מבוא

פרשת עגלה ערופה עוסקת בשאלת האדם הנמצא הרוג ("החלל") כשאין יודע מי הכהו, ובכך שייכת היא לאותן הפרשיות בהן עוסקת התורה בשאלת הרוצח. כבר בתחילת ספר הברית בפרשת משפטים (שמות כא, יב) לימדה התורה לראשונה על דין הרוצח: "מכה איש ומת מות יומת". בסמוך לדין הרוצח במזיד, בא דינו של הרוצח בשגגה (פסוק יג) : "ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס .. שמה" התורה חוזרת על ענין הרוצח במזיד בספר ויקרא (כד, יז) : "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ועיין רש"י למשפטים שם, ובו מובאות דרשות חז"ל על שני פסוקים אלה בקצרה). כמו-כן שבה התורה לפרט את דין הרוצח בשגגה על כל פרטיו ודקדוקיו בספר במדבר פרק לה ובספר דברים פרק יט. בפרשה זו של עגלה ערופה יש לראות אח הדיון האחרון בתורה בכל הקשור לענייני רצח - דיון הנובע מתוך כך ש "לא נודע מי הכהו".

פרשתנו בנויה על שלושה יסודות, אשר כל אחד ואחד מהם מורגש היטב בפרשה בכללה, ולפעמים אף במעשים הקטנים בפרוצידורה הזאת של הבאת עגלה ערופה ועריפתה בנחל.

‎1. "לא נודע מי היכהו"!

כפי שייראה להלן בבאור ובמקורות בעיה זו של אי-ידיעת הרוצח מעסיקה אותנו החל בהצגת הבעיה, בפסוק א', וכלה בצווי התורה בסוף הפרשה, "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (עיין שם בבאור), היא אף מחייבת פעולות מפעולות שונות, כגון הבאת חברי סנהדרין גדולה למקום החלל (לשיטת הרמב"ם), איסור מקום העריפה בחרישה ובזריעה (כנ"ל), ובחירת סוג זה של עגלה "אשר לא עובד בה" וכו'. (לפי ביאור המהרש"א בשיטת חז"ל). אף נראה כי היא מחייבת אותנו לעשות את הכל כדי לגלות את הרוצח, ובכך לא להביא את העגלה.

‎2. "ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו".

אמנם לא נודע מי הכהו, ברם, אין זה משנה את העובדה כי קול דמי הנרצח צועקים אלינו מן האדמה. עלינו להשתחרר מן האחריות הזאת או על ידי הבאת הרוצח למשפט, או על ידי המעשים המיוחדים עליהם מצווה התורה בפרשתנו, כדי שנגיע ל"ונכפר להם הדם", ואף כפרה זו מועילה רק עד אשר יימצא הרוצה, ואז "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", כי "להם" ניכפר הדם, ולא לרוצח.

‎3, "כל ישראל ערבין זה בזה" כאן בולטת האחריות הקולקטיבית - העיר הקרובה נושאת באחריות מעשיו של אחד מיושביה, זקני העיר מייצגים את כל העיר בהשגת הכפרה על המעשה, ואף בקשת הכפרה נאמרת בלשון "עמך ישראל", ולא "אנשי העיר הזאת". (ועיין עוד דוגמאות לכך בפירוש ובמקורות).

אשר למקומה של פרשה זו כאן בסוף פרשת שופטים, יש הרואים משמעות בכך, כי בא דיון זה על החלל שנמצא הרוג בין שתי פרשיות העוסקות בדיני מלחמה. רק גמרנו ללמוד על דיני מלחמה מצוה ומלחמת רשות, על החוזרים ממערכי המלחמה וכו' ; ותיכף.נלמד על ענין יפת תואר, והנה באמצע, פרשת עגלה ערופה! ושמא סמיכות הפרשיות רומזת לכך כי דוקא אחרי תקופת מלחמה, כשירד ערך החיים אצל בני אדם, ייתכן וניתקל בבעית ה"חלל". מאידך קשה לקבל את הדעה כי בזמן מלחמה ממש קמיירי - כי "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה" (עיין בביאור לפסוק א').

פסוק א

כי ימצא : דיו עגלה ערופה נוהג רק כשמציאת חלל באדמה היא תופעה לא שכיחה - "כי ימצא, ולא בשעה שמצויה" [‎1].

חלל: שמכירים בו שנהרג על ידי אחר ולא מת מעצמו.

באדמה אשר ה' : א. נתן לך לרשתה : כלומר כל הארץ שמשני עברי הירדן[‎2].

אבל אין ירושלים שלא נתחלקה לשבטים בירושה, והיא שייכת לכל ישראל מביאה עגלה ערופה[‎3].

באדמה: ולא טמון בגל[‎4]. נופל: ולא תלוי באילן^‎4, בשדה ; ולא צף על פני המים ^‎4

באדמה... בשדה: וברצח הראשון בתורה: "ויהי בהיותם בשדה... קול דמי אחיך צועקים[‎5] אלי מן האדמה"[‎6]..

לא נודע מי הכהו : אבל, ידע אדם בעולם מי הכהו - אין עורפים את העגלה[‎7] (עיין מבוא).

פסוק ב

ויצאו: הם ולא שילוחיהם[‎8]. זקנים ושופטים: שלושה[‎9] או חמישה[‎10] מבין חברי סנהדרין גדולה, היושבת בלשכת הגזית שבירושלים[‎11].

ומדדו : כדי "שירבו דברי בני אדם (הבאים למקום בעקבות חברי סנהדרין גדולה), ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג... ואחרי שיוודע, הגיעה התועלת, שאם לא יהרגוהו בית דין המלך יהרגהו... ואם לא יהרגהו המלך, גואל הדם יהרגהו..." [‎12]

אל הערים אשר סביבות החלל : מטרת המדידות הללו היא לקבוע איזו היא העיר הקרובה אל החלל. לכן אם נמצא החלל קרוב ודאי לעיר אחת, אין מודדים ליתר הערים אשר סביבות החלל, אבל חייבים למדוד אל העיר ההיא הקרובה[‎13].

פסוק ג

והיה העיר הקרובה אל החלל : העיר הקרובה תביא את העגלה רק אם (א) יש בה בית דין[‎14], (ב) אין גדולה ממנה באזור[‎15].

ולקחו זקני העיר ההיא : אפילו הם מאה, בניגוד לזקני סנהדרין הגדולה[‎16].

עגלת בקר : דומה דינה לדין פרה אדומה, שאף היא נהרגת מחוץ לבית המקדש. אלא שאינה צריכה להיות "אדומה תמימה" כמוה, ואין המום פוסל בה[‎17].

אשר לא עבר בה, אשר לא משכה בעול : עגלה זו בת שנה טרם עשתה "פירות" בעולם, לא ילדה ואף לא עבדה לטובת בני אדם. באה מיתתה לכפר על זה שנקטעו חייו באמצע, כשנבצר ממנו להמשיך בעשיית "פירותיו" במצוות ובמעשים טובים שיכול כל אדם לעשותם[‎18].

פסוק ד

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן : ואדי ("נחל") אשר קרקעיתו היא קשה ("איתן") ואינה ראויה לחרישה ולזריעה [‎19], או מקום זרם מים ("נחל"), אשר מימיו זורמים בחזקה ("איתן")[‎20].

אשר לא יעבד בו ולא יזרע : פירוש ל"איתן", על פי השיטה הראשונה הנ"ל במלה זו. מן השימוש בלשון עתיד במקום עבר ("נעבד", "נזרע") למדו חז"ל כי המקום אף אסור בחרישה ובזריעה לעולם[‎21].

וערפו שם את העגלה בנחל: מיתה משונה להזכיר את מיתתו ללא עת של החלל[‎22].

פסוק ה

ונגשו הכהנים בני לוי : כוהני העיר יגשו לבקש כפרה, כאמור בפסוק ח. [‎23]

כי בם בחר ה' א. לשרתו ולברך בשם ה' : ולכן צריכים אותם כאן, להחזיר את הברכה לישראל במקום הקללה הרובצת עליהם עקב שפיכות הדמים. כי "לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו" וכאן "לא נודע מי היכהו". [‎24]

ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע: כי נוסף על תפקידיהם בהקרבת הקרבנות שבבית המקדש, אחראים הכוהנים בני לוי לטהרת מחנה ישראל ולהשלטת שלטון התורה בו. ה"ריב" בענייני ממונות, ו"אנגע" בענייני מצורע, שהכהן קובע לטומאה וטהרה (ויקרא פרשות תזריע מצורע). [‎25]

פסוק ו

וכל זקני העיר ההיא : אפילו הם מאה[‎26].

הקרובים אל החלל : ולא נאמר הקרובה (=העיר) אל החלל, כי אחרי שמדדו אל העיר ה"קרובה" (עיין פסוק ג הערה ‎14) חלה האשמה עליהם כמנהיגי העדה ועתה קרובים הם אל אסון הזה. [‎27]רחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל : לסימן שאינם אחראים ואשמים באסון הזה [‎28] השוה תהלים כו, ו "ארחץ בנקיון כפי", ושם עג, יג. "אך ריק זכיתי לבבי, וארחץ בנקיון כפי"

פסוק ז

וענו ואמרו : יאמרו בקול רם, [‎29] ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו: אין אנו אשמים, אפילו בעקיפין, באסון הזה, בכך שלא טיפלנו בהרוג כדבעי[‎30], או שלא מנענו מן הרוצח מלבצע את מזימתו.

פסוק ח

כפר לעמך ישראל : נאמר על ידי הכוהנים שעליהם מדובר בפסוק ה [‎31] ואשר אחד מתפקידיהם הראשיים הוא "לכפר על עם ישראל", כפרה זו נחוצה עקב אי-גילוי הרוצח כי "לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו", ואם כי הצהירו כי "ידינו לא שפכה", הרי הכפרה נחוצה עדיין "לעמך ישראל"[‎32].

אשר פדית ה' : כי על מנת כן פדיתנו משעבוד מצרים, כדי שלא יימצאו בתוכנו שופכי דמים[‎33]. לכן מקרה הרצח הזה בתוכנו מטיל ספק למפרע, אם שחרור העם ממצרים מלאת החמס היה מוצדק - כי הללו עשו כך, והללו עושים כך![‎34].

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל אל תתן לדם של האיש הנקי הזה, להיות מוטל לחובה על כל העם, או תפילה לעתיד : אל תתן לקרות כדבר הזה בשניה.

ונכפר להם הדם: הבטחת התורה,[‎35] אחרי שעשו את המוטל עליהם, תבוא עריפה זו ככפרה במקום דם, הרוצח שלא מצאוהו[‎36].

פ ס ו ק ט

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך : לפי ההלכה, [‎37]כאן המצוה האחרונה שבפרשת עגלה ערופה - להרוג את הרוצח אם ימצאוהו אחרי שכבר ערפו את העגלה. עריפת העגלה מכפרת על הציבור, אכל אין בינה ובין הרוצח ולא כלום.

כי תעשה הישר בעיני ה' : לפי ההלכה הנ"ל, פירוש המלים האחרונות האלה הוא, כאשר בזה תעשה את הישר בעיני ה' כי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"[‎38].

בתוך: שמעתין, ‎5 תשכ"ו, עמ' ‎9-16.

‎1) שימש בפרשנים המקבלים את היסוד של תורה מן השמים.

‎2) כל מילה בכתוב חייבת לקבל ביאור. ‎3) כל ביאור חייב "להראות" את מקורו (בחז"ל - ראשונים - אחרונים). עינו של התלמיד צריכה לראות את הפרוש יחד עם מקורו. לכן כתובים המקורות בעמוד אחד עם הביאור. כל פרוש חדש בתורה צריך לקרב את הנוער אל המקורות ולא לנתק אותו מהם ע"י רשימה של מקורות בסוף החוברת.

המערכת [‎1] ספרי שופטים ס"ב. כמו כן בבלי סוטה ט. ט במשנה, שם גם "משרבו המנאפים פסקו המים המרים". העמדתו של דין זה בצד הדין של "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה", יסייענו להבנתם. מצפים היינו שנצטווה לנקוט באמצעים יותר חזקים נגד עבירה השכיחה בציבור, אלא שכאן אין הדבר כך, הרמב"ן מסביר את ענין מי סוטה (במדבר ו. כ. דיבור המתחיל. וטעם ואת כי שטית) שהם "פלא ונס קבוע שייעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום... שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם", ממילא משרבו המנאפים "לא יעשה להם הנס הגדול הזה, שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש... והכלל שהוא נס וכבוד לישראל". ומכאן נוכל להקיש גם על פרשת עגלה ערופה. גם כאן השגחת ה' לטובת כלל ישראל, "שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם", ושלא תטמא הארץ מן הדם הנקי שנשפך. כשממלאים הזקנים והכוהנים את דברי הכתובים, מבטיחה להם התורה (פסוק ח): "ונכפר להם הדם"; ומפרש רש"י : הכתוב מבשרם שמשעשו כן יכופר להם העון, כפרה זו על שפיכות דמים ניתנת שעה שהעם עושה רצונו של מקום, ומעשה זה של החלל הנמצא היא בגדר "כי ימצא - ולא מצוי". על עצם הדיוק "ימצא - ולא מצוי" מציין המלבי"ם כי על דין מצוי תכתוב התורה "כי יהיה" כמו "נגע צרעת כי תהיה" (ויקרא יג, ט). [‎2] ילקוט שמעוני תתקכג. על פי האמור למעלה בהערה ‎1. מובן מדוע הוצרכה התורה לרבות את עבר הירדן מזרחה, כי "בגלעד שכיחי רוצחים" (מכות יב. ב). והיינו סוברים אף כאן כי משרבו הרצחנים יתבטל הדין. (פנים יפות דברים כא. א. דיבור המתחיל אשר ה'. א, נתן לך לרשתה וגו').

[‎3] בבלי, סוטה מה. ב.

הסמכות המשפטית העליונה במדינה, בית הדין של ירושלים, אינה צריכה לטהר את עצמה מכל אשמה שהתרשלו במילוי תפקידה (הש"ר הירש).

[‎4] בבלי, סוטה מה. ב. - בשלושת המקרים הללו (טמון בגל. תלוי באילן, צף על פני המים) אין נוהג דין עגלה ערופה. ושמא יש לראות את טעם הדבר בכך, כי שלושתם מעידים על זלזול חמור ביותר בחוק ומשפט של חברה תקינה. לא רוצח אשר ברח ממקום הרצח והשאיר את הנרצח כשהוא מונח על האדמה יש כאן, כי אם רוצח המזלזל בחוק ומשפט של החברה עד כדי כך שהוא מערים גל אבנים על גופת החלל, או תולהו באילן, או משליכו אל תוך אגם מים. זלזול חמור זה מעיד על ירידתה של החברה כחברה מתוקנת והריהו בבחינת "משרבו הרצחנים". ולכן בטלה עגלה ערופה. שלושת המיעוטים האלה מובנים אף הם על פי פירושם של חז"ל (ראה להלן) בהצהרת הזקנים "ידינו לא שפכו". עוד נלמד שמשמעותו של דבר היא שלא נתנוהו לצאת את העיר ללא מזונות. כי הרעב היה יכול להביאו לכך שיתקוף עובר אורח כדי לגנוב ממנו או להרגו. אותו אדם לא ימסור עצמו, ויקום ישכים ויהרוג את החלל הזה הבא להרגו. במקרה כזה אין סיבה שיטמון אותו בגל או יתלהו באילן או ישליכהו אל תוך המים. המקובל הרב משה אלשיך בפירושו לפסוקנו מעיר כי הדגשת התורה "נפל בשדה" באה ללמד כי "עדיין החלל נופל וצועק לפניו יתברך ותובע דין". עוד לא מאוחר אם כן להגיע אל מטרת הפרשה שהוא "ונכפר להם הדם"

[‎5] השוה עם שיטת האלשיך המובאת בהערה ‎4 כי דם החלל "צועק לפניו יתברך ותובע דין".

[‎6] הרב יהושע בכרך מאמר: על מנת שלא יהיו בינינו שופכי דמים.

[‎7] רמב"ם הלכות רוצח ט, יב (בעקבות סוטה מז. א) : אפילו ראה ההורג עד אחד אפילו עבד (כנעני) או אשה או פסול לעדות בעברה - לא היו עורפין. בעקבות הירושלמי (סוטה שם) קובע הרמב"ם "לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי בטלה עגלה ערופה", ומעיר בעל תורה תמימה : וסברתו פשוטה, דמשרבו הרוצחין בגלוי לא ייתכן שלא ידע מי (שהו) על הרציחה. דרשה זו היא בניגוד לדרשת הספרי שהבאנו למעלה בהערה ‎1 "כי ימצא - ולא בשעה שמצויה", נראה כי אין מחלוקת הלכה למעשה בין שני מקורות חז"ל אלה, כי אם "משמעות דורשין . איכא בינייהו".

[‎8] סוטה מה. א - בטל כאן דין "שלוחו של אדם כמותו", דבר המובן על פי כל השיטות המבארות את עצם דין המדידה (ראה להלן הערה ‎12).

[‎9] שיטת תנא קמא בבלי סוטה ט משנה א.

[‎10] שיטת רבי יהודה שם

[‎11] בפסוקים ג, ד, ו, מדובר על "זקני העיר ההיא", מכאן משמע כי "זקניך" שבפסוקנו הם זקנים אחרים, רש"י בפירוש המשנה שם מסביר את "מדמצי למיכתב "זקני" וכתב "זקניך" - מיוחדים שבזקניך". היסוד לדברי חז"ל כי הם חברי סנהדרין גדולה : תפקיד המדידה הוטל דוקא על נציגי הסנהדרין הגדולה, כי ענין זה הוא "כמשפט כולל בין ערי ישראל, לדעת על מי היתה אשמת הדבר" (אלשיך). רק סנהדרין גדולה מוסמכת לקבוע במשפט זה שבין הערים. ואין לסמוך על זקני הערים הקרובות ."שהיו קרובים לעצמם בענין המדידה" (אברבנאל), ועיין עוד שיטת הרמב"ם בהערה הבאה.

[‎12] רמב"ם, מורה נבוכים הלק ג' פרק מ'. שיטה זו של הרמב"ם רואה את כל עיקרם של ההליכים בענין עגלה ערופה כמכוונים אל הבעיה המרכזית של הפרשה, והיא ש"לא נודע מי הכהו" (עיין במבוא). עלינו לעשות את כל המאמצים כדי לגלות את הרוצח, ואז לא נצטרך לערוף את העגלה. יש לראות, אפוא, את עריפת העגלה כאמצעי האחרון הניתן לנו ע"י התורה לכפר על הדם הנשפך. אבל אמצעי זה יש לתפוס בו רק כשכלו כל הסיכויים לטפל ברצח בדרכים המקובלות. דרכים אלה הן שלוש : א) בית הדין (אם יש עדים התראה וכו'). ב) מלך הפועל כאחראי על שלום החברה (רמכ"ם הלכות מלכים). ג) גואל הדם (במדבר פרק לה, דברים פרק יט.) גם בענין זה דומה דין עגלה ערופה לדין מי סוטה (עיין פסוק א הערה ‎1 למעלה), בכך ששם עושים הכל למנוע את הצורך להשקות אח האשה את המים המרים (עיין סוטה שם). רחזקוני רואה אף טעם נוסף ב"פרסום הענין", והוא כי יוודע מיהו ההרוג, ועל ידי כך נוכל להתיר את אשתו להינשא שנית, ולא תשב ענוגה, ובניו יוכלו לרשת את נכסי אביהם.

[‎13] דין זה של "נמצא בעליל" שחייבים אליה מכל מקום (רמב"ם, הלכות רוצח ט. א), מסביר הרדב"ז (ספר טעמי המצוות), "לרמוז שלא היתה שם ברכה, כי אין הברכה שורה על הדבר המדור". כמו כן מוכן ענין זה על פי שיטת הרמב"ם בטעם הדירה בכלל, כרי למשוך שם קהל אנשים לגלות את הרוצח (הערה ‎12 למעלה).

[‎14] סוטה מה. ב, בפסוקים ג, ד, ו מדובר על "זקני העיר ההיא". אם אין בית דין בעיר הסמוכה, מביאים את העגלה זקני העיר הקרובה בה נמצא בית דין. ייתכן לפרש כי , אמנם רובצת האחריות על העיר הקרובה ביותר שאין בה בית דין, אלא שמעתיקים את מעשה העריפה אל העיר השניה שיש בה. בי"ד, כדי שיוכלו לקיים את המוטל על "זקני העיר ההיא", (פערלא, פירוש לספר המצוות של רבנו סעדיא גאון, כרך ג' עמוד ‎244). אמנם דעה אחרת אומרת כי העדר בית הדין בעיר מוכיח כי אין היא נושאה באחריות האסון הזה, באשר הוא תוצאה מסילוק השכינה מישראל, אשר הוא תוצאה מעיוות הדין, ואין עיוות דין אלא במקום שיש בו בית דין. (בעל "פנים יפות"). כי לא הרי היוצר עמל עלי חוק, כהרי היוצר עמל בלי חוק ! או משום שרשלנוה במשפט מביאה לידי זלזול בחוק ומקרי רצח (אברבנאל). [‎15] כי "רוב וקרוב, רוב עדיף" (בבא בתרא כג. ב). ולפי שלעולם אם רק נרחיק לכת,

נמצא עיר שיש בה יותר תושבים מאשר בעיר הקרובה, לא תביא העיר הקרובה ממש (שיש בה בית דין) את העגלה אלא כשהיא "יושבת בין ההרים", אז אין הערים מחוץ להרים באות בחשבון כלל. היות ועל פי רוב העיר הגדולה היא שתביא את העגלה מציא בעל הכתב והקבלה (בעקבות רלב"ג) להבין את המלה "קרובה" על משקל "קרוב לשמוע, מתת כסלים זבח" (קהלת ד. יז), כלומר מה שהוא קרוב אל הדעת ואל ההגיון, אם ההגיון (או סטאטיסטיקה) מחייב כי הרוצח בא מן העיר הגדולה, (או זו שיש בה בית דין דוקא), הרי היא ה"קרובה" (אל הדעת) באשמה. אמנם חרמב"ם השמיט את דין "יושבת בין ההרים", (הלכות רוצח ט, י), והרב הירש רואה אסמכתא לדבריו בזה שהתורה דנה רק על ערי הסביבה, באמרה "אל הערים אשר סביבת החלל". לפי זה אין בכלל דיון על "רובא דעלמא", כלומר ערים גדולות מחוץ לסביבה הקרובה. [‎16] בבלי, סוטה שם. [‎17] הרדב"ז (טעמי המצוות. מצוה תפ"ג, מבאר כי לפי שעל הזקנים לשלם בעבור העגלה (דבר המובן יפה על פי שיטת הפנים יפות הבאנו למעלה בהערה ‎14) אין לחייבם בעגלה אשר דמיה כה יקרים. מה: שאין כן בפרה אדומה שהצבור כולו קונה אותה.

[‎18] על פי סוטה מו. א. אמר רבי יוחנן בן שאול : מפני מה אמרה תורה - הבא עגלה בנחל ? ! אמר הקב"ה : יבא דבר שלא עשה פירות, ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. דעה זו הרואה במעשה עריפת העגלה כפרה על החלל היא על פי שיטת המהר"ל (פירוש לאגדות הש"ס סוטה שם). אחרת סוברים המהרש"א המלבי"ם ואחרים הרואים בדברי חז"ל הנ"ל את מקורה של שיטת הרמב"ם כטעם עגלה ערופה. עורפים את העגלה שלא עשתה פירות וכו' כדי להצביע על הקשר עם החלל, כשהמגמה היא לעורר את האנשים לחקור ולחפש אחרי הרוצח ולגלותו - כי "לא נודע מי הכהו". [‎19] שיטת בבלי שם, תנו רבנן: מנין ל,,איתן" שהוא "קשה", שנאמר (במדבר כד. יא): איתן מושבך ושם בסלע קנך. [‎20] רמב"ם, הלכות רוצח ט, ב (רבים מתלבטים למצוא את מקור דברי הרמב"ם בחז"ל). שיטת הרמב"ם מסתייעת בפסוקים כגון "הובשת נהרות איתן" (תהלים עד, טו), "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמוס כו, כד). לפי פירוש זה קשורה המלה בשורש "ותן" בערבית שמשמעותה "תמידי". [‎21] אם כי חז"ל דרשו מלים אלה על העבר בדורשם את "טעם" המצוה (עיין למעלה פסוק ג הערה ‎18) דורשים את איסור הזריעה והעבודה על העתיד. הרמב"ם מסתייע לחזק את פירושו בטעם עגלה ערופה, כי בעל הקרקע יעשה את כל המאמצים לגלות את הרוצח כדי שלא תיאסר לו קרקעו. בעל תורה תמימה בעקבות החינוך ואחרים, רואים טעם האיסור כדי . להשאיר זכרון לאסון. זכרון זה מזכירנו על מעשה הרצח הראשון, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י), ואף הנביא אומר, "נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות" (יחזקאל כד, ח).

[‎22] פירוש הרב דוד צבי הופמן.

[‎23] על פי שיטת חז"ל בבלי כי זקני הסנהדרין כבר שבו ירושלימה, ואינם נמצאים בשעת העריפה ובקשת הכפרה. פירוש זה אף מסתייע מפשוטם של הכתובים, כי אחרת - "הני כוהנים, מאי עבידתייהו" (מה עושים הכוהנים האלה, עליהם נאמר "ונגשו"). אחרת סובר אברבנאל - ראה הערה ‎25 למטה.

[‎24] על פי המלבי"ם.

[‎25] אולם אברבנאל מוצא בביטוי זה (ריב ונגע) אסמכתא לשיטתו כי "הכוהנים בני לוי". הם הם חברי הסנהדרין הגדולה אשר באו למדוד, ואשר נשארו כדי לפקח על כל המעשים ולהודיע עליהם לחבריהם שבסנהדרין בירושלים. כי בביטוי זה מתארת התורה את הבאת העניינים בפני הסנהדרין הגדולה שבירושלים (דברים ז, ח) : כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך.

[‎26] ספרי שופטים שם. [‎27] הרב יהושע בכרך שם. [‎28] הרב הירש שם. במקביל למעשה זה של רחיצת הידים על יד הנחל השוטף בחזקה (לשיטת הרמב"ם הנ"ל) השוה, "ואשליך את עפרו אל הנחל" (דברים ט, כא), .ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז, יט).

[‎29] והשוה "ותען להם מרים" (שמוח טו, כא), ."וענית ואמרת" (דברים כו, ה).

[‎30] שיטת הבבלי סוטה מה, ב. ("וכי על דעתנו עלתה שזקני בית הדין שופכי דמים הם, אלא..") חז"ל מבארים כי הזקנים מכריזים שלא פטרו את ההרוג בלי מזונות - "ידינו", (דבר שיכול היה לגרום שינסה ללסטם את הבריות כדי להשיג אוכל ונהרג ע"י אחד המותקפים), ואף לא נתנוהו לצאת את העיר בלי לויה - "ועינינו". מאידך חז"ל בירושלמי מסבירים כי הצהרתם אמורה על הרוצח, כלומר שלא בא לידם ("ידינו") הרוצח הזה והלימו את עיניהם ("עינינו") ממנו. אם נצטרף את שתי השיטות יצא כי חייבים הזקנים להצהיר כי בעירם אין אדם אנוס לפנות לחיי חמס כדי להתפרנס, ואם פנה אדם לאורח חיים כזה אין מאפשרים לו לפעול בחופשיות. [‎31] שיטת חז"ל. ראה שיטת אברבנאל שהובאה למעלה כי כוהנים אלה הינם חברי סנהדרין גדולה. [‎32] וכל ישראל ערבים זה לזה (ריב"א), אחרת סובר אבן עזרא: "כי לולא שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם - ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו". ובגוון אחר כותב האלשיך : "כי בהמצא חלל באדמה, אשמת הדבר על אנשי המקום, שלא היו ראויים להיות מגן בל תהיה . תקלה סביבותיהם".

[‎33] על פי ספרי שופטים ר"י. [‎34] מלבי"ם בפירושו לספרי הנ"ל, אבז עזרא מסביר את לשון "אשר פדית", "כאשר פדית", כלומר, כשם שפדית אותנו ממצרים כן פדה אותנו מעונש הדם הזה. [‎35] חז"ל סוטה שם.

[‎36] צורה זו של הנתפעל מופיעה רק בעוד מקום אחד, יחזקאל כג, מח "ונוסרו כל הנשים" ,יש הרואים בה רמז לכך כי אע"פ שיכופר להם הדם (נפעל), עדיין חייבים הם לפעול בענין (התפעל), כי אם יימצא הרוצח, חייבים להרגו (פסוק ט).

[‎37] סנהדרין נב, ב. [‎38] מלבד פירוש הפסוק על פי ההלכה, מבאר אברבנאל על דרך הפשט. שאם יעשו העם אשר הישר בעיני ה', הרי ממילא יבערו את הדם הנקי מתוך העם בזה שלא יהיו רוצחים. אף רבנו בחיי רואה ב"כי" לשון תנאי, המופנה לעבר חזון אחרית הימים ; כלומר, אם תעשה הישר בעיני ה', אז "תפסק כל רציחה..." הוא שאמר הנביא (ישעיה ב, ד) : וכתתו הרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.