקרים רבים דומים בהסטוריה, חכה ירבעם עד שיקרא על ידי חסידיו. הוא חזר ונטל את המנהיגות המוצעת לו.

מול אישיותו החזקה של ירבעם, עמד רחבעם, שהיה מלך חלש, שונה לחלוטין מאביו. תקיפותו כלפי חוץ היתה מעושה, יועציו חסרו את הנסיון הדרוש בשעה קשה זו. חולשתו של רחבעם באה לידי בטוי בשתי עובדות : הוא עוזב את בירתו, ירושלים, ללכת אחרי העם לשכם, במקום בו בחר העם להמליכו דוקא שם. מתנגדי בית יהודה מרגישים את עצמם חזקים בשכם, שהיא הבירה הקדומה של אגוד השבטים (עיין יהושע ה', ל--לה ושם כ"ד). שכם מסמלת את ההגמוניה של בית יוסף. בשכם גם פרחו ניצני המלכות : מלכות אבימלך, שאף הוא היה מבני יוסף (שופטים, ט'),

גם אחרי הכרזת הפילוג, לא הוכיח רחבעם רצון איתן לפעילות, הוא ותר על כך להשיב לעצמו את השלטון על כלל האומה בכח הנשק.

רק שבט יהודה נשאר נאמן לרחבעם, ובשלב מאוחר יותר מתוסף גם שבט בנימין. יתכן שחלק משבט בנימין נשאר עם הצפון. על כל פנים היה החלק הצפוני של ירושלים בנימיני. מאידך, בית אל הבנימינית, היתה חלק ממדינת הצפון, בה עמד מקדש המלוכה, בו הוצב אחד מעגלי ירבעם, כפי שאנו לומדים מפרקנו. (עיין גם עמוס, ז' יב-יג: אנציקלופדיה מקראית כרך ב' ע' ‎279).

נשים נכריות רבות הטו את לב שלמה מן הדרך הישרה לעת זקנתו.

ה' מבשר לשלמה כי יענש על כך. הממלכה תקרע לשני קרעים לאחר מותו, ורק שבט אחד בלבד ימסר לבנו של שלמה, וזאת "למען דוד עבדי ולמען ירושלם אשר בחרתי". ה' הקים אויבים לשלמה מבחוץ בשטחים הנשלטים, והללו מצאו מקלט בחצר המלוכה המצרית. הנביא אחיה השילוני פוגש את ירבעם ומבטיה לו מלוכה על עשרת השבטים, אך מעמיד אותו על כך, ששבט אחד והעיר ירושלים לא יכללו בממלכתה מלכות ירבעם עשוייה להיות יציבה לזמן רב, בתנאי שירבעם יעשה את הישר בעיני ה'. גם אז לא תהיה זאת מלכות לעולם, כי בית דוד יענש, "אך לא כל הימים".

כך התפלגה הממלכה, אמנם רחבעם רצה לצאת למלחמה, כדי להחזיר את שבטי הצפון אל הדרום, ולצורך זה גייס את העם. שמעיה, איש האלקים, קרא לעם לשוב לביתם - ואכן : "וישובו ללכת, כדבר ה' ".

אין לערב את שני הספורים. ברם, אם נרצה להגיע להבנה מלאה של הפרשה. עלינו לזכור את אחד הפרטים המוזכרים בספור האחד, לצורך הבנה מלאה של הספור השני.

אם נעיין בספור התיאולוגי נתמה ונשאל : מה המעלה שראתה ההשגחה בדמותו של ירבעם, עד שאחיה השילוני ציווהו על הממלכה הצפונית. על זאת לא נאמר דבר ביחידה הספורית הזאת. לעומת זה נותן לנו הספור ההסטורי את התשובה בציינו שירבעם היה "גבור חיל", שהופקד "לכל סבל בית יוסף". גם ההגנה שירבעם הגן על זכויות העם, בעת שבנה שלמה את המלוא, תשמש הסבר.

בדורות לאחר מכן, נשאר ירבעם בתודעת העם כחוטא ומחטיא. בהערכתנו אנו שוכחים לעתים, שביסודו היה ירבעם אישיות מבטיחה, שנחשבה ראוייה לעמוד בראש מרבית עם ישראל. מצער שבעתיים, שירבעם לא מלא אחר הציפיות שציפו ממנו, והוא סטה מן הדרך הישרה.

בעזרת שני הספורים המשולבים על ירבעם - הספור ההסטורי והספור התיאולוגי - נוכל להציג בפני תלמידינו את אופיה של ההסטוריוגרפיה המקראית. בדרך כלל מציג המקרא טופס הסטוריוסופי-תיאולוגי, או טופס הסטוריוגרפי שעבר עבוד תיאולוגי. בדרך כלל אין אנו מוצאים שתי גרסאות שונות בתכלית. טוב שתלמידינו ילמדו, שהתרחשות הסטורית ריאלית, גם זו שאנו חיים בה, צופנת בחובה אפשרות של אינטרפרטציה תיאולוגית. לכל התרחשות יש שתי פנים.

יתר על כן, נדמה לנו לעתים שניתן להמציא הסבר ריאלי לארועים שונים המתוארים במקרא כמעשיו המופלאים של הבורא. אין סתירה בין התפיסה הריאלית-הסטורית לבין התפיסה התיאולוגית-הסטוריוסופית, ההבדל הוא רק בנקודת המוצא ובזוית הראיה.

אם נרצה להדגים ולבסס הנחה זו, אין טוב מן הספור אודות פלוג המלוכה.