בסוף הפרק הקודם דיברנו על כוונת נפילת אפיים, וקראנו את התיאור המרתק של הירידה אל עמקי הטומאה. תכליתה של ירידה מסוכנת זו היא, כאמור, לברר וללקט את הניצוצות הכלואים ולחלצם משביים, או, במלים אחרות, לפעול בתוך הקליפות את הפעולה הקדושה של הבירור, של ההעלאה, של התיקון ושל הגאולה.

בתיאור מרתק זה של חווית הנפילה שבכוונת נפילת אפיים בא לידי ביטוי עיקרון חשוב נוסף, שעדיין לא דיברנו בו: הבירור מתקיים על ידי ירידת אור חדש מלמעלה אל תוך הטומאה ; אל אור זה של קדושה יתירה נמשכים הניצוצות השבויים, נאספים ומתלקטים, וכשהם נאחזים בו ודבקים, הם שבים על ידו ומתעלים אל תחומי הקדושה, שממנה נקרעו.

מה פירושו של דבר? כדי שיוכל האדם לקיים את שליחות הגאולה בתוך מעמקיה החשובים של הטומאה ופדות את הניצוצות הגולים מבור תחתיות הוא צריך למשוך בכוונתו המיסטית להוריד אור חדש מלמעלה, מתוך העולם האלוהי. אור זה הוא גדול ביותר ויש בריבוי הארתו כדי להכות את הקליפות בסנוורים, להרתיען ולהבריחן. בה באותה שעה הוא מתגלה כלפי הניצוצות כאבן שואבת, ובכוחו המגנטי הוא מלקטם ואוספם אליו. גם בהיותם שקועים בתוך הטומאה, אחוזים בכפה ומשמשים להזנתה, מתקיימת בניצוצות ערגה מתמדת להיחלץ מידה ולהיגאל. וכאשר אור גדול של קדושה יתירה יורד מלמעלה בכוונתו של האדם ובפעולתו המיסטית, מתלקטים סביבו הניצוצות השבויים, דבקים בו, ועולים לבסוף יחד עמו - כאשר האדם שב ומעלהו אל מקורו בצאתו מן הטומאה, שבתוך מצולותיה השקיע עצמו. בדרך זו של הורדה לצורך העלאה מקיים האדם בכוונות תפילתו את הייעוד הגדול של בירור הניצוצות האלוהיים.

אבל לא בכוונות התפילה לבדן מתקיימת השליחות הקדושה הזו. מלאכת הבירור מקיפה את כל חיי האדם, והוא נתבע לקיימה גם בחיי החולין אשר לו ובכל פעולותיו הגשמיות. לאור תורה זו של בירור הניצוצות, או של הוצאת הקדושה מתוך בית האסורים שלטומאה, הופכים כל חיי האדם לשליחות קדושה של בירור, וכל מעשיו - לאקטים סקרמנטליים, שבהם הוא מסייע לעליונים ומתקן את פרצופיהם הפגומים.

בכל פעולה ופעולה שאדם עושה - גם במישור הניטראלי כביכול של חיי החולין ובשגרת היומיום - הוא צריך לכוון כוונה של בירור. עליו להיות מודע תמיד, בלי הרף, לייעוד הגדול של השליחות המוטלת עליו. כשלוחה על ההוויה האלוהית עליו למלא בכל עת את המשימה הרת הגורל של שחרור הניצוצות הכלואים והשבתם אל מקורם האלוהי.

זהו סודן של המלאכות השונות, מלאכות כמשמען וכפשטן, שהאדם צריך להתייגע בהן מאז גורש מגן עדן ונתגלה בהוויתו ההיסטורית המקוללת והמקולקלת. יגיעה זו תימשך עד הגאולה השלמה, כאשר ינוח סוף-סוף מעמל המארה ההיסטורית, ושוב לא יהא טרוד ביגיע כפיים מתמיד. יש כאן עניין חשוב ומעניין לגבי משמעותה של המלאכה או לגבי הסוד המיסטי שלה. כל מלאכה היא, בעצם, מלאכת בירור. המלאכה הינה פרי העובדה, שאדם אינו מוצא לפניו את צרכיו מתוקנים ומוכנים, אלא הוא צריך לברר אותם, לתקנם ולהכינם לעצמו. כך, למשל, מזונו של אדם: זה איננו מזומן לפניו, והאדם צריך לטרוח ולהתייגע במלאכות שונות כדי להכינו לעצמו, או בנוסח אחר, לברר אותו מתוך הטבע, שכשלעצמו אינו מוכן לצרכיו. הרי הכל שרוי, כפי שכבר ראינו, בערבוביה גמורה : לאחר השבירה ובעקבותיה דרים הטוב והרע בכפיפה אחת ודבוקים זה בזה. עליונים למטה, כפי שביררנו, ותחתונים למעלה. הטוב והרע מעורבבים זה בזה, ועל כן צריך אדם לעשות במלאכתו להפרדתם. בדרך זו מתפרשת מלאכתו של אדם - כל מלאכותיו, גם מלאכת חולין לכאורה - כמלאכה של בירור. נביא כאן את לשונו של ר' חיים ויטאל מתוך "שער המצוות" שלו, פרשת בהר (ירושלים תשל"ד, כה ע"ב): "המלאכות הם הוראות היות הדברים צריכים תיקון על ידי מעשינו למטה. כי אם הקב"ה היה בורא מתחלה כדרך שעתיד לעשות בימי המשיח, להוציא הארץ גלוסקאות יפות[*] ...לא היינו צריכים לטרוח בכמה מיני מלאכות, חרישה וזריעה וקצירה כו', עד שהמאכל נתקן. אבל עתה אנו צריכים לחרוש ולזרוע ולהוציא התבן והקש שהם הקליפות מן החטים... ועד"ז שאר כל המלאכות שבעולם." הווי אומר : המלאכה, כל מלאכה שאדם מתייגע בה לצורך עצמו, היא על פי סודה המיסטי מלאכה של בירור, מלאכה שבה הוא מפריד את הקליפות מן החטים, מברר את הבר מתוך הפסולת, ומוציא - צורך גבוה - את הקדושה מעמקי הטומאה, שבה היא מעורבבת ובתוכה היא כלואה.

כל מלאכותיו של אדם, כל עשיותיו, גם עשיותיו שבחולין, צריכות, איפוא, להיעשות מתוך תודעה מתמדת של שליחות דתית, שמכוונת לביטול מצב התערובת, לבירור הקדושה, ולהפרדתה הגמורה מן הטומאה. בדרך זו יביא אדם לאיחוד כוחותיה של הקדושה ולהשבתם ההדרגתית של ניצוצותיה השבויים עד להקמת קומתה הנפולה של ההוויה האלוהית ולהשלמת פרצופיה הלוקים והפגומים.

ולא רק הכנת המאכלות והתקנתם הינן בגדר בירור; גם האכילה עצמה היא מעשה של בירור, ובכוונת הבירור היא צריכה להתקיים. על ידי אכילה בטהרה ומתוך כוונה של קדושה, מתוך כוונה לסייע לעליונים ולברר את ניצוצותיהם הנפולים, מבררים ישראל את חיותו של הדבר הנאכל, את "כחו והטוב והמזון שבו, ומה שהוא פסולת וסיגים וזוהמא מתברר בו בסוד יציאת בני המעיים" (שער המצוות, פרשת עקב, מא ע"ב). לאמור : כל פעולותיו של אדם - בקדושה ובחולין, ברוחני ובגשמי - הן פעולות של שליחות דתית גדולה. כל אדם ואדם מישראל צריך לראות עצמו שלוחו של מקום, שנשתלח - גם אם בעל כורחו - אל תוך ההוויה הפגומה וההיסטוריה המקוללת כדי לקבץ את האורות המפוזרים וללקט את הניצוצות הגולים, לבטל את מצב התערובת שבהוויה ולתקן גם את רבדיה האלוהיים. אותו מצב כאוטי של תערובת טוב ורע אינו מתקיים רק בפנימיותה של ההוויה, אלא מוצא את ביטויו גם בשכבתה החיצונית, ההיסטורית-קונקרטית: כשישראל גולים מאדמתם ופזורים בין אומות העולם, מתגלה התערובת בכל חומרתה. הגאולה החיצונית, כמוה כגלות הקונקרטית, הופכת, איפוא, סמל עמוק לגאולה הפנימית, שתקדם לה קדימה הכרחית : רק כאשר תתקיים הגאולה הפנימית, וכל הניצוצות האלוהיים יושבו אל מקומם הרמתה, ייצאו ישראל מגלותם, יתכנסו מפזוריהם, ייאספו אל ארצם והם נבדלים משאר אומות העולם, ויבואו סוף-סוף אל מנוחתם ואל טהרת הוויתם המבוררת והנבדלת.

הבירור הגדול הזה, שהוא לפי קבלת האר"י הייעוד הדתי המרכזי של אדם מישראל, נמשך ומוסיף להתמשך במשך דורות רבים, ורק בגאולה העתידה הוא עתיד להגיע לסיומו. בתפיסה זו, שנבררה בהמשך, הופכת האומה הישראלית כולה, במרוצת כל דורותיה - ולא פרט נבחר בה או אישיות כאריזמטית יוצאת דופן - לאומת השליחות והבירור. האומה כולה, כקולקטיב היסטורי, נושאת בייעוד הגדול של הבירור, וצריכה לקיים אותו להוסיף ולשאת בעולו עד עת קץ, עד שתשלם המלאכה הגדולה או עד שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה הגמורה בגאולה שלעתיד לבוא. או אז שוב לא תהא גלות למעלה ולמטה, כל הניצוצות ייפדו, ורשעת הקליפות תיתם מן הארץ. בנקודה זו אנו באים לכלל דיון בתפיסה ההיסטוריוסופית של קבלת האר"י. יש לנו כאן באמת עניין גדול ומרכזי, שקבלת האר"י מקדישה תשומת לב רבה מאוד לבירורו.

עלינו לפתוח בדיון קצר בדמותו של אדם הראשון, שעומד בפתחה של ההיסטוריוסופיה הזו והוא חולייתה הראשונה. לאחר שחלה השבירה בעליונים, וכליהן של שבע הספירות של הפרצופים האלוהיים התחתונים נשברו, החלה האלוהות, כזכור, לאסוף את שברי הכלים ולהעלות אותם אל אמא כדי לאחות אותם בתוך רחמה ולקיים בהם את תהליכי ההתרקמות והלידה המחודשת.

תהליך התיקון הוא תהליך מתמשך, שבמהלכו מצטיירים בבירור, כפי שראינו, שלושה שלבים מרכזיים : עיבור, יניקה ומוחין. תהליך התיקון, שהחל מתרקם בהוויה האלוהית, לא הגיע לכלל סיומו בתחומה, והשלמתו האחרונה הוטלה על אדם הראשון כייעודו המכריע. ובכן, אדם הראשון נועד לתקן את התיקון האחרון, שפרצופי זעיר אנפין ונוקבא היו צריכים לו. עליו הוטל התפקיד הגדול להשלים את מלאכת בירור הניצוצות (של הנוקבא), לבער את הקליפות לגמרי, להביא את שני הפרצופים האלוהיים הנזכרים לכלל זיווג פנים בפנים ולהעלות את העולם כולו למדרגה של תיקון גמור.

קבלת האר"י מדברת בהרחבה על מעלתו הרוחנית של אדם הראשון. בעקבות מאמר חז"ל היא קובעת, שכל הנשמות העתידות לבוא לעולם היו כלולות מלכתחילה באדם הראשון וניתלו באיבריו. בבחינה זו אפשר לתאר את אדם הראשון ככללותו הרוחנית או הנישמתית של המין האנושי כולו במרוצת כל דורותיו.

היה זה אדם רוחני, שלא היה נגוע בכל המדווים של הגשמי או החומרי. ובהיותו בעל מעלה רוחנית גבוהה כל כך הוטל עליו הייעוד הגדול של תיקון הפרצופים האלוהיים והשלמתם הגמורה.

אבל אדם הראשון הכזיב. בערב שבת בין השמשות, בשעת הדמדומים שבין חול לקודש, שבין שבירה לתיקון, על סף התיקון הגמור, חטא אדם הראשון וקילקל. במקום לתקן את העולם ולהביאו אל גאולתו השלמה, משתיתם מלאכת הבירור ביום השבת, גרם בו בחטאו לשבירה מחודשת, שזיעזעה את ההוויה כולה במישור הקוסמי והאנתרופולוגי גם יחד. קבלת האר"י מדברת בהרחבה על משמעות חטאו של אדם הראשון, והיא מציעה דרכים שונות להסברתו. אבל כפי שכבר בירר ישעיה תשבי בשעתו, יש משמעות אחת שצריך לראותה כמשמעות המרכזית בהבנת חטאו של אדם הראשון, לאמור: חטאו של אדם הראשון היה ברצונו להקדים את הגאולה, או להחיש את מלאכת התיקון, שהיא צורך הבאתה והשלמתה. אין כאן, איפוא, חטא במובן הרגיל, אלא, אדרבא, רצון להשתלב בתוך הדינמיקה של הגאולה ולהחישה, רצון להביאה לידי סיומה קודם זמנה. חטא זה עתיד לשוב להיגלות פעמים רבות במרוצת תולדותיהם הנפתלות של בני אדם בדרכי פעולתם המתקנת והפודה של צדיקי העולם.

בחטאו של אדם הראשון ובקלקולו כרוכות תוצאות קוסמיות ואנתרופולוגיות חמורות ביותר. בבוא אדם הראשון להשלים את מלאכת התיקון עמד העולם על סף גאולתו. העולמות כולם, עליונים ותחתונים גם יחד, מזומנים היו להתעלות למדרגת התיקון הגמור בהיכנס השבת. בערב שבת בין השמשות ניצב העולם על סף שלמותו העליונה, ואלו היה אדם הראשון, המתקן הגדול, המברר האחרון, נכנס ליום השבת כשכולו קודש, בהביאו את טוהר הוויתו לכלל אקטואליזציה מלאה, היה העולם מגיע אל מנוחתו הגמורה, ועליונים ותחתונים גם יחד היו ניתקנים תיקון שאין אחריו שבירה או גלות, זרע הפורענות לא טמון בהם עוד וזעזועים חדשים שוב אינם מאיימים להחריבם. אילו היה אדם הראשון עומד בניסיונו, מתקן את שצריך תיקון, וממלא את הייעוד הגדול, שלשמו נברא, היתה ההיסטוריה האנושית מתחילה ומסתיימת בו : הדרך אל הגאולה האחרונה, אל התחום שמעבר להיסטוריה, לזעזועים, למשברים, לעליות ולמורדות שבה - דרך קצרה היתה, ואדם יכול היה להשיגה ברגע קטון ועל נקלה. הגאולה היתה בהישג ידו של אבי כל בני תמותה.

אבל אדם הראשון הכזיב, ובמקום לתקן נמצא מקלקל. על סף התיקון הגמור גרם בחטאו הרס וחורבן לעליונים ולתחתונים גם יחד. לכך נתכוונתי כשציינתי לעיל את התוצאות הקוסמיות והאנתרופולוגיות של החטא הקדמון.

מבחינה קוסמית גרם האדם לשבירה מחודשת בכל מערכות ההוויה. מה שכבר ניתקן למעלה, מה שנתאחה, מה שהוקם, שב עתה ונשבר, שב ונפל. שוב שקעה ההוויה כולה, לרבות העולמות העליונים, לתוך המצב הכאוטי של הערבוביה הקדמונית, כשניצוצות אלוהיים גולים וחטופים משמשים לקיומה של קליפה ולהזנתה, ואילו הטומאה המתגברת נושאת את ראשה, פורצת ונדחקת למקום שאינו מקומה. בקיעים עמוקים של פירוד וגלות פוררו את האחדות ההרמונית שניתקנה כמעט לגמרי, בכל העולמות ניתנה דריסת רגל לקליפות, וכולם טעונים מעתה בירור חדש, מתמשך ומייגע.

מעניינות וחשובות באותה מידה הן התוצאות האנתרופולוגיות של החטא הקדמון. אדם הראשון היה, כאמור, יצור רוחני, שפיתויי השווא של הגשמי והחומרי לא ארבו לפתחו לאמיתו של דבר. והנה, בחטאו פגם האדם גם בעצמו, וממילא גם בכל צאצאיו: הוא נתגשם, ומאגרא רמא של הוויה רוחנית מתוקנת נפל לבירא עמיקתא של מציאות גשמית עכורה ופגומה.

קבלת האר"י משתמשת בהקשר זה במדרש המפורסם בדבר כותנות אור, שהיו לו לאדם הראשון מלכתחילה, ומשחטא נתחלפו לו בכותנות עור, הווי אומר :

מלכתחילה היה אדם בעל מעלה רוחנית עליונה, אך זו אבדה לו בחטאו, משנתלבש

בלבושי בשר ודם. מעתה נתנמכה קומתו ונתגמדה, והוא נשתקע בתוך ההוויה הגשמית, שהיצרים פורצים מתוכה ומבתרים אותה לאורכה לרוחבה. האדם גורש מגן עדן של מעלה, עולם הבא שהיה מזומן לו נשמט מידו לימים רבים, וגם הסודות שידעם והיה מזומן לדעתם - נתעלמו ממנו עד עת קץ. בנפילתו ממרומי הוויתו הרוחנית ובהתגשמותו נפל האדם אל תוך עולם, שתהליכי התהוות וכליה פוקדים אותו, והם סימן ההיכר המובהק שלו. כל עוד היה האדם יצור רוחני, היה שרוי מעבר לתהליכים אלה של התהוות וכליה, שהרי הרוחני קיים ועומד לעולם, ולא כלה וחולף. רק הגשמי

סופי הינו ובן חלוף. ואכן, חיי נצח נועדו לו לאדם הראשון, ואילו היה נכנס ליום השבת, לעולם שכולו טוב, כאשר הוא טהור ומזוכך לגמרי, היה זוכה בחיי נצח, שמיתה שוב לא כרוכה סביב עקבם. אך משאבדה לאדם הוויתו הרוחנית, שכשלעצמה היא מעבר להתהוות וכליה, שקע לתוך עולם, שתהליכים של לידה ומוות הם התהליכים המאפיינים אותו. הוא נעשה בן תמותה, שהרי הגשמי מתהווה וכלה, כאמור, כלה ועובר, ואין לו קיום מתמיד כרוחני. כאשר הפך אדם הראשון בחטאו מרוחני לגשמי, נתגלה, איפוא, כבן-תמותה, וימיו נתקצרו, ובגבורות, כידוע, שמונים שנה בלבד.

מעתה ברור : יצור מגומד זה, שימיו קצובים וקצרים, מלאי תלאה וסבל, שוב איננו יכול לשאת בעצמו בעול הייעוד הגדול של בירור הניצוצות. קודם חטאו, בעודו במלוא שעור קומתו הרוחנית, יכול היה אדם הראשון לקיים את הבירור הגדול הזה לבדו ובכוחות עצמו. עלינו לשוב ולהטעים : אדם הראשון לא היה אינדיווידואום, יחיד מעולה, שאפילו גבוהה מעלתו ביותר הריהו בכל זאת פרט, אלא כללותו הנישמתית של המין האנושי כולו, במרוצת כל דורותיו. בזה טמונה עצמתו הרוחנית הגדולה. אבל עתה, משנתגשם, משנפל מן התחום הרוחני, המיטאהיסטורי, וחזר ונתגלה בהוויה היסטורית קונקרטית, בהוויה ארצית, בלבושי בשר ודם ובדיוקנו של הפרט, מוטל הבירור על צאצאיו, והוא עתיד להימשך דורות רבים, ולא יסתיים ברגע קטן.

שוב לא יוכל אדם אחד לבדו להרים את המשא הכבד הזה או למלא את התפקיד הכביר של התיקון. כל צאצאיו של אדם הראשון, במרוצת כל דורותיהם, צריכים מעתה להצטרף יחד ולצרף את כוחותיהם הרוחניים במסגרת הקולקטיב ההיסטורי המגובש של האומה הישראלית, כדי למלא מדור לדור את הייעוד הגדול של הבירור. כל איש ואיש בישראל צריך להשלים את חלקו בשליחות קדושה זו של הבירור, איש איש כפי כוחו, כפי יכולתו, כפי מעלתו הרוחנית. בקולקטיב ההיסטורי של האומה הישראלית שב אדם הראשון ונתגלה, כשישראל הם נושאי זהותו הרוחנית של ארם ומקיימי ייעודו עלי אדמות.

לפי דברים אלה, שאפשר להאריך בהם כהנה וכהנה, מצטיירת קבלת

האר"י כקבלה משיחית מובהקת. האינטרס היסודי של הקבלה הלוריאנית

הוא אינטרס משיחי. בניגוד לקבלה הקדומה, שנושאת את עיניה אל קדמות

הראשית של הבריאה, או אפילו אל מה שקדם לאותה ראשית, נושאת קבלת

האר"י את מבטה אל אחרית הימים. פניה אל מה שיתרחש לעתיד לבוא, לעת

קץ, ולא אל מה שהיה בראשית הוויתה הצרופה של הבריאה ובטוהר

מעלתה, קודם שהשתלשלה והתרחקה ממקורה האלוהי. במובן זה קבלת

האר"י הינה קבלה משיחית מובהקת, והיא רואה את עצמה כמבשרתו

וכמגשימתו של ייעוד משיחי גדול, לאמור: ייעודו של קולקטיב היסטורי,

שפועל בתהליך היסטורי הדרגתי, פרוגרסיבי, עד עת קץ, עד השלמתה של

מלאכת התיקון והגאולה לעתיד לבוא. המבט מופנה קדימה, אל העתיד,

והתהליך הוא תהליך היסטורי, שנישא על כתפי אומה המכוונת את פניה אל

קץ הפלאות המתרקם והולך על ידה.

אבל תהליך זה של הקבלה הלוריאנית איננו תהליך ישר. זהו תהליך

מפותל, תהליך שיש בו עליות וירידות, התקדמות ורגרסיה. לאחר שאדם

הראשון נכשל, ,וגרם לפגם חמור בעצמו ובכל תולדותיו, החלו צאצאיו

נושאים בייעוד הגדול של הבירור, תוך שהם מקיימים אותו בהדרגה. ושוב

ניתקן העולם והלך, התקרב והלך אל תיקונו. ושוב, במעין חזרה על הטופס

הקדמוני של החטא הראשון, בעומדו על סף תיקונו, נזדעזע העולם ונשבר

ונחרב. כך אירע במעמד הר סיני, כאשר ישראל עמדו לקבל את התורה. לולא

חטאו ישראל בחטא העגל, היה העולם מגיע במעמד זה אל תיקונו הגמור, או

אל גאולתו השלמה, ושוב לא היתה אורבת לפתחו אימתה של גלות, וסכנה

של נפילה או חורבן חדש שוב לא היתה מאיימת עליו עד עולם. אבל ישראל

חטאו, ועל סף תיקונו של העולם החריבוהו, ושבו ודרדרוהו אל הוויה

משברית, שטוב ורע משמשים בה בערבוביה.

כך מתרקמת והולכת ההיסטוריה, מתקדמת והולכת ושבה ונסוגה, וחוזר חלילה. קבלת האר"י מציירת לפנינו תמונה של היסטוריוסופיה דיאלקטית, אשר בה ההתקדמות ההדרגתית, שחלה במישוריה השונים של ההוויה - בתחום האלוהי ובתחום הלא-אלוהי, ההיסטורי - אל הגאולה, או אל המנוחה השלמה, אינה התקדמות ישרה, תהליך פרוגרסיבי מתמשך ורצוף, אלא התקדמות שיש עמה, כאמור, עליות וירידות, עליות ונפילות.

מכל מקום, אין בתמונה זו של היסטוריוסופיה דיאלקטית כדי לטשטש את הנקודה המרכזית בהתייחסותה של קבלת האר"י: זו הינה קבלה משיחית מובהקת, שנושאת את עיניה אל קץ הימים, ובדרך של גאולה משיחית, שמתרחשת בתהליך היסטורי על ידי קולקטיב היסטורי, היא מבקשת להביא עולם ומלואו, עליונים ותחתונים אשר בו גם יחד, אל הגאולה השלמה.

בהמשך הדברים נוסיף ונעיין בכמה היבטים של קבלה משיחית זו, ובלכתנו בעקבותיה במסע כיבושיה נגיע אל הפרשה הדרמטית של התנועה השבתאית.

בתוך: אונ' משודרת, מקבלת האר"י עד לחסידות, ‎1984, עמ' ‎59-66.