א. חלוקה הספר

ספר יואל מתחלק לשני חלקים : א' - ב', י"ח ; ב', י"ט - ד', כ"א. בחלק הראשון מתאר הנביא צרה חקלאית : ארבה כבד, שהחריב שדה וכרם, נוסף לבצורת ולרעש (רעידת אדמה) שקדמו לו. הארבה מתואר כ"עם עצום ערוך מלחמה", הפולש לכל מקום ללא חת. יואל קורא לצום, לתשובה ולתפילה לכל יושבי הארץ, זקן וטף, אולי ירחם ה'.

בחלק השני מבשר הנביא לעם, שתפילתו נתקבלה, וה' יפדם מן הצרה, ושפע ברכה יבוא להחיות אדם ובהמה. גם שפע רוחני יישפך על כלל ישראל, ורוח נבואה תשרה על צעירים וזקנים ואפילו על עבדים ושפחות, מעין הגשמת דברי משה רבנו "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר, י"א, כט). "בימים ההמה" יתרחשו דברים גדולים : "מופתים בשמים ובארץ", קיבוץ נדחי יהודה ויום המשפט והגמול לכל הגויים, אשר הרעו ליהודה ולירושלים. עמק יהושפט - הוא מקום המשפט וחריצת דינם, לכן מכנהו הנביא "עמק החרוץ", ארצות הצוררים תיהפכנה לשממה - ויהודה לישוב פורה ופורח. אחרי שה' ינקום דם עמו "יהודה לעולם תשב וירושלים - לדור ודור", "וה' שוכן בציון".

החלוקה בספרים הנדפסים, שעשאה חכם נוצרי, מפסיקה את פרשת הנחמה ופותחת את החלק השני במלים "והיה אחרי כן" (ג', א). מכאן צמחה הבעיה, שחוקרים רבים מתלבטים בה : אם יש קשר בין הנבואה על הארבה ובין נבואת יום המשפט על הגויים. גם יש מהם השוללים שני הפרקים האחרונים מיואל. אולם אם לא נפסוק ראש הנבואה מפרשת הנחמה - נראה שהקשר בין שתי הפרשיות הוא הדוק ; גם שיתוף הלשונות והמוטיווים של שניהם - מעיד על כך, ששתי הפרשיות אחוזות זו בזו.

בחלק ראשון נמשל הארבה לגדודי מלחמה נועזים (ב', ד-ט), וכן בחלק ב' : "יגשו יעלו כל אנשי המלחמה" (ד', ט) ; בחלק א' נאמר: "שמש וירח קדרו, הכוכבים אספו נגהם" (ב', י), וכן בחלק ב' (ד', טו) : "שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם" ; בחלק א' נאמר : "לפניו רגזה ארץ, רעשו שמים" . . . "וה' נתן קולו לפני חילו . . ." (ב', י-יא), וכן בחלק ב' : "וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ורעשו שמים וארץ" (ד'‎1 טז). מכאן, שכל הספר הוא נבואה אחת, שנאמרה בעקבות פורענות חקלאית קשה. אך הנביא לא ראה בה רק מאורע ארצי, חד-פעמי ומקרי, כי אם אות הרומז על פורענות אוניברסלית, המתרחשת לבוא "אחרי כן" - יום הדין : נדידת ארבה-אדם "המונים המונים", גיבורים ואנשי מלחמה, שיתנפלו על ארץ יהודה, מעין מלחמת גוג ומגוג בנבואת יחזקאל (ל"ה-ל"ט). גויים אלה יבואו מן הצפון, ומשום כך מכונה גם הארבה "הצפוני". למאורע זה יתלוו תופעות קוסמיות מעין אלה שהתרחשו עם עלות הארבה, רעש ואש, - כן אז : "ונתתי מופתים בשמים ובארץ : דם ואש" וגו' (ג', ג-ד).

יואל עורר את העם לתשובה, והעם נשמע לו, והנביא מבשר לעם בשם ה', כי יינצל מחבלי יום הדין כשם שניצל מפורענות הארבה. מוצא החזון הוא מאורע ריאלי, אך משמעותו היא אסכטולוגית, ל"אחרי כן".

ב. אישיותו

בשם יואל נקראו ‎13 אישים בנ"ך, החל מבנו של שמואל, שהיה שופט בבאר שבע (שמ"א, ח', ב) ובדה"א ו', יח, שנקרא ע"ש אחד מאבותיו של שמואל (שם, שם כ"א) - ועד אישים מתקופת שיבת ציון (נחמיה י"א, ט, לדעתי מעולי ששבצר ; עזרא י', מג).

לעומת זה נזכר השם פתואל רק פה, אמנם בע' : ‎Bxvonil, כשם אבי רבקה בתואל הארמי.

במדרש רבה במדבר פרשה י', סימן ה', מובאת דעתו של האמורא ר' יודן בשם ר' סימון, שהוא בנו של שמואל, ושמואל מכונה פתואל "שפיתה להקב"ה בתפילתו".

דעה זו מובאת ברש"י, וראב"ע דוחה ואומר : "אין לנו לדעת דורו ; ולפי הפשט (כלומר: בניגוד למדרש) - איננו בן שמואל". אין ראב"ע מנמק דחייתו, אבל אפשר לעמוד עליה : מקומו בקבץ תרי-עשר.

ג. מקומו של הספר במקרא

מקומו של הספר הוא בין הושע לבין עמוס. אין לומר, שהסדר הוא טכני, היינו: מרובה פרקים קודם למועט, שהרי ספר עמוס שלאחריו מרובה ממנו בהיקפו, על כרחנו הסידור הוא כרונולוגי, כלומר : שסברו מסדרי תרי-עשר, שזמנו אחר הושע ; א"כ אי-אפשר שהוא בנו של שמואל שחי בימי שאול המלך. ראב"ע משער (עפ"י המוטיבים) שחי בימי יהושפט, ג' א.

בסדר עולם רבא (המיוחס לתנא ר' יוסי בן חלפתא, אמצע המאה ה‎2-) נאמר בפרק כ : "יואל ונחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה", אך גם לפי דעה זו קשה : למה לא נסדר הספר לפני נחום ? קשי זה חיזק את דעתו של אברבנאל, שסדרם של ת"ע אינו כרונולוגי, כ"א "רומנטי", יואל אומר : "וה' מציון ישאג" וגו' (ד', טז), 'ועמוס פותח בו את נבואתו (עמוס א', ב). דעה אחרת על זמנו יש בפסיקתא דרב כהנא ט"ז, שם נמנה יואל על הנביאים שניבאו אחר חורבן הבית.

את ההשקפה, שזמנו של יואל הוא בימי מנשה, ניסה קויפמן (תו"א כ"ג ‎337-8) לבסס, הוא מתנגד לדעתו של ‎Eisfeldt שיואל פעל אחר שיבת ציון (ד', ב - גלות, הזכרת עון, לא נזכר מלך, קרבן תמיד, ארמיסמים).

ד. זמנו ומקומו

הקושי הרב בס' יואל הוא, שאין לנו נתונים על זמנו ועל מקומו. אמנם, יש כלל במס' מגילה י"ד, ע"א : "כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות, - בידוע שהוא נביא בן נביא ; שמו ולא שם אביו - בידוע שהוא נביא ולא בן נביא ; שמו ושם עירו מפורש - בידוע שהוא מאותה העיר ; שמו ולא שם עירו - בידוע שהוא מירושלים", אבל כלל זה אינו מוחלט, על זה העיר האברבנאל (בהקדמה לת"ע), שהרי בהושע לא נזכר שם עירו, ולדעת חז"ל היה מנחלת ראובן ; גם יונה לא נזכר שם עירו, וחז"ל זיהו אותו עם יונה מגת-החפר - והוא עצמו מתרץ, שייתכן, שישבו בירושלים, ואם גם לא נולדו בה.

ה. אחדות הספר

אופיים של שני הפרקים הראשונים שונה בסגנונם התיאורי מן הפרקים ג'--ד', חזונות אסכטולוגיים (אחרית הימים), עד כדי כך, שחוקרים חדשים הכחישו את אחדותו של הספר, וכדרכם : מי שאמר זה לא אמר זה.

קויפמן העמיק בניתוחו הלשוני והוכיח עי"ז את אחדותו של הספר, משום שיתוף לשון ומוטיבים ; אלא הבעיה העיקרית היא לגבי הבנת הפרקים א'-ב' ; אם לפנינו תיאור של צרה חקלאית ממש, או אולי גם הם עניין של חזון. ואולי זוהי מציאות בגדר של אות ומופת על הבאות.

ללא ספק המשותף הבולט הוא הנושאים : יום ה' והקריאה לתשובה. ועוד ברור : שקיום מלכות ישראל חדל ; יהודה וירושלים - הם נושא דבריו ; ואויבי יהודה הם : צור וצידון וגלילות פלשת (דוק : לא ארץ פלשתים) (ד', ד).

בתוך: ספר יעקב גיל, תשל"ט, עמ' ‎136-139.