מדוע לא גילה יוסף שהוא חי ?

אילו ידע יעקב שיוסף חי ודאי שהיה פוסק מלהתאבל ולא היה מזדעזע כל כך, שעה שבאו לדרוש את בנימין למצרים ולא היו נאבקים עליו הרי שצערם ועגמת נפשם היו פוחתים ; ממילא היו מנחשים שהוא חי והיו מכירים אותו מיד במצרים וכל תחבולות החינוך הקשות לא היו עוד בגדר האפשרות ; המצרים עמדו כפעם בפעם בקשרי מלחמה עם כנענים ; יוסף כמשה אסור היה לו לבוא במגע סתר עם ארץ זרה, עויינת ; בלשי פרעה שרצו בכל מקום בפרט מצד שונאי החינם ומקנאיו של יוסף שמשפלותו עלה לגדולה ;

בשעת מלחמה ודאי היו מלשינים עליו שהוא שולח בר ותשורות לאויב ומאשימים אותו בבגידה כמגלה סודות המדינה, ומעמידים אותו לדין ; מאמין היה בשלמות חלומותיו וקיומם, שכל האחים חייבים לבוא להשתחוות לו; לכן כשחסר בנימין, דרש אותו - הרי חלום האלומות קם ; וכשבאו אביו ונשי אביו - גם חלום צבא השמים נתקיים בשלמות ; הטרידוהו הספקות: שמא ישנאוהו כמו ששנאוהו בכנען ויתנכלו להרגו ויתבייש בפני המצרים. לכן בחר בסודיות גמורה שיוכל להעמידם בנסיונות קשים ובבחינות חמורות עד שייווכח שהתעדנו מידותיהם כאחים וכאנשים (השווה: אברבנאל).

עלילת הריגול

הנימוק האחד לעלילות יוסף המדומות, הוזכר כבר בפרשת מקץ, כשהכיר את אחיו: "ויזכור את החלומות אשר ח ל ם ל ה ם" : ויאמר אליהם : מרגלים אתם וגו' (מב, יט) ; משנזכר בעמידתו ואופן סיפורו את חלומותיו הנבואיים, בודאי מתוך התלהבות ואמונה גמורה שיתקיימו במלואם, בעוד שהם גילו אז קשיות-לב ואטימות-לב ואכזריות והשליכוהו לבור כפושע פלילי ומכרוהו לעכו"ם כעבד נקלה - הרי בדין לשלם להם מידה כנגד מידה. אף-על-פי-כן, עמדה לו צדקותו שלא מיצה את הדין, עם שחייבי מיתה היו כדין גונב איש ומכרו (שמות כא, טז), אלא החליט לנהוג בהם באכזריות מ ד ו מ ה, להעליל עלילות מדומות, שיפצעו לבם ולזרוע בהם מבוכה ומהומה ; להתעלל בהם, כביכול לאסור פעם את כולם ופעם את שמעון וזה האח שגלי חמס מכורותיו" שדחפו לבור וכו' (ספורנו) - לייסרם ולמרקם ולהביאם לייסורי מצפון קשים ביותר, עד שיהא יוסף משוכנע שלבם שבור ומדוכדך והם מתחרטים מאד, וכן שיבטח בהם שייטיבו עם בנימין ויילחמו לשלומו - בקיצור - שילמדו לקח חינוכי חמור למען ידעו דרכי אחוה ומוסר אנוש -- מה הם. הניב" אשר חלם להם" --בא ללמדנו ,שצף לעיניו באותו רגע חלומו הראשון כשאלומתו ניצבת בגאון מעליהם, איתן כנגד אלומותיהם, כך יעמוד עכשיו יציב ואיתן ותקיף כנגדם.

עלילת הגביע

יוסף בן מתתיהו מנמק את עלילת הגביע לפי טעמו : יוסף בן-יעקב עשה זאת באמרו לנסות את אחיו אם יעמדו לימינו של בנימין, או יעזבוהו לנפשה מאחר שאין שום אשמה כנגדם וישובו אל אביהם. (השווה פילון 'חיי יוסף' ‎232). ובעוד שבתורה הודגשה אשמת הגנבה בנימוק, שזהו גביע של ניחוש, שחשיבותו מרובה וערכו רב, (כבר בימי ח'מורבי בבבל נהגו ליצוק טיפות שמן לתוך גביע מלא מים ולנחש את שיקרה לפי הצורות שלבשו הטיפות וכן עשו ביין) - מיחס בן מתתיהו לעבדי יוסף שהם קראו : בני בליעל, תחת לזכור הכנסת אורחים של מלכם וטוב לבו, גנבו ממנו את הגביע שמתוכו שתה לחייהם, ומחמת חמדה מחו רגשי חיבה מלבם למלכם ולא השגיחו בסכנת עצמם לכשייתפסו. אלא כשנמצא הגביע, פרצו מיד ביללה ודמעות וקרעו את בגדיהם ובכו על אחיהם.

בארמון יוסף שם בן-מתתיהו נאום ארוך בפי יהודה. בין היתר הוא משמיע דברי הגיון אלה : "מה נעלה הוא לעשות טוב לאנשים כשהם בצרה. יותר נעלה הוא להציל את אלה שמגיע להם עונש על שפשעו כנגדך. הרי אם ניתנת הסליחה על עבירות קלות שנעשו מתוך אי זהירות, ראוייה לתהילה, - על אחת כמה וכמה להישאר ברוח שקטה כלפי עבירות המחייבות את ראשם של העבריינים. אכן זוהי מידת אלוהים. ואני לולא הראה לנו אבינו בהתאבלו על יוסף, כמה סובל הוא באבדן ילדיו, לא הייתי מרבה דברים על הצלחתנו שלנו והיינו מוסרים את עצמנו לסבול כל עונש שניעלה ברצונך. ...אלא כשאנו מתחשבים עם אבינו ומרחמים על זקנתו, מפילים אנחנו את תחינתנו לפניך ומבקשים את נפשותינו מידך, שאסוננו מסר בידך להענישם וכו'. ויהודה מסיים את נאום הסניגוריה שלו בקריאה נרגשת ביותר ומבקש להמיתו במקומו של בנימין אם יידון למוות, ואם לעבדות - הרי הוא מוכשר ממנו לשאת כל סבל. הוא והאחים נופלים לרגלי יוסף בבכיה גדולה ומוסרים עצמם למוות על חיי בנימין. פרשנינו הקלסיים רואים לגבי אירועי יהודה בדרך כלל, מידה כנגד מידה : תחת "הכר נא" ששאל את אביו נענש ב"הכר נא" של תמר; הוא שיעץ למכור את יוסף, נענש שהציע עצמו לעבדות.

המספר האלוהי מעלה את ההתנגשות הדרמתית שבין יהודה ליוסף לנקודות משבר. מזעזעות ביותר, עד שמגיע לשיא שלא יוכל להתאפק עוד מבכי בגלוי והתוודעות ופיוס גמור. נעמוד תחילה על ההדרגה: בשלוש נקודות זיעזע את יוסף ביותר, באמרו שנפשו קשורה בנפשו, כשני גופים בנשמה אחת ; הרי בשעבוד בנימין יגרום מוות בלא עת לאב הזקן, ובהזכירו את הניב הנורא שיוסף שומעו לראשונה "טרף טורף" בכך שיווה לעיניו את התמונה המחרידה כשבאו עם הכתונת הטבולה בדם לספר ליעקב על המוות המדומה של האח בשיני חיות. ונקודת השיא השלישית בהשמיע יהודה הדבר הנורא והאיום : "ואחיו מת" כאן מגבירים בעלי האגדה את הדרמתיות. אמר לו יוסף: ראית אותו מת? אמר לו: לא. אמר לו יוסף: למה תשקר ? הנה יוסף אצלי (מדרש הגדול). כלום שיקר יהודה? חלילה ! באמרו מת: התכוון ליוסף שהיה מחוסר כול ועני חשוב כמת ; בהשיבו 'הן' שעמד על קברו, התכוון לבור שהשליכוהו לתוכו; אבל ענה בשלילה למתן עפר על עיניו. אמר יוסף בלבו: עדיין הם עומדים בצדקתם. הקריאה המחרידה של יהודה שהרעידה את אמות הסיפים של ארמון יוסף, הרעישה את כל מערכי נפשו : ,א י ך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן ארא ברע אשר ימצא את אבי! כלומר מוטב לו להיות ליוסף עבד עולם מלראות במות האב שיהא שכול שני הבנים, בני רחל האהובים עליו ביותר.

בעלי האגדה מתארים בצבעים חריפים וברוב דמיון את עמידתו הנמרצת של יהודה ואופן טיעונו הנרגש והמשכנע: "וחטאתי לאבי כל הימים" - אמר לו יוסף : יהודה, מפני מה אתה דברן (מכולם), הלא יש באחים גדולים ממך. אמר לו: אף-על-פי-כן כולן חוץ ל ז י ק ה הם עומדים, אבל אני מעי קומטים עלי כחבל. אמר לו : במה היית לו ערב ? אם כסף, אני נותן לך, אם זהב, אני נותן לך. אמר לו לא בכסף ולא בזהב, אלא כך אמרתי לו : אהא, בנידוי בעולם הבא, שנקרא ימים, שנאמר: "וחטאתי לאבי כל הימים"

התנגחות השור והארי

בעלי האגדה רואים ביוסף שנאמר עליו "בכור שורו יהדר לו" סמל גבורת השור, וביהודה, שנאמר עליו: "גור אריה יהודה" -- סמל הארי. בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי ועכשיו ארי ושור מתנגחים ועומדים. נאום ההגנה על יהודה היה רווי רכות וקשות. "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו" (משלי כה, יא), תירגם עקילס הגר : תפוחים של זהב בקערה של כסף, ,דבר דבור על אפניו' - מה אופן זה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף : פיוס, ותפילה ואיום במלחמה. מפני מה זכה יהודה למלכות ?‎1 מפני הענווה, שנאמר "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וכו' " אמר להם : ולא ערב הוא ? ,סופו של ערב לצאת לידי ערבותו" (תוספתא, ברכות פ"ד). "בי אדוני" - אם לדבר (לפני מלכים ושרים) אני טוב ממנו; אם לשמש - אני ; אם לבקע עצים - אני !

פירוש אחר : "בי אדוני - בייה - עוול וחמס אתה מעביר עלינו, בהיותך מעוות הדין, אדוני, שכך אמרת לנו : "הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו (מד, כא), זוהי השמת עין ? - זוהי 'סמיות עינים!' דבר אני מוציא מפי ומכניס דבר (דל"ת סגולה) בנוא אמון, היא אלכסנדריא של מצרים, ומכלה אתכם. כך הלך וגבר כעסו של יהודה יותר ויותר. לבסוף הוסיף: 'כי כמוך כפרעה': מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף אתה גוזר ואינך מקיים ; מה פרעה להוט אחר זכרים (למשכב זכר) אף אתה כן , מה פרעה מלך ואתה שני לו בארץ מצרים, כך אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו. ואם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים. מיד רמז למנשה ובעט בעיטה אחת וזעת (נזדעזע) כל הפלטין. אמר יהודה : 'בעיטה זו מן בית אבא'. בעטו גם אחיו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים. שוב נתגלו סימני הכעס שביהודה : עיניו זלגו דם ונימה שעל לבו קרעה חמשת הלבושים שעליה אף יוסף בעט בעמוד אבן ועשאו גל של צרורות. שוב הקשה עליו יהודה, מתחילה באת עלינו בעלילה : כמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהם כמו ששאלת אותנו. שמא בתך באנו ליקח, או אתה סבור לישא את אחותנו? אעפי"כ לא כיסינו ממך וכו' (בר"ר צג). אמר רבי חיא בר אבא : כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו, עד שאתה מגיע "ולא יכל יוסף להתאפק" - היו דברי פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין; פיוס ליוסף לומר : ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל ! פיוס לאחיו - לומר : ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו ; פיוס לבנימין - אמר לו : כשם שנתתי נפשי על אחיך כך אני נותן נפשי עליך !

בעלי המדרש ממשילים משל פסיכולוגי לדו-השיח שבין יהודה ויוסף : משל לבאר עמיקה מלאה צונן והיו מימיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל, נימה בנימה ודלה ממנה ושתה. התחילו הכול דולים ושותים ממנה. כך לא זז יהודה ומשיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו (השפה מדרש שיהש"ר א, א). משראה יוסף שהסכסוך הגיע לשיא של משבר, חשש שמא יתפרץ יהודה יגיע לידי תיגרה ויתביש לפני המצרים, מיד קם והתוודע אליהם. אמר ר' שמעון בן לקיש : משל לשני אתליטין תפושים זה בזה. כיון שהרגיש אחד שהוא בא להינצח, אמר : עכשיו ינצחני ואני מתביש בפני כול. מה עשה ? נשקו על ידיו ושככה חמתו של אתליטיס הגדול. מיד אמר : - "א נ י יוסף א ח י כ ם !" ולא יכול יוסף להתאפק - לא יכול להתחזק מן הבכי מפני רחמנות אחיו. "ויתן קולו בבכי" - זו הפעם השלישית. אלא פעמים בכה במסתרים ועכשיו, משביקש לבכות הרבה בגלוי להתפרק מעוצם המתח שנצטבר בו משך כל הזמן בהגיעו לשיא המשבר, קרא : הוציאו כל איש מעלי. אמרו רז"ל : כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר: "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם" (ירמיה לא, ח).

בכתב יד "נר השכלים " מצינו: אמר הקב"ה ליהודה אתה מסרת עצמך על בנימין חייך שאני משרה שכינתי בתחום שניכם בירושלים. בבנימין נאמר :"ובין כתפיו שכך" וביהודה נאמר :"ויבחר ה' את ציון אשר אהב סלה" (השווה כשר, 'תורה שלמה').

מדוע לא העניש יעקב ?

שואל הרמב"ם : מדוע לא העניש יעקב אבינו את בניו על מכירת יוסף ?

לפי שידוע היה לו חזון ברית בין הבתרים של אברהם, שגזר ה' על גלות מצרים והגאולה מתוכה וע"י מכירת יוסף היו בני יעקב לפליטה גדולה. כי בחירת ה' לכל אשר יחפוץ יטנה, ועם שהיו האחים ראויים לעונש .על ששנאוהו ומכרוהו, ונמצא שנתגלגלה חובה ע"י חייב, על כן הודגשה בתורה בכוונת מכוון הרגעת יוסף :"א ל ת ע צ ב ו" כי הכל מסובב ומכוון מגבוה מעל גבוה. שכן יוסף נשלח למצרים שיהיה להם למחיה ועוד חמש שנות רעב צפויות ללא חריש וקציר, ואלמלא הוא - כל מקניהם היו גוועים מרעב. ומנחמים דברי יוסף ומשכנעים.

הרי תכלית השליחות האלוהית שהוטלה עליו, להיות לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ולמושל בכל ארץ מצרים. אלא בדבריהם אלה כיוון יוסף גם לעקצם : תחת למנוע ממנו להיות בן זקונים אצל יעקב, נעשה א ב לפרעה, תחת שלא ישב בבית יעקב כאדון והם ירעו הצאן בשדות, כעבדים, הנה שמהו ה' א ד ו ן על בית פרעה; הם התכוונו שלא ימשול עליהם, הנה שמהו השם מושל על כל ארץ מצרים (השווה: אברבנאל).

סיכום פרשיות יוסף

נקמות שונות במהותן ובניגודן מצויות בפרשיות וישב, מקץ, ויגש, ויחי. נקמת האחים מתעוררת מחמת יהירותו של יוסף, חלומותיו ובשל אהבת אביו העזה אליו. האחים משתמשים באלימות: עשר זרועות מורמות להשחית חיי אח, ללא התחשבות, שבאבדנו יירד האב הישיש ביגון שאולה, אך שונה במהותה נקמתו של יוסף ; היא אינה באה אלא מתוך כוונה עמוקה ושיקול דעת לחנך: לבו הרגש נסער מצער ומחמלה בעיצומם של המעשים כנגדם, כשהוא מונחה בכוח הכרתו המוסרית. ביד ברזל הוא ממרקם ; סבור הוא :"י ת מ ו ח ט א י ם מ ן ה א ר ץ" - ולא חוטאים (תהלים קד, לו) ; כוונתו להביאם אל הטוב, בכוח ייסורי המצפון. אילו היה סולח לאלתר, היה מחטיא את מטרתו , מוטב לסבך את המצב, לחדדו בטראגיותו כדי שיתייסרו, יאנקו דום במסתרים ויגיעו לתשובה. זוהי נקמה מוסרית. ל א ה ג ו ף נ ע נ ש א ל א ה נ פ ש. יוסף מזדהה עם השקפתו של יחזקאל : ,החפץ אחפץ מות רשע ? נאום אדני ה' 'הלא בשובו וחיה' (יח, כג) מתוך האשמה המדומה שמרגלים הם, על-ידי מאסר שמעון, בהורדת בנימין מצרימה, בעלילת הגביע, לדברי יוסף הקשים כגידים ליהודה ובהבעת נכונותם להיות לו לעבדים - הצליח לדכאם וללכוד אותם בהרגשת האשמה (כשם שמכרוהו מתוך הרגשת האחדות) - עד שהגיעו להזדככות. אלה מאפשרים ליוסף את השגת המטרה הכפולה ה ע ו נ ש ו ה ת ש ו ב ה - רעיון העובר כשני במקרא, והוא זוכה לשמוע במו אזניו וידוי החרטה של אחיו: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזא!!' (מב, מא),

יוסף שלוחו של אלוהים הוא, סמל המתווך בין החוטא ואלוהיו: הם חשבו עליו לרעה וה' ויוסף שלוחו, חשבו עליהם לטובה. ו ע ש א ם ט ו ב י ם. אלא שהאחים לא הבינו את מהות נקמתו, אפילו לאחר ההתוודעות, משנוכחו לדעת שכל אכזריותו מדומה היתה, עדיין סבורים היו בבערותם, שרק ימות יעקב - יקום וינקום. יש להניח שהביעו חשש זה באזני יעקב שניסה בודאי להניח את דעתם, אך לא קיבלו. ולאחר הפטירה אמנם ייחסו לו דברים חמורים שבודאי לא אמרם כך : "כה תאמרו ליוסף אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך" על כן : "ו י ב ך י ‎1 ס ף ב ד ב ר ם א ל י ו..." (נ, יז-יח). ויוסף מתייסר אף הוא ואין לו אלא לבכות על קוצר המשיג ועל חשד השוא. כך מנצחת הנקמה העדינה, הפסיכולוגית את מזימת הנקמה האכזרית, הפיסית של האחים.

נקמות אלה ניתנות להשוואה עם שתי נקמות אחרות של שאול ודוד. שאול זומם לנקום בדוד פיסית. אך דוד מעדיף נקם מוסרי ואינו שועה לעצת אבישי בן-צרוייה לרצוח את המלך. לבסוף מנצח דוד את שאול ומביאו לידי התוודות. (עיין שמואל א' יח, י-יב ; שם כ', לב--לג ; שם כד, ד-ו ; שם כד, יא ; שם כו, יח ואילך.

סיכום:

הדרמה של יוסף מתחלקת לחמש מערכות:

מ ע ר כ ה א' (פרק לז) : מכירת יוסף.

מ ע ר כ ה ב' (פרקים לח--מח) : פרשית העליה, הירידה והעליה בחיי יוסף במצרים.

מ ע ר כ ה ג' (פרקים מב-מה) : כאן סבך הטרגדיה ואחדים משיאיה בשיתוף כל הגבורים. יוסף ואחיו מכאן, יעקב ובניו - מכאן. ההבדל שבין המערכה הראשונה למערכה השניה והשלישית הוא בניגודן המכוון ; במערכה א' (פרק לז), האחים הם גורמי האירוע הדרמתי והסובלים הם יעקב ויוסף. ובמערכה השניה והשלישית - יוסף הוא הגורם לסבך הטרגי ויעקב והאחים הם הסובלים.

מ ע ר כ ה ד' (פרק מד) : כאן המעבר והפתיחה המוליכים להתרת הפקעת הטרגית לפענוח הנעלם, ולסיום מאושר - כאן מגיע המתח לשיא מזעזע ומסתיים בקריאת יהודה הנרגשת והכאובה : כאן גם המעבר למערכה האחרונה שמזעזע את יוסף לבכיה ולהתוודעות גלויה. . ..

מערכה ה' (פרקים מה-מו): מערכה זו פותחת בניב "ולא יכול יוסף ל ה ת א פ ק" - ומסתיים בשיא אשרו והתנחמותו של יעקב-ישראל באמרו : "רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות"

השם י ש ר א ל הלאומי במקום יעקב, בא כאן במכוון, כמעבר לחזון הלילה הנבואי שרעיון עתיד העם מובע בו (ההורדה מצרימה וההעלאה משם. השווה עם מחזה 'ברית בין הבתרים' לאברהם; (טו יג-טז)

הסיום הדרמתי המאושר מגיע בקריאתו של יעקב בפרק מו, כט-ל : "אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

ברכת יעקב לילדי יוסף (פרק מח) -- הוא חלק מהספור ובו מוסרי-ההשכל העיקרים שלו: שמצרים אינה אלא גולה זמנית; שישראל -- העם יהיה 'לקהל עמים' שארץ ישראל תהיה, להם "לאחוזת עולם" ששבט יוסף- אפרים יהיה הגדול בשבטים וינחל "שכם אחד על אחיו"

מוסרי-ההשכל :

לפי פרק לז,ה, ט; להוט יוסף לספר חלומות אם כי הוא רואה בעליל. שהוא מלבה בכך רגשות שנאה אליו("ולא יכלו דברו לשלום" לז,ד), .מפסוק יא ואילך מוכח שההתנפלות עליו והשלכתו לבור הכוהו בהלם עד שנאלם דום מתדהמה ואף השפיל עצמו בהתחננו בצרת נפשו. אלו היו יסוריו הראשונים שמרקו את חטא התרברבותו וזו מטרת המספר בפרק לז. בפרקים לט, מה - מסופר על נתיב יסוריו בדרכו לגדולתו ; כאן מרחף יוסף בין נפילה לעליה ובין עליה לנפילה עד שמגיע -- למלכות.

אחדות מוחלטת שלטת בספור כעדות הכתובים: לט, ב; לט, ג; שם כא; שם כג ; מא טו; שם לח.

אכן סוד הצלחתו של יוסף צפון בחכמת אלהים אשר בקרבו.

הנהלת משק פוטיפרע, משק בית הסוהר ומשק כל ארץ מצרים בשנות שובע ורעב - מצריכים כשרונות מינהלתיים וחכמה רבה. בחכמה זו הציל עם שלם מרעב : "ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה" (מז כה).

גודל רוחו וטהרתו מתגלים בעמידתו בנסיון בפרשת אשת פוטיפרע ; שום מכשול לא עמד בדרך החטא מלבד המצפון : "הבוגד בנאמנות לאדם, חוטא גם לאלהים" (לט ט).

יוסף, חלף יושרו וצדקותו, בגלל פרשת מאסרה ענותו בבור והשפלתה זכה במסורת ישראל לתואר :' יוסף הצדיק' לבסוף מתבהר שכל נפילותיו לצורך עליותיו היו - כי בעקבות מוסריות וטוהר באות התרוממות והצלחה בסולם החיים. ודאי הרהר יוסף בסוהר ושאל עצמו : 'מדוע נענשתי אני ולא המרשעת ההיא היושבת בארמונה? הבעיה הנצחית של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" כבר נרמזות כאן.

אפשר שטרם נמלאה סאת המרוק של עוון גאוותו עד כה ועוון שכחת בית אביו בימי שרותו בבית פוטיפרע. אך מאפלת הבור יוצא יוסף לאורה של מלכות, אפיו הטהור והמוצק מתחשל ומתגלה לבסוף, בכל גמישותו ועזוזו בשעת ההתנגשות הדרמתית עם האחים. כלפי חוץ - קשה כחלמיש וכלפי פנים, כולו נפש ורוך וחמלה וחשבון מוסרי מרחיק ראות (נ, כא; נ, יט).

יוסף מסמל את גורל עמו בנפילותיו ובעליותיו.

יוסף כמשנה למלך

חלפו י"ג שנים מהמכרו בהיותו בן שבע עשרה, עד לעמידתו המלכותית בארמונו של פרעה, כשהיה אברך בן שלושים, היו אלה שנות נסיון, של התלבטות והשתלמות מתמדת במידות, בנימוסי מלכות, בגינוניה ובמדעים המהוללים של חכמי-מצרים. עיסקי פוטיפרע ודאי חייבוהו לבקר בערים שונות, לשוט על פני הנילוס, לבוא במשא ומתן עם סוחרים ועם אומנים מסוגים שונים, בקיצור - להכיר תנאים גיאוגרפיים ודימוגרפיים ולעמוד על סוד הגיאות והשפל של הנילוס ומבנה התעלות ומערכת ההשקייה המצרית בכפרים ובחוות חקלאיות רבות.

האהדה הגדולה של פוטיפרע ליוותה אותו גם לסוהר, כאמור לעיל, ואף לכאן בוודאי סיפק לו פפירוסים וחרסים מלאים חכמה ודעת. גם מן האסירים רמי המעלה שישבו עמו למד רבות. אין צריך לאמור שלשון לימודים מצרית שגורה היתה בפיו, שכן בהיותו מונחה מקוו אור החלום הנבואי לקראת מלכות, שקד על כך כדי להכשיר עצמו לייעודו יומם ולילה, עד שזכה והשיג את תכליתו; והוא עומד בארמון עמידה שכולה אומרת כבוד במלוא שיעור קומה, בנאומו הפרוגרמתי המקיף כפתרון לחלומות פרעה. ייתכן שהנאום וההסברים לתכנית האגררית נמשכו ימים וגם ההמחשה מדי פעם בשירטוטים, במפות ובמגילות שונות הצריכו ימים. המקרא שדרכו לקצר - קיצר.

אעפי"כ יש להשתומם לדבר השבח הנעלה ביותר וכוח ממשל בלתי מוגבל שהעניק ליוסף תיכף לפתרון : "אחרי הודיע אלוהים אותך כל זאת, אין נביא וחכם כמוך!" אין זאת אלא שיוסף קלע בפתרונו לנקודה המרכזית הכאובה והמודאגת של פרעה ; לפי שאמיתות הפתרון בולטת בבהירותו והגיונו ;

הנילוס, הפרות השמנות והרזות. השבלים וההבלעות הנוראה והמשונה -- שכן הרעב הוא תוצאת הגיאות הבלתי מספקת של הנילוס, לכן קשורים כל הגורמים האלה יחד. לפיכך מעניק לו פרעה שלושה מינויים מלכותיים בבת אחת: ההנהלה הראשית של לשכת המשק בארמון הפרעוני - ענין די גדול ומסובך בימים ההם; הנהלת המשק הממלכתי של כל ארץ מצרים העליונה והתחתונה : "על פיך ישק כל עמי" - הוא נתמנה לראש לשכת הפקחים על החקלאות במדינה, בענדו רביד הזהב - אות הדרגה הגבוהה ביותר וטבעת החותם המלכותי ובהרכיבו על מרכבת המשנה - ה כ ת י ר ו ל מ ש נ ה.

ודאי שמינוי רם זה לעבד עברי, שרק תמול-שלשום הוצא מן הבור, עורר קנאה ורוגז ותככים. ודאי עירערו על כך: מיהו הנכרי הזה ? מהן זכויותיו במצרים ? מהו עברו ההיסטורי ? מהי שושלת היוחסין שלו באצולה המצרית שיעלה לגדולה כזו בין לילה ? לפיכך מיהר פרעה החכם שמן ההיקסוסים היה[*] והשיאו את אסנת בת כוהן און שקרובים וקרובי-קרובים לו לבין האצולה המצרית הוותיקה שהגנו על יוסף. נוסף על כך קראו פרעה: בשם מיסתורי רב כוונה ומשמעות : 'צ פ נ ת פ ע נ ח' - מגלה התעלומות, היינו חכם הרזין - תואר נעלה לאדם בימים ההם.

אך הגיע יוסף לשלטון חולל הפיכה חקלאית נועזת בקרב מיליוני איכרים מצריים, הלאים את כל קרקעותיהם, שיעבדם למלך. הכול נזדקקו לרשיונות מכירה או קנייה שיהו חתומים בטבעתו של צפנת הפענח. יוסף ניצל את שנות השבע במיוחד ואגר בקניה זולה מיליוני שקים של גרעינים ומילא בהם את המחסנים האדירים שבנה במרכזים בערי מצרים, כדי לא לרכזם הכול בנוא-אמון, עיר הבירה. בשנות הרעב ששררו גם בכנען וכנראה גם בארצות השכנות האחרות, בשל שנות בצורת זו אחר זה מכר יוסף בר בטבין ותקילין והעשיר את האוצר הממלכתי.

כנראה שהפתרון שהשמיע לפרעה, לשרים, לחכמים וליועצים, ארך שעה ארוכה בנאום מלא חן וחכמה וחריפות מלווה בתכניות, כאמור לעיל, ששיכנע גם את פרעה וגם את הפמליה שלו.

אעפי"כ תמהים אנו על חכמי מצרים המהוללים גם במקרא (כגון דברי ישעיה על חכמי פרעה ושריה ויועציה, יט, יא ואילך), או כפי שמשבחים אותם ההיסטוריון הרודוטוס והפילוסוף אפלטון; החכמים הללו עמדו בראש מבצרי התרבות ומדעים שבעולם כגון, הנדסה, אדריכלות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, מטמטיקה, אמנות ועוד. אלא לכשנתבונן לאופן דיבורו של יוסף ולדרך פתרונו, נראה שהוא לימד לקח דתי ישראלי לחכמי מצרים עובדי האלילים והעמידם על מיהותה ומהותה של השגחת ה', אלוהי יעקב. חכמי מצרים ויועציו נהגו לפתור כל חלום פרעה לטובה ; לא העזו לגרום צער ועגמה למלכם 'האלוהי'... יוסף העברי פקח את עיניהם שאלוהים מראה לשליטים (כמו שעשה דניאל), לא רק את הטוב, אלא בעיקר את הפורענות. כך נהגו נביאי ישראל להזהיר את המלכים בפני הפורענות המתרגשת לבוא ולהזהירם שיקדמו את פני הרעה. בכך נבדלו מנביאי השקר שניבאו רק ישועות ונחמות ואמרו: "שלום שלום - ואין שלום!" פרעה ההיקסוסי חכם היה וגם שריו ויועציו תפסו בחריפות את הגדלות ואת האמת שבפתרון האלוהי, שטובת מצרים גנוזה בו. אלא שמיליוני פשוטי המצרים לא האמינה כי לא הבינו, על כן צעקו ללחם בתחילת שנות-הרע. הרי מכרו בזול כל שפעת יבוליהם לפרעה בשנות השבע. מוסר השכל מנצנץ כאן ליהודים שלא שעו לנבואה שהתרתה והזהירה, אלא הודו בה, כשהפורענויות כבר באה אז התחרטה הכו 'על חטא' וביקשו תשובה ורחמים.

יוסף המהפכן ניצל את מצוקת האיכרים ורכש מהם בתבואתם שלהם את כל קרקעותיהם לפרעה. "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים' (מז כ)... ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו' - היינו עקרם בנכסיהם לחלוטין שלא יערערו, לאחר מכן. שפרעה ההיקסוסי חכם גדול היה, מעידים עליו חלומותיו המלכותיים המלאים דאגה לעתידה של מצרים. אציל אמיתי היה שנמלא ענווה מניה וביה לשמע פתרונו של העבד העברי, ושהתפעל כל כך ושהתבטל בפני הרעיון האלוהי, הישראלי, שהודגש בפי יוסף שוב ושוב שהאלוהים הראה לו כל זאת, אלוהי העברים היושבים עדיין בקומץ קטן בכנען. המספר האלוהי עשה זאת בכוונת מכוון, כדי שנשווה את פרעה זה לרעמסס השני הרשע המשעבד, שבימי משה, או למרנפתח שבימיו יצאו ממצרים. הללו לא ידעו את יוסף ולא רצו לדעת את ההשקפה הישראלית האלוהית. לכן נדע להעריך את פרעה שבימי יוסף וחכמיו ההיקסוסים-הרועים. כאן התפעלות והתבטלות ואצילות ; ושם - שחצנות וחוצפה וגסות רוח : "מי ה' ?" "לא ידעתי את ה'? " (הדגשת ה' בשמות שם ההוי"ה רומזת על אלוהי ישראל הלאומי והסגולי).

כאן בא הכתוב ללמדנו, שלא חכמת החרטומים עמדו להם, אלא חכמת אלוהי ישראל היא ה ח כ מ ה המוליכה לדעת ה' ולדרכיו. בחכמה זו גנוזות חריפות המבט שבהווה וראייה רחוקה לעתיד ; זיקת שכל ולב כאחד, הומניות ורצינות החיים, הכרת האדם ועם ודאגה לגורלם. זוהי עמידתו הגאה המלכותית של העבד העברי, אברך בן השלושים שהוצא מן הבור, כדי להבריק ולהלום בנאומו המזהיר בארמונו של פרעה ; המלך והשרים נעשו תלמידיו בשעת נאום הפתרון הריתורי, שקסם הכול ולקח כל לב שבי. ודאי כך אמר יוסף בפתרונו : 'האל יתברך הגיד הרעב העתיד למען תתור להושיע את עמך, והראך השבע להודיעך פרעה, במה תושיע. ראוי לך, למען לא תחטא לו שתראה איש נבון וחכם עיוני ומעשי בהנהגת המדינות שישים לב לזה, והמלך לא יהא ניזוק". (ספורנו). יוסף הצדיק הוא גם יוסף החכם :

התנ"ך מלא תהילה לחכמה הכוללת תבונה, תורה ומצוה, גם חקר ופילוסופיה, אמת וצדק, נכנות וזריזות וצמאון לדעת והשכל. ספר משלי (ג, יג ואילך, ד, יא ואילך, יג, טו ואילך ועוד) שר הימנון לחכמה : "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה... יקרה היא מפנינים", דרכיה דרכי נועם... עץ חיים היא למחזיקים בה ; ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". על יוסף החכם נאמר הכתוב : "תורת חכם - מקור חיים, לסור מוקשי מוות. שכל טוב יתן חן וכו' "... כמה כשרונות של אירגון וחריפות ופקחות ותבונה מינהלית ותקיפות פיקודית דרושים היו לו לבצע את ההפיכה החקלאית הזאת ; בכל עיר הושיב פקידים במשרדים ממשלתיים, עינם פקוחה שהאיכרים לא יערימו, לא ימכרו, לא יפקיעו שערים, לא יספסרו בתבואות ; הפקידים הגבוהים יבדקו הפנקסים או לוחות החומר של הפקידים הנמוכים וכו'- שלא יגנבו ,ולא ירמו את השלטונות היוספיים.

והכתוב מוכיח שחכמתו האלוהית של יוסף עלתה על כולם : משביר ושליט כזה טרם קם במצרים. ודאי לנו שעה שיצא למסע גדול על ערי מצרים רעדו כל הפקידים.

גדלותו של יוסף בעיני רז"ל

פרעה אמר אל עבדיו הנמצא כזה איש, אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו' אין מוצאין כזה. ועל פיו ישק כל עמי - שלא יהא אדם נושקני חוץ ממך, שלא יהא נוטל פורקופי (ביוונית כבול) חוץ ממך, רק הכסא יגדל ממך, גדולתי למעלה מגדולתך. בעלי המדרש מדגישים שיוסף זכה לכל אותה גדולה על שעמד בנסיון וגבר על יצרו. ודרשו : גופו שלא .נגע בעבירה ולא נכשל באשת פוטיפרע, על כן יילבש אותו בגדי שש' ; לפי שלא הרכין צוארו לעבירה --וישם רביד הזהב על צוארו ידיו שלח משמשו בעבירה -- ויסר המלך את טבעתו ויתן אותה על יד יוסף; רגליו שלא פסעו בעבירה, על כן וירכיבו על קרוכין- מרכבה מפוארת - מרכבת המשנה; מחשבה שלא חשה בעבירה תיקרא חכמה : "ויקראו לפניו: א ב ר ך - אב בחכמה ורך בשנים"

בעלי האגדה מגלים דעתנו שנאום הפתרון של יוסף נישא שעה ששרוי היה בהשראה עליונה, כששרתה עליו רוח הקודש. וברות הזאת העילאית הבחין פרעה. על-כן אמר בהתפעלות :"הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו ?" (פרקי ר' אליעזר). על זה סייר ר' יהודה הלוי: "מה שיובן מהאור הנוקב והורה אותו על אלוה יידבק אורו בבני אדם ויעבור בם" (כוזרי ד),

לעיל רמזנו מדעתנו שבודאי קמו עוררין על המינוי המהיר של נכרי ללא זכויות לאומיות, של עבד עברי - לכס המשנה. ורבותינו שבגמרא מביאים דעה זו : שעה שהמליך פרעה את יוסף, אמרו איצטגניניו : עבד שלקחו רבו בעשרים כסף המשילהו עלינו? אמר להן: "גינוני מלכות אני רואה בו." היינו גווני-מלכות בחכמה, בגבורה, ביופי.(סוטה לו, ב).

בעלי המדרש מתארים סיטואציה זו על פי דרכם : "כיון שביקש פרעה להמליכו, עמדו עליו כל גדולי מלכות ואמרו לו : עבד תמליך עלינו ? ! אמר להן פרעה : בן חורין הוא. מה עשו עמדו וכתבו שבעים פיתקין בשבעים לשון והשליכו לפניו. היה יוסף נוטל כל פתק ופתק וקורא אותם ולא עור אלא שהיה יודע בלשון אחרת, שלא היו יכולין לשמוע עליה ואיזו? זו לשון הקודש. וכן הוא אומר : "עדות ביהסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמור (תהלים פא, ו). מיד נתביישו בל החכמים של פרעה. אמר להם : אילו היה עבד, כל הלשונות האלה לא היה יודע. התחילו כולם מקלסין אותו ולא החרטומים בלבד, אלא אף פרעה היה מקלסו, דכתיב: 'אחרי הודיע אלוהים... אין נבון וחכם כמוך" (מדרש הגדול).

בלעדיך לא ירים איש ידו ואת רגלו - מפרשים בעלי המדרש, לא ירימו כלי נשק כלודרים, אתלטים מתגוששים. (בר"ר) היינו, שאיש לא ישא נשק בלי רשיונו. כך גם פירשו "על פיו ישק" - לשון נשק, כלי מלחמה.

רבותינו לא יכלו על נקלה להשלים עם העובדה שפרעה השיאו את אסנת בה כוהן און לאשה. הייתכן ששני שבטים בישראל אפרים ומנשה יהיו, חלילה, מזרע עכו"ם ? מסופר במדרשים אחרים על מקור מחצבתה של אסנת. ואנו נביא כאן את המעניין ביותר : לאחר שהרתה דינה משכם ילדה בת. בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצוארה וגרשה מביתו. החביאה עצמה בין הקוצים והברקנים. מכאן שמה אסנת, לשון סנה. בא גבריאל המלאך והביאה למצרים לפני אשת פוטיפרע וגידלתה. וכשבא יוסף למצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יפיו. דכתיב : בנות צעדה עלי שור (חומה) וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוע וזרקה לו הקמיע שבצוארה ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה.

הרעיון המשיחי בסיפורי יוסף שבציורי-דורא

כבר חלפו קרוב לק"ן שנים מחורבן בית שני, ויהודי העיירה דורא-אירופוס שעל הפרת (באיזור סוריה) לא השלימו עם שיעבוד רומי. מה שלא ניתן לגלות במעשים, במחאה פומבית, גילו באמנות הציור בבית-הכנסת שלהם, כשבנוהו לראשונה, בשנת ‎200 לספירה, בשנת ‎256, כששיפצו הבנין וכיסו על גבי הטיח המצוייר הישן בדמויות שאובות מעלילות המקרא. וכדרך שיהודי גלויות אחרות ציירו אריות שואגים, כשהם דרוכים וצועדים לפני דלתות הדביר הנעולות או משני צדי ארון-הקודש הפתוחים, כשהפרוכת מופשלת וקצות חוטי הפרוכת נתונים בפי י ו נ י ם, סמל האומה הישראלית, ויריעות של ספרי תורה ניבטות מתוכם.

הרעיון המשיחי בולט בפסיפסי בתי-הכנסת של הגליל, עמק יזרעאל (בית אלפא), עבר הירדן, ודרום-תוניסיה, ועל כלי הזכוכית המוזהבים שהניחו קרובי נפטרים למערות הקברים ברומי, כאילו קיוו שאף הם 'בעולם האמת' יבקיעו שערים, עד שבשופר של גאולה ייתקע וייפתחו דלתות הדביר ויידלקו מנורות הזהב. הנה שעה שנתקשרו בעננים שמי יהודי דורא בעלות הפרסים על העיירה למלחמה, והרומיים ביצרו את החומה והכלילו בדייק את קירות בית-הכנסת לצורך הגנה, נתרחש נס, ונשתמרו הציורים המקראיים שכיסו את ארבעת הקירות שבשלושה אזורים זה מעל זה, כפי שנשאבו מבראשית, שמות, שמואל, מלכים, יחזקאל, מגילת אסתר, ומהם גם מוטיבים שאובים מתהלים כ"ג וכ"ד, ונשתיירו ציורים חשובים מתחת לטיח החדש, לא אלגוריות סתם, אלא משמעותם שאובה מנבכי המקרא ומכיסופי יהודי-דורא לכלי-המקדש שייעשה בהם עבודת ה' כקדם : הגפן שעל גבי הטיח הראשון, הלביאה בין שני העצים ושני גורי האריות הניצבים בגאוה דרוכים זה מול זה, פנים אל פנים, שולחן הזהב ומערכת לחם הפנים - אינם רומזים על גלות בבל (כדעת וישניצר), אלא על האומה הישראלית בנצחיותה ("אומה זו נמשלה לגפן"). מטעם זה טבעו החשמונאים ובר-כוכבא את סמלה במטבעותיהם - ומתתיה אנטיגונוס החשמונאי טבע המנורה והשולחן במטבע שלו. שני זרים של השולחן אינם אלא שני כתריו - כדעת חז"ל : כתר תורה וכתר מלכות , או כמאמר הזוהר : "השולחן הוא כנגד השכינה המקבלת שפע מלמעלה והלחם מסמל את השפע היורד מן השכינה' (זוהר חלק ב', קנ"ז). ועם שהעבירו הארכיאולוגים רוסטובצף קלארק, ודי-ביסון את הציורים לדמשק וקבעום בכתלים שם לפי סדרם במוזיאון, עדיין אנו עומדים לפניהם מוכי תדהמה והתפעלות מכל אותו חן ונוי ששיקעו האמנים בציורים היהודיים ומכל אותן האידיאות והכוונות שהפעימו את לב האמנים. הם לא ליקטו את המוטיבים לפי סדר הסיפורים ב'חומש' ובספרי הנביאים. אלא ערכום במגמה נעלה ; הדמויות שמימין ומשמאל, הכל יכוונו כלפי ציר אחד, כלפי גומחת ספרהתורה שמצד מערב, מקום ארון הקודש, שמעליו מתנוססת חזית בית-המקדש ודלתות הדביר הנעולות, שקונכית קדושה ומקודשת בישראל דמויית-חמה מפציעה בקרניה המעובות, ולצדדיו עקידת יצחק ; רמז להר המוריה שעליו הוקם מקדש שלמה, ורמז לשופר של המשיח ; בצידם מנורות שבעת הקנים וארבעת המינים, סמל כיבוש הארץ ונצחון בית חשמונאי, וייחודם ההדדי כלפי גאולה ומלכות.

סיפורי יוסף ויעקב צויירו, אם כן, בטריפטיכון עתיר-כוונות תוך אחדות מופלאה ועמקות המשמעות: במישטח התחתון מימין יושב יעקב במיטתו, פניו חמורות, אך לא קודרות; יוסף מעמיד בשתי ידיו בתנועה נמרצת את אפרים ומנשה סמוך לידי אביו. עיני יוסף קרועות לרווחה. פניו קורנות, חגיגיות ביותר. רגלו השמאלית פשוטה בתנועה. מנשה מביט כלפי אביו. עמידתו רשולה, בעוד שעמידתו של אפרים חגיגית ביותר ומלאה אושר. משמאל למחזה זה - ברכת יעקב לשנים עשר בניו. הם אינם עומדים מלפניו, אלא בצד : ששה מימינו וששה ברקע האחורי - מאחוריו - ממעל לראשם של יעקב ובניו שבצד שמאל יושב דוד במלוא הוד מלכותו. לבושו פרסי וכובעו פריגי ; הוא מנגן בנבל, המורם בידיו בעת תוך השראה, וציפרי שמים באות לבין שריגי הגפן להאזין לנגינתו. שני אריות מאזינים לצלילים. כמהופנטים הם, כחולמים. האריה הגדול, הפלאסטי ביותר, אינו שואג, הליכתו רגועה, גם פניו מפיקים, אם ניתן לאמר כך, מין רחשי חדווה ואושר. הארי הרובץ שברקע אמנם יותר סכימאטי הוא, אלא שקדמיותיו מורמות אל על. אף זה כולו מבע של רוך, התרגשות וחן. מימינו של האריה הגדול, שכפתור זנבו מורם אל על ובדריכות, צומחת גפן (ישראל). בזמורותיה ובעליה היא מקיפה את כל הסצינות וכל מה שמתרחש בטריפטיכון זה : מחזה ברכת יעקב לבני יוסף, מחזה ברכתו לשנים-עשר בניו ומחזה דויד המלך המנגן לפני האריות.

טריפטיכון רב-השראה-ומשמעות זה בא ללמדנו: האידיאות שבמדרשים ושבגמרא, שרבותינו הניחו בהם את רמזי הברכות, נאמנות הן וזכורות יפה ליהודי דורא הנכספים להגשמתם: עוז גאולה והוד מלכות. הצלילים של 'המלאך הגואל - וידגו לרוב בקרב הארץ' עולים ומשתזרים לתוך צלילי 'גור אריה יהודה... לא יסור שבט יהודה ומחוקק מבין רגליו וגו', עם 'אסרי לגפן עירה וגו'. ידוע להם ליהודי דורא-אירופוס, שגור-אריה-יהודה - זה משיח בן דוד , ושלא יסור מחוקק וכו' - זו סנהדרי גדולה, 'ולו יקהת עמים' - זו ירושלים שהיא עתידה להקהות שיניהן של אומות העולם ; ולשורקה וגו' - הוא הגואל, כמאמר חז"ל : ,הרואה שורקה בחלום - יצפה למשיח' (ברכות נז, ב). (וראה תהלים פ, טו על הגפן - ישראל וכל המדרשים בילקוט וכו'). חלום זה אינו מרפה מיהודי דורא ומאמניה-צייריה. כל אלה הסמלים והרמזים מתמזגים לסימפוניה אחת בשריגי הגפן, ועליה (העלה כסמל דינו כגפן. לכן טבעוה החשמונאים במטבעותיהם) מתמזגים עם 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין' כפי הדרש וכפי רבותינו בגמרא : 'זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם' (סוטה לו, ב). ואולי לא טעו החוקרים הסבורים שיהודי קהילת דורא-אירופוס ראו עצמם שרידי בני אפרים, גולי שומרון, לפיכך הקדישו מקום גדול להבעה אמנותית במחזור הציורים המקראיים בכתלי בית-הכנסת שלהם בבחינת : 'ואני נתתי לכם ש כ ם א ח ד ע ל א ח י ך' , 'אמר יעקב : מה אני מניח את בני ליפול בידי אומות העולם? אני נלחם כנגדם' (ב"ר צז).

והנה נראה שוב מחזה יוסף בקצה התמונה של ברכת יעקב לבניה כשהוא מוקף כל צאצאיה כך חולמים יהודי דורא את חלום משיחיותם, ואמניהם מגלמים אותו במכחוליהם ובשלל-ששר ונותנים מבע ופורקן לסבלותיהם הפיסיים והנפשיים מחמת שעבוד רומי הרשעה.

doc. no =0024294"