הרב אליהו מנחם גויטיין

פילגש בגבעה - כסמל של תקופה

פרק א - הרקע וזמן התרחשות המאורע

על זמן התרחשות פרשת פילגש בגבעה נחלקו המפרשים הראשונים. מהם אמרו כי היה הדבר בתחילת ימי השופטים. בין סוף ימי יהושע בן נון לימי השופט עתניאל בן קנז. אז אכן חסרו לישראל מנהיגים סמכותיים. יהושע שהיה בבחינת מלך כבר לא חי, ושופטים טרם קמו להם להושיעם. מפרשים אחרים שייכו את הדבר לאמצע תקופת השופטים, ואולם גדולי המפרשים : הרד"ק והאברבנאל סברו, כי הדבר התרחש בסוף תקופת השופטים. דהיינו בין תקופת שמשון, השופט האחרון, ולפני עלי הכהן. לפי סדר הפרקים המובא בכתובים.

ואכן מוזכר בכתוב לפני ואחרי הנושא הנדון שלוש פעמים הפסוק : "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו 'עשה"[‎1] . איזכור זה מהווה מעין מסגרת והסבר המניע לדבר, שכן "הפירצה" קרתה בעם ישראל כאשר לא היה שלטון סמכותי לישראל, שידאג הן לסדרי משטר תקינים, והן לביעור נגע הרע מקרב הארץ. כאשר היו מענישים את הפורעים בעם כראוי וכיאות להם לבדם, לא היו נצרכים השבטים להיאסף ולהלחם אלו באלו, כדברי המשנה באבות[‎2] : "הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". כך שחוסר - המנהיגות של אותה תקופת ביניים - בין השופטים למלוכה, יצר חלל שאיפשר לשבט דן לחטוא בכך שלא מיחו בפני אותו יהודי בשם מיכה שהקים לו פסל לעבודה זרה. זאת ועוד, הס אימצו פסל זה לעצמם, ובכל שבט דן אין מוחה. מצב הפקרות זה איפשר לפלגים קטנים בעם, לנהוג במנהגים ומשפטים משל שכניהם הכנעניים בחקותם את אורחות חייהם הנפסדים. תופעות אלו גרמו להידרדרות מוסרית באותה תקופה של "איש הישר בעיניו יעשה", ולמעשה פילגש בגבעה.

פרק ב - תיאור המעשה

הכתוב מתאר לנו סיפור אישי של איש לוי שגר בירכתי הר אפרים (האזור שבין שילה לבית-אל) שלקח לו לפילגש אישה מבית לחם יהודה. "ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה... ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אשה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה לביתו". אבי הנערה שמח מאוד לקראת חתנו וכיבדו בסעודת משתה ושמחה, וכך עכבו אצלו ארבעה ימים. אף ביום החמישי סעדו לבם והתמהמהו עד לעת ערב. ואז ביקש אבי הנערה מחתנו ללון אצלו עוד יום, ובבוקר יום המחרת יצאו לדרכם חזרה לביתם. החתן לא נענה ויצא לדרכו, היות וחשש להתעכב יתר על המידה בבית חמיו "ויקם וילך ויבא עד נכח יבוס היא ירושלים וגו'. חז"ל השלימו לנו את החסר בכתוב בבארם מספר פרטים חשובים בהסבר הפרשה.

פילגשו של האיש הלוי הייתה אשת איש לכל דבר, ונחלקו חכמים בשאלה האם הייתה לה גם כתובה כדין כל אשת איש המקודשת על-פי דת משה או שרק קידושין נעשו בה, בלא כתובה. ברם לדעת רוב המפרשים היה לפילגש זו דין אשת איש לכל דבר. אולם מה שנאמר בכתוב, "כי זנתה תחתיו" אין כוונת הכתוב לזנות כפשוטו, שכן אזי הייתה אסורה עליו וכדין אשת איש שזינתה). ובוודאי לא היה טורח לחזר אחריה להשיבה אליו. חז"ל למדונו[‎3] כי הקפיד האיש על פילגשו-אשתו בשל שני דברים שנמצאו בה. א) מצא זבוב בקערה שהגישה, ב) מצא נימא - שערה במאכלו. ויש אומרים כי לא התנהגה עמו בנקיות ובצניעות. (ואולם גם לקח מוסרי לימדונו חז"ל מפרשה זו, כי אל לו לאדם להטיל אימה יתירה בביתו, שמתוך שהיה קפדן עם אשתו התגלגלו העניינים בסופו של דבר עד לגילוי עריות ושפיכות דמים). ועוד דבר הנהגה חשוב למדנו מפרשה זו, כי אל לו לאדם לצאת לדרכו בערוב היום אלא בבוקר עם אור, כמובא בדברי חז"ל[‎4] : "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנא' : 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", וכן 'הבוקר אור והאנשים שלחו"'.

ברם, כאמור, האיש הלוי לא רצה להתמהמה יותר בבית חמיו, ויצא לדרכו לפנות ערב, כאשר כמובן לא הספיק להרחיק בדרכו, ונאלץ ללון בגבעה הסמוכה ליבוס-ירושלים, שהייתה עדיין בשלטון זרים-נוכרים. יש לשער, שהם קיוו כי יזכו להכנסת אורחים נאותה אצל אנשי בנימין, אחיהם השוכנים בגבעה הסמוכה, אולם כאן נכונה להם אכזבה ראשונה, כאשר הסתובבו ברחוב העיר ואין איש מאסף אותם לביתו ללון. לפתע פגשו איש זקן, אשר בא מן מעשהו בשדה, והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה. הוא שאלם למעשיהם במקום והזמינם לביתו בסבר פנים יפות. ברם, בהיותם מיטיבים את ליבם, "והנה אנשי העיר אנשי בליעל נסבו את הבית מתדפקים על הדלת ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמור: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו". בעה"ב יצא אליהם וניסה לדבר על לבם לבל יעשו את הנבלה הזאת, בהציעו להם את בתו הבתולה ופילגש האיש, לביצוע זממם. אולם האנשים - תושבי הגבעה לא אבו לשמוע את הצעתו, ואז בלית ברירה, כאשר ראה האיש הלוי שבסופו של דבר יענו גם אותו וגם את הנשים, הוציא אליהם את פילגשו, "ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר וישלחוה בעלות השחר... ויקם אדוניה בבוקר... ויצא ללכת לדרכו והנה האישה פילגשו נופלת על פתח הבית וידיה על הסף, ויאמר אליה: קומי ונלכה ואין עונה - כי מתה , ויקחה על החמור... וילך למקומו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים (כמספר שבטי ישראל) וישלחה בכל גבול ישראל"[‎5].

מעשה נבלה זה עורר תגובות זעם ונקם נגד תושבי הגבעה בני הימיני (משבט בנימין) הכול טיכסו עצה כיצד להענישם ולבער את הרע מקרבם. כאן מתעוררת השאלה : כיצד רצה האיש הלוי להציל עצמו במסירת פילגשו ביד הנאספים על הבית, והרי מחובתו היה להגן עליה ואף למסור נפשו כדי להצילה , גם התנהגות הזקן המארח אינה מובנת במקרה דנן שהציע את בתו הבתולה בתמורה לאי נגיעה באורחו, הגם שהייתה בכך הכנסת אורחים מושלמת, ברם כבר אמרו חו"ל : (במדרש תנחומא במעשה המקביל של לוט ואנשי סדום, בראשית י"ט) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ואשתו והורג או נהרג, וזה מוסר את בנותיו להתעולל בהן?! (עיי"ש). ותירץ הרמב"ן[‎6] תמיהה זו באומרו : "כי אנשי הגבעה היו שטופים זימה ורצונם היה במשכב זכור של האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה, והאיש הזקן שאמר להם "הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם... ועשו להם הטוב בעיניכם", יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, וע"כ לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו, כי פילגש היתה ולא אשת איש. וכבר זנתה עליו", עכ"ל. הרמב"ן למד בפשט סוגיה זו, כי לאותה פילגש לא היה דין אשת איש גמורה. ושפילגש זו זינתה ממש תחת האיש. וממילא לא ראה כל חובה למסור עצמו עליה אחר שהיא עצמה בגדה בו.

כמו כן עלינו להבין את המנטאליות של התקופה, שבה כבוד האיש היה חשוב בהרבה מזו של האישה. בפרט מזו של הפילגש, ולכן כאשר דימו אנשי הגבעה לענות האיש במשכב זכור שבזיונו גדול ביותר, מצאו מקום לפטור עצמם ולהגן על כבוד האורח הנכבד במסירת הפילגש והבת שבזיונם היה בספק ואף קטן מזה של האיש.

פרק ג - תוצאות המעשה והשלכותיו

אין כל ספק כי המעשה המחפיר הזה היה זר לחלוטין בישראל, ודמה בחומרתו למעשה אנשי סדום עם לוט ואורחיו המלאכים. לכן התקומם העם כאיש אחד למחות נגד תופעה חולנית זו בקרב ישראל, שכן לא יעשה בישראל, הדבר בא לידי ביטוי בכתוב : "כי לא נהייתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים שימו לכם עליה עצו ודברו, ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד, אל ה' המצפתה", כינוס המוני זה של כל בית ישראל מנה : "ארבע מאות אלף איש רגלי שלף חרב", אשר ביקשו למצות את הדין עם אנשי הגבעה. הגם שלא היה מלך בישראל, בכל זאת כינוס כלל ישראל במצפה כשבראשם עמדו הסנהדרין הגדולה והכהן הגדול עם האורים ותומים, נתן בידם את הסמכות לשפוט ולמצות את הדין עם אנשי הגבעה[‎7].

ראשית שלחו אל אנשי בנימין, השבט שאליו השתייכו אנשי הגבעה, וביקשו שהם יבערו הרע מקרבם, מצד קרבתם וערבותם לאנשי שבטם יוכן הדין שפותחים תמיד בקריאת שלום לפני ההתדיינות והיציאה לקרב[‎8]. ברם, כאן נכונה לכל העם הפתעה נוספת כאשר אנשי השבט סרבו לבקשה : "ויאספו בני בנימין מן הערב הגבעתה לצאת למלחמה עם ישראל. ויהיו מספר אנשי המלחמה לבנימין עשרים וששה אלף לבד משבע מאות אנשי הגבעה". כלומר, לא רק שלא טיפלו בבעייתם אלא הגנו וחיפו על אנשי הבליעל שבקרבם, ויצאו למלחמת אחים גלויה נגד כלל ישראל במצח נחושה , בשלב זה נתנו הם ביד כלל ישראל לגיטימציה להילחם באנשי שבט בנימין הגם שרובם ככולם לא הייתה ידם במעל, ברם ההתנגדות לפעולה נגד הפושעים שבקרבם, הפכה אותם לשותפים לפשע והייתה בכך הכללה והסלמה במצב שנוצר.

משלא טופלה הבעיה בעתה לקחו המון העם וראשיו את היוזמה לידיהם מתוך הערבות ההדדית של שבטי ישראל אשר קמו כל העם כאיש אחד, כפי הדין וכפי צורך השעה, שבי"ד עונשין ומכין כדי לעשות סייג לתורה. האברבנאל והמלבי"ם[‎9] הדגישו כי פשעם ומרדם היה בכך שרוב רובם של אנשי הגבעה השתתפו במעל שנעשה לאשת איש בפרסום גדול, ותופעה זו של חילול ה' המוני חייבה ג"כ את כולם בעונש המתאים. אח"כ כאשר בני בנימין חיפו על אחיהם עשאום כאנשי עיר הנידחת, שדינם הרג ושמד למיגדר מילתא ולפי צורך השעה, הגם שלא נתכוונו מתחילה להכחיד את שבט בנימין מתוך קהל עדת ישראל. במלים ספורות וצורבות משמיענו המקרא :

"ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלקים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין ויאמר ה': יהודה בתחילה... ויערכו אתם איש ישראל מלחמה אל הגבעה ויצא! בני בנימין מן הגבעה וישחיתו ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה !". אותה תמונה עגומה של תבוסה רבתי ומגפה בעם ישראל חזרה על עצמה אף ביום השני למערכה. גם לאחר שבכו לפני ה' ושאלו שוב בה' : "האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי... ויאמר ה', עלו". ואז שוב השחיתו בני הימיני בבני ישראל עוד שמונה עשר אלף איש ארצה. עתה לאחר שנגפו פעמיים, פעלו בכמה מישורים כדי לבדוק עצמם במה שגו ובמה חטאו?!

א. "ויעלו כל בני ישראל וכל העם יבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה'".

ג. "ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ה'".

ג. "וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלקים ופינחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו...".

נותרו לנו עדיין מספר שאלות בקשר להשתלשלות העניינים, ולמכות הקשות שספגו שני הצדדים במערכה.

א. כאשר שאלו בני ישראל באלקים מי יעלה להם להלחם תחילה ונענו על כך בחיוב מדוע א"כ נגפו?

ב. מדוע חזרה המגפה בעם ישראל גם אחר שהוסיפו לבכות ולשאול בה' אם להמשיך במלחמה

ותשובת ה' הייתה : "עלו" ! ובפרט שהייתה בעם מגיפה רבתי בה נהרגו כארבעים אלף איש , מספר כה רב של נפגעים על דבר שלכאורה אינו מובן. [אף לא היה כדבר הזה בהיסטוריה של עם ישראל גם כאשר נענשו בעבר על חטאים חמורים יותר].

ג. באם מלחמתם לא מוצדקת, דהיינו שלא עליהם הייתה חובת התוכחה והמלחמה בבנימין, למה אפוא בפעם השלישית הצליחו להביס ולהכות את בני בנימין?

האברבנאל[‎10] תירץ את הקושיות הללו בהסבירו שבני ישראל לא שאלו כהוגן, כלומר לא שאלו אם יעלו או ינצחו במלחמה, אלא רק שאלה טכנית הייתה בפיהם : "מי יעלה תחילה", שבטחו על כוחם הרב שהיו רבים. ארבע מאות אלף איש מול מעטים - עשרים ושש אלף, ועל כן עזבם הקב"ה למקרה, ונגפו במלחמה. גם בפעם השנייה כשהוסיפו לשאול בה', לא שאלו כראוי ואף לא נענו שיצליחו במלחמתם, כי היה רצון ה' שיקבלו עונשם מיד אחיהם. ברם, בפעם השלישית, שאלו בפני ארון ה', ואף ע"י הכהן הגדול והמיוחס - פינחס בן אלעזר הכהן. ושהאריך ימים מברכת ה' אליו : "הנני נותן לו את בריתי שלום"[‎11] , עד שחז"ל דרשו לנו, כי פינחס הוא אליהו[‎12]. דהיינו, כאשר המקום והאמצעים היו ראויים ונאותים ואף שאלתם הייתה הגונה, שהוסיפו בשאלתם אם יוסיפו או יחדלו מן המלחמה , כלומר אם יצליחו במלחמה אם לאו, עתה אחר שלקו בשתי הפעמים הראשונות וקבלו את עונשם - נעתר להם המקום ונענו בבירור: "עלו כי מחר אתננו בידך".

פרק ד - הלקח מהפרשה

נותרה לנו בעיה עקרונית בפרשה והיא : מה הייתה הסיבה המהותית שבשלה באה הרעה הגדולה לעם ישראל, הרי בשל הסיבות "הטכניות" שמנינו לעיל עדיין לא קיבלנו מענה לדיספרופורציה בין החטא והעונש. את התשובה לכך מצאנו בדברי חז"ל בסנהדרין[‎13] : "מפני מה נענשו בני ישראל באותה שעה?" שואלת הגמרא, ומתרצת : "מפני שלא מיחו בפסל מיכה". אמר להם הקב"ה : "בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשם ודם מחיתם". כלומר, היה כאן חטא שנעשה בגלוי ובפרהסיא כאשר הייתה בקרבם ע"ז בליש אשר לבני דן, והייתה היא כעיר הנידחת, ולא עלו כלל ישראל לבער את הנגע הרע הזה מקרבם. לעומת זאת גילו אח"כ רגישות יתר לכבוד בשר ודם, כאשר אומנם התעוררו כולם כאיש אחד לביעור הפריצות שנמצאה באנשי הגבעה. אולם בזה גופא, עוררו על עצמם קיטרוג גדול, שהנה עד עכשיו לא נגעה ללבם התפשטות העבודה זרה שנעשתה בקרבם ובפומבי, וא"כ היו צריכים לשרש את הרע מקרבם. הם היו צריכים להשתדל לטהר עצמם קודם כל מן הקלקלה הרוחנית שבתוכם. אך הם לא נקפו אצבע בעניין, ולא עוד אלא החזיקו עצמם לצדיקים ותלו את קולר הרע בשבט בנימין בלבד. לכן כשיצאו להילחם בם הענישם הקב"ה ונפלו מהם כארבעים אלף איש , ורק אח"כ כשראה המקום שחזרו בני ישראל בתשובה שלימה והיו שרויים בתענית ותפילה, אזי נתאפשר להם למצות את הדין עם שבט בנימין.

המדרש[‎14] מאריך בהסברו על סיבת הנפילה הגדולה שהתרחשה מנקודת מבט שונה ואומר, שכאשר נכנסו בני ישראל לארצם, כל אחד מהם נכנס לכרמו ויינו ולשדהו, ואומרים היו : "שלום עליך נפשי", כולל ראשי העם ומנהיגיו, השופטים וסנהדרין גדולה בראשם. כל זאת כדי שלא להרבות עליהם הטורח. וכשחטאו בני בנימין במעשה פילגש בגבעה ביקש הקב"ה להחריב את העולם כולו, ואמר : לא נתתי לאלו את א"י אלא כדי שיקראו וישנו ויתעסקו בתורה וגמ"ח והם כאמור עסקו בעניינים גשמיים, אף לא הורישו את כל הגויים שסביבותיהם ומהם למדו את חוקיהם ומנהגיהם הנפסדים, עד שהנביא הושע[‎15], כשבא להוכיח את בני ישראל בדוגמא שלילית, השווה את בני דורו לתקופה זו : "העמיקו שחתו כימי הגבעה".

אולם, מן החובה לציין גם את נקודות האור שהבהבו בתקופה זו. ראשית, גם בגבעה נמצא אותו זקן צדיק שהכניס אורחים לביתו. אף חותנו של הלוי קיבלו בסבר פנים יפות ועיכבו אצלו מתוך הכנסת אורחים יפה ונדיבה. על מיכה עצמו דרשו חז"ל[‎16], כי לא היה עליו בעצמו קטרוג, "מפני שפיתו הייתה מצוייה לעוברי דרכים". גם כלל ישראל שהתקומם כולו כאיש אחד נגד המעשה המחפיר מעיד כי לא נעלם כלל רגש המוסר בעם ישראל. אבל בעיקר יש לזכור, שבסיומה העגום של אותה פרשה קיננה בכנות הדאגה של הכלל להשלים ולקומם את הריסות שבט בנימין, לבל יכחד מכלל שבטי יה (כאשר מצאו דרך להשיא לאותם שש מאות שרידים שברחו משדה המערכה אל סלע איתם, נשים מתושבי יבש גלעד, שלא היו בשבועה שהחרימו בני ישראל את מי שלא יעלה למלחמה בבנימין. לבסוף התירו לנותרים לחטוף להם נשים מן המחוללות בכרמים שבשילה. והפך אותו יום ט"ו באב, שהותר בו שבט בנימין לבוא שוב בקהל, ליום שמחה לדורות[‎17].

בתוך: שמעתין, ‎100 תש"ן, עמ' ‎92-96.


[1] שופטים י"ז, ו; י"ח, א; כ"א, כה.

[‎2] פרק מ"ג, מב.

[‎3] מסכת גיטין דף ו'. ע"ב, (הובא גם בילק"ש לשופטים יט).

[‎4] מובא במסכת פסחים דף כ', ע-א : בב"ק דף ס', ע"ב ; אברבנאל בשופטים י"ט, י הביא את הספרי לפר' ראה: מ"ד, ודברים ט"ז, ז ש"כל פניה שאתה פונה (מן המקדש) אתה פונה בבוקר, שנא' : ופנית בבוקר והלכת לא הלך" ואולם הוסיף גם "כי אין ראוי למנוע הדרך מהצריכים להלוך...".

[‎5] הסביר הרלב"ג בסוף פרק כ"א בשופטים בתועלת הי"ג שמנה בפרשה, את טעם בחירת הפילגש ל‎12- נתחים, ושליחתם בכל גבול ישראל כרי שיתרשמו ממראה עיניהם ולא יזונו משמועה וסיפור הדברים בלבד. אכן ראייתם בחוש את גודל חומרת המעשה הניאם לבוא יחדיו ולקנא לעניין הזה. אף האיש הלוי לא גילה את פרטי המקרה רק עד שנאספו כולם אליו פנים אל פנים.

[‎6] לבראשית י"ט, ח. אולם. רוב הפרשנים כאמור לעיל, הביעו דיעה מחמירה השונה מזו של הרמב"ן. [‎7] ראה ברמב"ן לויקרא כ"ז, כט, המסביר גם את סיום הפרשה כאשר בני ישראל שלחו שנים עשר אלף איש כדי להרוג את אנשי יבש גלעד, וכן ביאר המלבי"ם לשופטים כ', א. ובילק"ש שם, ע"י. [‎8] כנאמר בדברים כ', י. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". ועיי"ש פירוש ארוך ברמב"ן.

[‎9] פרק כ', טז. וראה שם חמש בחינות שמנה האברבנאל שבשבילם נתחייבו בני הימיני. ובמלבי"ם שם, פסוק א.

[‎10] שם כ', פסוקים יח-כח.

[‎11] במדבר כ"ה, יב.

[‎12] ראה בילק"ש ריש פר' פינחס.

[‎13] דף ק"ג, ע"ב.

[‎14] בילק"ש לשופטים, סח. ובאליהו רבה, יא.

[‎15] פרק ט', ט.

[‎16] . סנהדרין ק"ג, ע"ב. במהרש"א שם, הסביר את העניין באריכות. וראה הסבר מקורי בספר : "מוסר הנביאים., פרק כ', פסוק יב, אות ב. כי אם יש לאדם בכ"ז הרגשה חזקה הדוחה את הרע, א"כ התביעה ממנו היא ג"כ באותה מידה.

[‎17] . מסכת תענית דף ל', ע"ב, וירושלמי שם פ"ד, ה"ז.