עמס פותח את ספרו בנבואות על ששה עמים משכני ישראל , אחרי כן באה נבואה על יהודה, ולבסוף נבואה על ישראל. כל הנבואות האלה מתחילות באותו משפט : "על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו". מלבד נאום תוכחה על ישראל מכילה ההפטרה פסוקים אחדים שכוונתם להוכיח, ע"י דימויים מן הטבע, כי ה' הוא הקובע את גורל כל החיים וכי הנבואה אינה מין פעולה חפשית של הנביא, אלא תפקיד המוטל עליו בכוח ההכרח העליון, שאין לנביא מנוס ממנו.

ב, ו-ח - פ ש ע י י ש ר א ל : "כה אמר ה' : על-שלשה פשעי ישראל ועל-ארבעה לא אשיבנו : על-מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים... ואיש ואביו ילכו אל-הנערה... ועל-בגדים חבלים [=ממושכנים] יטו [את עצמם לשכב עליהם]..."

ב,ט-יב - מעשי החסד שעשה ה' עם ישראל: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה ...ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים." ותשקו את-הנזרים יין ועל-הנביאים צויתם לאסר לא תנבאו".

ב, יג-טו - ה ע ו נ ש : "הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר, ואבד מנוס מקל... וקל ברגליו לא ימלט... ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום-ההוא נאם ה'".

ג, א-ב - בחירת ישראל היא התחייבות מוסרית מיוחדת: "שמעו את-הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם, בני ישראל... רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקד עליכם את כל-עונתיכם". ג, ג-ח - ההשגחה העליונה קובעת הכל, הנבואה היא פעולה הכרחית שאין הנביא יכול להשתמט ממנה: "הילכו שנים יחדו בלתי אם-נועדו? הישאג אריה ביער וטרף אין לו...אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אס-תהיה רעה בעיר וה' לא עשה? כי לא יעשה א' ה' דבר כי אם-גלה סודו אל-עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא א' ה' דבר מי לא ינבא ?"

לכאורה נראה, כי כאן הקשר בין המסופר בפרשה ובין תוכן ההפטרה רופף הוא ביותר. הפרשה מספרת על מכירת יוסף, שאחיו מכרוהו בעשרים כסף (עיין בראשית לז), והנביא מוכיח את ישראל (ב, ו) "על מכרם בכסף צדיק". בגמרא (כתובות קיא.) נקרא יוסף "הצדיק" ולכן יש כאילו בדברי ההפטרה מעין רמז לחטא שחטאו בני יעקב בשעתם, ואף צאצאיהם מוסיפים לחטוא באותו חטא - שנאת אחים.

ואפשר יהא בידנו להראות מתוך דברי המדרש הבאים כי לפי תפיסת בעלי האגדה - ואולי גם לפי תפיסתו של המקרא - חטא מכירת יוסף נחשב כחטא חמור ביותר, חטא שמושך את ענשו דורות רבים. המדרש שואל את השאלה - על שום מה באו היסורים הנוראים על "עשרת הרוגי מלכות" ? ואת תשובתה על שאלה זו מלבישה האגדה בלבוש של סיפור דראמטי נהדר. וזו לשון האגדה ("מעשה הרוגי מלכות" נוסחא ב, "אוצר המדרשים" איזנשטיין עמ' ‎445-444) : "כשברא הקדוש ברוך הוא את האילנות גברו וגבהו וגדלו עד למאד, ושמחו שמחה גדולה. כיון שברא הקדוש ברוך הוא את הברזל נעצבו ואמרו : אוי לנו שברא הקדוש ברוך הוא ברזל הקוצץ אותנו, חזרו ואמרו: אם לא ניתן לברזל עץ לבית יד לא יוכל לקצץ בנו. וכן בני ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באים לידי כך, פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא כתוב (שמות כא, טז) : "וגנב איש ומכרו.. מות יומת"... ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחבריו ואמר להם : מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו ? אמרו לו: חייב מיתה, אמר להם : אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו : למה ? אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב "וימכרו את יוסף", וכתיב "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים"... אמרו לו: אם אחי יוסף מכרו אחיהם, אנו מה פשענו ולמה תהרוג אותנו? אמר להם : אם היו אחי יוסף היום בחיים, הייתי תופשם ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים, אעשה בכם דין, שאתם שקולים כאחי יוסף במכירתו. אמרו לו : תן לנו זמן שלשה ימים, עד שנדע אם גזירה זו באה מן השמים נקבל עלינו דין שמים.

נתן להם זמן שלשה ימים... ונתקבצו הללו הרוגי מלכות... אמר להם רבי ישמעאל כהן גדול : אם דעתכם שתחלקו עמי בעת שאזכיר השם עכשיו, אעלה לרקיע ונדע: אם נגזרה גזירה זו מן השמים אנו מקבלין עלינו, ואם אינה מן השמים אני יכול לבטלה בשם... ובאותה שעה שהזכיר את השם קבלהו רוח סערה והעלתה אותו לשמים. וכיון שעלה פגע בו מטטרון שר הפנים.. אמר לו: מה טיבך במקום הזה ? אמר לו: גזירה גזרה עלינו המלכות להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע אם גזירה זו מן השמים - נקבלנה, ואם לאו, שאינה מן השמים, יכולים אנו לבטלה." אמר לו מטטרון: ...בני, כך שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות. אמר לו רבי ישמעאל למה? אמר לו: מפני שהיתה מריבה לפני הקדוש ברוך הוא, סמאל עם מיכאל, ואמר לפניו : רבונו של עולם! כלום כתבת בכל התורה אות אחת לבטלה ?... והנה כתיב "וגונב איש ומכרו.. מות יומת", ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקדוש ברוך הוא על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב רבי ישמעאל : ולא מצא הקדוש ברוך הוא עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? אמר לו מטטרון: אי ישמעאל, חייך לא מצא הקדוש ברוך הוא עשרה ששקולים כבני יעקב כי אם אתם...'

מאגדה זו אנו נמצאים למדים כי גם מידת הצדק וגם אומות העולם עדיין היו תופסות את ישראל על חטא מכירת יוסף ולא נתקררה דעתם עד שנתכפר אותו חטא בהריגת עשרה מטובי חכמי ישראל.

בדרך אחרת לגמרי, לא בדרך ההקבלה והדומה, אלא בדרך הניגוד הגמור ניסה הרב מנדל הירש בפירושו להפטרה, להסביר לנו מדוע נקבע פרק זה בעמוס להפטרת פרשת "וישב". הפרשה מספרת לנו על יוסף שעמד בנסיון בשעה שביקשה אשת פוטיפר לפתותו לדבר עבירה והוא עונה לה על דברי השידול (בראשית לט, ט) : "..ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים". ועל כך מוסיפה האגדה (ילקוט שמעוני לבראשית, רמז קמ'ד) : "רשע [כשהוא בא לפני בית דין שלמעלה] אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אומר: נאה וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו: כלום היית יפה יותר מיוסף הצדיק?... נמצא יוסף מחייב את הרשעים". אגדה אחרת שנראית לכאורה כמצמצמת גדולתו של יוסף, מוסיפה גם היא, לאמיתו של דבר, הוד לדמותו של יוסף. וזו לשון האגדה (עיין ילקוט דלעיל ירושלמי הוריות פרק ב הלכה ה) : "שמע לה [כלומר, כמעט כבר שכן היה יוסף להשמע לאשת אדוניו], אלא שהביא הקדוש ברוך הוא איקונין [=דמות] של אביו נתבייש וברח". אף בארץ נכריה, בריחוק מקום ואחרי שנים רבות של פירוד, די היה בזכר האב כדי למנוע את הבן ממעשה בלתי מוסרי. ולעומת כיבוש-היצר שכזה, לעומת השפעה חינוכית חזקה כזו ממרחקי הזמן והמקום - מה מספרת לנו ההפטרה ? עמוס אומר (ב,ז) : "ואיש ואביו ילכו אל-הנערה למען חלל את-שם קדשי". לעומת קידוש שם ה' בפרשה על ידי יוסף, מעמידה ההפטרה את הירידה המוסרית הגדולה בעט שהביאה לידי חילול שם ה'.לא זו בלבד שאין האבות מחנכים את בניהם לכיבוש היצר מן העבירה, אלא האב והבן ביחד פורקים עול המוסר והצניעות ללא כל בושת פנים.

בעל "שולחן הקריאה" מביא סמוכין בין הפסוק הראשון של ההפטרה ובין החטאים השוגים של בני יעקב; כמעשה שכם, מעשה ראובן ומכירת יוסף ואלה מרומזים במליצה "על שלשה פשעי ישראל" (עיין שם, ילקוט דוד עמ' קיו).

יש להניח שההפטרה פותחת בפרק ב פסוק ו של ספר עמוס כדי לתת כבר בדבריה הראשונים את הנעימה היסודית, את הרמז המקשר את הפרשה עם ההפטרה אך כאן עלינו לעמוד על כך, שנאום התוכחה שבו מפרט הנביא את חטאי ישראל, מתחיל גם הוא באותו משפט חוזר שמתחילים בו ששה נאומים על עמים זרים, כפי שכבר הזכרנו למעלה.

מן הראוי איפוא שנפנה הפעם את תשומת לבנו לאותה תופעה בנבואה המבליטה את הצד האוניברסאלי שבה, היינו, הנבואית על העמים. רק נביא אחד קם לעמים והוא בלעם, אך בכל המקרא לא ניתן לו כינוי זה. רק חז"ל הוסיפו לו את הכינוי הזה בדבריהם הידועים (במדבר רבה, פרשה יד) : "שלא-קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד; י) - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהי פתחון פה לאומות השלם לומה אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא". אך לא נמצא שהוכיח בלעם את עמו ללכת בדרך הטובה.

בין ספרי נביאים אחרונים אנו מוצאים שנים שהם מוקדשים בשלמותם לעמים אחרים וספרים אלה משלימים זה את זה באופן מיוחד. מספר יונה שומעים אנו שה' שולח נביא לגויים להודיע להם מה צפוי להם, אך הגדת-העתיד זו משמעותה האמיתית היא קריאה ל תשובה. ואכן אנשי נינוה מבינים יפה את הנבואה בת חמש המלים (ג, ד) : "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". והם קוראים צום ולובשים שקים ושבים "מדרכם הרעה" "ומן החמס אשר בכפיהם". זהו בכל המקרא כולו המקרה היחיד שנביא נשלח במיוחד אל הגויים בשליחות מפורשת להשפיע עליהם שישובו בתשובה. והספר כולו מספר על הפלא הגדול של חזרה בתשובה, של הצלחת דבר ה' שנגע בלבבות. ועל אותה עיר נינוה עצמה מדבר גם הספר השני מספרי תרי עשר הלא הוא ספר נחום שכותרתו היא "משא נינוה". ובניגוד לראשון אין כאן שליחות מיוחדת אל נינוה, אלא חזות קשה של פורענות על נינוה הנקראת שם (ג, א-ד) : "הוי עיר דמים כלה כחש פרק [=גזל] מלאה, לא ימיש טרף... מרב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, המכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה". בשני הספרים האלה אנו רואים, אגב תאורה של העיר נינוה, את השחיתות המוסרית הגדולה של הגויים מכאן, ואת ההתעלות האפשרית ע"י חזרה-בתשובה וקבלת דרישותיו הנצחיות של הבורא - מכאן.

אולם בדין הוא שנשאל, מהי תכלית הנבואות על העמים ומהי מגמתן - הן הבודדות והן קבצי הנבאות על הגויים ? כלום מיועדות היו להיות נפוצות בין הגויים, כלום נקראו באזני הגויים על ידי שליחים שנשלחו אליהם במיוחד? דומה שאפשר לענות על שאלות אלו בשלילה מוחלטת, שהרי - חוץ מיונה - איך אנו מוצאים כל זכר לדבר כגון זה בשום מקום. ואף באותם המקומות שהנבואות על העמים מלוות מעשים סמליים, יתברר לנו שהיו אלה מכוונים אך ורק לישאל ולא לגויים. בישעיה כ' מסופר, כי על פי צו ה' הלך ישעיה "ערום ויחף שלש שנים" כדי שישמש "אות ומופת על-מצרים ועל-כוש : כן ינהג מלך-אשור את-שבי מצרים ואת-גלות כוש, נערים וזקנים,. ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים" (שם פסוקים ג-ד). ומהי המטרה החינוכית של מעשה סמלי מוזר זה? "וחתו ובשו, מכוש מבטם [כלומר, שאליהם הפנו את מבטם], ומן-מצרים תפארתם, ואמר ישב האי הזה [הכוונה כאן לכל המדינות היושבות על חוף הים התיכון, ובכללן יהודה] ביום ההוא : הנה-כה מבטנו אשר נסנו שם לעזרה, להנצל מפני מלך אשור, ואיך נמלט אנחנו?" (שם, ה-ו). בנבואות העמים בירמיה מצויים שני מעשים סמליים בקשר לגורל עמים אחרים נגד רצון ה' ירדו היהודים אחרי רצח גדליהו מצרימה בתקוות שוא למצוא שם מנוחה. הנביא נצטווה להראות לטועים אלה שלא ימצאו שם מקום מבטחים ושגם במצרים תשיג אותם יד נבוכדנאצר. עליו איפוא לעשות מעשה (מג, ט) "לעיני אנשים יהודים" ומה יעשה? "קח בידך אבנים גדולות וטמנתם במלט במלבן אשר בפתח בית-פרעה". ולשם מה ? "הנני שלח ולקחתי את-נבוכדראצר מלך-בבל עבדי ושמתי כסאו ממעל לאבנים. האלה אשר טמנתי". ואחרי הנבואה הארוכה על בבל בפרקים נ' ונ'א מצטווה שריה בן-נריה (נא, נט-סד) : "כבאך בבל וראית וקראת את כל-הדברים האלה ואמרת : ה' אתה דברת אל המקום הזה להכריתו". והיה ככלתך לקרא את-הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת: ככה תשקע בבל ולא-תקום מפגי הרעה אשר אנכי מביא עליה..". מתוך דברי הפסוק עצמו אין יודעים, אם אמנם נתאסף קהל הגולים או שעשה שריה מעשה זה בסתר. א. ש. הרטום בפירושו מעיר למלה, (נא סא) וקראת - "כנראה לא לפני הגולים, דבר שהיה בלי ספק מסוכן, אלא לפני הא-להים, כאילו כדי להזכיר לו את הבטחתו להחריב את בבל"

ברור איפוא כי גם כל הנבואות על העמים לישראל נועדו. ואף על הנביא הלאומי ביותר, שאין עוד כמהו כואב את כאב עמו, ירמיה, נאמר בשעת הקדשתו לתפקיד (א, ה) : "נביא לגויים נתתיך". והמפרשים מתלבטים הרבה להסביר כינוי זה. דחוק מאד הוא פירושו של רש'י האומר על פי הספרי : "לישראל, שהיו נוהגים עצמם כעכ'ום, כך נדרש בספרי (דברים יח, טו) : ,נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך' - יקים לך ולא למכחישי תורה, הא מה אני מקיים ,נביא לגוים נתתיך' ? בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו'ם". א ב ר ב נ א ל מעיר, על פי התרגום, את ההערה הבאה שגם היא אינה פותרת את הבעייה: "שינבא על אומות רבות השחתות ורעות עצומות שיבואו עליהם, ורמז בזה אל נבואת כוס החמה (שם פרק כ'ה) שנבא שישתו כל הגוים על ידי נבוכדנצר". גם ההסבר של ש ד ' ל אינו מברר לנו מדוע דווקא אצל ירמיה ולא אצל שום נביא אחר אנו מוצאים תאור התפקיד של "נביא לגוים". ואלה דברי שד'ל: "לא שילך וידבר אל האומות, אלא בדברו לישראל יזכיר מה שארע לקצת האומות". אפשר שההשערה שנציע כאן אינה רחוקה מן האמת. חוץ מירמיה לא מצאנו בשום נביא אתר שפעולותיו נזכרות בספרי נביאים אחרונים שהתערב במדיניות המעשית של עם אחר כלשהו מנה פרק כ'ח מספר לנו ברורות שהוא שלח על פי צו ה', עצמים סמליים (מוסרות ומוטות) לעמים שונים כדי למנוע אותם מכריתת ברית ביניהם לשם מרד בבבל, והוא אף מונה את שמות העמים שאליהם נצטווה לשלוח את דברי נבואתו (כז, ג) : אדום, מואב, בני עמון, צור וצידון. ומה היא העצה היעוצה לכל המלכים האלה ? "והגוי אשר יביא את-צוארו בעל מלך-בבל ועבדו והנחתיו על-אדמתו" (כז, יא). אפשר איפוא שלא נחטא לאמת אם נשער, כי בגלל ענין זה נקרא נביא לגוים. ויש עוד להוסיף, שאם כי מצווים אצל כמה נביאים קבצים שלמים של נבואות על עמים אחרים, הרי רק בספר ירמיה נאמר במפורש בפרק מ'ו פסוק א' (בכותרת לפרקים מו-נא) : "אשר היה דבר ה' אל-ירמיהו הנביא ע ל - ה ג ו י ם ".

נדמה, כי ברור למעלה מכל ספק שנבואות אלה באות להורותנו ולשנן לנו בדרכים שונות - מה שכבר לימדו אותנו הסיפורים הראשונים של התורה - כי בורא העולם הוא גם שופט כל הארץ. זאת ועוד: לא לבד בשל חטאים שחטאו עמים אלה נגד ישראל צפויים הם לעונש, אלא גם בשל חטאים אחרים שבהם אשמו תבוא עליהם הרעה. עלינו להדגיש עוד כי המשותף בכל האוספים הללו הוא בזה שהם כוללים כולם נבואות פורענות.

נפנה ונעיר כמה הערות לכל אוסף ואוסף.

בספר ישעיה מפרק י'ג עד כ'ג נמצאות אחת עשרה נבואות על עמים אחרים וברובן מלת הפתיחה היא "משא". אם נתבונן בנבואות אלו יתברר שחלק מהן קצר וחלק מהן ארוך ולפי סדר זה ובכותרות אלו הן מופיעות : ‎1) יג, איד, כג - "משא בבל אשר חזה ישעיהו בן-אמוץ" : ‎2) יד, כד-כז - על אשור : ‎3) יד, כח-לב - "משא" על פלשת: ‎4) טו, א-טז, יד - "משא מואב" , ‎5) יז, א-יד - "משא דמשק" , ‎6) יח, א-ז - על כוש "ארץ צלצל כנפים" : ‎7) יט, א-כ, ו - "משא מצרים" :‎8) כא, א-י - "משא מדבר ים" על מפלת בבל , ‎9) כא, יא-יב - "משא דומה" נבואה על אדום : ‎10) כא, יג-ח - "משא בערב" על מפלת ארצות ערב, ‎11) כב, א-כה - "משא גיא חזיון" נבואה על ירושלים ועל ענין שבנא ואליקים : ‎12) כג, א-יח - משא צר" : וכעין סיום - פרק כד, א-כג על הגויים בכלל ועל ישראל בפרט.

נציין כמה קווים מיוחדים לאוסף זה. א) הואיל ורוב הנבואות מוכתרות בכותרות "משא", הרי שלפנינו נבואות פורענות, אך לא מצאנו ציון החטאים שגרמו לגורל הקשה העתיד לבוא. ב) עתים מצורף לנבואת הפורענות יעוד לתקומה או לאחרית הימים, כגון בסוף הנבואה על מצרים, שנאמר בה (יט, כד-כה) : "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, ברכה בקרב הארץ, אשר כרת ה' צבאות לאמר: ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל". גם ב"משא צר" נמצא, אם גם בצורה לגלגנית, כעין יעוד תקומה לצור, וכך נאמר שם (כג יז-יח) : "והיה מקץ שבעים שנה יפקד ה' את-צר ושבה לאתננה.. והיה סחרה ואתננה קדש להן ...כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה.." ג) באוסף זה של נבואות על העמים, כפי שכבר ראינו מתוך הפסוקים שהובאו עד כאן מוזכר פעמים אחדות גם ישראל, ולפני ה"משא" על צור (כג) יש נבואת פורענות על ישראל. ד) המיוחד לקובץ זה נראה באופן בולט ביותר בפרק המסיים את כל הקובץ, הלא הוא פרק כ'ד, שבו מתואר בציוריות מיוחדת ובצבעים קודרים ביותר כעין אבדן כללי של העולם כולה כעין משפט על העמים שממנו יישאר רק ישראל. נביא כאן רק פסוקים אחדים מתיאור נהדר זה (כד; ד-ה) : "אבלה נבלה הארץ, אמללה בבלה תבל, אמללו מרום עם-הארץ. והארץ חנפה תחת ישביה כי-עברו תורת חלפו חק, הפרו ברית עולם", או הדימוי הציורי (כד; כ) : "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה ונבו עליה פשעה ונפלה ולא-תוסיף קום", ובסיום מדובר על שלמון ה' (כד, כג) : "...כה-מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד". והמעניין הוא שכבר בתחילת הנבואות על העמים אנו מוצאים (בפרק יג בנבואה על בבל) תיאור דומה לסיום פרק כ"ד. בכד, כג נאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה", וכנגד זה ביג, י-יא: "כי-כוכבי השמים ופסיליהם לא יהלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא-יגיה אורו, ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם".

בספר עמוס, שממנו נבחרה ההפטרה שלפנינו יש לציין קודם כל דבר מיוחד והוא- שהנביא מתחיל את ספרו, וכנראה גם את פעולתו הנבואית, בשורה של נבואות על העמים, מה שאין למצוא בשום ספר של נביא אחר ההשערה המוצעת בספרו של צ. אדר ("הערכים החינוכיים של התנ"ך" עמ' ‎109) כי "הנבואה פותחת במניית חטאי הגויים אשר מסביב ליהודה (ארם, פלשתים, צור אדום, עמון מואב) ובציון העונש והחורבן העתידים לבוא עליהם בגלל חטאיהם. חלק זה של הנבואה בודאי ערב לאזנם של השומעים... העם ביקש תמיד לשמוע מנביאיו דברי פורענות על אויביו ודברי עידוד על עתידו שלו" - אינה מתקבלת על הדעת. וכבר דחה י ח ז ק א ל ק ו י פ מ ן ("תולדות האמונה הישראלית", כרך שלישי, ספר ראשון עמ' ‎68-67) את ההסבר כאילו כאן חידש עמוס את האידיאה שה' מופיע כ"אדון ההסטוריה", שהרי כבר מובלט רעיון זה בסיפורי ספר בראשית על המבול ועל הפיכת סדום ועמורה. מה הביא איפוא - כך בדין הוא שנשאל - את עמוס להתחיל את פעולתו הנבואית בפנייה אל הגויים, ואחרי ששה נאומים קצרים כאלה לפנות באותו משפט פותח גם אל יהודה וישראל? אפשר שלא נטעה אם נאמר כי כאן פעלה המגמה המיוחדת של הנביא לצמצם את כוח ההרגשה של ישראל כעם הנבחר, או לפחות להגדיר בחירה זו כדבר המטיל חובה מוסרית ואחריות מוגברת. מה שעשו להיות לסעד לדעה זו היא העובדה המתמיהה שגם בראשית הספר - אחרי קובץ הנבואות על העמים ועל עם ה' - נאמר (ג, ב) : "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על-כן אפקד עליכם את כל-עונותיכם", ובסיום הספר לא זו בלבד שמוגדרת הבחירה כאחריות כפולה, אלא כאילו מעמידה הנביא בסימן שאלה אותה וכל החסדים שעשה ה' עם ישראל. שהרי כך אומר הנביא (ט, ז) : "הלוא כבני כשיים . אתים לי בני ישראל.. הלוא את-ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר". [*]*

במשפט החוזר "על שלשה פשעי.. ועל ארבעה.." מחברים את יהודה וישראל אל משפחת העמים, שששה מהם מייסר הנביא בשוט לשונו. כבר עמדו על ההבדל שבין שש הנבואות על העמים לבין השתים על יהודה וישראל.

פ. ב ו ב ר ציין יפה את ההבדל בין שתי קבוצות אלה, באמרו על נבואת העמים ("תורת הנביאים" עמ' ‎92) : "אין הוא דן אותם על עוונם נגדו אלא על עוונם זה נגד זה". ואילו בנבואה על יהודה אנו מוצאים בדברי הנביא הדגשת החטא נגד ה' (ב, ד) : "על-מאסם את-תורת ה' ...ויתעום כזביהם אשר-הלכו אבותם אחריהם" , ובנבואה על ישראל מזכיר עמוס - על יד העבירות החברתיות - גם דיכוי הנבואה (ב, יב) : "ועל-הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו". בניסוח יותר בולט ממה שכבר הקדים לומר ס. בובר מגדיר צ. א ד ר בספרו הנזכר את ההבדל בין הנבואות על העמים מכאן ובין הנבואות על ישראל מכאן באמרן (שם, עמ' ‎110) : "הנביא הוא שליחו של א-להי העולם, והקריטריון לדבריו הוא : איזו מידה של צדק עולמי שצריך לשלוט בין העמים ביחסם זה לזה ובין האנשים והמעמדות השונים שבתוך כל צם. כלפי העמים האחרים בוחר עמוס לתאר את החטא שביחסם זה לזה, ואילו כלפי ישראל עמו הוא בוחר להתקיף את החטא המוסרי החברתי שבמסגרת העם האחד בעצמו". בצורה מאוד מאליפה הצליח א. א. ה ל וי ("כיצד מלמדים ספר עמוס" החינוך, תש'י חוברת א') להראות לנו גם בנבואות על העמים השונים בספר עמוס את ההדרגה מעבירות פחות חמורות לעבירות חמורות יותר, וכך נבין מדוע עזב הנביא את הסדר הגיאוגרפי. ואלה דבריו : "...אך אם מלחמת כיבוש נהפכת למלחמה בתושבים שלוים, מיד מתערערים כל היסודות שעליהם עומד העולם, מיד מפסידה האומה העושה זאת את עצם זכות קיומה כאומה, והארמים (בני דמשק) עשו זאת (א ג) ,על-דושם בחרצות הברזל את-הגלעד'.. פשע כבד הוא להתנפל על תושבים שלוים, לחמס ולגזול את רכושם... אך יש דבר שאין ליטול בשום אופן ובשום תנאים מן האדם: את חופשתו (א, ו ,על שלשה פשעי עזה... על-הגלותם..'). אף בני צור לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בחירות האדם. והם עוד הגדילו לעשות מן הפלשתים. הפלשתים עשו זאת בזרים, והם עשו זאת באחיהם, בבני עמם, בבני בריתם (א, ט) ,ולא זכרו ברית אחים'. - (א, יא)'על שלשה פשעי אדום' - האדומים דחו אבן אחר הנופל. בשעה שישראל היו נתונים בירידה, כשנלחמו בשארית כוחותיהם בארמים.. שיתפו האדומים פעולה עם התוקפנים נגד אחיהם, אף על פי שידעו יפה, שנצחונו של ארם סכנה גם להם". אך אם הכעס, הנקמה והנטירה הם בראש כל חשבון מדיני. אם הכל נדחה מפני תאות הנקמה... מה קיום יש לו לעולם?.. (א, יג) 'על שלשה פשעי בני עמון'...הם גילו בשעת מצוקתם של ישראל את כל אכזריותם : הם לא הניחו ידיהם גם מנשים הרות. מעשים כאלה יש להם,אולי, כפרה כשהם נעשים על ידי עם מותקף, הבהול על נפשה אך מתקיף, כובש, הבא להרחיב גבולו על חשבון אחרים 'למען הרחיב את-גבולם' יש לו להיות מתון יותר..מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם ינטל מהם (א,טו) ,והלך מלכם בטלה, הוא ושרץ יחדיו" (ב,א) ,על שלשה פשעי מואב' - המלחמה פורענות היא לאנושות.. אך יש דבר אחד, שהוא צריך ומוכרח להשלים בין בני האדם - המות. מת אדם - הנח כעסך, עקור רגשי נקמתך... אך מלך מואב שרף את 'עצמות מלך אדום לשיד' לא נשא פנים גם למת... לכן לא תהי כפרה למעשהו (ב, ג) ,והכרתי שופט מקרבה...".

בסקירתנו זאת כבר דובר על אוסף הנבואות על העמים שבספר ירמיה (מו-נא).הוא מהווה חלק מיוחד בספר, כפי שמוכיחה הכותרת (מו, א) : "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגויים". ובזה הסדר מביא הנביא את חזותו הקשה על העמים: ‎1) מו, ב-כח - על מצרים, ‎2) מז, א-ז - על פלשתים, ‎3) מח, א-מז - על מואב, ‎4) מט, א-ה - על בני עמון, ‎5) מט, ז-כב - על אדום , ‎6) מט, כג-כז - על דמשק , ‎7) מט כח-לג - על קדר , ‎8) מט, לד-לט-. על עילם , ‎9) נ, א-נא, סד - הנבואה הגדולה על בבל. בדומה למה שמצאנו בישעיה, הנבואות הן נבואות פורענות על העמים, ופירוט העבירות אין אנו מוצאים. בצורה כללית מדובר על גאוות העמים, כגון(מח, כט) : "שמענו גאון-מואב, גאה מאד , גבהו וגאונו ורם לבו". או בנבואה על בני עמון (מט, ד) : "הבטחה באצרתיה מי יבוא אלי ?". ובעיקר מודגשים החטאים השונים בנבואה הגדולה והנהדרת על בבל, - הן החטא שחטא העם הזה ללא קשר עם ישראל כמו (נ, לז-לח) : "חרב אל-אוצרתיה ובזזו חרב אל-מימיה ויבשו כי ארץ פסלים היא ובאימים יתהללו" והן החטא כלפי ישראל המודגש כמה וכמה פעמים (נא,יא והשוה נ כח) : "כי-נקמת ה' היא נקמה היכלו" או (נא, כד) : "ושלמתי לבבל ולכל ישבי בשדים את כל-רעתם אשר-עשו בציון לעיניכם נאם ה'". בדומה למה שמצאנו בספר ישעיה באוסף על העמים כך גם בספר ירמיה משולבות לפעמים הנבואות על העמים עם נבואות על ישראל, ובעיקר בולט קו זה בנבואה על בבל. מפלת בבל והצלת ישראל - אלה הן כמין מגמות ראשיות בנבואה זה נסתפק כאן בקטע העיקרי ממין זה ואלה דברי הנביא (נ, יז-כ) : "שה פזורה ישראל, אריות הדיחו,הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו [שיבר את עצמותיו) נבוכדראצר מלך בבל : לכן כה אמר ה' צבאות... הנני פקד אל-מלך בבל... ושבבתי את-ישראל אל-נוהו ורעה הכרמל והבשן... בימים ההם... יבקש את-עון ישראל ואיננו... כי אסלח לאשר אשאיר"

בסיום סקירתנו נפנה עוד את תשומת לבנו לאוסף הנבואות על העמים שבספר י ח ז ק א ל כאן תופס האוסף מקום מיוחד במבנה הספר. בחלק הראשון והעיקרי של הספר מוכיח הנביא יחזקאל בהוכחה קשה ונוקבת - עתים קשה מדי - את ישראל (הפרקים א'-כ'ד) וכמין מעבר לחלק שיכיל את נבואת הנחמה שבפי הנביא באה - פרקים כ'ה עד ל'ב - התוכחה לעמים. ובסדר זה משפיע הנביא את דברו: ‎1) כ'ה,א-ז-על עמון ‎2) כה ח-יא - על מואב, ‎3) כה, יב-יד - על אדום, ‎4) כה, טו-יז על פלשתים, ‎5) כו א-כח, יט -- על צור , ‎6) כח,כ-כו- על צידון ‎7)כט, א-לב על מצרים. לא עלה בידנו לברר ומצוא הסבר מניח את הדעת מדוע ייחד הנביא מקום כה נרחב לצור. ובדומה למה שמצאנו באוסף על הגויים שבספר עמוס מציין הנביא אצל כל עם רצם את החטאים יחד עם העונש והחטאים הם לרוב כלפי ישראל אך נמצא גם חטא המרידה בה' וחטא הגאווה כגון בנבואה על צור, (כח' ב) : ".יען גבה לבך ותאמר אל אני, מושב אלהים ישבתי בלב עמים" : או, בנבואה על מצרים, (כט,ג) : "...התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני ?"

כל הסוקר את הנבואות על העמים בספר יחזקאל ומשווה אותן לאלה שבספר ירמיהו יעמוד על כך שחסרה בספר יחזקאל נבואה על בבל. יש לדעתי להשיב שתי תשובות על תמיהה זו. יחזקאל התישב בבבל כאחד הגולים וכנראה מצבם של הגולים בארץ בבל לא היה רע, כי אם לא כן אין להבין עצת ירמיהו במכתבו אל הגולים (כט, היו) : "בנו בתים הצבו ונטעו גנות ואכלו את-פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים..ורבו-שם ואל-תמעטו". לעצות כאלה אין מקום אם אין אפשרות של קיום בשלום. כן אפשר שהלך יחזקאל בעקבות משה רבנו שלא רצה להביא כמה מכות על המצרים, ולפי האגדה אף מנע עצמו מלהכות את היאור במצרים משום שהיאור הגן עליו(ראה ר ש ' י לשמות ז,יט) וכן שלח את פינחס להילחם במדין משום שהוא עצמו נתגדל במדין (ראה תנחומא לפרשת מטות : בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן).

ואולי מכאן תשובה לפסוק סתום מאוד בנבואות יחזקאל על העמים. בפרק לא, בנבואה אל מלך מצרים, נאמר : "בן-אדם, א מ ר א ל - פ ר ע ה מ ל ך - ם צ ר י ם ואל המונו: אל-מי דמית בגדלך ? הנה א ש ו ר ארז בלבנון...". הנביא מתחיל בפרעה ועובר לדבר על אשור. ש. ל. גורדון בפירושו לא ראה דרך אחרת לישב את הדבר מללכת בעקבות המפרש הנוצרי רוטשטיין ולהעיר: "ברור איפוא, כי טעות סופר נפלה כאן, והנוסח הנכון - הנה אשוך (מלשון השוואה) ארז בלבנון". אך וד אי אנחנו לא זאת דרכנו ביישוב פסוקים קשים, ולכן אפשר שנמצא גם כאן תשובה לשאלת העדרה של נבואה על בבל בין נבואותיו של יחזקאל על העמים. אפשר השתמש כאן הנביא בשם אשור והתכוון לבבל, ואם לא רצה להקדיש במפורש נבואת פורענות לבבל, מצא דרך לציין ברמיזה היסטורית את גורל עתידה של האומה שבקרבה ישב. והרי גם במגלת איכה אנו מוצאים פעם אחת החלפת השמות בבל-אשור בדברי המקונן (איכה ה, ו) . "מצרים נתנו יד א ש ו ר לשבע לחם". וגם בעזרא (ה כב) נאמר על מלך פרס : "והסב לב מלך-אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית-הא-להים', ובכן אפשר שגם בפסוק זה ביחזקאל הכוונה היא לא למלך אשור, אלא למלך בבל.

וכך ראינו בסקירה זו על אספי הנבואות על העמים כי המיוחד בסגנונו של כל נביא ונביא בא לידי ביטוי גם במה שאמר על העמים וגם בסדר נאומיו עליהם.

בתוך: חזון המקרא, עמ' ‎102-112.

[**] עיין ביתר פרוט בסקירה להפטרת פרשת קדושים.