הרב ראובן פרינס

במדרש תנחומא לפרשת אמור מובא דו-שיח בין שאול לשמואל:

"ויאמר שאול צר לי מאד ופלישתים נלחמים בי ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות.

אמר לו שמואל: "...ויעש ה' לו כאשר דבר בידי ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד" (שמואל א' כ"ח, כז).

אמר לו שאול : כשהיית אצלנו (כשהיית בחיים) אמרת ויתנה לרעך הטוב ממך ועתה אמרת לרעך דוד?

אמר לו : כשהייתי אצלך הייתי בעלמא דשקר ואמרתי לך דברי שקר, חששתי ממך שלא תהרגני, ברם עתה בעולם האמת לא תשמע ממני אלא דברי אמת".

פירושו של דבר : בעולם הזה, אמר שמואל, שדוד טוב משאול, אבל בעולם האמת אין הוא יכול לחזור על כך כי הוא באמת אינו טוב ממנו, ולכן אמר רק "לרעך לדוד".

גישה זו, ששאול צדיק הוא יותר מדוד חוזרת ונשנית במקורות חז"ל.

הדברים מפתיעים, שהרי מלימוד ספר שמואל לא נשארת לנו מודעות כזו לגבי שאול המלך. התפלאנו על שהפר את צו הנביא ולא נלחם מלחמת חרמה בעמלק כפי שצווה. לא אהדנו אותו (בלשון המעטה) בשעה שקראנו על רצונו לרצוח את דוד ועל רדיפותיו אחריו. נדהמנו מהפגיעה בנוב עיר הכהנים, ועמדנו משתאים כשירד אל בעלת האוב. לכאורה נדמה, שמלבד דברי הערכה הקצרים, שבהם תואר שאול טרם מינויו למלך - לא נותר חלילה כמעט מתדמיתו, והנה חז"ל הופכים את הקערה על פיה - שאול הוא הצדיק !

זאת ועוד, במסכת מועד קטן ט"ז, ע"ב אנו מוצאים כדלקמן :

"וידבר דוד את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול. אמר לו הקב"ה לדוד ; דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו, היינו דכתיב : שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני (תהלים, ז'). וכי כוש שמו והלא שאול שמוו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו" .

מסביר שם רש"י : "אלמלי אתה שאול, שנולדת במזלו והוא דוד, שנולד במזלך, אבדתי כמה דוד, שהוא צדיק ממך, משונה במעשיו - צדיק גמור". והדברים מתמיהים גם לנוכח מקורות חז"ל הבאים :

במסכת יומא כ"ב, ע"ב: "בן שנה שאול במלכו (שמואל א' יג) שלא טעם טעם חטא".[‎1]

ועוד שם אנו קוראים : "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי[‎2], דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך". "אמר רבי יהודה אמר רב : מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו".

ואנו עומדים ותוהים, האומנם ? והרי חטאיו של שאול מפורשים במקראות? בדברי הסיכום לחיי שאול בספר דברי הימים א' י', יג נאמר : "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דברה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו ויסב ה' את המלוכה לדוד בן ישי". הפסוק נראה בקריאה פשטנית כמחמיר עם שאול, ולא כך הוא!

כמה קולמוסים נשברו על הסברת חטאו של משה במי מריבה, ועדיין יש עוד במה להתגדר[‎3]. המשותף לכל הפירושים, שחטאו של משה, לפי "סולם החטאים" שאנו מכירים, קטן הוא.

אך, הקב"ה מדקדק עם משה כחוט השערה. בשני המקרים מופיע ביטוי דומה :

בחטא משה : "על אשר מעלתם בי". בחטא שאול: "במעלו אשר מעל בה'".

הפגיעה זעירה היא, וכמו פגיעה בקודשים, שהנאה של שווה פרוטה כבר שם של מעילה עליה. אך הביטוי עצמו - מעילה - לא מחייב התייחסות מחמירה, ואולי גם להיפך.

שני הפסוקים שהובאו לעיל מסכמים את החטאים שגרמו למותו של שאול. אין הכתוב מונה חטאים חמורים שעשה אלא רק את חטאו בדרישת האוב "ולא דרש בה"'. רש"י בפירושו לפסוקים אלו מפרש את "במעלו אשר מעל" : "שתי מעילות בשאלת האוב א. ששאל אחרי שמואל. ב. שדרש באוב". וממשיך רש"י : "על דבר אשר לא שמר" : "מה שציווהו שמואל ככתוב : שבעת ימים תחל. ועל אשר מעל - במלחמת עמלק".

הרד"ק מפרש שם : "ולא דרש בה' : ובספר שמואל נאמר וישאל בה' ולא ענהו", (ורק אח"כ שאג באוב). ועונה הרד"ק : "כיוון שדרש אחרי כן באוב נחשב לו כאילו לא דרש בה'.. . היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלמה לפניו". כלומר הן על פי פשוטו של מקרא, והן על פי הפרשנים רש"י ורד"ק, אין שאול מואשם בעבירות שרוצים ליחס לו[‎4].

מפליאים גם דברי שמואל במפגשו עם שאול לאחר מותו. וכה אומר שמואל עת הלך שאול לשאול בבעלת האוב (שמואל א' כ"ח, יח) : "כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה". ושמואל ודאי יכול היה לצטט רשימה ארוכה של חטאים ולא מצא אלא החטא הנזכר.[‎5]

לפני שנדון בחטאיו של שאול נעמוד בקצרה על דמותו של שאול בצעירותו. בשמואל א' ט', א אנו קוראים : "ויהי איש מבן ימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש ימיני גבור חיל ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב[‎6] ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם". לפנינו בחור מורם מעם מבחינת מראהו החיצוני ואופיו.

היותו בן לשבט בנימין מסייע לבחירתו : "לפי שהיה שבטו נבזה מאד ונתמעט מאד ולהיות ה' מקים מעפר דל נתן המלכות לשפל לבלתי רום לבבו בגודל שבטו" (אברבנאל על אתר).

על התואר "בחור וטוב" אומרים פרשנינו כדלהלן :

רד"ק: "טוב בתואר ובמראה".

"מצודת דוד": "נבחר במעשיו ויפה מראה".

אברבנאל: "בן ימין וישר להיותו גבור חיל ירא אלקים וסר מרע איש שלם וחסיד".

מלבי"ם: "אף שהוא בחור - לא נמשך אחרי תאוותיו".

יחוס האבות לא מזכיר לנו איש, וזאת כדי להבליט שלא זכות אבות ויחוס משפחתי קבעו.[‎7] ובהמשך שם, פסוק יג אנו קוראים : "כבאכם העיר כן תמצאון אתו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא 'אכל העם עד בואו כי... ועתה עלו כי..." - אריכות דברים, וכל כך למה ? כך שואלים במסכת ברכות מ"ח, ע"ב והתשובה היא : "כדי להסתכל ביופיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה".

שמואל היודע שעתיד שאול למלוך פונה אליו (שמואל א' ט', כ) : "ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך. ויען שאול ויאמר: הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין ולמה דברת אלי כדבר הזה". מוסיף שם בעל ה"מצודות" : כלומר שאין אני ראוי למלוכה.

שמואל לאחר יציקת פח השמן מבטיח (שמו"א י', ו) : "וצלחה עליך רוח ה' והתנבית ונהפכת לאיש אחר... ועשה לך אשר תמצא ידך כי האלקים עמך". "גודל לבב" (=מצודת דוד) "ורוח גבורת מלכות" (=רש"י - מלווים מעתה את שאול. וכשדודו שואלו מה אמר לו שמואל. מתוך צניעותו הרבה השיב שאול מה שהשיב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" (שם שם, טז).

ובהתכנס העם : "ויבקשהו ולא נמצא" - "והנה הוא נחבא אל הכלים", (שם שם, כב).

המשבר הראשון לא אחר לבוא : המלך חוזר הביתה ואינו עולה לארמון המלוכה. "וגם שאול הלך לביתו... ובני-בליעל אמרו מה יושענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" (שמואל א, י', כז) בעקבות כך אומר הרד"ק : "כיוון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל - הלך לביתו".

קריאת פרקים ט'-י"א ממחישה מיהו אותו "בחור וטוב... משכמו ומעלה", ואומנם כך נראים פני הדברים, הוא האיש הראוי ביותר לכס המלוכה. ולכן קשה להבין איך אישיות כה מופלא מעדה ונפלה. נראה, שהסתירה בין "שאול הצדיק" כפי שהצטייר בדברי חכמים ובפרקי הפתיחה למינויו כמלך לבין "שאול החוטא" אינו אלא מדומה. נשתדל לבסס דברי חכמים, שנפילת שאול אינה חלילה ל"תהומות רבה".

‎1. חטא שאול בחוסר ציות והמתנה לשמואל

מיד לאחר שנמשח שאול על-ידי שמואל אומר לו שמואל : "וירדת לפני הגלגל והנה אנכי, יורד אליך להעלות עלות לזב" זבחי שלמים שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה" (שמואל אי י', ח). שאול בבוא היום, ערב מלחמתו עם פלישתים, אומנם מחכה : "...שבעת ימים למועד אשר שמואל ולא בא שמואל הגלגל ויפץ העם מעליו ויאמר שאול הגישו אלי העלה והשלמים ויעל העולה" (שמואל א' י"ג, ח).

ואין חטא בהעלאת הקרבן ע"י שאול, כי זר מותר להקריב בבמה (ראה רש"י על אתר), וכשנשאל שאול "מה עשית" ? עונה בתמימות ובכנות : "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים... ואתאפק ואעל העלה". פירש הרד"ק: "נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר לי להמתין". ור' ישעיה פירש : "ואתה לא באת : שאחרת הרבה, סברתי שלא תבוא היום ". שאול ממתין שבעת ימים, ואלו, כידוע בעתות לחץ, נמשכים "יותר" מהמקובל. ובכל זאת החזיק מעמד. אין ספק שלחץ כבד הופעל עליו מצד עבדיו ויועציו, שהאיצו בו להזדרז בכל אותם ימי המתנה, אך מצוות הנביא חזקה עליו.

ארבע תשובות יש לענות על אי ההמתנה :

א. גודל הסכנה - חוסר איזון משווע ביחס המספרי בין הצבאות. מול צבא פלישתי אדיר בכוח ובציוד מלחמתי עומד צבא קטן ובלי נשק : "ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו" (שמואל א' י"ג, כב).

ב. המתין שבעה ימים, ומקצת היום ככולו.

ג. העם נפוץ וחשש שיוותר לבדו - שש מאות החיילים שנותרו ממחישים את גודל המצוקה.

ד. לא פתח במלחמה למרות כל זאת עד בוא שמואל, רק את הקרבן הקריב (מלבי"ם).

ואף על פי כן דברי הנביא קשים : "נסכלת, לא שמרת את מצות ה' אשר צוך" (שמואל א' י"ג, יג). שאול נהג ככל האדם ואף הרבה יותר מכך, אולם מאיש ש"שכמו ומעלה" נדרש יותר. כל תשובותיו והסבריו מעולם הטבע הם, הולמים בשר ודם רגיל. ממלך ישראל, השולט בעזרת אלוקי מערכות ישראל - נדרש הרבה יותר ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. "נסכלת" - כל מחשבה הייתה ממחישה עד כמה נצחון במקרה שלפנינו אינו מציאותי הן מבחינת יחסי הכוחות והן מבחינת כלי הנשק, הכול היו נוכחים בישועת ה' ומדוע הפזיזות - "לא שמרת את מצות ה'".

‎2. חטא שאול במלחמת עמלק

"ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו ישראל ועתה שמע לקול דברי ה', כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו, א-ג),

ההוראה הייתה ברורה אולם ניכר כבר מעתה ששאול יעמוד בפני דילמה מוסרית קשה. הביטוי -ולא תחמול עליו" מרמז על חמלה טבעית האמורה עוד להתגלות.

שאול פועל בצורה ברורה בניגוד לרצון האללי - אגג נשאר חי. "ויחמל שאול והעם על מיטב הצאן... ועל כל הטוב ולא אבו החרימם" (שמואל א' ט"ו, ט) - החטא ברור, כשנתבונן בחטא נמצא שאף לאחר חטא זה נשאר שאול זך ונקי מבחינות שונות.

שאול מתגלה במלחמה זו במלוא דמותו המוסרית. אולם מוסריותו לא במקומה. ציוויו של ה' היא היא הדרגה המוסרית הנאותה והנחוצה, ומוסריותו שלו היא הגורמת לחטא. ודאי שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה, ואינו דומה חטא בשאט נפש, במזיד ובלב מרושע, לחטא מלב רחום, שהחמלה שנו עברה על גדותיה. אלא שמלך הוא וההתייחסות אליו היא כאל צדיק, שנדרש ונתבע אף על חוט השערה, ועליו להיות זהיר ביותר בשמירת מצוות ה' יותר מכל האחרים.

מיד לאחר פניית הנביא מזעיק שאול את צבאו, הוא מקפיד על מפקד לפי ההלכה[‎8]: "ויפקדם בטלאים" - לפי שאסור כידוע, למנות את ישראל.

מלחמה פנימית קשה מתרחשת בקרבו. "וירב בנחל" (שמואל א' ט"ו, ה) אמרו חז"ל : "רב ודן את עצמו. בשביל נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, בשביל כל הנפשות הללו לא כל שכן ?! אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, אם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו...".

חוש מוסרי מפותח מתגלה בשאול מיד עם פתיחת המלחמה : "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אסיף עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" (שמואל א' ט"ו, ו). רק בעל רגשות מוסריים עמוקים יכול היה למצוא זמן בתוך המלחמה, שהייתה באותה תקופה קשה, חרב איש ביד רעהו, לעשות חסד עם הקיני, שדורות הרבה לפני כן עשו הם חסד, עם ישראל (במלחמת סיסרא). בתקופת שאול יושב הקיני בתוך עמלק ואולי שותף הוא לעשייה העמלקית.

לא למען מלא אוצרותיו נמנע שאול מלציית לפקודה האלוקית. מידת החסד פעלה בו, דוד המלך מבקש בתהלים נ"א "לב טהור ברא לי אלקים", שאול מתבלט בטהרת הלב ונשאר בתומתו.

יתר על כן, שאול מבצע את הצו האלוקי על אף הקשיים המרובים. שבט העמלקי, מעולל ועד יונק, שמנה אלפים ואולי רבבות - נמחה כולו להוציא איש אחד, והכל בעטיו של צו אלקי. גם הצאן והבקר חוסל ברובו, רק בודדים נותרו. ואומנם שאול חושב לתומו : "הקמתי את דבר ה'" (שמואל א' טו, יג).

‎3. "רוח ה' סרה מעם שאול"

עם סיום פרשת עמלק מתחיל מאבק איתנים בין שאול לדוד, מאבק הנמשך עד סוף ימי שאול. דוד - "אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי", "ותצלח רוח ה' אל דוד" (שמואל א' ט"ז, יב-יד), ולעומתו שאול - "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה'".

רוחות אלו מסבירות הרבה מהמתרחש בין שאול לדוד. משניהם סבל שאול : א. רוח ה' סרה ממנו. אותה רוח גבורה ועיצה, אותה רוח שאפיינה את שאול בשלבי עלייתו, ב. רוח רעה החלה לבעתתו. הרבה ממה שיעשה מכאן ולהבא תלוי ברוחות אלו : המעבר מרוח ה' לרוח רעה מאת ה' השאירה משקעים עמוקים ועל פיהם אפשר להסביר את שאול במהלכיו בעתיד. זאת ועוד, שאול אינו יכול להסתיר רוח רעה זו. גם הוא גם עבדיו מודעים לה :

"ויאמרו עבדי שאול אליו הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך". (שמואל א' ט"ז, טו). איזו תחושה איומה יש למלך, שהיה בשיא הצלחתו, שכך אומרים לו עבדיו. חייו היו קשים מנשוא, ובכל זאת ממשיך שאול לשאת בעול.

חיי שאול הופכים לחיי פחד ובעתה והוא מתחנן : "ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאותם אלי". (שם שם, יז). עבדיו, אשר בחלקם, ודאי היו רוצים בטובתו, דווקא הם מכינים את הקרקע למאבקו עם דוד. אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו אך כאן עם הצעת המנגן ננעץ חץ נוסף בלבו של שאול. שאול מגדל בתוך ביתו את יריבו הגדול. עבדיו עומדים על מעלותיו של יריבו :

"ראיתי איש לבן ישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו" (שמו"א ט"ז, יח). תואר אחרון זה, יותר מכולם, פוגע בשאול קשות - מעמו סרה הרוח ולידו איש שרוח ה' מפעמת בו. הצעה זו הביאה "אחד מהנערים" והוא גם מחלק תארים רבים לדוד האלמוני. ומדוע, האומנם ללא תארים אלו לא היה מתקבל אצל שאול? "כל עצמו נתכוון להכניס עין רעה של שאול" (עיין ברש"י ע"פ המדרש). מעתה, על פי הנאמר לעיל, נדע לתת יחס נכון יותר להתנהגותו של "אותו צדיק".

‎4. "ויטל שאול את החנית"

אחד החטאים החוזרים ונשנים הוא ניסיונו של שאול לפגוע בדוד. עם כל זאת, לא שמואל הנביא, ולא בעל ספר דברי הימים ולא חז"ל הכלילו ניסיונות רצח אלו ברשימת חטאיו של שאול, ואך בנם נשאר דוד חי. עוינות הלב שהייתה בהתחלה כלפי דוד הפכה חיש מהר לניסיונות הריגה מוחשיות. מיד עם נצחון דוד על גולית שרות הנשים : "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" בתמימותן, חשבו הנשים, שהמלך ישמח בשיר זה, כי הרי אלו נצחונותיו ונצחון עבדו. אך שוב : "ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים... ויהיה שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמואל אי י"ח, ז-ט). העוינות של שאול לבשה ממדים מעשיים כעדות הכתוב : "ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר ויסב דוד מפניו פעמים" (שם שם, יא). וכן בהמשך : "אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה', ושאול אמר - בלבו - אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים".

ובכן, כאשר אינו מצליח בידיו הוא, מכין שאול את הקרקע לפגיעתם של אחרים בדוד ושוב: "ויאמר שאול אתננה לו (את מיכל) ותהי לו למוקש" (שם שם, כא). ואם בתחילה נעשים המעשים בסתר אח"כ נעשים הם בגלוי : "וידבר שאול אל יונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד" (שמואל א' י"ט, א) כלומר, הממלכה כולה, בקריאה פומבית מטעם המלך מחפשת אחר ראשו של דוד. "וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר" (שמואל א' י"ט, יא).

נראה אפוא, שהחטא כבד, אך מדוע נשמט הוא מרשימת חטאיו של שאול?

‎5. מעשה נוב עיר הכהנים

טבח כפר שלם של כהני ה' הוא מעשה מזעזע קשה מנשוא "וקשה למה ציווה שאול להרוג כהני ה' ואת נוב לפי חרב מאיש ואשה... ואם אחימלך חטא, שאר העם מה חטאו ?" שואל אברבנאל על אתר. עולה מאליה כאן קושיית רד"ק (בשמואל א' כ"ב, יח) : "יש לתמוה, כי בכל אשר הזכיר הכתוב עוונות שאול לא ראינו שהזכיר עוון נוב עיר הכהנים ואפילו כשקראם 'בית הדמים' לא אמר אלא על שהמית את הגבעונים ולא הכהנים".[‎9]

על מנת להבין פתרון השאלות נשוב ונתבונן בחטא, ונראה שהסבר למעשה בצדו. "ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי ברח הוא ולא גלו את אזני" (שמואל א' כ"ב י"ז) כלומר, הסברו של שאול למעשהו ברור מאוד. זהו, לדעתו, מעשה מרידה ברור, שהדין מאפשר לו לחרוץ עליו גזר דין מוות כדין מורד במלכות. כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים לסיכומה של הלכה זו בפרק ג' הלכה ח :

"כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה. ואם רצה להרגו - יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך. וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו... ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו".

אחימלך, לפני חריצת גזר דינו, מסביר עצמו ומעשיו, אך המלך נחוש בדעתו ואינו מקבל את ההסברים. אוזניו של שאול אינן קשובות. כל הגנה על דוד עוררה את הרוח הרעה ששררה בו.

מן הרגע הראשון בו נשמעים דברי דואג האדומי כעסו גדול : "ו'אמר שאול שמע נא בן אחיטוב... למה קשרתם עלי אתה ובן ישי... לקום אלי לארב כיום הזה" (שמואל א' כ"ב, יב). בן אחיטוב - לא זכר שמו דרך בזיון, כך גם קרא בן ישי - לא זכר שמו של דוד, דרך בזיון".

שאול משוכנע שהתארגן קשר נגדו וזו גם שאלתו-תביעתו : "למה קשרתם" ?!

זו טענת המדרש כלפי דואג "המלשין" : "'למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי - מה תתהלל ברעה הגיבור'. אמר לו זו גבורה היא ? אדם רואה חברו בראש הגג ודוחפו או על הבור ודוחפו, גבורה היא זו ? אלא אימתי נקרא גיבור כשרואה את חברו שהוא בא ליפול ופושט ידו ואוחזו. וכן מי שרואה חברו שנופל לבור ומעלהו. ואתה ראית שאול כועס עלי ואתה הטלת אל הבור". ותשובה זו, הרואה במעשים אלו מרידה במלכות עונה גם לשאלה שנותרה לעיל, בפרק הקודם, על דבר ניסיונות הרצח, שאינם אלא פסק דין מוות למורד במלכות בהתאם להלכה.

שאול המלך רואה את דוד המשוח מסכן את כס המלוכה ומסכן את מעמדו של יונתן כיורש העצר. אף ששאול הבין באחרית ימיו, שדוד נבחר למלוך תחתיו, והוא אף אומר זאת בגלוי :

"ידעתי כי מלוך תמלך וקמה בידך ממלכת ישראל". הוא לא היה שלם עם זאת, בתחילה.

יונתן אומנם יודע ומכיר בכך מן ההתחלה : "ויאמר אליו אל תירא... ואתה תמלך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן".

אך ידיעה לחוד והכרה והשלמה לחוד. שאול ממשיך להגן על כסאו לטובת בנו : "ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא" (שמואל א' כ', ל-לב). כך דיבר שאול לבנו האהוב והמאכזב ביום החודש השני. האמין שאול באמת ובתמים כי זהו פסק דין צדק ואמת, כך נובע ממשפט המלוכה המאפשר לדון עפ"י עיקרון זה.

הרוח הרעה שכבשה את נפשו ולבו של שאול הייתה מבעתת ומחרידה. הפחד מפני דוד הפך לחלק מנפשו ומהותו, ורדיפתו אחר דוד הייתה תוצאה בלתי נמנעת מרוח רעה זו. לאחר ניסיון השכנוע של יונתן להגנת דוד, נשבע שאול : "חי ה' אם יומת" (שמואל א' י"ט, ו). אך לא עברו ימים רבים ושוב הופיע בו המניע להטלת חנית : "ותהי רוח ה' רעה אל שאול והוא בביתו יושב... ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר".

גם אי הצלחתו בניסיונות, החוזרים ונשנים מקרוב, להטיל החנית מוכיחים שאין הוא לגמרי שולט בעצמו.

המלך בכבודו ובעצמו מבזה עצמו בחיפושים עקרים אחרי דוד להכותו. כל כשלונות המרדפים אינם מלמדים את שאול לקח. הרבה זמן, אנרגיה של חיילים רבים מושקעים בחיפושים אחרי דוד. דוד חש שמלכות ישראל רודפת אחרי "פרעוש אחד". לסיכום : אי אפשר להאשים אדם המושפע מרוח רעה וכלוא באזיקיה, אפשר אולי לרחם עליו.

‎6. "וילך אל אשת בעלת אוב" .

החטא האחרון, של הליכה לדרוש באוב - נדון בהרחבה בפירושיהם של אברבנאל ומלבי"ם. נשתדל להלן להבין, ככל שניתן, את המניעים. החטא המפורש בכתוב : " ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני - מות יומתו, באבן ירגמו אתם דמיהם בם" (ויקרא כ', כז).

גם כאן כשנעיין בעומק דברי חז"ל נמצא דרך לסנגר אולי על שאול. סנגוריה זו, אולי, מתבקשת ועולה, כאשר נתנו חכמים לשאול את הכינוי "אותו צדיק".

כתוב בשמואל א' כ"ח, ג : "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברהו... ושאול הסיר האבות ואת הידענים מהארץ ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם ויקבץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבע".

שאול מלומד במלחמות ובעבר נלחם בהצלחה "במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד, מז) והנה כאן הוא חרד, "וירא שאול את מחנה פלישתים וירא ויחרד לבו מאד וישאל שאול בה' ולא ענהו גם בחלומות גם באורים גם בנביאים".[‎10]

שאול בגודל חרדתו מנסה באמצעים שונים לתכנן את צעדיו. סמיכות הפרשיות למות שמואל, שכבר נזכר גם בעבר, אינו מותיר ספק "כי אם היה חי שמואל היה שואל בו" (="מצודות"). הוא שואל בנביאים, דהיינו כל אותם בני הנביאים ותלמידיהם שעסקו בנבואה, והרי לשאול ניסיון עם להקות נביאים. הוא מתעניין אצל "חלומות", כלומר אצל אנשים שעושים שאלת חלום או ע"י בעלי חלומות הצודקים "שהיו משימים רעיוניהם בהקיץ על זאת השאלה כדי שתבאו להם ההודעה בחלום", והוא גם פונה לאורים ותומים, ובכולם אין מענה. הדבר ודאי יוצא דופן. שאול לבטח היה לחוץ מאוד ובנסיבות אלו - אף שאינם מצדיקות צעדיו של מלך ישראל - עובר על מצוות התורה ופונה לבעלת האוב. מניעיו כפי שהוא אומר לשמואל : "צר לי מאד ופלישתים נלחמים בי ואלקים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות[‎11] ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א' כ"ח, טו).

ומובנים דברי המדרש תנחומא על אתר : "ויבאו אל האשה לילה" - "יום היה אלא מתוך צרתם דומה להם ללילה" (רש"י ורד"ק ע"פ התנחומא). מצוקה זו לאחר ניסיונות נואשים בכל הכיוונים יכולה בהחלט להיות עבור שאול המלך פיקוח נפש והיא ש"התירה" לו לעבור איסור תורה. דווקא שאול שהיה רחוק מדרך זו מאוד, שהרי הדגישו הפסוקים מלחמתו הנמרצת באובות ובידעונים מה שלא עשה איש לפניו.

מעניין לציין, שחז"ל בלמדם אותנו את זכותו של שאול מצאו לא מעט "אורות" בחטאו זה האחרון של שאול.

לדוגמא, על הפסוק : "ומחר אתה ובניך עמי" (שאומר שמואל לשאול בבית בעלת האוב, בשמו"א כ"ח, יט) אומר המדרש : "עמי במחיצתי" - בעלמא דקשוט (=בעולם האמת) ישב שאול במחיצתו של שמואל הנביא.

ועוד שם : "וכיוון ששמע שאול כך - דבריו שלשמואל - "ויפל מלא קומתו ארצה וירא מאד מדברי שמואל" - אמרו אבנר ועמשא שליוו את המלך לבעלת האוב : "מה אמר לך שמואל" , אמר להם אמר לי למחר אתה יורד למלחמה ומנצח ובניך מתמנים לגדולים". אמר רבי שמעון בן לוי באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם שהוא הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו". - שאול משמש דוגמא שהקב"ה משתבח בה !

לסיכום - גם חטא זה, לאחר התבוננות, לא מכריע את הכף לחובתו של שאול. ונחזור לשורות הראשונות בפתחו של המאמר, שבו מכריז שמואל מהו יחסו לשאול בעלמא דקשוט בהשוואה לדוד, ומובנים יותר דברי המדרש עפ"י פירושו של בעל "ענף יוסף" "...העניין הוא דשאול צדיק מדוד וטוב ממנו מבחינת השלמות הנפשי".

בתוך: שמעתין, ‎100 תש"ן, עמ' ‎96-102.

[‎2] עיין שם פירוש רש"י לביטוי "דופי".

[‎3] אברבנאל מביא עשרה הסברים ודוחה את כולם ונותן פירוש משלו.

[‎4] ואומנם בברייתא בתנחומא נכתב : "תנו רבנן : על חמש חטאות נהרג אותו צדיק, שנאמר דברי הימים א' י', יג : 'וימת שאול במעלו אשר מעל', על שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל אשר לא שמע לשמואל, שאמר לו שבעת ימים תוחל עד בואי והוא לא עשה כן אלא ואתאפק ואעל העולה, וגם לשאול באוב ולא דרש בה'". בברייתא זו נאשם שאול במפורש בהריגת נוב וכו' ועם זאת הוא מכונה "אותו צדיק". כנראה, גם כאן שערי פירושים לא ננעלו.

[‎5] אמנם יתכן להסביר, ששמואל ציין רק חטאו הראשון שמשקלו רב בעונש, אולם בכל זאת כיצד התעלם מחטאים גדולים ומפורסמים ותלה הכל בחטא הנזכר.

[‎6] מזכיר את לידת משה ! "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב', ב).

[‎7] במדרש גם גישה אחרת: נר הוא אביאל שהיה דואג לצורכי הציבור.

[‎8] דבר שנכשל בו דוד המלך.

[‎9] תשובתו של רד"ק שם היא : "ונראה כי היו הכהנים חייבים ולא נגלה בכתוב עוונם זולתי עוון בית עלי. ואף על פי כן נענש שאול על דמם שנפל בחרב פלישתים הוא ובניו, ואמרו רז"ל גדולה לגימה שמרחקת הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון, מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב. מקרבת את הרחוקים - מיתרו, דכתיב קראן לו ויאכל לחם. מעלמת עין מן הרשעים - ממיכה, משרה שכינה על נביאי הבעל - מעדו הנביא דכתיב : ויהי הם יושבים על השלחן וגו' ושגגתה עולה זדון - שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שני ככרות לחם לא נהרג נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו". ואנו במאמר הזה הלכנו בדרך אחרת. ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

[‎10] ביטוי מופלג כזה של חרדה מזכירה לנו את חרדתו של יצחק : "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד" (בראשית כ"ז, לג) - "ראה גהינום לפניו" - רש"י על אתר.

[‎11] הביטוי "צר לי מאד" נדיר ומדבר בעד עצמו. אנו זוכרים אותו מתפילת דוד- הנאמרת בימות החול: "צר לי מאד נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה" (שמואל ב' כ"ד, יד) - גם שם סיטואציה דומה של בחירה איומה בין מוות למוות - ראה שם. שאול משמיט כאן את האורים אף ששאל בהם לפי "שהיה בוש ממנו על שהרג נוב עיר הכהנים" - רש"י.