פתיחה: בשיעור שעבר הגענו למסקנה כי המצוות הן לטובתנו, כמו שכתוב : "לטוב לך".

על השאלה במה טובות המצוות לנו - קראנו שתי דעות.

ריה"ל בספר הכוזרי אומר: המצוות עושות אותנו טובים יותר, קרובים יותר לקב"ה, כפי שהרפואה מרפאה את החולה. את הדרך לרפואה רק הרופא יודע, כיצד משפיעים הדברים על האדם החולה, ולמה צריך הוא לקיים מצווה זו או אחרת - רק הקב"ה יודע, ועלינו לציית לדבריו - כמי שמכיר ויודע את נפש האדם והעולם כולו.

כמו כן ראינו את גישתו החוזרת ונישנת של בעל ספר החינוך, הוא העמיד עקרון: האדם נפעל כפי פעולותיו, ומחשבותיו אחר מעשיו. ע"י קיום מצוות רבות ותמידיות, ואף אם איננו עושים אותם לשם קיום המצוות, נגיע בסופו של דבר אל הטוב, נהייה טובים ונזכה לחיי עד.

בוא ונראה כיצד ראה רב (שהיה מראשוני אמוראי בבל) את הטעם למצוות? כיצד לדעתו מטיבות לנו המצוות?

* כתיבת המימרה על הלוח ובקשה להעתקה למחברות באותה הצורה בה נכתבה על הלוח:

" רב אמר

לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות.

וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא

מי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף

הוי: לא ניתנו המצוות, אלא לצרוף בהן את הבריות".

* שאלה: לפני שאנו מעיינים לעומק במימרתו של רב, מהו המבנה הבולט ביותר של המימרה?

תשובה: הכותרת חוזרת על עצמה באותה הצורה - כסיכום (בדומה להוכחה גאומטרית).

* שאלה: מהי טענתו של רב?

* שאלה: מה פירוש המילה לצרוף?

* תוך כדי שמיעת התשובות ודיון, הפניית התלמידות לכיוון של צריפת כסף - סילוק הפסולת ועשייתו טהור. בקשה לתאר כיצד מתיכים-צורפים כסף?

* וכסיכום לדברים נאמר:

כלומר, לפי מה שטוען רב, פעולת צריפת הכסף, הוצאת הפסולת ועשייתו טהור - משולה, דומה לפעולת עשיית המצוות. ליתר הבהרת הדברים נכתוב זאת על הלוח:

הכסף הגולמי =

הפסולת =

פעולת הוצאת הפסולת =

הכסף הצרוף, הטהור =

כעת, אעבור עם הכיתה שלב אחרי שלב, וננסה להעמיד את עשיית המצוות אל מול הדברים. התשובות להן אני מצפה (פחות או יותר) הן:

הכסף הגולמי = האדם לפני קיום המצוות.

הפסולת = מעשים רעים, אמונות רעות.

פעולת הוצאת הפסולת = וטיהור החומר = התרחקות מרע ועזיבתו, עשיית טוב.

הכסף הצרוף, הטהור = האדם בעל הנפש הטהורה, המזוככת.

את הדברים אכתוב על הלוח, ובסוף - אבקש להעתיקם למחברת.

* לפי זה, מהי בדיוק טענתו של רב?

תשובה: למצוות אין מטרות ספציפיות (לכל מצווה ומצווה) אלא יש מטרה אחת לכולן: לעשות אותנו צרופים, טהורים זכים.

* מהי ההוכחה אותה מביא רב? האם ידוע למשהו מה פירוש שחיטה מן הצוואר או מן העורף?

תשובה: לשחיטה יש פרטי דינים, ואחד מהם הוא שיש לשחוט מן הצוואר ולא מן העורף. ברור, שבדוגמא זו אפשר לומר שאין לקב"ה כל הבדל אם שוחטים מן הצוואר או מן העורף, וזה לא "אכפת לו" או משנה לו. ומכאן, מסיק רב - אין טעם למצווה זו או אחרת, אלא לכולן "מטרת על" - לצרוף אותנו, לעשותנו זכים יותר.

* בוא ונראה כיצד מתייחסים הפרשנים לאמרתו של רב

* חלוקת דף מקורות מס' ‎2 לכיתה.

* פניה לכיתה: קראנה בבקשה את דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, וענו על השאלה הבאה:

לפי הרמב"ן מהו הדגש אותו רצה רב להביע? (בבקשה לענות כ"א במחברתה. המורה תעבור בין הבנות ותעזור להן במידת הצורך)

תשובה: המצוות אינן לתועלתו כי אם לתועלתנו.

* הערה של המורה: כאן אנו חוזרים למה שראינו בשיעור שעבר, שהרמב"ן פירש את הפסוקים בדברים - את מטרת המצוות ועבודת ה' (בכל האופנים) "לטוב לך".

* הבה ונחזור לטענה שהשמיע רב, לפי דעתו בצורה ה"גסה" ביותר, ניתן לומר שלמצוות אין טעם.

כתיבה על הלוח: "רב אמר לא ניתנו המצוות... " -------> אין טעם למצוות

* כעת ברצוני להקריא לכן קטע קטן אותו כתב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות מעילה פרק שמיני הלכה ח'.

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עונש כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יתרום לעלות אל ה' פן יפרוץ בו".

שאלה: מה טוען כאן הרמב"ם?

תשובה (כתיבה על הלוח מתחת לסיכום של דברי רב) :

צריך לחפש טעם למצוות.

כלומר : יש טעם למצוות (הדגשת ההבדל בין רב לרמב"ם ע"י הקפת המילים בעיגולים).

* לפי מה שראינו - מי רוצה לומר לי מה היה רמב"ם אומר על דבריו של רב, כיצד היה מגיב לדבריו? האם היה מקבל אותם?

תשובה : בוודאי שלא.

* בוא ונפנה כעת לקטע ממורה הנבוכים לרמב"ם, לא נקרא את הקטע כולו (מפאת אורכו), נקרא מס' פסקאות ואת השאר אסביר לכם בקצרה בע"פ.

בעמודה הראשונה (עד המילים "נקראים חקים..." - עד קצת אחרי אמצעיתה) חוזר שם הרמב"ם על עמדתו בעניין טעמי המצוות, כפי שראינו קודם לכך. מי רוצה להקריא בפנינו את המילים המציינות זאת? (כל תלמידה תחפש בשקט)

תשובה: "מה שהן כולן יש להן טעם ואין אנו יודעים טעמי מקצתן... זו היא שטחנו כולנו".

וכן: "והנה כל המצוות לדעתם יש להן טעם".

* כעת בוא ונמשיך לקרוא כיצד יתייחס הרמב"ם לממרה המנוגדת לדעתו שלו.

קריאה שלי בקול מהמילים "אלא שאני מצאתי לשון לחכמים ז"ל", עד המילים "ולא נפרדו מן היסוד המוסכם לדברי הכל".

הסבר שלי בע"פ: כלומר, כאן מקדים הרמב"ם ואומר - לפי הפשט, המימרה סותרת את הדברים המקובלים עלי ועל הכל - שיש טעם למצוות. וכדי שלא נפרוש מדעה כללית זו - אבאר לך את המימרה בצורה קצת שונה.

בוא ונראה כיצד מיישב הרמב"ם את הדברים, איך הוא מפרש את המימרה "לא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות" בצורה שלא תהיה סתירה לעמדתו העקרונית בדברי היות טעם למצוות הספציפיות.

נבקש מכל בת לקרוא משורה אחת לפני סוף העמודה (מהמילים: "מה שאבאר, והוא") עד המילים "שהן לפשט הציווי" שבשורה שניה בעמודה ב'.

* שאלה: מה ההבדל בין כלל המצוות לבין פרטיהן?

תשובה: לכלל יש סיבה ספציפית ולפרט אין. אלא טעמי הפרטים: עצם הציווי, לשמוע בקול ה' וע"י כך לצרוף את הבריות.

מה פרוש כלל המצוות ופרטי המצוות? (כאן יש להניח שהבנות תתקשינה ועל כן נעזור להם), לכל מצווה ומצווה (כלל המצוות) יש טעם, אך לדקדוקי המצווה ולפרטי הדינים אין טעם ספציפי אלא מטרה כללית אחת.

* שאלה: לפי הרמב"ם - לאלו מצוות לדעתכן התכוון רב באומרו שכוונתן רק לצרוף את הבריות?

תשובה: לפרטים אך לא למצווה הכללית.

* דרך-אגב, בהקשר זה אינני רוצה להאריך אך, מעניין לראות שהרמב"ם טוען שבמקרה זה אכן יש טעם לשחיטה מן הצוואר ולא מן העורף (כדי שנהיה רחמנים) ולכן מביא דוגמא טובה יותר לדעתו: הקורבנות.

לקורבן יש טעם, אך אין טעם לפרטים - מספר הבהמות המוקרבות, מדוע דווקא בהמה זו או אחרת וכו'...

* סיכום השיעור:

פתחנו את השיעור בהבאת מימרתו של רב. דנו במימרה, עמדנו על המבנה שבה ונסינו לפרש את מלותיה. עמדנו על פרוש המילה "לצרוף" והשווינו את תהליך צריפת הכסף לתהליך בו אנו צורפים את עצמנו, נעשים טובים יותר וזכים יותר, וזאת ע"י קיום המצוות. קראנו את דברי הרמב"ן המדגיש שהמצוות הן לטובתנו ולא לתועלת הקב"ה.

ראינו שרב טוען טענה מרחיקת לכת - אין טעם למצוות, אלא טעם אחד לכולן, מטרה אחת לעצם הטלת הציווי - להיות טהורים יותר, טובים יותר (כתוצאה מכך שאנו מקיימים מצוות).

קראנו את דברי הרמב"ם במשנה תורה - שצריך לחפש טעם למצוות, כלומר שיש טעם למצוות - דברים המנוגדים לדבריו של רב.

ולבסוף קראנו את הקטע במורה הנבוכים בו מציע הרמב"ם מעין פשרה. אומנם לכל המצוות יש טעם (ויש לחפש להן טעם), אך יש מצוות - פרטי הדינים ודקדוקי המצווה - להן אין טעם ספציפי, אלא מטרתן הכללית היא: לצרוף את הבריות, לעשותנו טובים יותר, צרופים וטהורים יותר.

רמב"ם - מורה הנבוכים חלק ג' פרק כ"ו.

כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן, הוא דעתנו כלנו ההמון והסגולות וכתובי התורה מבוארים בזה, חוקים ומשפטים צדיקים, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ואלו שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר"ל תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. כל המצות אם כן יש להם סבה, ר"ל כי למצוה ההוא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאסור הערלה וכלאי הכרם, והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו חקים, ויאמרו תמיד כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, רוצה לומר שאין נתינת אלו המצות דבר רק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר מהמצות שענינו כן החסרון הוא מהשגתכם, וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כלן מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארה עלתם, ועל זה העקר נמשכו כל דבריהם וכתובי הספרים יורו עליו, אלא שאני מצאתי דבר לחכמים ז"ל בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת המצות אין להם עלה אלא המצוה בהן לבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה וגו', ועם היות המאמר הזה נפלא מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא וגו', ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שא"א הכאת צואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א"א לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת. ודע שהחכמה חיבה, ואם תרצה אמור שהצורך מביא, להיות שם חלקים שאין להם סבה, וכאלו הוא דבר נמנע בחק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת, ואפני ההמנעות בו שאמרך למה היה כבש ולא היה איל, השאלה ההיא בעצמה היתה מתחייבת אלו נאמר איל מקום כבש, שא"א מבלתי מין אחד, וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמנה כן היו שואלים אם היו שמונה או י' או ך' שא"א מבלי מספר בהכרח, וכאלו ידמה זה לטבע האפשר אשר א"א מבלתי היות האחד מן האפשרים, ואין ראוי לשאל למה היה זה האפשר ולא היה זולתו מן האפשרים, כי זאת השאלה תתחייב אלו היה הנמצא האפשר האחר מקום זה, ודע זה הענין והבינהו, ואשר אמרו בו תמים מהיות לכל מצוה סבה, ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת המצוה בכלל לא חקירת כל חלקיה,

פירוש הרמב"ן לתורה - דברים כ"ב, ו'.

...אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד:ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה, שיהא מגין עליך. ...

אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו:והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה...

וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה.