הסקיצות לציור-הקיר הוכנו על-ידי האמן יוסל ברגנר בין החודשים יולי--נובמבר ‎1973, לאחר ביקורו באוניברסיטת חיפה באביב של אותה שנה.

ציור-הקיר בוצע בסיוע של עוזר האמן הרי וייס בין החודשים מרץ ויולי ‎1974. הציור מכסה שטח של ‎250 מ"ר ומתחלק לחמישה קטעים : הקטע הגדול במרכז בעל כיוון אנכי, עובר דרך שתי הקומות העליונות של הבניין הראשי. ארבעת הקטעים האופקיים - שניים בקומה העליונה ושניים בקומה התחתונה של הבניין, מימין ומשמאל - זורמים לתוך השטח המרכזי. ניתן לראות את הקומפוזיציה גם כטריפטיכון גדול, אשר הלוחות הצדדיים שלו מחולקים אופקית על-ידי הקומה ונמצאים במישורים השונים של הבניין.

ציור-הקיר מכיל אלמנטים רבים, שהופיעו במשך השנים בציוריו של יוסל ברגנר : חזיתות בתים הנראות כתפאורות במה, ואשר בפתחיהם ובחלונותיהם מופיעים בני-אדם בעלי עיניים פעורות, גברים ונשים מחופשים, וכן עצים, שורשים וענפים. ניתן להבחין באלמנטים נוספים, שהופיעו קודם-לכן בציורי האמן : כלי מטבח, סירים ומחבתות, פומפיות ומגהצים, תיבות בשמים מחודדות, ותיבות-צדקה מרובעות. הם עפים בשמים מעל לים, מהלכים בחולות המדבר, או על שפת הים. בציורים אלה, כמו בציור-הקיר, לכלים רגלים וידיות, תנוחותיהם מזכירות לנו בני-אדם, כמותם הם מתכופפים, מתמתחים ושוכבים. הכלים, בכסף-אפור ובנחושת שחומה, נקרעו מסביבתם ומפוזרים לכל רוח כלהקת ציפורים. חפצים נודדים אלה, ללא בית, שנעזבו על-ידי בעליהם, מחפשים בית. הם נראים כנכנסים או עוזבים בתים וכניסות ריקים. הם גם כלי-חולין וגם כלי-קודש, הם גם חפצים אישיים וגם קהילתיים, בלויים ומשוקעים משימוש מרובה, חדורים חמימות מיוחדת, ריחניות, קרבה וביתיות. הם מעלים זיכרונות בלתי-נמחים של ילדות, של מקום, של משחק ושל משפחה. הם עפים באי-שקט, בלים מרוב שימוש, קשים ומתכתיים, מוארים באור השמים. הם חלולים, מחודדים, מחורצים ומנוקבים, הם מרודדים ומנומרים. הם עפים מימין לשמאל, לעבר החלק המרכזי של הקיר, הם יורדים אל חוף צחיח ושומם מול שמים אפלים.

החלק המרכזי של ציור-הקיר הוא בגובה ‎8 מ' ובאותו רוחב. הוא מכיל חזית בניין גדולה ולבנה, המודגשת על-ידי פתחים וחלונות כהים. מוארכים, מלבניים וקשתיים, מהם מבצבצות דמויות גברים וחיות מחופשים. זוהי קומפוזיציה צפופה, מאוכלסת בראשים, כתרים, דגלים, חיילים, כובעי ליצנים. היא מלאה בראשים פעורי עיניים, שדי נשים חשופים, מסכות שוורים בעלי קרניים, ג'ירפות בעלות לסתות ארוכות ומשתרבבות. הקומפוזיציה מלאה בפניהם של ציפורים וכלבים, עם דימויים המתערבבים, נמסים וזורמים זה לתוך זה, ומשנים צורותיהם לאדם או לחיה. אכן, זהו גן חיות ממשי, תיבת נח, ג'ונגל, נשף מסכות, מסיבת פורים הנערכת על הסולמות והמדרגות, בחלונות ובפתחים של הקיר הלבן.

לדמויות - עין אחת, שתי עיניים, שלוש וארבע עיניים, המחוררות ומנוקבות בגומות שחורות, עם פיות ונחיריים פעורים לרווחה. הן נראות בפרופיל וחזיתית בחובשן את הכתרים המחודדים ואת הכומתות המנוקבות והחדות, שמהן צומחים ענפים עם עלים. אחד הראשים, בחלק הימני התחתון של הקיר המרכזי, מוציא קרניים כאליל קדום. ראש נוסף, בחלק השמאלי העליון, ממלא ופורץ את כל מסגרת החלון. הוא מותח את צווארו כך שפיו, בעל השיניים החדות, מתנשא בתנועה אנכית מודגשת בתוך פנים בעלות עין אחת. הראש מזכיר כמה מדמויות הנשים ב"גרניקה" של פיקאסו. הדמות שלידה, במסכה דמוית-שור, מחזיקה בחזה, בעוד החצים חודרים לעורפה ונערכים כקישוט, מעוררת אף היא כמה היבטים של "גרניקה". קבוצות חיילים ממלאות את החלק השמאלי של הקומפוזיציה בתקיפות ובאלימות. בהמשך מימין נראות כמה מהדמויות כציפורים נפחדות ומאיימות. הן מנפנפות במקור ובכנפיים, בעופן מן הים כשדים וכימרות. הפנים והאברים משתנים כאשר הן חולפות מזועזעות מנקישת הסירים, המחבתות ותיבות הבשמים, או מפני כוח מסתורי ומרטט, המתסיס אותן.

אכן, הקיר המרכזי נראה כמו תיאור מסיבה : מסיבה רעשנית וקולנית, צרחנית וצעקנית, צווחנית ודורסנית. מסיבת פורים! מסיבה של יומרנים, השואפים לכתרים מחודדים, לתפקידים חברתיים שבהישג-ידם ולתפקידים שאינם בהישג-ידם. מסיבה של בני-אדם מחופשים, המכריזים על זהותם המושאלת, מעמידת הפנים, הבנויה בהתאם למאווייהם וללהיטותם המתנשאת. הם נמצאים בפנים, מאחורי הכניסות והחלונות האפלים, הם צועדים בפרהסיה לפני החלונות, הדלתות והקיר הלבן. זוהי מסיבה של מסכות, המסתירות את הזהות הפנימית ומשחררות מעצורים מן הדחפים היצריים העמוקים ביותר. השוטים משטים בשוטים ! אכן, מסיבת פורים מכאיבה וחסרת מנוח, החלה ביום כיפורים וממשיכה סביב כל השנה. היא מזמינה אותך לבוא ולהצטרף לבילוי, כל זמן המשכה. נראה, כי הספינה (האם זאת ספינת השוטים ?), בחלק הימני התחתון של הקיר, מצטרפת אף היא למסיבה. למרות שיש ספק אם היא מגיעה או מפליגה, ואם המלאך, בעל העיניים הגדולות והרחבות והכנפיים המנוקדות והמנוקבות, המלווה את הספינה, מרחיק אותם מן המסיבה חסרת המנוחה, או דוחף אותם אליה ברכות. אכן, זוהי סירה צפופה, דחוסה באנשים מחופשים, כלבים פראיים, ג'ירפות שתומות עין, ואנשים בעלי עיניים רבות עם פרצופים רחבים, הנראים מעוכים לעיסה.

מהי משמעות יצירה גדולה זו על הקומפוזיציה שלה דמוית הטריפטיכון ? מהי המשמעות האיקונוגראפית, הנראית חבויה ? משמעות הדימויים והלכי-הנפש, האילוזיות וההשלכות הספרותיות ? נתבונן מקרוב בתמונה.

תחושת אי-השקט מתחזקת על-ידי משיכות המכחול המהירות והמסתחררות, על-ידי העיוותים האלימים של אנשים וחפצים, ריבוי השקיפות והחפיפה של ירוק, אוקר, אדום ושחור, המצויירים בחופשיות ובעוצמה. המשטח מופעל על-ידי שליטת גוני כסף-אפור וכחול, העומדים בניגוד חריף ללבן, לשחור ומפעם לפעם לכתום-אדום. הצבע, כמעי חיה שחוטה, מושם לעתים באימפסטו עבה ולעתים במשיכות מכחול מהירות, עצבניות ודקות. אך הוא תמיד יוצר תחושה חושנית, מסעיר ומפעיל את המשטח. הציור, בעיקר בחלק המרכזי הגדול, נראה כתנועת טירוף בשל ריבוי העיניים הננעצות לכל הכיוונים ותהלוכת המסכות המוזרה. לשווא תחפש נקודת מנוחה. הנך נאחז בלובן הבניין, רק כדי להיתפס שוב על-ידי משיכות המכחול המשתוללות, סבך הענפים והשורשים, הפנים פעורי הפיות, הנעים לבדם, רוקדים ונמלטים בקבוצות צפופות ומהודקות מעל הקיר.

האמן לא בחר לעבוד בטכניקת הפרסקו המסורתית. משטה הבטון המחוספס והבלתי שווה, פגמיו הבולטים, ריבוי הגומות והשכבות הקרומיות, הקווים הגלויים שנוצרו על-ידי תבניות העץ שלתוכן נוצק הבטון, ההצטברות של חצץ בלתי מעורבב בסמוך למשטח הקיר, שיירי סימנים, חריצים ומסמרים - אלה התאימו במיוחד לאמן. אילו לא היה בנמצא, היה עליו ליצור משטח כזה. הבקעים הכהים דוקרים את הקיר בחדות והופכים אותו לפומפיית ברזל ענקית. זהו המקום המושלם לסוג החפצים, האנושות והלך-הרוח, שהאמן התכוון להשיג. מצב קיום גולמי, קשיות סלעית ומנפצת, משיכה ודחיפה בלתי פוסקים, התנגשות מטורפת של שאיפות מנוגדות, של צרכים ותחושות, בבל של אורחות-חיים, מנהגים ושפות, השוחקים זה את זה. פומפיית ברזל ענקית קורעת בהתמדה לפיסות ולחתיכות את כל הבא אתה במגע. בסיס האוקר הדק, וצבע האקריליק עם תוספת ביצים מכובדת, מכסים ומגלים את משטח הקיר בעת ובעונה אחת.

הסוריאליזם לימד אותנו, כי שילוב תמונות, הלקוחות מתחומי התנסות שונים, יגרום לאסוציאציות מוזרות וחדשות. סמיכות התיאור של כלים, שנלקחו מבתים הרוסים, עם השמים, הים והמדבר, עולים על התיאור הקלאסי של לוטרמון : פגישת המטרייה ומכונת-התפירה על שולחן הניתוחים. לסירי המתכת, למיכל הקשור עם תחושות של התיישבות והשתקעות משחר ההיסטוריה האנושית, העניק האמן קלילות רוחנית. כמו ציפורים ועלים הם נישאים במשב-רוח אל חוף רחוק. תמונות מוזרות אלו, בסביבתן המוזרה, נמצאות לצד קומפוזיציות משונות באותה מידה, שבלתי מסתבר להיתקל בהן : הספינה הדחוסה למטה מימין, תיבות הבשמים והצדקה המתעופפות בקומה מעל, הדמויות המחופשות של אדם וחיות במרכז והבית למטה משמאל, שכניסותיו חסומות על-ידי פרים פראיים, שורשים וצמחים, המצביעים כדמות מאיימת לעבר המרכז, והחלון המלא בראשו של איש בודד.

בעיית המשמעות הכוללת עולה שוב, בעוד הקומפוזיציות השונות נראות עצמאיות. ברור מנושאיהן, מסגנונן, ממיקומן ומקשרים צורניים מסוימים, שהן שייכות זו לזו. הן אינן קשורות על-ידי יחס סיבתי מיוחד, אלא על-ידי קשרים נסתרים, הקבלות סמויות וחוטים אסוציאטיביים.

חלקי ציור-הקיר השונים אינם מתגלים למתבונן בבת-אחת ; קטעים מן הציור נמצאים בקומה העליונה וקטעים אחרים בקומה התחתונה. שתי הקומות קשורות יחד על-ידי הקיר המרכזי הגדול, שלתוכו זורמים הקירות הצדדיים. קיר מרכזי זה מוסתר בחלקו על-ידי גרם המדרגות, המוביל מן הקומה התחתונה אל העליונה. כאשר מתקרבים אליו ממרחק, מסתיר גרם-המדרגות חלק גדול מציור-הקיר, אך הוא שב ומתגלה למתבונן העולה ויורד במדרגות, ביוצרו יחסי חלל אינטימיים בינו לבין הקיר. בתנועה במדרגות למעלה ולמטה נעשה המתבונן מודע למורכבות של הקומפוזיציה השלמה, שהוא עצמו הופך לחלק ממנה.

הנושא הכולל, במידה שניתן לדבר עליה אינו ניתן כלל להבנה מנקודת-תצפית אחת. הוא נעשה ברור רק כאשר חלקי הציור השונים צומחים ומתלכדים בתודעת המתבונן. הקומפוזיציה המדיאבלית של טריפטיכון, כאשר נבחרה על-ידי אמן מודרני, מצביעה כביכול על הקשר דתי של הנושא.

השואה העסיקה את האמן במשך שנים רבות. הסמלים של קהילה הרוסה, של חיים מעוותים שאין להסבירם, הופיעו בציוריו של יוסל ברגנר, שנולד בוינה, בילה את נעוריו בוארשה שלפני מלחמת-העולם השנייה, חי שנים רבות באוסטרליה, ובא לישראל דרך קנדה, ארה"ב, אנגליה וצרפת. מרחק, שינוי מתמיד של מסגרות זיקה מנוגדות ומצטלבות, עשו את האי-רציונלי לרגיל. החוויה של המוזר והסוריאלי במצב הקיומי של האדם והחברה נעשתה זה זמן רב לאמת-המידה של דמיון האמן ואומנותו. נדודיו הבלתי-פוסקים הביאו אותו פעמים אחדות לספרד, שבה הוא ליקט את הרשמים המוזרים מבתי-הכנסת השוממים של טולדו, סנטה מריה לה בלנקה ואל טראנזיטו, שמיזגו בתוכו את השואה של ימינו עם האינקוויזיציה הספרדית, שואה מוקדמת יותר. המחזוריות של מאורעות קאטאסטרופיים אלה, ההגירה, מותן ותהייתן של קהילות, של אורחות-חיים, חפצים, רעיונות ותשמישי קדושה הפכו לחלק בלתי נפרד מדמיונו. המוזר נעשה מבוסס במציאות ההיסטורית. האינקוויזיציה והשואה נעשו אחד, מאורע החוזר על עצמו, מחזור של גירושים ושיבות.

שיבת הנרדפים למחוז-תקוותם מרומזת כנראה על-ידי תשמישי הקדושה וחפצי הבית, והסמלים השבטיים, המצביעים לעבר החוף החולי והשומם, שעליו הם מתקבצים. נרמז על כך בהמשך באמצעות הסירה הצפופה וההנהגה השמימית של המלאך, על-ידי העזובה של בתים שנכבשו שוב על-ידי הטבע, והאווירה דמוית קרנבל, של אלימות והעמדת-פנים שנוצרה על-ידי הגאולים, הנמשכת על-ידי אלה המקווים להיגאל או קרובים לגאולה. צעקותיהם, תנוחותיהם וצעידתם, ההתרגשות המתמדת וההתרחשות המתמשכת נראות כמכילות את תמצית הווייתם ותמצית המצב, שבו הם נתונים. לא יהיה קשה למצוא בציור אזכורים עקיפים לעולם בן-זמננו ולישראל של היום.

האדם הוא שוטה מיום היוולדו וחייב להצטרף לחברה של שוטים. בנוסף על כך לעולם אין רגע משעמם בחברת שוטים. הנושא הוא עתיק. בזיכרוננו עולה ספינת השוטים של היירונימוס בוש והירושה הספרותית מלוציאן, הסופר והסטיריקן מהמאה השנייה, סבסטיאן בראנד, מחבר "ספינת השוטים", ארסמוס מרוטרדם הכותב ב"שבחה של הסכלות" וכתבי יורשיהם : סרוואנטס, שיקספיר, ראבלה, סוויפט ופילדינג. היה זה מנדלי מוכר-ספרים, מעריצם של סופרים אלה, שהעביר את השפעתם לספרות האידית והעברית. הסופר האידי מלך רביטש, בן-דורם של שלום-עליכם, שלום אש ובשביס-זינגר, הוא אביו-מולידו של הצייר יוסל ברגנר.

לא ברור לחלוטין אם האנשים באים או עוזבים, בעניין זה ישנה אמביוולנטיות ניכרת וספק. גם אם נניח, שהדמויות בחלק המרכזי מימין נכנסות בחיפזון מן הים, ולא בעד פתחים או חלונות של הבניין, והסבר מסובך יותר יימצא על-ידי העמדתן בניגוד לקבוצה המיליטנטית בצד שמאל, מוטיב השיבה יישאר המרכזי בתמונה.

האמביוולנטיות בדבר העזיבה או השיבה מתחזקת על-ידי העובדה, שהאמן הפריד את הכלים החילוניים מן הדתיים. טענה זו יכולה להראות על פירוש שונה מזה שניתן ליצירה כאן. החלק השמאלי העליון עוסק בכלי-הבית, העפים דרך השמים. ניגודו בחלק העליון הימני עוסק בחפצי הפולחן הנוחתים. האם אלה אותם חפצים, שצורתם שונתה במשך המסע ? האם עוזבים הראשונים את בתיהם הקודמים והאחרים מגיעים ? החלק השמאלי התחתון עוסק בבתים ההרוסים, הימני התחתון - בספינה הצפופה. האם ישנה זיקה בין השמאלי העליון והשמאלי התחתון ? של חפצים העוזבים בתים הרוסים בחלק השמאלי העליון והתחתון, ושל חפצי הקדושה השבים וספינה שבה בצד ימין ? האם מתאפשר פירוש נוסף ? האם מצביע האמן על המחזוריות של השואה ?

על-כל-פנים, האמן, שהעלה את האינקוויזיציה, היה בעצמו עד לשואה ולשיבה. שיבת העם למחוז-תקוותיו אינה נראית כגאולה הרואית ולא מוענקת לה אווירה לאומית רומאנטית. הם שבים עם סירים, מחבתות ויומרות לארץ אוכלת יושביה. ספקנות, סרקאזם וגרוטסקה שולטים ומציינים את האנשים והחפצים. השואה היא הקיר, היא ותוצאותיה הם כולם סביבנו. מהשינוי הפנימי, שעל-אודותיו חזו נביאי הגאולה, ושהוגשם לפחות בחלקו, מתעלמים ואין מתייחסים. חלם, וארשה, אודסה וברוקלין הגיעו, השיגו והתמזגו עם פתה-תקווה, בני-ברק וחיפה. הקיר המרכזי יכול להיות מיקומה של עיר אחת או חברתה ; לגבי האמן הן זהות.

המצב הקיומי של האדם, טיפשותו ויומרנותו אינם תלויים במיקומו הגיאוגרפי. ציור הקיר מתאר הלך-רוח, דרך התבוננות על העולם, תפיסה שהתגברה בחוזקה בתודעת האמן בתקופה, שבה נעשו הסקיצות לציור-הקיר. אלה היו הימים בין יולי ונובמבר ‎1973, הימים שקדמו ובאו בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ליצירה תכונות של לעג עצמי והלקאה עצמית, ובמידה רבה זלזול עצמי בהומור היהודי. בסגנונה ובתפיסתה הנועזת זוהי יצירה, המעוגנת במאה ה‎20-, שנעשתה על-ידי אמן ישראלי, המתמצא בזרם הציור של מאה זו, בספרות האידית ובהשקפתה האוניברסלית הרחבה.

בחרדה, בייאוש ובאמביוואלנטיות הקפקאית מעוררת היצירה הדים ליצירות האמנים הידועים במאה ה‎20- ולאלה שעליהם ביססו את עבודותיהם. הצורות החדות והחודרות של סותרלנד ופיקאסו, הדים ליצירתם של אנסור, בעיקר במסכות המבהילות שלו ובהומור השחור החריף שב"ישו נכנס לבריסל". העור המעונה שבפורטרטים של באקון וסוטין, העטלפים והטירוף שבתחריטי גויא "החלום של ההגיון יוצר מפלצות" ושל גויא המזדקן "סטורן זולל את ילדיו", ולבסוף האם לא נראה מרכז הציור כעבודת-ענק של פולוק, קרועה לפיסות על-ידי המברשת של דה-קונינג ?

הציור אינו מביע אמתות רשמיות קיימות. זוהי תפיסה אישית ביותר על העולם ועל ישראל כפי שהאמן ראה אותם מנקודת-התצפית שלו. אך בעת ובעונה אחת מכילה התמונה חלק מן החרדה והתסכול של ימי אוקטובר ‎1973 ותוצאותיהם.

היה זה מעשה נועז מצד האוניברסיטה להזמין אמן ולהפקיד בידיו את אחד הקירות העיקריים שלה. בזה לא רק שקיימה את עקרון היצירה החופשית, אלא גם נעשתה לאפוטרופוס של יצירת אמנות חשובה.