בבראשית פרק ל' (מפסוק ‎31 ואילך) מסופר על משא ומתן בין לבן ויעקב על שכרו של יעקב כרועה צאן לבן. שכר זה משתלם בצאן שלהם סימנים מיוחדים ולא רגילים בעדרי הצאן של ארצות המזרח התיכון. "עקודים ונקודים" הם עזים שחורות שיש בהם כתם לבן בראש או בחלק אחר של הגוף וכבשים לבנים שכתמים חומים בצורה שונה פזורים בראשם או בחלק התחתון של הרגל.

תנאי ההסכם אינם מפורטים בפרק ל' אולם יעקב מפרט את העניין בדבריו אל נשיו בפרק לא' בלשון זו : "ואביכן התל בי והחליף משכרתי עשרת מונים. אם כה יאמר : "נקודים יהיה שכרך" וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה יאמר : "עקודים יהיו שכרך" וילדו כל הצאן עקודים". (לא : ז, ח).

בארצות המזרח הקרוב העזים הן בדרך כלל שחורות והכבשים (רחלים) לבנות. אולם מועט שבמועט מבין בהמות דקות אלו יש בהן גם כתמים כנ"ל. (בדור האחרון דווקא רבו העזים והכבשים מהמין המיוחד, בייחוד ניכר הדבר בעדרי הצאן (עזים וכבשים) שהיו מגיעים לארץ מנג'ד, מצד עבר הירדן ועוברים את הירדן ליד יריחו. עדרים גדולים כאלה היו מגיעים גם לירושלים אל השוק "שבשער הצאן", הוא "שער הורדוס"). תנאי מיוחד התנה לבן עם יעקב : בעת יחם הצאן (מועד שהיה ידוע ללבן ובניו, ממש כמו ליעקב ובניו), היו עדרי לבן ועדרי יעקב צריכים להיות רחוקים זה מזה מהלך שלושת ימים לבל יתערבו העתודים והתיישים והרחלות והעזים של שני העדרים, ולבל יגדל חלקו של יעקב למעלה מן המידה.

הרעיון היסודי שבכל הסיפור הוא בחיפושי יעקב אחרי דרך חדשה כיצד להביא את הצאן לייחום מוקדם לפני הגיע המועד הידוע לכל, ולפני הפרדת העדרים. סופו של פרק ל' מכפר על "להטוטיו" של יעקב לשם השגת המטרה הנ"ל ; ואין ספק כי כותב הסיפור ידע לבטח מה הוא מספר בעוד שהקוראים והמפרשים בכל הדורות הבאים, לא ירדו לכוונת המספר והרבו לגלגל באמונות תפלות המהלכות בארצות המזרה, דעות שנשתרשו גם אצל העמים שקראו בתנ"ך; אמונות תפלות אלו עדיין יש להן עמידה עד היום ותכנן : "הריון על ידי ראיה בלבד".

לדעתי לא הובנה פרשה זו כראוי עד הנה בגלל מיעוט ידיעה ביאולוגית בין לומדי תנ"ך. בפרק ל"א מגלה יעקב ללאה ורחל בשדה, מחוץ למחנה, את הרעיון היסודי אלא שהוא מלביש את ההברקה שלו בצורת חלום שחלם באמצע הלילה.

בימינו, כעבור מחצית מאה מאז נודעה תורתו של פרויד, מותר לומר, שיעקב מוסר את רעיונו בצורה מודרנית לגמרי. הברקה זו או (כפי שאומרים בלשונות לועזיות ‎Wave Brain מסופרת בלשון זו : "ואשא עיני וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקדים נקודים וברדים. ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום : יעקב ! ואמר : הנני. ויאמר שא עיניך וראה : כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" (לא, יב), הרעיון הוא על כן : להביא לידי כך כי רק עתודים מהמין הנ"ל יעלו על הצאן. אולם אין לעשות זאת כהגיע מועד הייחום הטבעי, כי הרי אז עליו להפריד בין הצאן, השייכות ללבן ולבין הצאן השייכות לו. צריך על כן להכריח את הצאן להתייחם לפני שייפרדו העדרים במועד המוסכם. זוהי בעצם בעיה מתורת התורשה, כפי שהתפתחה מאז ימי גריגור מנדל, הכומר הצ'כי, מלפני מאה שנה בערך, ועד עתה, והושגו בעזרתה תוצאות מעשיות חשובות.

איך מכריחים את הצאן להתיחם לפני המועד הטבעי ?

המקרא מספר כי יעקב השתמש בצמחי רעל (היום קוראים להם : צמחי רפואה), אשר את מיציהם הכניס לתוך מי השתייה בשקתות, מהן היו הצאן שותות. "ויקח יעקב מקל לבנה לח (כלומר ירוק) ויפצל בו פצלות עד מחשוף הלבן ויצג את המקלות ברהטים, בשקתות המים, בבוא הצאן לשתות". (ל', לז) נזכרים עוד שני צמחי רעל : הלוז (אולי השקד המר, שתרכובות ציאן מצויות בו כידוע) והערמון. לא ברור כלל מן הכתוב אם גם השקד והערמון שאותם לקח היו ענפים ירוקים או פירות, או מיציהם בלבד, כפי שעושים היום, רועים במזרח, ביצקם מיצים שונים בשקתות המים ("נגד מחלות"). תפקיד מיצי הרעל בבראשית ל' הוא כנראה לעורר את התאווה המינית בבעלי החיים השותים מן המים שבשקתות ולזרז את תקופת היחום לפני המועד הידוע לכל. אולם תפקידו של הרועה הביולוג היודע מה הוא רוצה, הוא להעמיד מול הנקבות רק זכרים, שיש בהם מן הסימנים המיוחדים כנ"ל, ולהבדיל מן העדר ביום קבוע זה את כל הזכרים שאין בהם מן הסימנים המיוחדים.

יומם של אלה יבוא לכשיפרידו את העדרים, וצאן לבן יהיו בו רק זכרים ונקבות נקיים מכל כתם שחור או חום.

מיצים של צמחי רעל לתפקיד זה נודעו בתקופה העתיקה וגם בחדשה וקוראים להם גם בשם "שקויי אהבה". גם הסיפור על לוט ובנותיו הריהו מבוסס כולו על ההנחה הזאה של השתכרות במיצים נרקוטיים עד כדי איבוד החושים.

הליבנה הנזכר בפרק ל' מזוהה על ידי כל החוקרים עם ‎officinalis Styrax (שמו מעיד עליו כי הוא צמח רפואי) המצוי לרוב בארצות המזרח הקרוב כצמח בר שיחי, שאין שום בעל חי (עז, פרה או גמל וחמור) נוגעים לא בעליו או בפרותיו לאכילה; ואילו פירותיו הדומים לכדורים זגוגיים נאספים על ידי סוחרי סמים לשם הכנת אבקה עבור דייגים. אבקה זו מערבים בקמח והדייגים מפזרים את התערובת על פני נהר או מקווה מים או אף על פני הים, והדגים העולים וזוללים מן המאכל הזה מאבדים את חושיהם אחר שעה קלה וצפים על פני המים כשבטנם מופנית כלפי מעלה. הדייגים מוציאים מיד את מיעי הדגים ואז אין נשקפת סכנה לאוכליהם. אבקה זו היתה נמכרת עד מלחמת השחרור בכל חנויות הנמל ביפו ובחיפה, שבהן היו דיגים קונים את צרכיהם : רשתות, חכות, חוטים ועופרת. הערבים קראו לאבקה זו והם קוראים גם לצמח עצמו בשם "אבחאר", כלומר מערפל . אולם כל רועה ערבי יודע את שיחי הליבנה, כפי שקוראים לו, בכרמל או בגבעות של קרית-טבעון דהיום, ליד חיפה, ואף בהרי ירושלים.

הלוז, או השקד המר, מצוי בארצנו ובכל המזרח הקרוב אולם ערמון הבר (אם הוא זהה עם הקסטניה) אינו מצוי כאן אלא בתורכיה, מקום שחרן נמצאת (ליד אורפה) לא רחוק מן הגבול הסורי-תורכי, עיר מגורי משפחת תרח ולבן. אין ספק כי בתורה, בבראשית פרק ל', השתקעה ידיעה מהימנת ואילו המעתיקים הרבים, לא הביע את הרעיון היסודי ובלבלו את סדר הפסוקים בפרק ל'.

המקרא אומר כי לא פעם אחת עשה יעקב מה שעשה כפי שתארנו לעיל, אלא "בכל יחם הצאן", כלומר במשך כמה שנים המשיך בלהטוטים אלה מבלי שלבן ובניו עמדו על סוד מעשיו. ואף לאה ורחל ובניו בודאי לא ידעו על מעשיו.

אם נכון הביאור שלנו הרי יש לראות את יעקב בן יצחק בן אברהם, לפי רקמת הסיפור בספר בראשית, כביולוג המעשי הראשון בהסטוריה.

יש עניין בדבר, כי גם בחלקו הראשון של פרק ל' יש סיפור על צמח מיתולוגי אחר הקשור בהריון, שמזה אלפי שנים מספרים עליו אגדות. הלא הם הדודאים, גם הוא צמה רפואי כפי שמעיד .שמו ‎Manndragora officinails ואף בחלק זה של פרק ל' לא הבינו המפרשים את כוונת המחבר.

רש"י למשל מפרש : דודאים : "סיגלי ובלשון ישמעאל יסמין". נראה כי רש"י לא ראה דודאים מימיו, כי הרי אינם גדלים אלא בחופי הים התיכון. ואף את פירותיהם או פרחיהם ושרשיהם לא הכיר. לעומתו ידע הראב"ע (רבי אברהם אבן עזרא) שהוא בן ספרד, על הצמח או אולי רק את שרשו שהיו מוכרים בבתי מרקחת. על כן אמר הראב"ע : "דודאים : אמר המתרגם (אונקלוס) יברוחין וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב. וכן כתוב : הדודאים נתנו ריח. והם על צורת בן אדם כי יש להם דמות ראש וידים ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון". מן הראב"ע למד הרמב"ן האומר : "דודאים סיגלי ובלשון ישמעאל יסמין, כך מצאתי בפי' רש"י ואינו כן! כי יאסמין בלשון ערבי-כך שמו מדברי רבותינו כדאמרינן בפ' במה טומנין האי כוספא דיאסמין שרי, וסיגלי אומרים שהם כנפסנא שאמרו בהן מברכין עליהם 'בורא עשבי בשמים' אבל אין זמנם בימי קציר חיטים". וכו' "והן על צורת בן אדם כי יש להם ראש וידיים וי"א כי יועילו להריון" - "הנכון כי רצתה רחל להשתעשע ולהתענג בריחן כי בתפילה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות".

כשאמר רש"י כי הצמח דומה לסגולית הרי בודאי היתה הכוונה לפרחי הדודאים הנפתחים בנובמבר ובדצמבר, אחרי הגשמים הראשונים, כשיוצאים עלי הדודאים ומתפשטים על פני האדמה, והפרחים השעירים והסגולים מציצים מבין העלים. אולם אין בהם כל ריח ואין הם בימי קציר חטים (בחודש סיוון). פירוש רש"י כי הדודאים הם יסמין (בלשון ישמעאל) מראה כי גם על יסמין ידע רק מפי השמועה, ואין היסמין צמח שדה כלל. הראב"ע ידע כי בספרד היו מוציאים מן האדמה את ראש השרש של-הדודאים ומעבדים אותו בצורת גמד בעל ראש, ידים וגם רגליים (במקום הסתעפות השורש לשנים) ; מתקינים בראש שני חורים עם שברי פחם והרי עינים, וחריץ בצורת פה, ומלכלכים את הכל באדמה לחה והריהו מוכן לשמוש כקמיעא לעקרות שמובטח להן כי תילדנה לאחר זמן אם תשימנה את הגמד תחת הכר(?) והראייה : רחל ילדה אחרי שנות עקרות רבות את יוסף ואת בנימין.

והרחיק לכת מכולם הפרופסור לוי גינצברג, מבית מדרש לרבנים בניו-יורק, באוסף האגדות היהודיות שלו שבו הוא שם את הדגש לא על הפרי או על הפרחים או על השורש אלא הוא מסתמך על בעל אגדה אלמוני המספר כי ראובן יצא "לגנוב" חטה משדות זרים וקשר את חמורו אל צמח דודאים ובשובו מצא את החמור מוטל מת ליד צמח הדודאים העקור מן האדמה.

מה ראה ג. לבחר דווקא באגדה חסרת-טעם זו איני יודע אולם כאן יש לתמוה לשאול כמה ושאלות תמוהות :

אם הדודאים הוא צמה המנדרגורה הרי בימי קציר חטים כבר יבשים עלי הצמח ורק הפירות מוטלים על הקרקע בין רעלים היבשים. אין לצמה זה כל גזע או ענפים שבהם אפשר לקשור בחבל חמור או בהמה אחרת. גם בחורף כשעלי הצמח הגדולים מסודרים על האדמה אין כל אחיזה לחבל לקשור בו חמור אל הצמח ; לא כל שכן בקיץ כשגם העלים כבר אינם. וכן מתמיהה הפיסקא, על עקירת שרשי הצמח מן האדמה הסלעית. אפילו בחורף, כשהאדמה לחה, קשה מאד לעקור, גם בעזרת כלי ברזל, שורש דודאים מבין הסלעים בהם הוא מתחבא, ואיך אפשר לעשות זאת בקיץ בעזרת חבל שאין במה לקשרו בכלל ?.

בשיר השירים מדלל המשורר את הדודאים בגלל ריחם הטוב, אבל ריח נותנים רק הפירות הבשלים בסיוון ולא הפרחים בכסלו.

בבראשית ל' מסופר כי ראובן הביא את הדודאים לאמו (בלשון רבים) וזה בודאי לא היה שורש (או שרשים). רחל בקשה : "תני לי מדודאי בנך" (בלשון רבים), ואין ספק כי היו אלה פירות ריחניים בימי הקציר. לא נזכר אף ברמז קל מה עשתה רחל בדודאים, ומכאן הבניין שהקימו במה מפרשים כי היא אכלה את הדודאים או האכילה את יעקב את הפירות הארסיים האלה (הדודאים קרובי משפחה לדטורה, הבלנדונה, הטבק, החציל העגבניה וענבי השועל השייכים כלם למשפחת הסולנים הארסיים, שאין שום בעל חי נוגע בחלקיהם הירוקים).

דברי הרמב"ן שרחל רצתה סתם להשתעשע בהם ולהנות מריחם, גם הם אינם נראים. נכון הוא כי הריח החריף יכול לעמוד ימים ושבועות בבית בו שמורים הפירות האלה, והריח נעים ודומה לריח האננס. אולם הדבר אינו כה פשוט. זהו צמח הידוע במיתולוגיה ולא רק הפירות, אלא ובעיקר השורש, משמשים נושא לאמונות תפלות שחלק מהן ואולי העיקר קשור בהפראת עקרות. טרם נאסף החומר הפולקלורי על הצמח אצל עמי הים התיכון, אולם העובדה שעדיין אפשר במאה העשרים לקנות בבתי המרקחת באיטליה ובספרד מנדרגורה בצורת גמד קטן הדומה לבן אדם, אומרת כי לאמונות תפלות אין מחיצות היסטוריות או גיאוגרפיות. לא רק בין העמים הלטיניים מפורסם צמח זה עד היום אלא גם בין העמים הגרמניים, הקוראים לצמח גשם אלראונה, שאינו אלא שיבוש מן השם הערבי : אל-רולה (השדה), ונראה כי תפקידו של הפרי או השורש כשהוא מצוי בבית הוא לגרש רוחות ומזיקין ולהגן על יושבי הבית מפניהם, כפי שעושה זאת צמח הרוטה, המצוי בעציצים או בפחים גדולים בפתח ביתו של כל תושב בשכונות אנשי המזרח בירושלים ובהרבה כפרים ועיירות-פיתוח בארץ. הרוטה ממלאה הפקיד דומה לתפקיד המזוזה (לגרש רוחות ומזיקין מן הבית).

ולא רק שרשי הצמה הים תיכוני הזה ואגדותיו עברו אל עמים וארצות אחרות, גם המושג של המכשף העושה מלאכתו בעזרת שרשי צמחים נתקבל עליהם בצורת ‎sorcier או ‎sorcererכפי שהוא מצוי בשפות הלטיניות והאנגלוסכסיות. המכשף הריהו בעצם אדם הנעזר בשרשי צמחים, שהוא אוסף בהרים או במדבריות, והוא מייבשם ומכין מהם את השיקוי שהוא משקה את המבקשים ממנו רפואות. כוחם המאגי של צמחי הרעל מאציל גם על האיש היודע לעשות נפלאות בשרשי צמחים.

בתוך: בית מקרא, אדר ב' תשכ"ה, עמ' ‎48-52.