לעילוי נשמת אבי מורי מרדכי ב"ר ישראל הכהן

שהלך לעולמו בשבת שובה ח' תשרי תשל"ג

זה לשון רמב"ם, ספר אהבה, הלכות קריאת שמע, פרק ב' הלכה א': הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו.

שולחן ערוך, או"ח ס', סעיף ה': הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו.

שם ס"א, סעיף ו': צריך להאריך בחי"ת של אחד כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת ויאריך בדל"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם.

וזה לשון רמב"ם, ספר אהבה, הלכות קריאת שמע, פרק ב', הלכה ט':

. . . וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות.

משנה ברורה, או"ח, ס' סעיף ה', ס"ק י"א : כוונה זו האמורה כאן איננה הכוונה לצאת ידי חובת המצווה (אלא) להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ןאחדותו.

הלכה מקבילה, לשם השוואה, שולחן ערוך, או"ח, צ"ח סעיף א' : המתפלל צריך שיכוין בלבו פרוש המלות שמוציא בשפתיו.

ברכות דף י"ג ע"ב : ת"ר : שמע ישראל זו ק"ש של ר' יהודה הנשיא. א"ל רב לרבי חייא : לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה : בר פחתי, בשעה שמעביר ידיו על פניו, מקבל עליו עול מלכות שמים.

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא. חזייה דהוה מאריך טובא. א"ל: כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכה.

מנחות, דף כ"ט ע"ב : אמר רב אשי : חטרי להו לגגי דחי"ת, כלומר חי הוא ברומו של עולם.

וזה לשון המדרש המובא בטור או"ח ס"א, המוסב על כל קריאת שמע, ולא רק על פסוק ראשון, כמוכח מלשון הטור והב"ח על אתר : ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב ר"ע לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה, כפרוטגמא חדשה. פירוש פרוטגמא: כתב המלך על בני מדינתו שק"ש הוא פרוטגמא דהקב"ה. והכי איתא במדרש : א"ר ברכיה, מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה. מה הם עושין ? כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם, וקוראין אותו באימה, ביראה וברתת ובזיע, אבל הקב"ה יתברך שמו, אומר לישראל, קראו ק"ש פרוטגמא דידי, הרי לא הטרחתי עליכם לקרותו, לא עומדים ולא פרועי ראש, אלא בלכתך בדרך. אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך.

רש"י, דברים, ו' ד': ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות עובד האלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר : "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' (צפנ" ג'), ונאמר : "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכרי' י"ד). . . ,

וזה לשון רמב"ם, ספר אהבה, הלכות קריאת שמע, פ"א, הלכה ד' על ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד : מסורת היא בידינו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד ה' ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם : בני, שמא יש בכם פסלות, מי שאינו עומד עמי ביחוד ה', כענין שאמר לנו משה רבינו: "פן יש בכם איש או אשה" וגו', ענו כולם ואמרו : שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.

אין צורך להרבות בראיות ובהבאות כדי לנמק את החשיבות העצומה שישראל צאן קדושים ייחסו בכל הדורות לאמירת פסוק ראשון של ק"ש, אותו הפסוק שמלותיו הידהדו מתוך להבות אש-דת כשקידשו את ה' ברבים מעל גבי המוקד. די בהבאת דעת חז"ל עליו, כפי שזאת משתקפת מתפילת השחר, אף שהדברים שם מוסבים על קריאת שמע כולה, ולאו דוקא על פסוק ראשון:

טרם אהבת האבות, מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל.

משבאה אהבת האבות לעולם, פסק לדידנו ההבל, הפכנו לבני ברית, ו ה ת ח י י ב נ ו להודות ולשבח, חובה קדושה ורצינית, אך עדיין ללא שמחה. עד שניתנה לנו המצוה לקרוא ק"ש פעמיים בכל יום. מאז מאושרים אנחנו, אושר ניתן לנו, מאז שפר חלקנו גורלנו, מאז שמחים אנו בירושתנו, שמחת המצווה באה לעולם. - הוי אומר: בלי שמע ישראל, אין אומתנו מסוגלת לעבוד את הקב"ה - את העבודה הראויה שהיא מתוך שמחה.

והנה, כשנתבונן במצוה זאת ובכוונתה, מתעורר קושי בלתי צפוי.

יש סתירה לכאורה בין ההתבוננות במלות הפסוק הראשון של ק"ש, לבין הכוונה שחז"ל והפוסקים אמרו לנו לכוון בשעת אמירת פסוק זה. מהי הסתירה ? המחשבות המתעוררות בשעת אמירת הפסוק וההתבוננות במלותיו, אינן חורגות מפשטות המלים, ומחשבות אלה, אינן המתשבות, קרי הכוונות, שחז"ל ציוו לנו לחשוב ולכוון. כשמתכוונים אנו עפ"י פירושו של רש"י שה' הוא עתה רק אלוקינו, ורק לעתיד לבא גם הגויים יכירו בו והאלילים יתבטלו מהעולם, האיך ייחדנו במחשבה זאת את שמו של הקב"ה, ואיך המלכנו בכך במתשבה זאת, את הקב"ה על ד' רוחות ובשמים ובארץ, ואיך קיבלנו על עצמנו במחשבה זאת עול מלכות שמים ? המלכת הקב"ה על שמים וארץ ועל ד' רוחות, וקבלת עול מלכותו, הן מעשים כבירים וחיוביים שאנו אמורים לבצע במחשבתנו. המחשבה שהיא היא המלכת הקב"ה על עולמו, צריכה להיות מחשבה חיובית, ומחשבה של הוה, כי הרי כעת, ברגע זה של אמירת הפסוק, אני ממליך את הקב"ה על כל העולם, וממילא גם על עצמי, וההמלכה הזאת עלי, היא היא קבלת עולו. ומהי המחשבה המתעוררת כשאני מתבונן בפשטות המלים של הפסוק ? זאת מחשבה על אפסות עבודה זרה וביטולה לעתיד לבא. נשאלת אפוא השאלה, איך מחשבת הביטול של עבודה זרה, מחשבה השוללת דבר שמאז בית שני אין בו ממש עוד בעיני רובא דרובא של בני אדם, כולל הגוים, מחשבה שמאז בית שני מדי הזכרתה רק גיחוך תעלה, נשאלת השאלה איך מחשבה כ ז א ת תוכל להיקרא "קבלת עול מלכות שמים", איך תוכל להיקרא "המלכת מלכו של עולם על עולמו" ? והרי קבלת עול מלכות שמים היא המחשבה החיובית ביותר שמחשבת האדם מסוגלת לה, ואיך מחשבה חיובית כזאת תהא זהה, או אף תיוולד, מתוך המחשבה השלילית של ביטול עבודה זרה ? במלים אחרות : יש פער עצום בין גודל המחשבה-הכוונה שציוו לנו חז"ל לכוון בשעת אמירת פסוק ראשון של ק"ש, לבין המחשבה-הכוונה הדלה והכחושה לעומתה, המתעוררת כשאנו באים "לשום על לבנו ולהתבונן מה שאנחנו אומרים". יתר על כן: לא רק פער יש כאן, אלא אי יציאת ידי חובתנו חו"ש, כי הרי כוונת ההתבוננות במלים, איננה מותירה לנו מקום במחשבתנו, לחשוב ולכוון באותה עת עצמה, את המחשבה-הכוונה שחז"ל ציוו לנו לכוון, היוצא לנו מזה הוא מבוי סתום : מה נפשך, או שנתבונן במלים, ואז לא נכוון כלל את הכוונה המעכבת, או שנכוון את הכוונה המעכבת כהלכתה, בלי להתבונן כלל במלים, כשהכוונה תלושה מהן ותלויה באוויר, בחינת אחד בפה ואחד בלב.

מאחר שאין ספק כלשהו לגבי הכוונה שעלינו לכוונה על פי חז"ל, השגיאה היא בהכרח בהבנת פשטות המלים של הפסוק. מאידך גיסא, אין לומר שדברי חז"ל הנ"ל הם הם פשטות המלים של הפסוק. (אין הקושי הזה נוגע כלל בפירושו של רש"י. הפשט של הפסוק בחומש לחוד, והפשט של המלים של הפסוק כשהוא נאמר בקיום המצווה של קריאת שמע, לחוד. גם הרמב"ם לא אמר, שאם נחשוב בשעת ק"ש על מה שאמרו השבטים לאביהם ישראל, נבא לידי הכוונה הנכונה של המלכת הקב"ה על עולמו). מכאן שבהכרח חייבים להימצא דברי חז"ל אחרים, שיאירו לנו את פשט הפסוק באופן, שמתוך התבוננות בו עפ"י פשט זה תתעורר הכוונה שצווינו לכוון. הרי ידוע לנו "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג). מקום אחר כזה בדברי חז"ל איננו יכול להימצא בתלמודים ובמדרשים, כי לו שם היו, הפוסקים היו מביאים אותם. על כן יש לחפש בכיוון אחר. ואמנם יש מקום נוסף המכיל דברי חז"ל לרוב, האוצר אוצר בלום ממש של דברי חז"ל, .והשגור כל כך על פינו, שמרוב קירבתו אנו נוטים לשכוח על קיומו. מקום נוסף זה של דברי חז"ל הוא סידור התפילה, בכל הנוגע לתפילות העתיקות שבו, שחותם לשון קדשם של חז"ל טבוע בה.

נתבונן אפוא בתפילותינו העתיקות, ונתור בהן אחרי תפילות המוסבות על קריאת שמע, והעשויים להאיר לנו את דברי חז"ל שבמסכת ברכות ומנחות. והנה ידוע לנו פסוק ראשון של שמע בקדושת מוסף של שבת ויו"ט, התפילה שנתקנה בעת רדיפות הפרסים, שגזרו על קריאת שמע בציבור (עיין נחל אשכול על ספר האשכול, הלכות תפילה וקריאת שמע, הלכה י"ג, ס"ק ט"ז), והחוזרת, לא רק על פסוק ראשון של ק"ש בקדושת מוסף, אלא אף שמה בפינו ממש, את המלים שעלינו לחשוב ולכוון בתור ההתבוננות הנכונה במלות הפסוק, המביאה ממש לידי הכוונה כפי שחז"ל ניסחוה במסכת ברכות. והרי הצעת הדברים, המוצעים באימה, ביראה, ברתת ובזיע :

	הוא אלוקינו	שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד:
	הוא אבינו
ד' רוחות	הוא מלכנו
	הוא מושיענו
למעלה למטה בשמים בארץ	והוא ישמיענו שנית

במה מייחדים את (שמו של) הקב"ה ?

בכך שאנו משננים לעצמנו שאחד ויחיד הוא אלוקינו, בכל השוני הרב ובכל הדרכים הרבות בהם הוא מתייחס אלינו. הוא --הוא, זהו הזיהוי של דרכיו השונות, זהו ייחודו ואחדותו.

הוא אלוקינו - במידת הדין - עפ"י דין תובע הוא את עבודתנו לו, כי הרי התחייבנו בה בנעשה ונשמע, כי הרי על מנת כן פדה אותנו מעבדות בשר ודם.

(אבל) הוא (גם) אבינו - במידת הרחמים - כרחם אב על בנים - ניתנה רשות לפנות אליו כבן אל אביו בכל המעיק על לב הבן. (אבל) הוא (גם) מלכנו - במידת המלכות - כציבור איננו קיימים כלל, אלא אם כן משעבדים אנו את ציבורנו לחוקי מלכותו - בציבור הוא מלכנו אם נרצה ואם לאו, כמו שנאמר: והעלה על רוחכם, היו לא תהיה... ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. (יחזקאל, כ' ל"ג).

(אבל) הוא (גם) מושיענו - במידת ישועה ורחמים - כשכלו כל הקיצים, אף כשחרב חדה מונחת על צווארנו, כשלא נותר לנו אלא להישען על ישועת מושיענו.

והוא ישמיענו שנית - במידת הבשורה לגאולת הגואל, שהיא האמונה בעתיד - עתיד = לפנינו = להלן = למטה - הארץ, המבליעה ע"י המלה "שנית" את האמונה בגאולת העבר, ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, עבר = לעיל = למעלה - בשמים.

(ייתכן גם איפכא: האילן שרשו-התחלתו-העבר-שלו-למטה-בארץ, וצמרתו-ראשו-עתידו-למעלה-בשמים).

ובמה המלכנו אפוא את הקב"ה ע"י ייחודו שמו כנ"ל? ע"י שחזרנו ואמרנו הוא ושוב הוא, ע"י שזיהינו את האחד והיחיד בכל הדרכים והאופנים שגורלנו כפרט וככלל מעוצב בידו, וע"י שהכרזנו על אמונתנו בגאולת העתיד ובגאולת העבר. במתן ביטוי לאמונתנו הכפולה הזאת, משליטים וממליכים אנו את הקב"ה גם על ההיסטוריא כאלוקי ההיסטוריא, ומקימים בהבל פינו את מלכות המשיח.

ושמא פירוש ארבע הרוחות ולמעלה ולמטה כמידותיו ודרכיו של הקב"ה, ייראה נועז מדי, וכהוצאת דברי חז"ל מפשוטם ? להלן קטע מפירוש רש"ר הירש על המזבח בפרשת תרומה, הדן במשמעות הרוחות שם, ואשר עשוי לכלול מענה לשאלה זאת :

לכאורה, די להצביע על משמעותם של הצדדים בתור כיוונים בחלל העולם ועל משמעותם של חצות-הלילה וחצות-היום, בוקר וערב, וכן של רוחות הימים הנגררות אחריהם, לגבי חיי האדם והתפתחותו ..... אף על פי כן, אם נעיין בהילכות המזבח והקרבנות, יתברר לנו כי לא נוכל להסתפק ביחסים הכלליים האלה, ועלינו לבקש את פשר משמעותם של צדי המזבח בתחום מצומצם יותר.... לעולם מקום קודש הקדשים, שהוא מקור הקדושה לכל הקודש, במערב, וקודש הקדשים הוא "הדביר", מקום "הדיבור", שבו מונחת "עדות התורה". בצפונו של "ההיכל", שבו מוצגים סמלי ההתפתחות החומרית והרוחנית ע"י קיום דבר ה'. עכ"ל.

יש להסיק מהנ"ל, ששומה עלינו להרחיב ולהעמיק את היריעה ע"י זיהוי מידותיו של הקב"ה עם רוחות העולם (אולי צפון מידת הדין, וכן הלאה), אלא שכבד עלי משא זה מנשא, ולא עליך המלאכה לגמור. ומה עוד, שבאותה קדושת מוסף שבקטע ממנה דנו לעיל, נרמז לנו ע"י ייתור לשון של המלה "תמיד", שסודות נוספים, של קשר עם עבודת בית המקדש, שזורים בה ...

יהי רצון ששיפור כוונתנו בפסוק ראשון של קריאת שמע, אותה הכוונה שהיא לעיכובא, יהיה בו מהביטול של העיכובא שבין אתחלתא דגאולה לבין הגאולה השלמה.

בתוך: המעין, תשל"ו, עמ' ‎39-43.