מתוך עיון בפרשת נשא (במדבר פרק ה')
פרשה זו החל בשלישי (פסוק א) היא מוזרה בבניינה. עוברים על פנינו עניינים שונים אשר יקשה מאד למצוא קשר ביניהם. כבר תמהו על כך קדמונים ואחרונים השתדלו למצוא את הקו המנחה והמדריך את סידור פרשתנו. פרופ' קאסוטו ז"ל ניסה למצוא את פשר הדבר בהרצאתו בכינוס העולמי למדעי היהדות[1]. ואלה מקצת דבריו :
אחת משיטות הסידור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה של המלים והביטויים. - שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזיכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סידורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במידה מספקת במדע המקראי עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברוב היקפה של הספרות המקראית - גם ספר במדבר מחולק בעיקרו למחלקות גדולות לפי העניין, ואולם גם בו באות פה ושם פרשיות רק משום אסוציאציה רעיונית או מילולית. כך למשל :
| אחר הפרשיות של הרכבת המחנה וסידורו | ב, א - ה, ד |
| באה פרשת דיני אשם | ה, ה - ה, ח |
| בסופם שני פסוקים על מתנות כהונה | ה, ט - ה, י |
| אח"כ באה פרשת סוטה | ה, יא - ה, לא |
| אחריה פרשת נזיר | ו, א - ו, כא |
| ואחריה ברכת כוהנים | ו, כב - ו, כז |
נדמה לכאורה כאילו אין בפרשיות אלו שום סידור כלל. ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סידור ויש כאן יחס : בסוף עניין המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכו'. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני האשם, הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו - באה לאחריה פרשת דיני אשם.
וכך הולך קאסוטו וחורז על חוט זה של "אסוציאציות רעיוניות או מילוליות" את פרשיותינו : דיני אשם נאמר בהם (ה, ו) "למעול מעל בה'", ובאשה סוטה נאמר (ה, יב) "ומעלה בו מעל". וכן נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה בדרך של אסוציאציה מילולית: בפרשת סוטה נאמר (ה, יח) "ופרע את ראש האשה" ובפרשת נזיר (ו, ה) "גדל פרע שער ראשו". וכבר מצאנו רמזים לדרך פירוש אסוציאטיבית זו בראב"ע[2].
אך בדרך אחרת, לא משום אסוציאציה לשונית אלא בדרך של הדרגה פנימית, מסביר את סמיכות הפרשיות הרלב"ג :
לפרשת אשם גזלות פרק ה פסוקים ח-י:
וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מהמחנה, אשר יביא למריבה וקטטה : והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.
לפרשת סוטה :
הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מהבית. והנה שלום הבית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר - וזה ממנהג התורה במקומות רבים.
לפרשת נזיר :
והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, ולפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאתו לחטא.
והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר נעניין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתהו התורה אחרון בסדר.
ועניין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו, כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו ההפסד והגנות במידות ובעיון.
לפרשת ברכת כוהנים :
ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו. וזכר זאת הפרשה והיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלמות והשלום האמיתי.
רלב"ג חורז את פרשיותינו על חוט השלום והולך מן החוץ פנימה : מן השלום בתוך האומה ("בתוך המחנה"), אל השלום במשפחה ("שלום בית") אל שלום בתוך נשמתו של היחיד ("להשקיט הריב וההפסד מהאדם עצמו") והוא רואה בברכת הכוהנים את הסיום לכל הפרשות האלה שהיא "הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי" באשר היא מסתימת במלה "שלום".
ואולם בדרכים אחרות פירשו את סמיכות הפרשיות רבותינו במדרשים ובעקבותיהם רש"י וכמה ממפרשינו. על הפסוק[3] "כי מבכדי אכבד ובוזי יקלו", נאמר במדרש במדבר רבה ח, ג :
"כי מכבדי אכבד" - מדבר בגרים, הם מכבדים להקב"ה, שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה - הקב"ה מכבדם.
"ובוזי יקלו" - אלו הרשעים שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם. מי היו שביזו המקום ? אלו עובדי העגל. מה ביזוי עשה להם ? שלקו בצרעת ובזיבות, ושלחם מן המחנה - ומה כיבוד עשה הקב"ה לגרים ? שאחר פרשת שילוח טמאים כתיב פרשת אזהרת גרים. ללמדך : לחוטאים מישראל הרחיק המקום ולגרים הבאים לשמו
קירב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאלו גוזל לישראל.
הרי שפירש המדרש סמיכות פרשיות זו של גזל הגר לשילוח המצורעים בדרך של ניגוד. ואולם היכן מצינו בפרשתנו רמז לכך שבגוזל את הגר ידבר ? נעבור בעיון על ארבעת הפסוקים בפרק ה, ה - ח, ולא נמצא שם גר מוזכר בו.
לשם הבנת עניין זה נשווה את פרשתנו לפרשה המקבילה בויקרא ה. כ-כו.
| ויקרא ה, כ-כב | במדבר ה, ו-ט |
| כא נפש כי תחטא . ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפיקדון או-בתשומת יד או בגזל או עשק את-עמיתו. |
ו. איש או-אשה כי יעשו מכל-חטאת האדם למעול מעל בה' |
| כב או-מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על-שקר על אחת מכל אשר-יעשה האדם לחטוא בהנה. |
|
| כג והיה כי-יחטא ואשם . . והשיב את-הגזלה אשר גזל - - - |
ואשמה הנפש ההיא. ז. והתוודו את-חטאתם אשר עשו |
| כד ושלם אותו בראשו . וחמשתיו יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. |
והשיב את-אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו. ואם-אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה', לכהן. |
כה ואת אשמו יביא לה' איל תמים - - - מלבד איל הכיפורים
כו וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו - - - אשר יכפר-בו עליו
אנו רואים, שפרשתנו אינה אלא חזרה מקוצרת על הנאמר בפרשה ההיא. הנאמר אצלנו "מכל חטאת האדם" מפורט שם בפסוק כ"א. השאר נראה כחזרה. אך מקובלנו מפי רבותינו ז"ל, חכמי התלמוד, שאין דברי תורה באים ריקם ולא תבוא חזרה בתורה אם לא כדי לחדש בה. הלא כן דברי רש"י על-פי הספרא :
הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל, ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו..." ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה :
האחד שכתוב "והתוודו" - לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר.
והשני על גזל הגר, שהוא נתון לכוהנים.
התוספת של "והתוודו" כתובה בפירוש, אך "גזל הגר" מניין לו, הרי שם הגר לא מוזכר כלל בפרשתנו ? נשוב אפוא ונעיין בהשוואה שבין שתי הפרשיות. והנה מצאנו כי בספר "במדבר" נתווסף מקרה מיוחד "ואם אין לאיש גואל".
וכבר תמהו רבותינו. והביא רש"י את דבריהם :
"ואם אין לאיש גואל" - שמת התובע שהשביעו ( = שנשבע לו הגזלן בשעתו שבועת שקר), ואין לו יורשים.
"להשיב האשם אליו" - כשנמלך זה להתוודות על עוונו.
ואמרו רבותינו : וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? - אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים.
כאן אפוא נרמז שבגוזל את הגר ידובר בפרשתנו.
גדולה חומרת הגזלה מאד וכדברי המשנה בבא קמא פרק ט, משנה ה :
הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו ( = ונשבע לו על שקר שלא גזל ואח"כ הודה) יוליכנו אחריו אפילו למרי. לא יתן לא לבנו ( = של נגזל) ולא לשלוחו.
ופירשו המפרשים "למדי" אפילו לארץ רחוקה[4], והרמב"ם[5] אמר אפילו לאיי הים, ואין לו כפרה עד שיחזיר לבעליו. ואין צריך לומר שאם מת הנגזל יחזיר את הגזלה ליורשיו. ואם גזל את הגר הרי דינו כמובן כדין כל ישראל ויחזירנה אחריו "אפילו למדי". אבל אם מת הגר בלא יורישם, דהיינו שלא נולדו לו בנים לאחר גרותו. והרי עם גרותו הוא "כקטן שנולד" ואין לו קרובים - למי יוחזר הכסף הנגזל שנשבע עליו הגוזל על שקר, וברצונו עתה להחזירו ?
"האשם המושב - לה', לכהן".
"האשם המושב": זה הקרן והחומש;
"לה' לכהן": קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר;
"מלבד איל הכיפורים" : האמור בויקרא, שהוא צריך להביא.
הכסף עצמו נקרא כאן "אשם" ולא הקורבן, שהרי הקורבן מוזכר בפירוש ( "מלבד איל הכיפורים" ). והכסף הזה אשר בעליו מת בלא יורשים - הכסף הזה מגיע לבעלי בעליו, לאדוניו, שהרי הגוזל ונשבע על שקר "מעל מעל בה'" ולה' שבו מעל יחזירנו, והוא עצמו - הכסף והחומש הם כקרבן אשם.
והשתמשו רבותינו ז"ל בהזדמנות זו המדבר בתיקון עוול הנעשה לגר, להרבות בשבחם של גרי צדק ובאותה אהבה שאהבם ה' וקירבם אליו, ואלה דבריהם :
במדבר רבה פרשת נשא ח. ב:
"איש או אשה" ההוא דכתיב[6] "ה' אוהב צדיקים" - כך אמר הקב"ה[7]: "אני אוהבי אהב" - ולמה הקב"ה אוהב צדיקים?
שאינן נחלה ואינן משפחה. אתה מוצא: הכוהנים - בית אב הם; הלויים - בית אב הם, שנאמר[8] : "בית אהרון ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'". אם מבקש אדם להיות כהן - אינו יכול, להיות לוי - אינו יכול. למה ? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי. אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא - שאינן בית אב. לכך הוא אומר[9] "יראי ה' ברכו את ה'". "בית יראי ה'" לא נאמר, אלא "יראי ה'" - אינו בית אב אלא מעצמו נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקב"ה אוהבם, לכך נאמר "ה' אוהב צדיקים".
הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה ? למלך, שהיה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עימהם. נכנסה הצאן לדיר. נכנס עימהם ; לצאת (הצאן) לרעות, יצא עימהם. אמרו למלך : "הצבי הזה נלווה עם הצאן והוא רועה עימהם כל יום ויום, יוצא עימהם ונכנס עימהם". היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד מרעה יפה לרצונו ! לא יכה אדם אותו ! היזהרו בו ! ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה (המלך) אומר להם : "תנו לו ישתה" ! היה אוהבו הרבה. אמרו לו (שרי המלך, רועי המלך למלך) : "מרי, כמה תיישים יש לך, כמה כבשים יש לך. כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום אתה מצוינו ! " אמר להם המלך : "הצאן - רוצה ולא רוצה - כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישון בתוך הדיר. הצביים - במדבר הם ישנים. אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה, שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?
כך : אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו ? ! " לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל, שישמרו עצמם מהם, שלא יזיקו להם (= לגרים) וכן הוא אומר[10] "ואהבתם את הגר"; "וגר לא תונה".
בתוך: מעיינות, יא תשמ"ו, עמ' 89-95.
ונסמכת פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנוסעם ובחנותם.
פרק ה פסוק ד, ד"ה "ויעשו כן":
ונסמכה פרשת איש או אשה. כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.
פסוק י ד"ה : ואיש את קדושיו לו יתנו:
וטעם השטה (הסוטה) בעבור "ומעלה בו מעל".
פסוק לא ד"ה "ונקה האיש מעון":
יש אומרים, שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה ; ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת, כי רובי העבירות - סיבתם היין. ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת לה בעל. פרק ו פסוק כא', "מלבד אשר תשיג ידו" :
ונסמכה פרשת ברכת כוהנים לפרשת נזיר, כאשר תשלים תורת הנזיר שהוא קדוש הזכיר תורת כוהנים שהם קדושים. כפי שאנו רואים אין הוא הולך בשיטה אחת בהסברת סמיכות הפרשיות אלא עובר מסמיכות עניינית לסמיכות של אסוציאציות לשוניות וחוזר חלילה.
[3] שמואל א' ב, ל.
[4] ובעל תפארת ישראל דייק בלשון של ארץ "מדי" : "שרחוק הוא וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר: (ישעיה יג, יז) 'הנני מעיר עליכם את מדי אשר כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו בו'. אפילו הכי יחזיר לו לשם". לאמור : לא מפני שהנגזל וקוק לפרוטתו, אפילו כל אוצרות קרח בידו. צריך הגוזל להחזיר, ויקיים (איוב יא, יד) "ואל תשכן באוהלך עולה". ויושם לב כיצד הוציא בעל "תפארת ישראל" את הפסוק בישעיהו (המדבר באכזריותם של הכובשים בני מדי שלא תוכלו לפייסם בממון) מפשוטו למען פרש בו את מוסרו הטוב.
[5] הלכות גזלה ואבדה ז. ט.
[6] תהלים קמו, ח.
[7] משלי ח. ח.
[8] תהלים קלה, יט-כ.
[9] שם, שם.
[10] דברים י, יט; שמות כב, כ.