"מארב" - בירת שבא שאנשיה נתפרסמו בפעליהם ובידיהם היה נתון השלטון על כל אורח החיים השבאיים ועל דרכי השיירות והמסחר שבין אסיה, לבין אפריקה. שבא דמתה אז ל"גן עדן" ,וישעיה הנביא פיארה בפרוזה שלו : "שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה, כלם משבא יבוא, זהב ולבונה ישאו, ותהיות ה' .יבשרו (ישעיה ס' - ו') ומאות בשנים לאחר ישעיה, כינוה הרומאים בשם "ערב המאושרת".
היהודים שבאו יחד עם מלכת שבא ואחריה, תרמו מכשרונותיהם לקידומה של שבא, השבאים היו לא רק סוחרים, אלא גם עובדי אדמה טובים ובעלי מלאכה מתקדמים, היהודים הגדילו את. המסחר, פיתחו מפעלי השקייה, ושרידי החורבות העידו על תנופת התפתחות לפני 2.800 שנים. מלומדי מלחמה,
היהודים יושבי "ימן", שמו לבם לסחר העמים בין ארצות הודו, פרס וביזנטיה, והם היו נאמנים עם אנשי השבטים. הם היו מלומדי מלחמה והיו נאמנים עם אנשי בריתם. היהדות היתה קדושה להם בתבניתה המסורה, והם קיימו מצוה קלה כחמורה, הם אפילו השכילו את הדורות בדבר תולדותיהם.
השפעתם הביאה להתייהדותו של "זרעא" רו-נואם שהוסיף על שמו הראשון את השם העברי "יוסף" ובקנאתו לדתו החדשה שהושפע ממנה בלבו ובנפשו, הטיל מוראו על הסוחרים הכופרים, שעמדו בקשרי סחר עם ארץ הבשמים הודו. בגלל שני יהודים שנהרגו, שם מצור על העיר "נגראן" שמלכה הנוצרי היה "חרית אבן קילה" עד שלכדה. יוסף דו-נואס הרג את המלך איבן קולה ו340- מפמליתו. הוא גם נקם את נקמת היהודים באימפריה הביזנטית על ידי כך, שהתקיף שיירות הסוחרים הביזנטיים שעברו דרך חמייר בדרכם להודו.
מלך החבשים "אלאצבח" שהיה קנאי ואדוק בדתו, הביט בעין צרה על יוסף דו-נואס וגייס צי פלישה שהפליג למיצר ים סוף. דו-נואס ניסה למנוע את הנחיתה בהקימו מחסומים לעלות לחוף ובעזרת התושבים שנואי דו-נואס, נפתחה המלחמה, וההתנגשות היתה לרעת דו-נורס וצבא פרשיו שנלחמו בחרוף נפש. בראות יוסף דו-נואס כי אפסה תקוותו, מת מות מלכים, בהשליכו את עצמו יחד עם הסוס אשר רכב עליו, מעל צוק גבוה אל הים. נפילתו של השלטון החמירי
החבשים המנצחים צעדו בחמייר, היכו בחרב, שרפו, בזזו, רצחו והוליכו בשבי מאות ואלפי חלשים שנפלו לקרבן, ונרצחו במקום המעונים שנהרגו בנג'ראן.
ההשתלטות היהודית, שהתחילה מימי מלכת שבא ועד ממלכת חמייר שקמה לאחר שבא, נדמה, והקץ הקיץ באכזריותו על היהודים.
כך הסתיימה ממלכת חמייר, שנציגה האחרון יוסף דו-נוסא שעליו נפוצו ידיעות בספרד, כי הוא מצאצאיו של שלמה המלך, ושרק התייהדותו היתה תמונה סמלית. כך עזב את העולם, עולם המלוכה ללא יורש, וללא נצר מזרעו אחריו, וכך באה התדרדרותם של היהודים, שתפסו עמדות נכבדות במשך שנים רבות, ושבשבילם היוו שנות גבורה מופתית בדרומו של חצי אי-ערב הנקרא "ימן". עם תום שלטונו של יוסף דו-נואס ובוא קצו בשנת 525 לספה"נ, בא גם קיצה של העצמאות בתימן, החבשים שפשטו על כל תימן והרגו גבוריה, הכו מכת הרג ואבדן ביהודים שהיו עד לפני תקופת מה, גאים חמישים שנה, עד שמוגרו בשנת 575 לספה"נ ע"י פלישת הפרסים, שגם הם, עשו את שלהם בתקופה קצרה. הופעת האיסלאם
בסוף המאה הששית לערך, נתעורר מייסד דת בשם מוחמד בן עבד-אלה, שינק משדיה של היהדות ויסד תבנית אמונה חדשה ה"איסלם", ויחד עם מקורביו ומאמיניו נלחמו בכל עובדי האלילים. הצלחתו נבעה מזה שידע למשוך את העם, כאשר סיסמתו היתה "ייחוד ה'". מלחמותיו שהחלו בצפון האי ערב, נישבו גם לדרום האי ערב. בשנת 628 לספה"נ הפכה תימן למאמינה באיסלאם, והכליף עלי חתנו של מוחמד שלט בה שלטון אכזרי בלתי מוגבל, היהודים זכו לאגרת חסות, ע"י מוחמד עצמו, בגלל שעמדו לצידם של המוסלמים בימי הקרב האכזריים עד שהשיגו נצחון למוחמד.
בימי מוחמד, הניחו להם הערבים, לחיות את חייהם והם המשיכו באמונתם. כל עוד שילמו מסי הגולגולת, אולם, בתקופת הכליפים שבאו לאחר מוחמד, הורע מצבם, וחרותם העצמית נשללה מהם. הכליפים שבאו בזה אתר זה, היו מתחילים במימוש מצע גזרותיהם ביהודים, ורק לאחר מכן, יכלו להשתלט על היריבים שמצאו את עצמם, פעם, נתונים למרותו של הכליף, ופעם, נגדו. היהודים, אשר שמרו על אמונתם היהודית וקיימו כל המצוות בשלימותן, היו נתונים כל הזמן בידי צוררים מענים, אלפים מהם שהצורר הציקם בלחצו, בעינויו ובנגישותיו, המירו את דתם, ונבלעו במערבולת ההפיכות המדיניות בתימן במשך 600 שנה לערך. מלחמות האימאמים
מאז כיבוש תימן מידי הפרסים, בסוף המאה ה12- לספה"נ, היתה תימן נתונה בידי הסולטאן צלאח-אלדין, ובזמנו, פקדו את תימן, ימים רעים וצרות תכופות. עשרה אימאמים, דורשים את כתר המלוכה לעצמם (ומלחמות דמים פורצות ביניהם, ובכל פעם, מתחילה מררת הגלות, של היהודים בתימן. ההתנגשויות המלחמתיות בין האימאמים, גרמו תמיד לאבדן של נפשות יהודים רבים, אשר נגדעו ונשתמדו, אם ממצוקות הלוחצים, ואם מרוב התיגרות הערביות בארץ דמים זו. האימאמים, מלכו בזה אחרי זה תקופות קצרות, עד שהתורכים נכנסו לראשונה לתימן בשנת 1518 ומ שלו בחלקה של תימן, אולם כל ימי שלטונם היו בתיגרות מתמידות עם האימאמים שלא פסק שלטונם בחלק המזרחי של תימן. מצבם של היהודים בין כתות הנצים במשך הזמן, היה רע, ובשנת 1568 עונו היהודים, נאסרו ונשתעבדו, כנראה באותה תקופת זמן שהאימאם אלמוטהר בן האימאם יחיא שרף אלדין התנגש עם התורכים. על כך, אנו מוצאים בספר מסעותיו של ר' יחיא אלצ'אהרי "בשנה ההיא (השכ"ח 1568) גבר הישמעאלי על עם גמר" שלפי תרגום ר' סעדיה גאון, הם ה"תורכים", אולם, לא הבהיר לנו מי הוא הישמעאלי אשר גבר על תורכיה ? שאם נניח שלזה היה האימאם אלקאסם בן מוחמד, הרי נצחונו לא היה, אלא בשנת 1629 לאחר מאבק של שלוש שנים שבאה "צנעא" במצור והתייקרו כל צרכי המדינה ושהביאו ימי סבל לרוב התושבים המוסלמים והיהודים ב"צנעא". שלוש שנים הללו היוו שנות סכנה, ביזה, הרג ושוד, ועם כל הפוגה שהיתה, הלכו היריבים והתכוננו לחידוש מלחמותם אחד ברעהו, עד שהתורכים נוצחו ויצאו מתימן מגדולם ועד קטנם.
יציאת התורכים בשנת 1629, הפיגה, מעט מדאגת היהודים המדוכאים, אך ההפוגה היא היתה זמנית, ורק עברה תקופה קטנה והגוזרים חידשו את גזרותיהם על היהודים יותר ממה שהיה בזמן התורכים המגורשים. כל האימאמים שבאו זה אחר זה חוקקו חוקים קשים יותר מקודמיהם, העובדה של -אחר גירוש התורכים, עמד הפעוטון אסמאעיל בן אלקאסם וגזר על היהודים לשנות את תלבשתם. אותן מצנפות הדורות ועטרות מפוארות שהיו על היהודים, הוחלפו בתלבושת פשוטה, כפי שהרש"ש ציין בשירו הנוגה.
"מהתל עלי דתי
ובוזה לתורתי
והסיר עטרתי"
על קורות אותם הימים, אין לנו תמונה ברורה. יתכן שחששו מלהעלותם על דף נייר, ורק ע"י משפטים, מעטי מלים, ועשירי תוכן של הרש"ש, הבינונו במקצת, על האירועים באותה שנה, אולם בדברי ימי מלכי תימן, נאמר, ש"בשנת 1666 לספה"נ בימי האימאס אסמאעיל בן אלקאסם בן מוחמד הכריזו היהודים מרד ובישרו בבוא משיחם ונקבצו אנשים בראשות נגידם, ולבשו בגדיהם החמודות, ועלו למבצר צנעא המכונה "קצר" ותבעו מהחיילים ושריהם, לצאת מן המבצר, מפני שכבר נשלמה מלכותם ולאחר סיום בהשמצות וחירופים, ציין הסופר את העונש עליהם : (ופי הד'ה אלסנה רפעת עמאימהם ען אלרוס ותכ'לדת עולאמהום פי אלחבוס). "ובשנה זו הוסרו מהראשים עטרותיהם, ונגנזו בבתי הכלא חכמיהם", אין ספק, שזה היה בזמן שהגיעה קריאתו של שבתי צבי שיצאה מקונסטנטינופול, וכאשר הושם קץ לתקוות שתלו בשבתי צבי והתאסלמותו, הושם קץ להתעוררותם של היהודים, והם נכלאו ועונו עד מוות, בתיהם ניתנו כשלל לחיילי האימאם, בתי הכנסת הפכו למסגדים, וכתבי היד שנמצאו בתוכם הועלו באש.