שנינו בפתיחת מסכת אבות : משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. "תורה" כאן היא התורה שבעל פה, כי את התורה שבכתב, כלומר את ספר התורה, מסר משה לא ליהושע אלא לכהנים והלויים, שנאמר "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי". ולתורה שבעל פה לא היה מקבל הגון יותר מיהושע, משרתו ותלמידו של משה, שלא מש מתוך אהל רבו אפילו לרגע. תורה שבכתב ותורה שבעל פה משולבות הן זו בזו ומתאחדות. אין האחת יכולה להתקיים בלא השנייה. אין אפשרות להבין את התורה שבכתב בלא התורה שבעל פה, ואין לתורה שבעל פה מקום בלא התורה שבכתב, כי אחוזה היא בתורה שבכתב. יש שהתורה מתפרשת ע"י התורה שבעל פה, ויש שהיא נשענת על התורה שבעל פה. אתן דוגמא אחת על משענת : באסור האדם להחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאיש אחר, מזכירה התורה פעמיים "ספר כריתות", ואין התורה אומרת לנו מהו תוכן ספר כריתות. אבל היא נשענת על התורה שבעל פה שהיתה ידועה לחכמי הדור, לשופטים ולדיינים שידעו גופו של גט מהו. אבל ברוב המקרים התורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב, ובלעדיה אין אפשרות להבין את חוקי התורה. אנו מבחינים בין שני סוגי פירושים. בין פשט ובין דרש.

הפשטן משתדל להגיע להבנתם ולמשמעותם של הדברים, כפי שיצאו מפי הדובר ובשעה שאמר אותם. כלומר, הוא אובייקטיבי. הדרשן לפעמים מפרש את הדברים לפי הבנתו ומכניס בם לפעמים גם מכוונתו וגם ממחשבותיו. במה דברים אמורים? בחלק הספורי ובשירה שבמקרא. לא כן הדבר בחלק ההלכה, במצוות.

במצוות אין אפשרות להבין בלא התורה שבעל פה. נקח לדוגמא, הפסוק שקראנו אתמול בתורה : "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". כל מלה ומלה בפסוק זה מכוונת לאחת ההלכות הנוגעות לארבעת המינים. והספרא מפרש את הדברים הללו, ומשם מובאים הדברים גם בברייתות שבמסכת סוכה.

חכמי התורה שבעל פה היו גם מומחים בלשון העברית וברוחה. ודיקדקו גם במילות היחס. למשל, במנחה נאמר : "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, וכל נעשה במרחשת ועל מחבת". על מרחשת אומרת התורה "במרחשת", ובמחבת אומרת התורה "על מחבת". יש כאן דיוק לשוני. המשנה במנחות אומרת - מה בין מחבת למרחשת ? המרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי (=מכסה) - דברי ר' יוסי הגלילי. רבי חנניה בן גמליאל אומר : מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים (נ"א : רכים), מחבת צפה (בלשוננו היינו אומרים : שטוחה) ומעשיה קשים. לפי עניות דעתי, אין כאן מחלוקת בין שני התנאים הללו. אלא כל אחד מהם מבליט את ההבדל האחד שבין מחבת למרחשת. ושניהם מתכוונים לאותה המרחשת ולאותה המחבת. התלמוד אינו מביא את הראייה מנין לומדים זאת ? אך אחד האמוראים אומר שם : מרחשת עמוקה דכתיב וכל נעשה במרחשת (רש"י מפרש : משמע בתוכה, אלמא יש לה תוך). מחבת צפה, דכתיב ועל מחבת (רש"י מפרש : משמע עליה ולא בתוכה ואין לך תוך).

דוגמא אחרת, ידידי שקדמני דיבר על פיסוק. בסוף מסכת יומא יש מחלוקת בין ר' אלעזר בן עזריה ובין ר' עקיבא, על הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". המחלוקת שלהם היא בפיסוק הפסוק הזה. אם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, או מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו. ומזה לומד ר' אלעזר בן עזריה : עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, ור' עקיבא אומר שם : לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. המחלוקת היא בפיסוק הפסוק. אם כן יש כאן לא דרש אלא פשוטו של כתוב. אלא שכל אחד מהם מפסק את הפסוק אחרת.

בדרך הדרש השתמשו גם הכתות הפורשות מן היהדות. הנוצרים הראשונים, אבות הכנסייה הראשונים, שלמדו תורה מפי חכמי ישראל, למדו גם את דרכי. המדרש, ובספריהם של אבות הכנסייה נמצאות הרבה דרשות - ממש בדרך הדרשה של חכמינו. הם לומדים גזירה שווה, קל וחומר, וכמובן כל דרשה ודרשה, מטרתה היא רק לשם אמונתם.

באותה הדרך הלכו גם הצדוקים. הרי ידועים ספרי מדרש שהיו לצדוקים, ברית דמשק ועוד. באותה הדרך הלכו גם הקראים שנלחמו כל ימיהם בתלמוד ובמדרש, הם בעצמם חברו ספרי מדרש לפי שיטותיהם ולפי הלכותיהם. קריאתו של ענן "חפישו באורייתא שפיר" עוררה את חכמי ישראל לשוב ולעסוק בפשוטו של מקרא, כדי לדעת מה להשיב לתועים, או כפי שקורא להם ר' אברהם אבן-עזרא - למשוגעים הללו.

גם בדורותינו אנו עם תנועת ההשכלה גברה תנועה ללימוד המקרא. ובמזרח אירופה ובמערב אירופה נתחברו פירושים חדשים לספרי המקרא. החל מן "הבאור" של תלמידי מנדלסון, וכלה בפרושיו של של"ג. נעמוד בקצרה על קוים בולטים באחדים מן הפרושים הללו, שהיו רווחים ב-‎50 או ב-‎60 השנים האחרונות.

אפתח ב"מקרא כפשוטו" של ארליך, שקורא את עצמו בשם אבן בודד, ואמנם הוא גם מת בודד. ספרו לי שהוא נפטר בבית זקנים בניו יורק אחרי שהתנצר. הוא הוציא ספרו בשלושה חלקים (ברלין תרנט-תרפא). חלק אחד "דברי תורה" ; חלק שני "דברי סופרים", כולל נביאים ראשונים, רות, עזרא ונחמיה ודברי הימים ; וחלק שלישי "דברי נבואה" - נביאים אחרונים ודניאל. הוא מבקר מקרא קיצוני. אינו מאמין בתורה מסיני. וכל אנשי המקרא לא היו ולא נבראו, לפי דעתו. כולם הם יצירי האגדה - כך הוא אומר. אבל מצד שני, הוא נלחם בחריפות בכל חוקרי המקרא, שאינם בני ברית, הגויים. וזה לשונו בהקדמה לכרך הראשון : "ומפני שחכמי הגויים לא מקדישים כתבי קודשנו כי אם למען כתבי קודשם, ואילולא כן היו כתבי קודשנו נבזים בעיניהם . . . ואף גם זאת, שהמפרשים כתבי הקודש אשר לא מבני ישראל הם. רק אל לשונות הגויים שכני אבותינו (כלומר : הלשונות השמיות) עיניהם, רק להם מקישים לשון המקרא (השוואה בין העברית ובין הלשונות השמיות) ולא שמו לב על לשון התלמוד, מפני שהוא להם, כדברי הספר החתום (ושימו לב מה שהוא אומר על לשון התלמוד :) ולשון התלמוד היא הראשונה להורות הדרך הישרה. כי כמו שקירבת אב ובנו תגבר על קירבת אחים, כן לשון עם בימיו האחרונים תלמד על לשונו בימי קדם, יותר ממה שתלמד עליה לשון עם אחר הקרוב אליו בימים הראשונים ההם".

אני. צריך לציין שהוא מדבר על רש"י בהערצה רבה מאוד. כל מקום שהוא מזכיר את דברי רש"י, מדבר עליו בכבוד יוצא מן הכלל.

בהקדמתו לחלק השלישי, מתנצל על שבשני החלקים הראשונים לא הביא מפרושיהם של חכמי הגויים. וכך הוא כותב : "בשני החלקים הראשונים כמעט העלמתי עיני מן המפרשים אשר לא מבני ישראל הם . . כי אמת אגיד ולא אפחד, שבעיני חכמת חכמי הגויים במקצוע זה לא רבה היא. כי ערלה אוזנם משמוע לשון המקרא לאמיתה, ורוחה זרה להם". ואמנם יש לציין שבענייני לשון ותחביר כחו של ארליך גדול להבנת המקרא, בייחוד מתוך מומחיותו הגדולה בלשון הערבית. והרי ידוע שרק אנשים שבקיאים בלשונות המזרח, הם יכולים להבין את סגנון לשון המזרח ואת התחביר. לא אותם מלומדים האמונים על לשון אירופית. כך גם למשל, דוד ילין ז"ל, שפירש הרבה פסוקים על-פי הערבית, בייחוד בספריו "חקרי ישעיה" ו"חקרי איוב", וגם ב"חקרי תהילים" שבכתב יד הנמצא בידי.

אגב, גם המוטו לפירושו של ארליך לקוח מסופר ערבי, אבן מסעוד : מן כאן מעה אלחק פהו אלג'מאעה ואן כאן וחוה (=מי שהאמת איתו הוא הרבים ואפילו הוא לבדו).

סמוך לאותן השנים התחיל החוקר אברהם כהנא להוציא את סדרת הפרושים "פרוש מדעי". התחיל בבראשית, בשנת תרס"ד. הכרך הראשון בראשית שמות ובמדבר, הוא מעשה ידיו. בשאר הספרים שיתף גם תלמידי חכמים אחרים. כמעט כל המשתתפים הולכים בעקבות המפרשים שאינם בני ברית. סומכים הרבה על התרגומים העתיקים, היווני (=תרגום השבעים), הרומי (=הוולגטא), והתרגום הסורי (=פשיטתא).

בשנים הראשונות שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, עיינתי מדי פעם בפעם בפרוש הזה של כהנא, והייתי חושב לפעמים על החילופים. אבל לאחר שזכיתי בעצמי ללמוד את השפות הללו, וראיתי את התרגומים הללו כיצד טעו המתרגמים והמעתיקים אז ראיתי עד כמה אין לסמוך עליהם בשום דבר, ואין לשנות כקוצו של יו"ד מן נוסח המסורה על יסוד התרגומים. אם למשל, מתרגם יווני יכול לכתוב על הפסוק "ואולם לוז שם העיר לראשונה", שהעיר נקראה "אולם-לוז", איך אפשר לסמוך על המתרגם הזה ולומר שהוא תרגם נכונה.

הפרוש המדעי לתהילים, למשל, נכתב בידי החוקר הגדול צבי פרץ חיות, שמורי ורבי פרופסור אפשטיין ז"ל, הילל אותו כאיש מדע גדול מאוד, בשעה שהספיד אותו לאחר פטירתו, אבל לפום חורפא שבשתא - כל מזמורי התהילים הם יוצאים חדשים לגמרי מתחת עטו של חיות. שום מזמור לא נשאר שלם כמו שיצא מתחת ידי מחברו.

בהוצאה זו נופם גם פירושו של מורי, פרופסור סגל, לספר שמואל, מהדורה ראשונה בשנת תרע"ד, מהדורה שנייה בשנת תרפ"ב, אבל בשנת תשט"ו הוציא מהדורה מורחבת וחדשה לגמרי, בהוצאת קרית ספר.

סמוך לאותן השנים (לפני יותר מ‎60- שנה) יצא הפרוש "מקרא מפורש", ע"י שלושה מורים או תלמידי חכמים עם פרוש קצר ומנוקד. בפירושיהם מסתמכים המחברים, כך הם כותבים בהקדמה שלהם, על מחקרי חכמי האומות, אבל בהסתייגות. וזה לשונם בהקדמה לישעיהו, שהיה הספר הראשון שהדפיסו : "כללו של דבר, עשרים ושבעת הפרקים האחרונים שבספר הזה אינם בשום אופן מכתבי החוזה, אשר חזה בימי עוזיהו יותם וכו', כי אם דברי נביא אחר אשר חיה לא קודם לדורו של כורש, והוא עתה מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה . . .". "אך עלינו להעיר כי בעיקר הדבר אין כל ספק שגם החלק הזה, המכונה ישעיה הראשון, מלוקט מגילות מגילות . . . על כן לא נוכל לבטל על נקלה את דעת האומרים כי פרק זה או זה איננו לישעיה . . . אבל תיאולוגי אשכנז, מאמינים בהשערותיהם יותר מדי . . . ואומרים בוודאות מגוחכת : זה מדברי הנביא, וזה נוסף אחרי כן, פסוק זה שלם, זה חסר חרוז או חצי חרוז, ופה חרוז או חצי חרוז מיותר". מכיוון שפרוש "מקרא מפורש" קצר ומנוקד, השתמשו בו בבתי הספר בארץ במשך הרבה שנים עד שבא פירושו של של"ג ודחה אותו, את מקרא מפורש.

של"ג כתב את פרושו לפני ששים או חמישים שנה. נביאים יצא לאור בשנים תרפ"ג, תרפ"ד, ותורה בתל-אביב, תרצ"ג, תרצ"ה. של"ג הולך בעקבות הפירוש המדעי של כהנא. כשמעיינים בפירושו של של"ג ובפירוש בהוצאת כהנא, רואים שבכל ספר שיש פירוש כהנא, של"ג ממש העתיק או קיצר או תימצת את הפירוש ההוא.

בכל מקום שאין ספר מפורש בהוצאת כהנא, רעה בשדות זרים והביא מפירושיהם של חכמי האומות. מעלתו היא, שהפירוש אינו כל כך קצר, כתוב בעברית טובה, והכל מנוקד. והוא גם מרחיב את אופקו של הלומד ביריעה הרחבה של מבואו לכל ספר, ובמבואות הקצרים בראש כל ענין וענין. פירוש זה נפוץ וזכה להרבה מהדורות.

בשנים תשיא-תש"ח, יצא לאור בידי מורי, פרופסור סגל, מהדורה ספרותית של המקרא (כך הוא קורא להוצאה) עם פירוש ומבוא קצר. הוא כתב מבוא למקרא, מבוא ארוך בכמה כרכים, אבל פה הוא נותן מבוא קצר. ועל ייחודה של הוצאה זו, אומר המהדיר : "יש צורך בדורנו לתנ"ך ספרותי שיספק את הדרישה של צבור הקוראים והמעיינים, הגדולים והקטנים, הרוצים לקרוא בכתבי הקודש גם לשם תענוג אסתטי. וגם לשם תועלת רוחנית, כדי לעדן את הנפש, ולקדש ולרומם את הרוח, וכדי למלא את הלב היהודי באמיתות הנצחיות וברגשות הנשגבים של תורתנו וחוזינו ומשוררינו". ולהלן הוא כותב : "העיקר של מהדורה זו הוא הפנים, ושאר הדברים שבמהדורתנו הם טפלים, ואינם באים אלא לסייע להבנה הנכונה של הפנים". "כאמור, אין לפירוש כלל ענין לעצמו, אלא הוא בא כעין סיוע לקריאה של הפנים. אין הקורא צריך לעיין בפירוש, אלא לכשיתקל באיזה קושי בקריאת הפנים, אבל כשיעיין הקורא בפירוש, ימצא בו באור מספיק לפנים, גם מצד התוכן והמשך העניין, גם מצד חקירת הלשון ודקדוקה. הפירוש נתחבר בלשון קצרה ומצומצמת, והוא נועד להיות מועט המחזיק את המרובה. הוא מיוסד כולו על חקירה מקורית ומדעית, ובמקומות מרובים הוא סותר ברמז דק פירושים ותקונים מוטעים של המפרשים האחרים, חדשים גם ישנים '. ולהלן : "ומכיון שאין המקרא מתפרש כהוגן, אלא מתוך המקרא עצמו, לפיכך מביא הפירוש ציונים (אחד או שניים) של מקבילות במקומות אחרים במקרא, המבארים ומבהירים את הכתוב שלפנינו" עד כאן לשונו. אבל המהדורה לא מילאה את התקווה שתלה בה מחברה משלושה טעמים : א) קיצור הלשון יותר מדי. ב) חוסר ניקוד בפירוש. בדורנו זה מתקשים לקרוא בלא ניקוד. ג) ציון הפסוק בלא להביא את הפסוק. תלמידים ומורים מתעצלים לפתוח את התנ"ך ולראות את הפסוק.

בשנים תשי"ד-תשי"ז, יצא פירוש חדש למקרא של פרופסור הרטום בעריכת פרופסור קאסוטו זכר שניהם לברכה. בטעות קוראים פירושו של קאסוטו. קאסוטו היה רק עורך בהתחלה, והוא גם לא זכה לראות את כל המהדורה. הפירוש מנוקד, ובדרך כלל קרוב למסורת. הפירוש זכה לאהדה והרבה מתלמדים משתמשים בו.

ואחרון אחרון חביב, משרד הדתות ומוסד הרב קוק, ייסדו אגודה להוצאת תנ"ך עם פירוש מסורתי בשם "דעת מקרא". עד עתה יצאו בשנים תש"ל-תשל"ג ארבעה כרכים (לא לפי הסדר): יהושע, איוב, חמש מגילות, וכרך ראשון של תרי-עשר, שכולל הושע, יואל עמוס עובדיה ויונה. וכך כותבים העורכים: "הפירוש יתבסס מצד אחד על הפרשנות המסורתית הקלאסית. החל מפירושי חז"ל וכלה באחרוני הפרשנים בעלי מגמה מסורתית-מדעית. ומצד שני יביא בחשבון וייעזר בתוצאות המחקר המדעי המודרני בתחום הפרשנות, הפילולוגיה, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה וכו'. במידה שתוצאות מחקרים אלה אינן נוגדות את מסורת ישראל". "הפירוש יבליט וידגיש : א) את אחדותו של התנ"ך כולו . . . ב) את אחדותה של התורה זו שבכתב עם זו שבעל-פה, המהווה את הפירוש האלוהי והמוסמך של זו הראשונה . . ." "הפירוש יקפיד על שמירת הנוסח של התורה ואין מקום בפירוש זה ל"מלחמה" בבקורת המקרא . . . המפרש יבליט בכל מקום, בו פגעה הבקורת במסורת, את ההבנה הנכונה ברעיון, בלשון, בסגנון ובצורת השירה, באופן שהפירוש יסלק ממילא את הצורך ב"תקונים", הפוגעים במסורה".

מי ששמע את דבריי עד עכשיו, יחשוב שכל בתי הספר למדו רק על פי הפירושים האלה. אין הדבר כן. בפירושים אלה לימדו בבתי ספר הכלליים. בבתי ספר הדתיים ובתלמודי התורה, השתמשו ומשתמשים עד היום בפירושים הקלאסיים שלנו, בפירושים הנמצאים במקראות גדולות. בבתי ספר עממיים לימדו ומלמדים תורה עם רש"י. והיו גם מורים בעלי שאר-רוח בבתי ספר הכלליים, שלימדו ספרים מסויימים אך ורק על פי רש"י. המחנך זוטא לימד את ספר איוב אך ורק על פי פירוש רש"י ודרש מכל התלמידים שיביאו אתם איוב עם פירוש רש"י. הסופר קמחי, מורה בגימנסיה בירושלים, היה מלמד כמה וכמה ספרים על פי הפירושים המסורתיים.

בילדותי, למדנו תורה עם רש"י, והנביאים - עם פירוש מצודות.

המורה שלנו חיבב עלינו רש"י ומצודות. והנה פעם אחת יצא המורה לחופשה קצרה, ובא לנו מורה ממלא מקום, ולימדנו בכיתה ד' של בית ספר היסודי על פי המלבי"ם . . . אתם יודעים כמה השניא המורה הזה עלי ועל חבריי את פירושו של מלבי"ם ! ורק כאשר גדלתי, ובעצמי יכולתי לעיין במלבי"ם וללמוד אותו, חזרה אלי אהבה וכבוד אל הגדול הזה. אני גם כתבתי מאמר אחד על שיטת פירושו של מלבי"ם ב"שדה אילן" כרך ב.

בשנים האחרונות, שבתכנית החוג למקרא באוניברסיטאות, לא רק בבר-אילן, אלא גם בתל-אביב ובירושלים, נקבע מקום גם למפרשי המקרא הקלאסיים, משתמשים בוגרי המחזורים בבתי ספר כלליים בפירושים שבמקראות גדולות. הגדילה לעשות בשטח זה, עיון בדברי מפרשינו, הגב' פרופסור נחמה לייבוביץ, הידועה בגליונותיה המפורסמים, ועתה יצא לאור ספרה האחרון, לימוד פרשני התורה ודרכים להוראתם, ספר בראשית.

אני רוצה לחתום את דברי באזהרה - יש להיזהר מלפרש כל פועל ושם לפי שימושו בפינו היום. רבותינו אומרים במסכת חולין - לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה. עלינו להוסיף - ולשון השפה המדוברת לעצמה. ואני רוצה לתת לכם דוגמאות אחדות מנסיוני בבתי ספר תיכוניים וגבוהים.

בבית המדרש למורים העברי, היה עלי להכין את תלמידי המכינה לבחינת הבגרות במקרא : מבחר של ‎150 פרק (מטען דל מאוד, אבל טוב שלמדו גם חומר זה). לכתה הזאת היו באים תלמידים מבתי ספר שונים, שלא סיימו בגרות, וכאן נבחנו בחינות בגרות. באחת השנים, עלה בדעתי לשאול : מה פירוש "אם במחתרת יימצא הגנב" ? מה פירוש מחתרת ? הדבר היה בימי המחתרת. התלמידים הביטו עלי כאילו המורה בא מהשמיים. מה - שאלו התלמידים - המורה איננו יודע מהי מחתרת. מחתרת זו מחתרת. עד שהסברתי להם אותה המחתרת שחתרו בלטרון כדי לברוח, אז הבינו. מאז ניסיתי בכל שנה ושנה לשאול מובנה של המלה מחתרת, ובשום שנה לא קבלתי תשובה מהי מחתרת, והייתי מוכרח להסביר להם. משום שהמלה מחתרת קבלה בפינו הוראה חדשה לגמרי.

דוגמא שניה, באותה הפרשה יש "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו וגו"'. שאלתי פעם מה פירוש נשבר ? אמרתי להם תפתחו בבקשה מלכים א' פרק י"ג. מה כתוב שם ?

"לא שבר את החמור". האריה עומד אצל הנבלה; אמרו פשוט - לא שבר את רגלו של החמור. הסברתי להם ששבר פירושו טרף. אמנם בפינו אין המונח הזה. אך רבותינו עדיין ידעו. עדיין משתמשים במשנה בלשון שבורה, שבויה ומתה. גם חכמינו לא אומרים נטרפה.

דוגמא אחרת - המלה גר. אני לימדתי באותו בית ספר גם תלמוד וגם מקרא. כשהייתי מלמד מקרא, הייתי אומר להם גר הוא מושג טריטוריאלי, אדם שבא מארץ אחרת וכשהייתי מלמד תלמוד הייתי אומר להם : עכשיו אני מורה לתלמוד ולא למקרא : גר הוא מושג דתי : אדם שקיבל עליו יהדות. צריך לדעת מה במקרא ומה בתלמוד.

דוגמא אחרת - ובזה אסיים - רצון. המלה רצון בהרבה מקומות בתנ"ך הוראתו לא חפץ אלא ההפך של כעס : עת רצון, שעת רצון. אתמול קראנו בתורה "לרצונכם תזבחו". ורש"י ז"ל מפרש : לרצון לכם. הוא מביא שם תרגום לועזי, שהוראתו בניגוד לכעס. ובכן, בהרבה מקומות במקרא המלה רצון אינה מובנת, משום שהיום אין למלה רצון בפינו אלא מובן אחד : רצון וחפץ לאיזה דבר. יהי רצון שדבריי יהיו לכם לרצון, ויהי רצון שנזכה לראות בהקמת סוכת דוד הנופלת וגאולתנו תהיה שלמה. אמן.

בתוך: הגות, תש"ם, עמ' ‎91-99.