מידות האבות:
מעשי האבות שבסיפורי התורה הם גופי תורה לנו ולזרענו. כל מקרא ומקרא שבסיפורי התורה תורת חיים היא לנו הלכה למעשה. עלינו ללכת בעקבותיהם בכל דרכיהם ומעשיהם.
כלל גדול הוא בידנו אמרינן דתנא דרבי אליהו פרק כ"ה: "לפיכך הייתי אומר כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי - אברהם, יצחק ויעקב".
האבות תכלית כל עבודתם ומעשיהם היתה להשיג אהבתו וקרבתו של השי"ת ובזה זכו שייחד הקב"ה את שמו עליהם "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב זה שמי לעולם".
אברהם, יצחק ויעקב הורידו והשרישו לעולם ג' יסודות:
1) גמילות חסדים שהיתה מידת אברהם; אברהם סמל החסד לכל באי עולם. ביתו היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב, שכתובי "וייטע אברהם אשל" - אכילה, שתייה, לינה. ואם ליום אחד לא נזדמנו לו אורחים היה שרוי בצער. וכתיב, "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".
2) יצחק זכה במידת הגבורה - העבודה שהרי הקריב עצמו על גבי המזבח.
3) יעקב היתה לו מידת התורה, כמו שנאמרו
"יעקב איש תם יושב אהלים". ובזכות יעקב נתנה תורה לישראל, שנאמר: (תהלים ע"ח, ה') "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".
בשביל יעקב נתנה תורה לישראל, וכן כתוב (מלאכי ב', ו') "תורת אמת היתה בפיהו". ליעקב נתנה התורה בפרט כי היא תורת אמת.
זה שרמז אליעזר עבד אברהם כשנתן לרבקה נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה, עשרה זהב משקלם.
במדרש מובא: "בקע משקלו - רמו לשקלי קרבנות שנאמר בהם "בקע לגולגלת. "ושני צמידים על ידיה" - רמז לב' לוחות צמודים.
"עשוה זהב משקלם" - רמז לעשרת הדברות שבהם. ראה אליעזר שהיא רבקה גומלת חסדים ורמז לה כיון שיש לה גמילות חסדים.
שהוא עמוד אחד, ראויה היא ליצחק שיש לו עמוד שני - עבודה, וראויה בשביל זה שיצא ממנה יעקב - שיש לו עמוד ג' הוא עמוד התורה". וכמו אברהם עצמו בשביל שהיה לו עמוד אחד גמילות חסדים וכה שיצא ממנו יצחק שהיה לו עמוד שני, ומן יצחק יצא יעקב שהוא עמוד שלישי, כי כל אילו ג' עמודי עולם.
האבות היו חייבים להוריד את המידות האלו לעולם, לייסד עם לבסס את המרכבה "האבות הם הם המרכבה" - המידות האלוקיות של האבות וגם הבטוי שלהם על פני הארץ.
האבות מגלמים את המידות הרוחניות העליונות ביותר, בעולם הגשמי של בני אדם. האבות במעשיהם הראו את ההתגלות של המידות (חסד, גבורה, אמת) ושלימות זה רק כשיש את שלשת האבות. את שלשת המידות האלה הוציאו האבות מן הכח אל הפועל במעשיהם והם הנחילו לנו מדות אלה מכח "מעשה אבות סימן לבנים".
שלשת המידות האלו של האבות הם 3 יסודות והם אינם מקריים. אילו אברהם לא היה מתחיל בחסד היה יצחק מתחיל בחסד. הסדר הזה לא מקרי, הוא חייב להיות. היסוד הוא חסד, על זה מוסיפים גבורה והמיזוג של שתי המידות זה תפארת - אמת של יעקב, שהיתה לו מידת האמצע בין אברהם ובין יצחק. יעקב היה הבריח התיכון והוא המחזק את כולם:
המהר"ל בספרו דרך חיים בפרק מוסר אבות מונה ג' מידות כנגד ג' אבא בדרך הבאה:
במסכת גיטין (ל"ו, ע"ב) מונים 3 מידות "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר: "אוהביו כצאת השמש בגבורתו".
ג' מידות אלו הן כנגד מידות שלשת האבות, התחיל במידת יעקב מה שאמר הנעלבים ואינם עולבים, שהיה יעקב נרדף ואינו רודף את האחר
וזו מידת יעקב ובמדרש: "והאלהים יבקש את הנרדף" (קהלת ג', טו) אתה מוצא כל מי שנרדף הקב"ה בוחר בו כי יעקב נרדף מעשו וכתב (מלאכי א', ב') "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וכו".
אחר שזכר מידה זאת זכר עושים מאהבה היא מידת אברהם שנקרא "זרע אברהם אוהבי". ואח"כ הזכיר מידת יצחק "שמחים ביסורין" שיצחק היה בעל יסורים ולא נמצא כמוהו ביסורין דכתיב: "ותכהינה עיניו מראות" - יאמרו במדרש; יצחק חידש יסורין, אמר לפני הקב"ה: האדם הוא חוטא ואין במה להתכפר, הבא עליו יסורין שיתכפר בו האדם. אמר הקב"ה; דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". הרי אלו הם ג' מידות שהיו באבות הממרקות את הנפש מן החטאים ועליו כתוב; "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
ידוע כי השמש יש בו זהר עליון והוא מסולק מן הגשמיות. לפיכך בל מי שיש בו ג' מידות אלו יש בו סלוק החמרי שהוא נעלב ואינו נעלב. עושה מאהבה - דבקות בהקב"ה. ושמחין ביסורין. מגיע האדם למדרגת השמש - לזוהר עליון.
התבטאות מידות האבות בתפילה:
ברכות כ"ו ע"ב - תפילות אבות תיקנום "אברהם תקן תפילת שחרית שנאמר: "וישכם אברהם בבקר... אל המקום אשר עמד שם". ואין עמידה אלא תפילה שנאמר; "ויעמד פנחס ויתפלל". יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפילה שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו".
יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם".
ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי..."
(זוהי דעה אחת מבין שתיים במחלקת שמובאת שם בגמרא, כנגד הדעה שתפילות כנגד קרבנות - תיקנום). "תפילות - אבות תיקנום" "התפילה היא מה שמתחבר העלול אל העילה יתברך..." (מהר"ל נתיב העבודה ג'). תפילה היא שם כולל לקשר הטבעי המחבר את
הנברא לבוראו. החיבור הזה מתבטא בדרכים שונות, שיחד מהוות בצורה השלימה ביותר את הקשור. "אבות הם הם המרכבה" והם יסודות העולם, ולכן הבנת המידות הייחודיות של האבות (כפי שכבר כתבתי) הכרחית כדי להבין לעומק את הקשר על צדדיו השונים שבין העולם לבוראו. כל אחד מהאבות בתוקף מידתו תיקן תפילה - הקים בעולם צד אחר של הקשור. באברהם, יצחק ויעקב באים לידי בטוי שלשה כוחות שמצויים במעגלים שונים במציאות, שלשה יסודות שעליהם עומד העולם - תורה, עבודה, וגמילות חסדים.
מציאותו של העולם היא מכוח הטוב שבו - "כי הדבר שאינו טוב בעצמו אין ראוי שתהיה לו מציאות... וכמו שבריאתו של כל נברא היא בשביל הטוב, מכל שכן קיום העולם ועמידת כל הנבראים היא מפני שנמצא בהם הטוב..." (מהר"ל דרך חיים).
והאדם שעבורו נברא העולם והוא תכלית כל הנבראים צריך שיבטא את הקשר שלו לבוראו בכך "שיקנה מעלת הטוב".
"קניית מעלת הטוב" - היא השלמת האדם (ולמעשה השלמת העולם) - היא תפילתו של האדם במובנה הכולל צריכה להיות ב- 3 בחינות:
א. מצד בחינת עצמו.
ב. מצד שאינו יחידי בעולם.
נ. מצד התייחסותו לבוראו.
עליו לכן להיות טוב כלפי עצמו, כלפי מהותו כאדם. טוב כלפי זולתו, וטוב כלפי שמים.
1) הוצאה אל הפועל של ייחודו של האדם על פני שאר הברואים, נעשית ע"י תורה שבלעדיה - נחשב האדם כבהמה ובלעדיה אין קיום לעולם. "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו." (שבת פ"ח ע"א). ומידה זו של תורה ולמודה באה לידי בטוי ביעקב שהוא" איש תם יושב אהלים" וכן "ויקם עדות בישראל ותורה שם בישראל" (תהילים ע"ח, ה'). 2) יחסו של האדם לבוראו ועשיית המצוות לשם שמים היא "העבודה", שהתבטאה באופן מיוחד אצל יצחק, שמסר נפשו כקרבן ממש.
3) והעמוד השלישי שעליו עומד העולם ושצריך לבוא לידי תקון באדם הוא משתקף ביחסו של האדם אל זולתו, והוא גמילות חסדים, שבה מאופיין במיוחד אברהם אבינו. השלמה של האדם בשלוש בחינות אלו הופכת את האדם ונותנת לעולם את קיומו.
שלושה יסודות אלו, שצריכים כולם לבוא לידי בטוי בתפילתו של האדם אל בוראו, יש הכרח שיבואו לעולם ע"י שלושה עמודים נפרדים אברהם, יצחק ויעקב. ולמרות שבכל אחד מהאבות מצויות כל המידות, קיימת בכל אחד המידה האופיינית והמיוחדת לצרך השרשתה בעולם.
שלושה עמודים אלו הם כנגד שלושה דברים באדם: גוף, נפש חיונית ושכל הנבדל. גופו של אדם, שהוא עקרונית החלק המרוחק ביותר מדיבוק עם הי"ת, גם בו יתכן בטוי וקשר להקב"ה וזאת בזכות גמילות חסדים של הקב"ה עמנו. וכאשר אדם גומל חסדים זוכה הוא ב"מידה כנגד מידה" וגומל הקב"ה חסד עמו ובכך מתקיים גופו - וזו מידתו של אברהם.
"הנפש החיונית" - קיומה ועמידתה היא מצד העבודה והקרבת קרבנות - "ונפש כי תקריב" - וזו כאמור מדתו של יצחק שהיה מוכן למסור נפשו.
ומצד "השכל הנבדל" - שהוא "מותר מן הבהמה" יש לאדם קיום ע"י תורה שזו מידתו של יעקב, כתיב בעבודה, א' (נתיב העבודה, א'). שלושה דברים אלו שבאדם צריכים כולם להגיע לידי מימוש - וכל קיומם הוא מצד הקב"ה. ממושם מתבטא ב- 3 תפילות שתקנו האבות ע"י יחודתיהן במידותיהם.
הודאה להקב"ה על שלושה כוחות אלו שנטעו בני דרך אבותינו מתבטאת בברכת המזון;
"על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו ועל חוקיך שהודעתנו". המהר"ל בנתיב העבודה י"ח מסביר שבמלים אלו אנו מודים על השלמתנו - בגוף- (מלה), בשכל (תורה), ובנפש (שעושה החוקים אף שאין השגה בהם...) וזה דרך אברהם, יעקב ויצחק (בהתאמה).
שלוש תפלות שהאבות תקנום בשלושה זמנים יש בהן שלוש מידות שהן: חסד, גבורה, ותפארת. וכל אחד מהאבות תיקן מידתו (תפילתו) בזמנו.
אברהם - שמידתו חסד תיקן תפילת שחרית, שאז מידת החסד גוברת בעולם ושלא יוכל החסד להתפשט במקום שאין בו צורך. ואמנם מוצאים אנו במזמור שיר ליום השבת את ההתאמה בין הבקר והחסד שנאמר, "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
תפילת מנחה, שאז שעתא דדינא וגבורות מתעוררין בעולם, תיקן יצחק אבינו ע"ה מידה זו והמתיקה ע"י העלאתה לשרשה. וכן יעקב אבינו ע"ה בתפילת ערבית תיקן את מידת התפארת והכניסה בקדושה. (שכן הקדושה היא מידת יעקב. יעקב היה קדוש באבות וכנגדו תיקנו ברכה ג' בתפילת שמונה עשרה "אתה קדוש".) אור המאיר - דברים) כל אחד מהאבות בעבודתו באמצעות התפלות הוריד כל מידה בנפרד לשרשה בעוה"ז. ובתפילת האדם, שהיא יצירת הקשר אל המקור האחד, מתאחדים כל הכחות ומתבטאים זה בצד זה ולא כל אחד בנפרד "כמו החבל שהוא עשוי משלושה חוטים והוא מקושר ביחד". והעולם אינו יכול לעמוד רק על אחד מהם אלא על שלושתם יחד.
רעיון זה מתבטא בברכת אבות:
" ...אלקי אבותינו, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב" כל אחד ואחד מהם קנה מדרגה מיוחדת בדרכי עבודתו ואעפ"י שהיו מחולקים במדרגתם מכל מקום ענין האחדות הוא שלם ביחוד גמור של העבודה לגבוה מעל גבוה". עולת ראיה א' ע"מ ס"ט. השרש האחד, שמתבטא ב3- מידות, מתבטא באבות דוקא בסדר מסוים: אברהם, יצחק ויעקב. יסודות לישראל בתור קו שהולך ומתפתח שלב אחר שלב.
בתפילת השחר מציינים אנו את התיחסותינו לכל אחד מהאבות;
"אבל אנחנו עמך בני בריתך- בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה. זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח. עדת יעקב בנך בכורך..."
שלושה כוחות שמוטבעים בנו, כח אהבתו של אברהם מוטבע בשרשם של ישראל מוטבעים בטבע האהבה האלוקית ירושת עולמים מברכת אברהם..." (עולת ראיה א').
בנים אנחנו לאברהם בקשור העליון והיסודי לאל חי. ואולם אהבה זו לכשעצמה יכולה להיות מוסתרת ע"י "רצינות החיים הגסים" ולכן לאחר אברהם יש צורך באב נוסף, יצחק - "מכוון הריכוז של כל החיים." כל כוחות החיים גם הנראים כסותרים והפכיים מועלים במידתו של יצחק לשמים. תכונה זו של מסירות נפש מוחלטת שביצחק מטבעת בבנים מכוחו. היא הנותנת שמירה על אותה אהבה שמוטבעת בנו מכוחו של אברהם.
אברהם ויצחק - האהבה היסודית והשמירה עליה (יראה) - הם שלבים לקראת ההשפעה הקיבוצית הכללית היותו שלימה וזו "עדת יעקב" - בבחינת דרך חיים לכלל ישראל שהיא המזוג של יעקב אהבתו של אברהם ומסירות נפשו של יצחק, כוחות שנאחזים אצל "היחידים" ומחזיקים מעמד בקבוץ הכללי מכח השפעתו של יעקב אבינו שיש בה קביעות ויציבות. עם ישראל שחי באמונתו הברורה ובסגולתו העצמית הייחודית "מורשה קהילת יעקב".
מדה זו של קביעות ויציבות שביעקב כנגד הקודמים לו מתבטאת גם בפס' "..אמר ר' אליעזר - מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב..." לא כאברהם שנאמר בו הר... ולא כיצחק שכתוב בו שדה... אלא כיעקב שקראו בית... (אין זה כי אם בית אלקים) (פסחים פ"ח ע"א).
המהרש"א בחידושי אגדות מסביר שלשון "אלקים" - "הוא כולל כל הכחות ובכל אחד מהאבות היה בו כח אלקי מיוחד..." - כוחות האבות מגיעים לידי אחדות וקביעות ביעקב - בכיר הקב"ה.
הר של אברהם - ביהמ"ק ראשון - שמירת עראי ולא קבע "על הר ציון ששמם..." שדה של יצחק - ביהמ"ק שני, שגם בו היתה שמירה אבל פחותה וגם בו היה עראי ועליו נאמר; "...ציון שדה תחרש".
בית של יעקב - ביהמ"ק השלישי שיהיה קיים לנצח.
שלושה בתי מקדש אלה - שלוש דרכים בהן נותנים אנחנו מקום לשכינה בתחתונים. וביעקב שמידתו - אמת מחבר ומאחד את מידתו של אברהם ושל יצמק ליש חזק וקיים לנצח - וזהו ביהמ"ק השלישי.
הדרך מבית ראשון לבית שלישי הכרחית ויש צורך בחסד של אברהם, בדין של יצחק כדי שתהיה האמת שלימה (מיטתו של יעקב שלימה שלא יצא ממנו רשע) והתכלית מושגת.
- דרך האבות הולכת ונסללת הדרך להשראת שכינה שלימה בישראל. במעבר מאב לאב, מבית מקדש לבית מקדש, הולך ומתרחב הקשר בין שמים וארץ שכן ביהמ"ק הוא בית ועד לשכינה והוא החבור בין עליונים ותחתונים, והוא גם ההתחברות בין האדם לבוראו.
כיון שמשמעותה של תפילה מתמצה באבות על מידותיהם השונות אמר ר"א: לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוון באבות - יתפלל ואם לאו לא יתפלל".
האבות הצינור שהוריד לנו הקב"ה להשראת שכינתו.
השלמת האדם על שלוש בחינותיו (שכל, נפש, גוף) יש בה מתן קיום לעולם בשלוש יסודותיו (תורה, עבודה וגמ"ח) ומתן משמעות ליום ע"י שלוש תפילות (שחרית, מנחה, ערבית), וכל זאת דרך שלושת האבות עמודי העולם - אברהם, יצחק ויעקב.
האבות הם הם המרכבה (ב"ר מ"ז י') - ענן היה קשור על ביתם של האבות ושכינה שרתה בביתם.
ומשמתו האבות "והקימו את המשכן ושכן כבוד ה' בו אז שבו למעלת אבותם כבראשונה כדברי הרמב"ן: "אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלה על אוהליהם ו'הם הם המרכבה' - זה הארון, הלוחות, והכרובים פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד". (רמב"ן שמות נ"ב, כ"א).
עבודתם את ה' התגלמה במעשים היומיומיים - בעבודה בשדה, במרעה, בהנהגת הבית זה היה אופן ודרך בעבודת הי כמו שכתוב: "שלחנם - שלחן ה', לחמם - לחם הפנים, אכילתם - כאכילת מזבח, שתיתם - כנסוך היין. האבות לימדו אותנו איך לתת בטוי למידות האלוקיות בעולם הגשמי של בני-אדם. עלינו להתבונן וללמד ממעשי האבות, להכיר בהוד קודשם של אבות העולם, שהם מעשי בראשית ומעשי מרכבה.
"