רבי צוריאל אדמנית ז"ל (כ"ז בסיון תרע"ה - י"ח בתשרי תשל"ד) איש קבוצת יבנה, תלמיד חכם וחלוץ אשר שימש מורה דרך בחיי תורה ועבודה להתישבות הדתית ולדור של נוער חלוצי. הרצאה זו היא חוליה בהגותו ופועלו החינוכי של צוריאל ז"ל.

כמה הערות מיטודיות

רואה אני מחובתי להדגיש בדברי את ה"איפכא מסתברא", את הצד השני של המטבע, על אף שייתכן שבנסיבות אחרות הייתי מעדיף להצניע אותו. אם ניקח את ה"סיפא" של נושא ההרצאה - "קידוש החיים כנגד המתירנות" - כעיקר, הרי יהיה זה קל, יחסית, להגיע לידי סיכום מוסכם פחות או יותר, בייחוד בשעה שהדיון מתנהל בין אנשים קרובים בהשקפותיהם ובפני ציבור המאוחד ברובו בהנחות משותפות. אם כך, יצדק המפרש את המילה, "עימות" ב"קונפרונטציה". במקרה זה הרי מציגים אנחנו, שקיבלנו על עצמנו עול תורה ומצוות, מול המתירנות של ימינו את האוסרנות. הרי לא טרח הקב"ה את שכינתו לירד להר סיני אלא ללמד את בני-האדם שבע מצוות לא-תעשה ושתי מצוות עשה. ומכאן נפתחת המסילה המכילה איסורים כימי שנת החמה וצווים כמספר אברי הגוף.

אם נלך בדרך זאת, נוכל לא רק לפתוח את הדיון, אלא בזאת גם לסיים אותו, אך ספק אם יצאנו בכך ידי חובתנו לגלות את האמת, כלומר את כל האמת, לכן מקבל אני ברצון את האתגר להעמיד בפנינו לא סימני קריאה, כי אם סימני שאלה, ולהתחיל מכאן את הדיון.

אידאליזציה מטשטשת

אני מסתייג מההנחה הגורסת שאפשר לפתור את הבעיה על ידי פניה אל הפרט, בתביעה לוותר על המתירנות בשם קדושת החיים, ותוך כדי דיבור להבטיח לו שפע של אושר ועושר אם אמנם ייענה לתביעה זאת. עיון קל בספרות "שאלות ותשובות" מזמנים שעברו מוכיח שמאחורי קיר המזרח של צדיקים וחסידי-עולם מסתתר גם שם עולם מלא של צבו"ר, כלומר צדיקים, בינונים ורשעים. למה לנו להאשים איזו "מודרנה" נוראה שחדרה לתוך חיינו המתוקנים, לכאורה, בה בשעה שיצר לב האדם תמיד רע מנעוריו? דור דור ודורשיו, דור דור וניסוחיו. רק המינוח "מתירנות" הוא חידוש של ימינו, הנושא גופו ישן הוא כימות-עולם.

גם ההסברה הרציונליסטית למצוות בתורה, שכאילו מבטיחות הן לנו אריכות חיים ורב-נחת, נראית לי מוטלת בספק. הערך ההיגייני של נטילת הידים לפי הדין הוא קלוש, ויש דרכי סניטריזציה טובים יותר. גם על התועלת של המטבח הכשר יכולים להיות חילוקי דעות. האם בכלל מותר לנו להפוך טעמי-מצוות לתעמולת-מצוות מפוקפקת כזאת? אין זה מיותר להזכיר כאן שבספרות של ימינו מופיע האיש הפוסטפרוידיאני, פורטנוי, עם כל שחיתותו המוסרית, דוקא כנצר משפחה יהודית-אורטודוקסית. צודקים הטוענים, שהפסדנו את שלמותו של עם התורה, בשל חדירת התרבות המודרנית לתוך שורותינו. אבל עובדה זו מוכיחה שלא ביצרנו את המבנה די-צורכו, כדי למנוע את חדירת רוחות הזמן, או לדאוג לעיכולן המתאים.

מוכר המשל אודות הספינה שאין מתירים בה לפרט לקדוח חור גם במקום המושכר לו שכן על ידי מעשהו יגרום להטבעת הספינה - אולם לא די בכך. קברניטי הספינה חייבים לדאג גם לכך שחבלן לא יצליח לחדור לתוך הספינה, ולהפעיל את חומר הנפץ. בענין זה יש יסוד להאשים לא רק את היחיד, כי אם גם את החברה כולה. העולם הישן של היהדות הגלותית ה"קלסית" שקע בנחשולי דם של מלחמות ושואה. את היהדות של ימינו בונים אנחנו בתוך מדינת ישראל המתחדשת ובעולם מודרני. לכן אין התשובות של תמול-שלשום עונות עוד על שאלותינו.

העימות - מפגש או מאבק

כאן נפתח אפיק נוסף בדברינו. ב"רישא" של הנושא מדובר על "עימות". מילה זאת מאפשרת פירוש נוסף בנוסף ל"קונפרונטציה". עימות - פירושו הליכה זה לקראה זה עד נקודת המפגש הקורא את חלקי הכותרת של ההרצאה בעיון ייתקל בודאי בשוני שבהדגשה: בתחילה מדובר על "עם" ואחר-כך על "כנגד"; הפתיחה אומרת "מציאות חדשנית בתחום החברה" ובהמשך מדובר רק על "מתירנות". לגבי המתירנות קיים ויכוח בין המניחים, שמאחוריה מסתתר עיקרון חשוב וכי עלינו לחדור אליו ולהבינו, ובין החושבים, שאין זו אלא איצטלא יפה שבה מתעטפים היצרים השפלים של בני-האדם, מין מעטה אידאולוגי לכסות בה את ערוותינו.

אבל בין כה ובין כה אין "המודרנה" מתמצית במתירנות בלבד. היא מקיפה תחומים רחבים הרבה יותר, ותובעת מאתנו את תשובותינו היהודיות. האם אין היא מתאפינת על ידי ההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לשיאים שאף חלומות הנועזים שבבני אדם לא שיערו כמוהם? "מודרנה" זאת הצליחה בעבודת צוות של רבבות להתגבר על מרחבי הרקיע ולשים את רגלו של בן-תמותה על גרמי השמים. ומה בדבר בשורת השחרור לגזעים מדוכאים מדורי-דורות, על העלאת תת-אנוש לדרגת צלם אדם, ועל מיגור מחלות והכפלת משך חיי האדם? האם משימות אלו אינן ריליבנטיות לאדם היהודי, החי כאילו רק את חיי הנצח שלו? כל אלו חיי-שעה והבל הם?

גם אנחנו חיים "במודרנה"

ואל יחשוב איש שאגיע לידי אידאליזציה של "המודרנה". הרבה צל יש בה. אך גם כאן אסור לצמצם את זוית הראיה ולדון אך ורק במתירנות. יש כאן בעיות כלכליות חמורות מאד, בעיות של ניצול הזמן החפשי, בעית הבדידות וחוסר המבע של הפרט בתוך ההמוניות של סבך המיליונים. ובייחוד בפתח כאן פער חברתי-סוציאלי שלא ידענו עליו לפני כן, כאשר חלק מהחברה האנושית דוגל בהדגשה הבלעדית של האקדמיזציה של חיינו החברתיים ומשאיר חלק אחר מחוץ לתחום של החברה הנאורה כמשרתים של "אלי המדע". וחוזרת השאלה המנקרת: האם יש ליהדות מה לומר בשאלות אלו? כל זמן שלא יכולנו להצביע על מפגש של אמת, של סינטיזה מלאה בין תורה ומודרנה, בין חיי הנצח וחיי-השעה, לא יצאנו ידי חובתנו. ואלו בעיותינו אנו, בני-אדם החיים בתקופה זאת.

מובן - יש גבול. לא כל המוגש לנו כ"צעקה אחרונה" יהיה כשר בעינינו. אבל כמה אמת יש בפתגם העממי: "האל, תן לנו כוח להילחם במה שניתן בידינו לשנות; תן לנו סבלנות לסבול את מה שאינו ניתן בידינו לשנות; ותן לנו תבונה, להבדיל בין זו ובין זו"! הבקשה האחרונה היא הקשה בין כולן. כדי שלא נהיה כדון-קישוטים הלוחמים נגד כנפי תחנת-הרוח, ולא נהיה עבדי-עבדים כעבדי הזמן, כלשון המשורר ר' יהודה הלוי.

צודקים הטוענים, שבין ההשקפה האנטרופוצנטרית, העושה את האדם כקנה-מידה להכל, ובין ההשקפה התיאוצנטרית, לפיה נבראנו לעבוד את בוראנו - אין גשר, אין סינטיזה. אבל פרט לניגוד מהותי זה קיימים הרבה שטחי-מגע שבהם חייבים אנחנו לתת את תשובותינו. אדגים את דברי בשני גילויים המיוצגים על ידי אנשים הרואים את עצמם כיהודים דתיים: הרב קרליבך ועמדתו כלפי ההיפים, והרב כהנא הרואה באלימות את הדרך הנכונה במאבק הפוליטי. ייתכן שעלינו לומר עליהם שהם דומים לטובל ושרץ בידו, הלומד ק"ן טעמים ואינו נטהר. אבל יש כאן תשובה, ואם תשובה זאת פסולה, הבה נבקש תשובות אחרות. הגדרת קיום יהדותנו כשמירה על "השולחן-ערוך" איננה מסבירה מאומה, כי חייבים אנחנו לומר איך לקיים אותו.

נחשון או עמלק

בכל תשובה יש הכרעה, ובשעת מעשה קשה לדעת, אם ובאיזו מידה יצדיק העולם את המעשה. נחשון קפץ לים, ונקרעו מימיו. עמלק קפץ לרותחים - נכווה, אבל קירר אותם. כאשר התנועה החלוצית הדתית החלה בדרכה, היא קצרה רק בוז ולעג משני הכיוונים. הלא-דתיים, טענו שאי-אפשר לקיים משק חקלאי מודרני ועם זאת לשמור על ההלכה. והחרדים קראו לנו בעלי כיפות מדומות, וניבאו שלא נחזיק מעמד בשיטתנו. וה' הצליח, ב"ה, מעשה-ידינו, וקמו יישובים חקלאים דתיים. למפרע קל יותר להצדיק את מעשה הראשונים שבשעתם נשאו את העזתם בבדידות מדכאות.

מה שהצליח בחקלאות, לא עלה בידנו בצבא. אחר עשרות שנים לקיום ארגון הגנה וצבא הגנה לישראל נשאר הצבא גורם חילוני מובהק. המשטרה ודאי שהיא "מחוץ לתחום" ליהודי הדתי. מכיוון שלא נמצאו הנחשונים הדרושים, הרי נשארנו בלי התערבות המתאימות.

צו השעה הוא לחפש את הביטוי היהודי לשאלות השעה. אסור לנו להסתפק בהגדרת היהדות הקלסית. הדור הזה אינו יכול למצוא את סיפוקו בפילוסופיה של ריה"ל ולא בהוי חיים חסידי, על אף גדולתם כשלעצמם. מחובת היהדות הדתית להושיב צותי-מוחות בכל תחומי החיים ובכל שכבות החברה לשם בירור שאלות היסוד של חיינו. דברינו כאן אין בהם כדי לתת תשובות. הם יכולים רק לעורר שאלות, ובכך להיות מנוף לפתיחת הדיון.

בתוך: הגות, תש"ם, עמ' ‎151-154.