הרב ישראל רוזן
למקרא מאמרו של הרב יעקב מדן חידדתי קולמוסי לנובח מספר נקודות בסיסיות במאמרו, שנראה לי כי שגה בהן. דומה עליי כי חלק מדבריו שועבדו לטובת התפיסה הכללית ולמען שלמות התיזה שאותה הוא מנסה להציג בפנינו.
מתור כך אעלה אף אני תרומתי לנידון, ובצד הביקורת אציג תפיסה חלופית.
"שמואל" לעומת "שופטים" - ירידה או עליה?
הריני קורא תיגר על הקו המרכזי בתפיסתו של הכותב, הקובע כי תקופת ספר שמואל מייצגת ירידה לעומת תקופת השופטים. הירידה מתאפיינת לדבריו, בהיותה מעבר ו"צורך עלייה" לקראת תקופת ספר מלכים. ה"ירידה" וה"עלייה" נבחנות אצלו מתוך מבט כולל של עם, ארץ והשראת השכינה.
ובלשונו (עמ' 36): בתקופת השופטים מעמד השראת השכינה כ"בית שאינו של קבע, מנוחה ללא נחלה"; בתקופת ספר שמואל "אדון הבית כאורח במלון, ללא בית כלל"; בתקופת ספר מלכים "שכינה על הקרקע, בית קבע בעיר הנצח".
"עקומה" זו משתקפת, לדבריו, באחיזת העם בארץ (עמ' 45): בספר שופטים "עם ישראל יושב כעם עצמאי בארצו... ועדיין ירושת הארץ אינה שלמה"; בספר שמואל "ההתמודדות הקשה עם הפלישתים... אחיזת עם ישראל בארצו מעורערת במעט לחלוטין", ומתוך כך נחלץ עם ישראל למאבק"; בתקופת המלכים "עם ישראל יושב לבטח בכל הארץ ללא מתחרים".
מכאן נגזרת, לדבריו, תיאוריה מוזרה במקצת, לטעמי, והיא, כי ה'עניין הנבואי" פועל במהופך ל"ירידה" ול"עלייה" האמורות, ולדבריו, דווקא (עמ' 54) "בתקופת ביניים, תקופה של סערה, טלטלות וחוסר ודאות, דבר ה' המתערב ומנחה בכל עת חיוני ביותר". לכן תפקיד הנבואה (עמ' 55) "בספר שופטים מצומצם ביותר, בספר שמואל נרחב ביותר, בספר מלכים מצומצם יותר מאשר בספר שמואל".
המבנה מהוקצע מאוד, אך לענ"ד אין זה נכון לראות את תקופת ספר שמואל כירידה לעומת תקופת השופטים. אדרבה וכלפי לייא!
כדי להאיר את דבריי אשטח מעט את היריעה.
משבטים לעם
המאפיין הדומיננטי ביותר בספר שופטים הוא הופעת עם ישראל כשבטים-שבטים, ולא כ"עם" או "בני ישראל". היסוד השבטי בולט ביותר, ולשלילה. כל שופט אוסף בדרך כלל, מבני שבטו ומשבטים סמוכים, ומנהל את מלחמותיו כאשר האחרים, בדרך כלל, עומדים מנגד. ראה את רשימת השבטים בפ' דבורה (שופטים, ה', יד-יה) בשירתה: הללו לשבח והללו לגנאי. בספר שופטים מוצאים אנו להוותנו, את מלחמת השבטים הנוראה בפרשת פילגש בגבעה. כיו"ב את מלחמתו של יפתח בשבט אפרים (פרק י"ב) ואת כמעט מלחמתו בהם של גדעון (פרק ח').
בפרק י"ח מוצאים אנו פרישת שבט דן המבקש לו נחלה לשבת, ואת ייסוד מקדשם השבטי המתחרה בבית ה': "ויקימו להם בני דן את הפסל... כל ימי היות בית האלהים בשלה" (י"ח, ל-לא).
היסוד השבטי השולט מוצא את ביטויו גם בעובדה שהמנהיגות נודדת משבט לשבט, בתורנות המוכתבת מגבוה. ולא לחינם ציינו חז"ל (סוכה, כז, ע"ב) כי "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד שופט".
השתקעות מופרזת בנחלה
היסוד השבטי החזק הוא פועל יוצא מהשתקעות מופרזת בהתנחלות ומאווירת התפרקות לאחר נדודי המדבר וי"ד שנות כיבוש וחילוק (זבחים, קיח, ע"ב). ראשם ולבם לאדמתם, ומה להם ולמבט כלל ישראלי מקיף. אווירה זו של שקיעה יתרה באדמה באה לידי ביטוי סמלי בהפניית עורף להספדו של יהושע שהיה מנהיג "הדור הקודם", בעל סמכות מרכזית, על-שבטית, וכפי שתיארו חז"ל בפתיחתא דרות רבה, ב': "באותה שעה נחלקה א"י, והייתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי, והיו ישראל עוסקין במלאכתן - זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתיו, וזה עוסק בפצימיו, וביקש הקב"ה להרעיש את כל העולם על יושביו".
אי השלמת הכיבוש
אווירה נהנתנית זו היא-היא סיבת אי השלמת הכיבוש לאחר מות יהושע, וכפי שמפורש בהרחבה בפרק א' בשופטים. על סף התקופה, בפסוק הראשון של הפרק הראשון, אנו נתקלים בתופעת הבריחה אל השבטיות: "וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו" - שאלה כהוגן; "ויאמר ה' יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו" - תשובה כהוגן. ומיד בפסוק הבא חלה הנפילה הגדולה: "ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתר בגורלך וילך אתו שמעון". לא עוד עם, לא בני ישראל, לא מנהיג בראש מחנות הכובשים אלא שבטים- שבטים, הסכמים פרטיים וקואליציות לשעה: "איש לנחלתו".
לדעתי, זהו סוד ירידת התקופה, עד שחז"ל קראו עליה דרך הכללה - "איזהו דור שנולו הבל? הווי אומר - זה דורו של שפט השפטים" (בבא בתרא, טו, ע"ב).
לפיכך, המקרא מסכם את (אי) אחיזת שבטי ישראל בארצם בתקופת השופטים בפסוק מדהים (שופטים, ג', ה): "ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי". לא מובלעות גויים בקרבנו אלא אנו בתוכם! ובקרב כל ששת העממין המנויים אחד לאחד.
שעבוד לזרים - בתקופת "שופטים" ולא "שמואל"
הכותב מכניסנו לאווירה (טבלה בעמ' 55) שכאילו בימי השופטים ישראל "שולטים ברוב חלקי הארץ אך ישנן מובלעות כנעניות", ובספר שמואל "כל אחיזת עם ישראל בארץ ישראל עומדת בסימן שאלה". ובמקום אחר (עמ' 44) מציג את המצב, שלפיו השופטים נלחמו "נגד אויבים חיצוניים", והפלישתים בספר שמואל "היו אויב פנימי", ולכן אחיזת ישראל בארצם "לעתים כאורח במלון, ובראייה כוללת עומד שלטון ישראל בארץ בסימן שאלה". תמהני מהיכן צצו סימני שאלה אלו? מה הבסיס להם?
לענ"ד, כל פרקי ספר שופטים מצווחים שעבוד ושלטון עם זר בשרשרת מתמשכת, ואילו בספר שמואל מופיעים הפלישתים כמטרד, אך לא יותר מזה. לאחר שביית הארון ומפלת עלי ובניו כעונש אלוהי על חטאיהם במקדש (שהוא להם נחלתם הפרטית והם משתקעים בה בהפרזה יתרה, כשאר השבטים בנחלת שדה וכרם, ואכמ'י) "אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו" (שמו"א, ג', יא), חוזר העם בתשובה ("ויאמרו שם חטאנו לה'" -שמו"א, ז', ו).ונוחל נצחון על הפלישתים (שם' י)' מכאן ואילך אין ידם של הפלישתים גוברת, אלא המקרא מתאר התכתשויות והתגרויות. שאול ויונתן, דוד ויואב שולפים חרב, אך סמי מכאן כל אווירה של השתעבדות לעם זר. יש מלך בישראל, והשתלטות על הארץ ממשיכה באותה נקודה שנעצרה בסוף ימי יהושע, בדילוג תקופת השופטים.
באחת, מנקודת מבט של אחיזה בארץ והשתעבדות לעם נכרי ספר שמואל מהווה עלייה לעומת תקופת השופטים, ולא להפך!
העדר מרכז לאומי
תוצאה משמעותית לפירוד הבין-שבטי של תקופת השופטים נוכל לראות בהעדר עיר בירה ובחסרונו של מרכז לאומי ו/או דתי.
טבעי, כי מקום המשכן יהיה לב האומה ומרכז בית חייה, והרי המשכן מוצב בשילה, ושילה מצויה במרכז הארץ, בנחלת אפרים. שם השארנוהו בשלהי ספר יהושע (י"ח, א): "ויקהלו בל עדת בני ישראל שלה וישכינו שם את אהל מועד". לשם בדיוק אנו שבים ומתוודעים אליו עם פתיחת המסך על ספר שמואל (א', ג): "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאות בשלה". חצר המשכן היא זירת אירועי עלי ובניו, אלקנה וחנה וכל המסתעף.
ובתווך - ספר שופטים. בדקו ולא תמצאו: היכן הוא המשכן? האם תפס מקום? האם הוא מוזכר בכלל? ושילה? אייה?
כאשר ניחמו על שבועתם, בפרשת פילגש בגבעה (שופטים, כ"א, א), ש"איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה", מצאו פתרון (שופטים, כ"א, יט): "ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה". והפסוק זועק ונוקב עד שמי רום: כלום אין יודעים היכן מקומה של שילה, עיר המקדש, שנזקקו לציין נ.צ. מדויק ולשרטט מפת דרכים המובילות אליה? הווי אומר - דרכי שילה אבלות מבלי באי מועד. המשכן קיים בשטח אך לא בלבם "ואין פוקד את הר הבית".
והסיבה ברורה: כאשר העם מפורד לשבטיו, מה לו ולמרכז לאומי ורוחני שכל כולו מסמל אחדות "כעיר שחברה לה יחדו".
ואכן מדהימה העובדה - ומובנת - שבכל ספר שופטים שילה אינה נזכרת כלל ועיקר, פרט להתאספות קהילתית חד פעמית זו, בפרשת הפילגש. ואגב, בספר שופטים
- ספר הפירוד הבין שבטי - אנו מוצאים להוותנו התכנסות והתאחדות העם רק למלחמת אחים, להוקעת שבט מישראל ("ויאסף כל איש ישראל_. כאיש אחד חברים"
- שופטים, כ', יא). בסיומה של פרשה עגומה זו שוב מתכנסים, והפעם לשילה, מקום המשכן, ליתן שלום בין השבטים במחולות הכרמים (למען הדיוק, שילה נזכרת פעם נוספת, ובהקשר עצוב, כאשר מתואר המקום המתחרה בה: "וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשלה " - י"ח, לא).
בספר שמואל ארון ברית ה' במרכז
ספר שמואל, כבר הזכרנו, נפתח בשיבה אל המשכן ובטשטוש היסוד השבטי. תשובת-המשקל הלזו מאופיינת בדבקות-יתר, עד בדי אמונה שזו נחלתם של עובדי הקודש (חפני ופינחס) וביטחון מופרז בארון ברית ה' ("למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו" - שמו"א, ד', ג).
חז"ל מתארים את פועלו של אלקנה, שהיה דבק בהחזרת ישראל לפעמי רגלים, ובמבצע לאומי רחב החזיר עטרה ליושנה, אשר כאמור, הייתה זנוחה משך כל תקופת השופטים. כך סיפרו באליהו רבה, ח':
"אלקנה היה עולה ארבעה פעמים בשנה - ג' מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה. עלה אלקנה הוא ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו. וכשעולין עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר, והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלין להן - להיכן תלכו? ואומרים להם - לבית האלוהים בשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם - נעלה עמכם. וכן אמר להם עוד הפעם, עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עשרה בתים ולשנה הבאה כמו ששים בתים. ובדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה לשנה אחרת, עד שהיו כל ישראל עולין...".
המפעל הצליח, והעם חזר אל המרכז התאחד סביבו וחסה בצלו. כאמור, השיבה הייתה בהגזמה ובביטחון מופרז בנוסח "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיה, ז', ד). נדרש אפוא תיקון בשביית הארון ביד פלישתים, שמטרתו לומר, שלא הארון ממית ולא הארון מחיה. באורח פרדוכסלי אנו מתבשרים, כי דווקא (שמו"א, ז', ב) "מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' ".
חזרנו אפוא מן הקצוות אל המרכז, מן השבטיות אל האחדות הלאומית. התהליך מגיע לשיאו עם המלכתו של דוד למלך "על בל ישראל ויהודה" (שמו"ב, ה', ה). צעדו המלכותי הראשון כמלך כלל ישראלי הוא כיבוש ירושלים (שם) והעלאת הארון למקום הנצח (שם, ו').
באחת, בספר שופטים אין מרכז והמשכן איננו תופס מקום. בספר שמואל הריהו תופס מקום מרכזי בתודעת העם. שילה, ולאחר מכן ירושלים, מהוות את מרכז הכובד הלאומי.
קביעות השכינה בשופטים ובשמואל
עוד הוסיף הכותב (עמ' 36), כי בתקופת השופטים השכינה שורה בישראל בדרגת "בית שאינו קבוע, מנוחה ללא נחלה", ואילו בספר שמואל חלה ירידה יחסית "ואדון הבית כאורח במלון, ללא בית כלל". אתמהה! אדרבה, בספר שופטים המחיצות והיריעות אמנם קיימות אך רחוק הוא מלבם. בספר שמואל המשכן ומשמעותו נטוע בלבותם - "ושכנתי בתוכם", למרות נדודי המבנה הפיסי.
בעמ' 43 האריך וקבע את דרגת השראת השכינה כנמוכה בספר שמואל בהבליטו את נדודי הארון בשדה פלישתים (שבעה חודשים בלבד! שמו"א, ו', א) והסבת מקומו משילה לנוב ולגבעון - "ובקודש משמשים שני כהנים גדולים" ואין מקום מיוחד לשם ה'. הכותב מנסה להנחילנו מין תחושה כי פשר מאורעות אלו הוא ש"אדון הבית כאורח במלון" (ביטוי שב ונשנה במשנתו) ולכן "תקופת ספר שמואל היא איפוא תקופה של ירידה ברמת השכינה", ואנוכי איני חש כך. טוב לי יום בחצרות בית ה' דספר שמואל מאלף ימי שילה דספר שופטים, שבהם המשכן מנוכר וזנוח מלב העם. עדיפות שתי משפחות הכהונה דשמואל מגלריית שופטי ישראל שאיש מהם לא נזקק למקדש ולכוהן.
הסתלקות רוח הקודש בתקופת השופטים
ומכאן לפרשת הנבואה. אכן צודק הכותב בקביעתו בטבלת הסיכום (עמ' 55) כי בימי השופטים תפקיד הנביאים "מצומצם מאוד" ובספר שמואל "נרחב ביותר". ומקרא מלא דיבר הכתוב (שמו"א, ג', א) "ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ". שמואל הנביא "רבן של נביאים" מלווה את כל מאורעות שמואל א', ואחריו נתן וגד בשמואל ב', ודבר ה' נפרץ.
עובדה זו טופחת, לכאורה, על פני טענתו הבסיסית של הכותב, כי תקופת ספר שמואל מהווה ירידה יחסית לימי שפוט השופטים. על כן העלה בדבריו, בי (עמ' 42) "השופטים לא היו זקוקים לנבואה" (האמנם" "רובם ככולם (פרט לאבימלך) היו אנשים מורמים מעם, שהוקדשו מבטן או ששרתה עליהם רוח הקודש". ואילו "המלכים שנועדו מתחילה לכישלון כלשהו היו זקוקים לדבר ה' מתמיד".
אלא שיש לתמוה: כלום רוח ה' לבשה את שופטי ישראל יותר משאול אשר עליו נאמר (שמו"א, י', ה "וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והיה כי תבאינה האתות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך בי האלהים עמך". ועל דוד מעיד הכתוב (שם, ט"ז, יג) - "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". וכן (שם, י"ח, יד) "ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו". האין דברי הכותב עולים מתוך ניסיון לשוות למסכת הנארגת צביון הרמוני ומושלם?
ובכן, לא בך הם פני הדברים גם ביחס לנבואה. ספר שמואל מייצג עלייה במעמד העם (אחרות!), וממילא עלייה באחיזתם בארץ (לא עוד משעבד זר); ממילא יש מרכז ומקדש (שילה, נוב וירושלים), וממילא השנינה שורה והנביאים מלווים את ההנהגה המלכותית.
גם פרשת עלי ובניו, למרות היותה שייכת "טכנית" לתקופת השופטים - יש לראותה באור "מלכותי", שהרי עלי מייסד שושלת ע"י מינוי בניו, והרי יש כאן סממן מלכותי מובהק למרות שעלי עצמו לא התכוון במודע לכך (וכן יש לצרף לכאן את פרשת מינוי בני שמואל לשופטים אחריו, ואכ"מ). לפיכך, מיד ניבטת למולה רמה נבואית זוטרה בדמות אלקנה וחנה, שלדעת חז"ל נמנו עם נביאי ישראל (מגילה, יד, ע"א, וברש"י שם).
כמה נאים דברי חכמים בפתיחתא דרות רבה, ב', שעמדו על כך בקצירת האומר:
" 'ויהי בימי שפט השפטים' (רות, א', א) - 'עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב' (משלי, י"ט, טו). ע"י שנתעצלו ישראל לעשות גמול חסד ליהושע... באותה שעה נחלקה א"י, והייתה הלוקה חביבה עליהם יותר מדאי... לכך הרעיבן הקב"ה מרוח הקודש, דכתיב: 'ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ' ".
מתוך ההשתקעות היתרה בנחלת שדה וכרם נתפרדה החבילה; לא עוד מנהיג כלל ישראלי, לא עוד משכן מרכזי. לכן, "הרעיבן הקב"ה מרוח הקודש".
ולכשתמצי, הקשר בין הנבואה ובין זיקת המקדש מתבטא בדרש נאה בתנא דבי אליהו, פ"ט, המבאר פשר זכייתה של דבורה לאורה של הנבואה כחריג וכתופעה בלעדית בתקופת השופטים:
" 'ודבורה אשה נביאה אשת לפידות' (שופטים, ד', ד). כך אמרו: בעלה של דבורה - עם הארץ היה. אמרה לו אשתו - בא ואעשה לך פתילות והולך אותן לבית המקדש שבשילה... והיא הייתה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה. לפיכך נקרא שמו לפידות. והקב"ה, בוחן לבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך".
דומה, כי חז"ל נתכוונו לציין את דבורה לשבח בדיוק באותה נקודה שבה הדור היה חשוך, בזיקה הרופפת למקדש ובהתמעטות אורו. דבורה היא היחידה המעלה על לבה את זכר המקדש, ואף טורחת להעלות אורן. לפיכך טבעי כי שכרה הוא אור הנבואה: "ונר אלהים טרם יכבה". זה פשר הכתוב "ודבורה אשה נביאה", מה טעם? בהיותה "אשת לפידות" = פתילות.
ובאחת, הנבואה והמקדש שלובי ורוע מהלכים על במת התנ"ך. בתקופת השופטים אין, כביכול, מקדש, והתוצאה - העדר נבואה בישראל.
רחוקים הדברים מהצעת הכותב, ש"השופטים לא היו זקוקים לנבואה", ולכן "דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ".
עלי ושמואל כמרכזי סמכות - הייתכן?
הכותב דן במאמרו (עמ' 46-53) באופי מנהיגותם של ארבעת אישי ספר שמואל: עלי ושמואל, שאול ודוד.
לענ"ד, חלק ניכר מדבריו בסוגיה זו מתמיהין. חוששני כי נאמרו ע"מ ל"עגל" את התמונה ולשוות לה סימטריה והרמוניה. קשה להתעכב על פרטים ואנסה להעיר בכללות העניין.
מתוך עניינו, נצרך לו לכותב לצרף את עלי ושמואל ולציינם כנוטלי סמכות ומרכזי תפקידים בהשוואה לשופטי ספר שופטים: "בעוד שאיש מן השופטים שבספר שופטים לא היה משבט לוי, ופרט לדבורה לא היה בהם נביא, מרכזים עלי ושמואל בידם את כל ארבע סמכויות ההנהגה שבעם... משמשים כשופטים, כמנהיגים מעין מלכים, נביאים וכוהנים גדולים - ראשי רשות המקדש" (עמ' 46). לא נתקררה דעתו עד שקבע (עמ' 51) 'שההסתייגות הגדולה (ק מעלי ושמואל כמלכים הייתה בהיותם משבטי לוי, ויותר מכך, שימושם ככוהנים גדולים (?)".
קשה עליי עד מאוד לראות את עלי כדמות מלכותית, שהרי כל אישיותו אומרת פסיביות, ישיבה מנגד ואי התערבות, ואילו מלכות מסמלת שליטה, סמכותיות ותקיפות - "שתהא אימתו עליך". אך עדיין ניתן להשלים עם מבטו זה של הכותב מכוח התנהגותם התוקפנית של בני עלי כלפי העם, והרי כל עניינו של מלך הוא הורשת התפקיד לבנין וייסוד שושלת.
שמואל המשרת
ברם, קשה עליי שבעתיים לראות בשמואל הנביא כוהן גדול או "ראש רשות המקדש': ויש בכך, להבנתי, היפוך מוחלט וחטא לדמותו הענוותנית של שמואל, כפי שניבטת מן המקראות ומדברי חז"ל.
הכותב מציין כאסמכתא רק את הפסוק (שמו"א, ב', יח): "בשמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד". ומה נמצא בו? ולא זכיתי להבין, מהיכן העלה קביעה מוזרה זו. אדרבה, שמואל - כנביא - "מנפץ" את מעמדה המתנשא של הכהונה בנבואת ההדחה למשפחת עלי ("ויבא איש אלהים אל עלי" - שמו"א, ב', כז, הוא שמואל לדברי חז"ל).
שמואל אמנם יושב בבית ה' כל ימי חייו - "ונתתיו לה' בל ימי חייו ..וישב שם עד עולם" (שמו"א, א'), אך איננו עוסק בעבודת הקודש, במלאכת הכוהנים. שמואל "משרת" בבית ה', והריהו מן הלוויים העוסקים בשירותים ובשמשות. יתר על כן, שמואל איננו מן ה"משוררים" - הלוויים בעלי המעמד - אלא מן ה"שוערים" - הפחותים בחשיבותם. הלא כה מעיד הכתוב (שמו"א, ג', טו): "וישכב שמואל עד הבקר ויפתח את דלתות בית ה' ".
שמואל מייצג את האנטי-תיזה המוחלטת לבני עלי (ראה השוואת הפסוקים בשמו"א, ב': יא מול יב, יז מול יח, כא מול כב, בה מול כו). הם כוהנים ממשפחת האצולה, אריסטוקרטיה פולחנית, והוא - נער, משרת, שוכב בהיכל ה', שוער משכים קום, חגור אפוד בד (= בגד עבודה?).
שמואל יוצא כנגד הכהונה
מצינו בחז"ל דרש נפלא המציג את שמואל במנפץ את בלעדיות הכוהנים כבעלי זיכיון בעבודת הקרבנות. שמואל יוצא חוצץ נגד עלי בדיוק בנקודה זו של מעמד הכהונה (ברכות, לא, ע"ב):
"א"ר אלעזר: שמואל - מורה הלכה בפני רבו היה, שנאמר (א', כה) 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. משום דוישחטו את הפר הביאו את הנער אל עלי? אלא אמר להם עלי - קראו לכוהן וישחוט. חזינהו שמואל דהוו מהדרו בתר כוהן למישחט. אמר להם: שחיטה כשרה בזר. אייתוהו לקמיה דעלי. אמר לו: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב 'ושחט הכוהן'? 'והקריבו... הכהנים' (ויקרא, א', ה) כתיב - מקבלה ואילך מצוות כהונה. אמר ליה: מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה קצווחא קמיה: 'אני האשה הנצבת עמך בזה'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהא לך רבא מיניה. אמרה לו: 'אל הנער הזה התפללתי' ".
שמואל הקריב בהוראת שעה (!) מחוץ למשכן, במצפה (ז', ט) "טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה' ", כאליהו בהר הכרמל (מדרש שמואל, יג). ובדיוק כך נאמר שם גם על גדעון שבנה מזבח בהוראת שעה בעירו בעפרה, מאבני ע"ז, בעצי אשרה, פר ע"ז, בלילה (שופטים, ז'), וכל אלו פעולות המנוגדות להלכות כהונה ומקדש, וטעמן ונימוקן עמו על פי הוראת נביא. הרי שבעניין זה שמואל שווה לגדעון, ומהיכן לקח הכותב להבליט את "כהונתו" של שמואל בניגוד לשופטים הקודמים?
ובאחת, לראות את שמואל כבוהן גדול וכ"ראש רשות המקדש" - אין לך קביעה מתמיהה מזו.
שמואל כחוטף מלוכה - הייתכן?
לענ"ד, עוול גדול הוא לראות את שמואל כאישיות החותרת לריכוז סמכויות וכמנסה להשתלט על העם, כדעתו של הכותב (עמ' 53): "אצל שני מנהיגים אלו - עלי ושמואל - היה ריכוז הסמכויות עניין של לכתחילה". יש בכך משום מיעוט הדמות ופגיעה בשיעור קומה שהציגו לנו חז"ל באישיותו באמרם (ברכות, י, ע"ב):
"הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל ייהנה, כשמואל הרמתי, שנאמר 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו'. וא"ר יוחנן - כל מקום שהלך שם ביתו עמו".
הזו דמותו של רודף סמכויות?
[ואכן, פרשת מינויו את בניו "שפטים לישראל" (שמו"א, ח', א) אומרת פרשני, ומה ראה שמואל הצדיק על בכה, ובפרט שאינם מתאימים? ולדידי מתפרשא לי סוגיה עמומה זו, שאכן הקב"ה "הכשילו" בייסוד שושלת, ועי"כ בעצם סלל - מבלי משים - את הדרך למלוכה. יש כאן התערבות ההשגחה העליונה, שכן עת מלוכה הגיעה לישראל, וזהו צעד המעבר המכוון מגבוה, ואכמ"ל.]
שאול חותר תחת שמואל - הייתכן?
הכותב קובע, כי גם שאול נלכד ברשת זו של ריגוז סמכויות יתר בהקריבו העולה (שמו"א, י"ג) ולא המתין לשמואל שכן "התנשא לנסות ליטול לעצמו אף את תפקידו של שמואל כמנהיג רוחני, ככוהן המקריב קרבן" (עמ' 53). הכותב בה בטוח במבטו עד שהטעימנו כי "רק[*]* פירוש זה מסביר את הידרדרותו בחטא מלחמת עמלק ואת אי רצונו לראות בשמואל מנהיג רוחני" (שם).
ואנוכי איני מוצא את נפשי לנוכח החלטיות פסקנית זו.
כל כולם של סיפורי שאול אומרים תלות מוחלטת בשמואל והתבטלות כלפיו. הפסוקים זועקים קרבה נפשית הדדית בין שני אישים אלו - שמואל ושאול - החל ממפגשם הראשון, ערב משיחתו (ראה שמו"א, ט', כב-כז) ועד מפגשם האחרון בעין דור, בעלייתו באוב (כ"ח). הפסוקים רווים סנטימנטים סוערים (ראה ט"ו, לה; ט"ז, א; ובדברי חז"ל והרד"ק-ט"ז, ו- ז). יושם לב לאי התערבותו של שמואל ברדיפות שאול אחר דוד, ובמיוחד התעלמותו הרועמת בפרק י"ט, עת דוד בורח אליו "ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול". חז"ל הוסיפו נופך בקבעם (תענית, ה, ע"ב) ששמואל מת צעיר (בן נ"ב), משום שנפשו דבקה בנפש שאול ולא יכול היה לראות באבדן מעשה ידיו בחייו. מכיוון שהגיעה שעתו של דוד, נאלץ שמואל ביודעין להיפטר מן העולם. ושם אמרו:
" 'ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה' - וכי מה עניין גבעה אצל רמה? אלא לומר לך - מי גרם לשאול שישב שתי שנים ומחצה (=במלכותו)? תפילתו של שמואל הרמתי".
שאול מסתתר, כביכול, תחת "מטרייתו" של שמואל, האשל הגדול ברמה. כמה רחוקים הדברים מקביעתו של הכותב, ששאול חתר תחת סמכותו של שמואל ורצה לרשת את סמכותו הרוחנית?!
מרדכי ושמשון מרכזי סמכויות - הייתכן?
לא אאריך בפסקה שבה קבע הכותב (עמ' 53), בי גם מרדכי היה דמות השואפת לריכוז סמכויות כשאול, אביו זקנו מבנימין. אתמהה ואכמ"ל.
ברם, לא אוכל לעבור פרשתא דא מבלי להזדעק נוכח הטענה המוזרה, שכאילו שמשון אף הוא נשא עיניו לריכוז סמכויות! ובלשונו (עמ' 52): "כבר בשמשון מוצאים אנו רמז לניסיון ריכוז הסמכויות... ריכוז סמכויות זה אצל שמשון נראה לנו בכך שמצד אחד הוא מוקדש מרחם, וכן מצווה להיות נזיר שתפקידו מעין כוהן גדול... ומצד שני משמש שמשון בשופט מנהיג ולוחם, כלומר - תפקידו של המלך. אצל שמשון אלו אינם אלא ניצנים של ריכוז סמכויות - מלכות וכהונה באדם אחד".
ונראה בעיניי לחלוק על דבריו אלה. שמשון הוא סמל הסמלים של האינדיווידואליסט שאין לו כל שיח ושיג עם אדם בעולם (ראה שופטים, י"ד, ג, ד, ו, ט, טז; ט"ו, יא). כל סיפוריו טבועים בחותם העסקים האישיים, כביכול, וישועת ישראל הריהי בדרך מיסטית, על-טבעית, על-אנושית, שלא כאן המקום לפרשה (ראה "ישראל קדושים" לרבי צדוק הכוהן מלובלין, "מכתב מאליהו" לר"א דסלר). שמשון אינו יוצא בראש צבא, ונקלע לעימות עם בני עמו (ט"ו) בדומה לעימותיו עם הפלישתים. לראות בו מלך, מנהיג, כוהן, דמות מרכזת סמכויות - אין לך טענה מוזרה גדולה מזו.
סיכומו של דבר
דומני, כי התיזה המרכזית שהעלה הכותב, הקשורה למבט הדדי על ספרי שופטים ושמואל איננה נכונה בלל ועיקר. תקופת ספר שמואל מהווה עלייה מכל הבחינות, ולא ירידה בדעת המחבר. הדברים אמורים במעמד העם, הארץ, המשכן והנבואה בטפרי שופטים ושמואל.
ביוצא בזה, אינני מקבל את קביעתו כי עלי ושמואל מרדכי ושמשון, הינם "רודפי סמכויות". לא ייתכן לראות בשמואל "כוהן וראש רשות המקדש", כשם שבלתי מתקבל על הדעת לראות את שאול כמתחרה של שמואל בתחומי הרוח.
ובכלל, אינני חושב כי חיוני ליצור תיזה "המבריחה מקצה לקצה" ספרי תנ"ך ולדון במכלול כבמערבה "למדנית מוצקה".
הרב יעקב מדן
פורסם במגדים ב
במאמרו "בין שופטים לשמואל" (מגדים ט חלק הרב רוזן מכול וכול על דברים שכתבתי במגדים א על דרכי בהבנת ספר שמואל. להלן תגובתי לנקודות שהעלה הרב במאמרו.
א. המלחמות בספר שופטים לעומת אלו שבספר שמואל
טוען הרב רוזן (שם, עמ' 81) : "לענ"ד כל פרקי ספר שופטים מצווחים שעבוד ושלטון עם זר בשרשרת מתמשכת, ואילו בספר שמואל מופיעים הפלישתים כמטרד, אך לא יותר מזה".
לא הבנתי מדוע 'שרשרת מתמשכת'. תקופות השקט והעצמאות בספר שופטים ארוכות מתקופות השעבוד. שנות השעבוד הן בין שבע לעשרים שנה (פרט לתקופה הפלישתית שעליה דנו במאמר, וצירפנו אותה מבחינת העניין לשעבוד הפלישתי בספר שמואל), ותקופות השקט שביניהן - בין ארבעים לשמונים שנה, וכן מצטרפות כל תקופות השופטים הקטנים, שהיו בשנות שקט, לחשבון גדול. עוד נציין, ששנות השעבוד אינן מצטרפות זו לזו, כיוון שהיו במקומות שונים. ולמשל, בני עמון לחצו שמונה עשרה שנה רק את שבטי עבר הירדן המזרחי (י', ח) וסיסרא שר צבא יבין שעבד את שבטי הצפון.
ומכאן, לטיב השעבוד. בתקופת השופטים לא ידוע לנו על שעבוד נוסף מלבד מס עובד שהטילו על ישראל, או גזירות כלכליות אחרות. תיאור מפורט יש בנתינת ישראל ביד מדיין (שופטים, תחילת פרק ו'). המדיינים גוזלים את היבול ואת הבהמות ומדלדלים את ישראל. זיקת עם ישראל לעגלון מלך מואב היא שליחת מנחה אליו (פרק ג'). מדובר בעיקר על עמים חיצוניים שפרשו חסותם על ארץ ישראל ותו לא. שעבוד של מס עובד הוא קשה ומעיק, אך אינו כשעבוד הפלישתי, וכפי שיפורט להלן.
השעבוד הפלישתי הוא רצוף, ונמצא בלב ארץ ישראל. אנו מוצאים את הפלישתים ליד ירושלים, בגלבוע וביזרעאל, בגלעד ובבקעת הירדן, באפק, בשילה ובבית שאן. לא בכל שנות השעבוד היו בכל המקומות, אך במרכזה של ארץ ישראל היו בכל השנים האלו. השעבוד כולל חורבנן של ערים שלמות וגירוש יושביהן. שילה ששימשה כבירת ישראל, ככל שידוע לנו (מן הממצאים בשטחה), נשרפה וניטשה. במלחמת אבן העזר השנייה נאמר : "ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל" וכו' (שמואל א', ז', יד), ומשמע שיהודים גורשו מבתיהם ומעריהם. וכך במלחמת הגלבוע (שם, ל"א, ז).
מחזה נורא זה של שיירות של אלפי פליטים, ואולי רבבות, חסרי בית ואמצעי מחיה, הוא תמונה הלקוחה מספר שמואל ולא מספר שופטים. מאורעות כמו שלושים וארבעה אלף הרוגי מלחמת אבן העזר (שם, פרק ד' - ועיין עוד בשמו"ב, א', יב; תהלים, ע"ח, סב ; ועוד), אינם נחלת ספר שופטים. (בספר שופטים שתי המלחמות הקשות עם החללים הרבים הן דווקא מלחמות אחים פנימיות.) אנשים הנמלטים אל עבר הירדן או מתחבאים במערות, ופיקוח הדוק על בתי המלאכה בכל ארץ ישראל (שמו"א, י"ג, יט-כב) הם מחזות מספר שמואל בלבד.
ומאורעות כאלו, ורבים אחרים, מגדיר הרב רוזן במאמרו, כ"מטרד אך לא יותר מזה"?!
ב. השראת שכינה בספר שופטים לעומת ספר שמואל
כותב הרב רוזן (עמ' 83): "טוב לי יום בחצרות בית ה' דספר שמואל מאלף ימי שילה דספר שופטים שבהם המשכן מנוכר וזנוח".
המחבר שואל, היכן הוא המשכן בספר שופטים, מדוע לא נזכר לא הוא ולא שילה. עוד טען מן הפסוק בחגיגות שילה (שופטים, כ"א, יט), שנזכר בו תיאור מפורט על מקומה שלשילה, ומסיק, ששילה הייתה מקום בלתי ידוע, קטן ואלמוני, היא והמשכן שבתוכה (עמ' 82).
לא השתכנעתי מראיותיו לכך. העובדה ששילה אינה מוזכרת (וגם על הנחה זו עוד נדון) אינה בהכרח מסיבה שהייתה זנוחה. ספר שופטים עוסק עד לסוף תקופת שמשון בבעיה מוגדרת, וכפי שנכתב בפרקי הפתיחה לספר - אי הורשת עמי כנען, חטא העבודה הזרה בשל כך, העונש מן הקב"ה והישועה ע"י השופטים. בכוונת הספר לא לעסוק במכלול חיי העם, ומשכן שילה אינו מעניינו.
אגב, בפרשת פילגש בגבעה מופיע משכן שילה, כנראה, מספר פעמים, ובמקומות המוכיחים על מרכזיותו בעיני העם. רוב המפרשים (עיין רד"ק, מצודות ואברבנאל) מסבירים את בית אל המופיעה במלחמה (כ', כו; כ"א, ב) כשילה, ובפרק כ"א, פסוק יב, נזכרת שילה במפורש, כמקום המחנה שיצא למלחמה. ומחבר המאמר מתעלם מכך.
גם הפירוש שנתן לשרטוט מפת הדרכים המובילה לשילה, כמוכיחה את אלמוניותה, אינו מוכרח. כל המפרשים שעסקו בפסוק זה (פרט לפרופ' קויפמן, ביאורו לשופטים), ביארו, שמפת הדרכים מתארת את מקום הכרמים ששם היו המחולות ולא את מקום העיר שילה, שהייתה עיר ידועה וגדולה (עיין למשל ברד"ק ובאברבנאל; גם הממצאים הארכיאולוגיים מתקופה זו שוללים אפשרות ששילה הייתה מקום אלמוני ובלתי ידוע).
עוד טען הרב רוזן כנגדינו (עמ' 83), ש"בספר שמואל הריהו (=המשכן) תופס מקום מרכזי בתודעת העם". ומוכיח זאת מן המדרש באליהו רבה על תנועת העלייה למשכן שיצר אלקנה.
אנו אמנם מבינים את המדרש בצורה שונה, אך כל זה אינו עניין לכאן.
במאמר במגדים א אמרנו והדגשנו שיש לראות את ספר שמואל כמתחיל בתקופה שאחרי אלקנה, בחורבן המשכן. שלושת הפרקים הראשונים הם פרקי פתיחה לחורבן המשכן ולעליית נוב וגבעון, ופרקי פתיחה אלו מתארים במקביל לכך את חורבן בית עלי ואת עליית שמואל.
בין אם יקבל הקורא את טענותיי ובין אם לאו, עיקר העניין אינו זז ממקומו. לא ייתכן כלל לראות קביעות שכינה בספר שמואל יותר מאשר בספר שופטים. בספר שופטים השכינה במשכן, ובספר שמואל היא נודדת ללא מקום קבע. תקופת במות כנוב וכגבעון מעידה על הסתר פנים ועל אי קביעות השכינה בארץ (עיין במגדים א, עמי 43). ארון הברית ומקום המזבח מופיעים בספר שמואל אך ורק במידת הדין, בהרס ובחורבן (עיין היטב בשמו"א, ד', ט; ו', ט; שמו"ב, ו',ז). והמזבח שלא נבנה בעתו הוא הסיבה לשבעים אלף הרוגי המגפה בסוף הספר.
ג. אופייה של המנהיגות בספר שמואל
במאמרנו דנו בריכוז הסמכויות המאפיין את "תקופת המדבר" שבספר שמואל, וטען עלינו הרב רוזן (מגדים ב, עמ' 85), שעלי הוא כוהן, אך "קשה עליי לראות את עלי כדמות מלכותית, שהרי כל אישיותו אומרת פאסיביות, ישיבה מנגד ואי התערבות, ואילו מלכות מסמלת שליטה, סמכותיות ותקיפות".
אני חולק על הדימוי שהמחבר צייר בו את עלי הכוהן (במדרש מופיע, שרצה להמית את שמואל שהורה הלכה בפניו; מן הפסוקים והתוכחה נגדו נראה שרק בבניו לא מחה ; על עקרה מעוקה כחנה ודומותיה מחה והקפיד, כל זה עניין למאמר בפני עצמו, ולא אאריך בו). מקרא מלא הוא: " והוא שפט את ישראל ארבעים שנה" (שמו"א, ד', יח). ו'שופט', בלשון הכתובים, כוונתו למנהיג (ועיין בפירוט בראיותינו, מגדים א, עמ' 46).
ומכאן למנהיגותו של שמואל. במאמרנו כתבנו, ששמואל, מלבד היותו מנהיג העם, איש התורה ונביא ה' (ודברים אלו ברורים בפסוקים ואין טעם להביאם שוב) שימש גם בכהונה, כראש רשות המקדש. על כך טען הרב רוזן (עמ' 86), שלא הוכחנו "קביעה מוזרה זו" כלשונו, פרט לפסוק "ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד" (שמו"א, ב', יח).
אציין רק שהרמב"ם (הלכות כלי המקדש, י', יג) ראה באפודו של שמואל בגד נביאים שהגיעו למעלת כוהן גדול. הזוהר הקדוש, שהבאנו במאמרנו (עמ' 46) אומר במפורש, ששמואל שימש בכהונה, ודומה לו האברבנאל, שכתב על אפוד זה : "ושמואל שלא היה כוהן, בנערותו היה משרת את ה' ובשירותו ובמלבושיו היה כמו כוהן, עם היותו לוי בלבד".
העדפנו כאמור את דרכם של הזוהר מכאן ושל האברבנאל מכאן מכוח סימוכין נוספים שנביא לתפקידו של שמואל במקדש, ונציין אותם בקצרה:
א. סמוך לאפוד מציין הכתוב ששמואל לבש אף מעיל (שמו"א, ב', יט; ועיין גם שם, כ"ח, יד ; ולחלק מהמפרשים - שם, ט"ו, כז). המשותף למעיל ולאפוד: שניהם בגדי כוהן גדול.
ב. שמואל כשמשון, שניהם נזירים מן הבטן (עיין שמו"א, א', יא, והשווה לשופטים, פרק י"ג). יש מקום לסברה שהפסוקים נוטים לערוך השוואה ביניהם (ויעוין במאמרנו, עמ' 52, שמשמעותו של הנזיר היא ההגעה למדרגת הכוהן הגדול).
ג. איש האלוהים ניבא על שמואל: "והקימתי לי כהן ואמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה... והיה כל הנותר בביתך...ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות" (שמו"א, ב', לה-לו).
ד. חז"ל אמרו, ששקול שמואל כנגד משה ואהרון, ולענ"ד, הכוונה, שהיה מנהיג וכוהן כאחד.
ה. שמואל הקריב את עולת העם במצפה (שמו"א, ז'). ובמדרש שמואל : "אמר ר' אבא בר כהנא, שלוש עבירות נעשו בטלה של שמואל: הוא ועורו ומחוסר זמן ולוי היה". לדעה זו הייתה הוראת שעה שיקריב שמואל את קרבן העם ככוהן.
הרב רוזן הקשה על כך (עמ' 87) ש"בעניין זה שמואל שווה לגדעון, ומהיכן לקח הכותב להבליט את כהונתו של שמואל בניגוד לשופטים קודמים", וכן הקשה מאליהו בהר הכרמל.
ותשובתי: גם על אליהו דרשו חז"ל שהיה כוהן. מגדעון אין קושיה, כיוון שלא הקריב קרבן ציבור, וחז"ל הבדילו בין קרבן יחיד לקרבן ציבור בבמה.
מה שטען הרב רוזן ששמואל שימש כשוער (עמ' 86) אינו עניין לכאן כלל. שהרי אנו דיברנו במאמר על שמואל לאחר שחרב המשכן ולאחר שחרב בית עלי, שאז שימש בכהונה או מעין כהונה, ולא בתקופת היותו משרת תחת בית עלי.
עוד טען הרב רוזן (עמ' 86) על תפקידו זה של שמואל כראש רשות המקדש : "ויש בכך להבנתי היפוך מוחלט וחטא לדמותו הענוותנית של שמואל".
במאמרנו (עמ' 51) השוונו את שמואל למשה. קודם שנבנה המשכן לשם ה' היה משה מרכז הסמכויות בעם. הוא המנהיג והנביא והוא גם הכוהן הגדול בשבעת ימי המילואים, כמבואר בפסוקים בויקרא ז' ובשמות כ"ט. רק משנבנה המשכן מחולקת הסמכות בין משה לאהרון. כמשה לפני הקמת המשכן כך שמואל לאחר חורבנו של המשכן ולפני הקמת המקדש. וכשם שמשה, למרות ריכוז הסמכויות בידו, היה "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", כך אין מדמותו הענוותנית של שמואל קושיה על דברינו. וודאי שלא הצגנו את שמואל כחתרן המנסה להשתלט על העם וכחוטף מלוכה (מגדים ב, עמ' 87), וכפי שניסה הרב רוזן להבין בדברינו.
ד. מעמד הנבואה בספרי שופטים שמואל ומלכים
במאמרנו כתבנו, שהשופטים נבחרו ע"י ה' והיו מורמים מעם ולא נזקקו לנבואה כמלכי בית דוד שקיבלו את המלוכה בירושה. וירושת נצח נועדה מתחילתה אף לכישלונות, ולכן היו נביאים מתקנים ומחזירים בתשובה מלווים את דרכם של מלכי בית דוד. הרב רוזן הקשה על כך (בעמ' 84) משאול ומדוד שלבשתם רוח נבואה. כל זה אינו מענייננו, שהרי דיברנו על מלכים שזכו למלכותם בירושה ולא מכוח אישיותם, כלומר - על מלכי בית דוד מספר מלכים.
עוד המה הרב רוזן על דברינו, שבתקופה של חורבן, טלטלות, סערות וחוסר ודאות דבר ה' המתערב ומנחה בכל עת חיוני ביותר. כך ביארנו את תפקידה הנרחב של הנבואה בספר שמואל דווקא בתקופת הביניים שבין חורבן המשכן לבניית המקדש. הרב רוזן הגדיר זאת כ"תיאוריה מוזרה במקצת לטעמי" (עמ' 79).
נושא זה הוא רחב מני ים ולא נאריך בו על הקורא במסגרת זו. אך כדי שלא להיות מן המתמיהים ארמוז על דרכנו בכך:
בשלוש תקופות במקדש ראשון מצאנו את סילוק השכינה : הראשונה - בתקופת בית אחאב (עיין פרשת אליהו בהר חורב במלכ"א, י"ט; סילוקו בעבר הירדן במלכ"ב, ב', ובנבואת 'רוח השקר' של מיכיהו בן ימלה במלכ"א, כ"ב) ; השנייה - בימי עוזיהו ביהודה וסוף בית יהוא בישראל (עיין למשל נבואת סילוק השכינה במעשה מרכבה של ישעיהו, פרק ו') ; והשלישית - עם החורבן.
דווקא בתקופות פורענות וסילוק שכינה אלו היה תפקידם של הנביאים גדול ביותר. בסוף ימי בית אחאב - אליהו, אלישע ומיכיהו בן ימלה. בתקופת עוזיהו ובסוף בית יהוא - ישעיהו, הושע, עמוס ומיכה. בחורבן - ירמיהו ויחזקאל. עד כאן לנושא זה על רגל אחת, ואידך גיל וגמור.
נפטיר בהבהרת נקודה במאמרנו (שאינה נוגעת לדברי הרב רוזן) שלא הובנה כראוי. הסתייגותנו מדבריו של מ' גרסיאל עמ' 33) הייתה עקרונית, ונוגעת לדעתנו בכבשונה של אמונה, ולא הסתייגות מקומית - תוכנית.
הרב ישראל רוזן
מפורסמת בגיליון זה
שעבוד לעמים זרים
כל קורא בתנ"ך, שאינו משועבד לדעה קדומה, מבחין היטב באווירת השעבוד לעמים זרים השזורה בכל פרקי ספר שופטים לעומת פרקי שמואל שבו מולכים שאול ודוד ובו "מככבים " שרי צבאות ישראל אבנר בן נר ויואב בן צרויה.
וכדי להוציא מהדעה שהביע הרב מדן ערך לנו המקרא סיכום כוללני כמבוא לתקופת השופטים : "ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שסים וישסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמד לפני אויביהם. בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה ... ויקם ה' שפטים ויושיעום מיד שסיהם. וגם אל שפטיהם לא שמעו ... והיה במות השופט ישבו והשחיתו מאבותם ..." (שופטים, ב', יד-יט). האם תואמים הדברים למשנתו של הרב מדן כי "בתקופת השופטים לא ידוע לנו על שעבוד נוסף מלבד מס עובד שהטילו על ישראל או גזירות כלכליות אחרות" , האם פסוקים אלו עולים בקנה אחד עם קביעתו המרגיעה ש"מדובר בעיקר על עמים חיצוניים שפרשו חסותם(!) על ארץ ישראל, ותו לא". ותו לא, הביא הרב מדן פסוקים מספר שמואל א' : "ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל" (ז', יד) ; "ויראו אנשי ישראל ... כי מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינסו ויבאו פלשתים וישבו בהן" (ל"א, ז), ובדמיונו הוא רואה מחזה נורא של "שיירות אלפי פליטים, ואולי רבבות, חסרי בית ואמצעי מחיה" כתמונה אופיינית לאחיזתנו בארץ "כאורח במלון" ו"בסימן שאלה" (מגדים א, עמ' 44).
ומדוע אין הוא רואה אותם מחזות למקרא פסוקי ספר שופטים : "ויחזק ה' את עגלון מלך מואב ... ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים. ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה ויזעקו בני ישראל אל ה'" (ג', יב-יד); פסוקו של סיסרא - "והוא לחץ את בני ישראל בחוקה עשרים שנה" (ד',ב); ולהלן - "מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות" (ו', ב) - האם אלו אינם טרגיים דיים מפני שאינם תואמים את התפיסה המעוגלת של המחבר (שלדעתי היא מאולצת)?
משכן ושכינה
ומכאן למצב הרוחני. בצד טענתי אודות הופעה "שבטית" בספר שופטים לעומת "בני ישראל" בספר שמואל, שלא זכתה למענה מפי הרב מדן, העליתי כטענה את היעלמות המשכן ושילה מספר שופטים ו"נפילתנו" היישר לתוכו בפתיחת ספר שמואל.
תשובתו של הרב מדן היא, כי לדעת פרשנים "בית אל המופיעה במלחמה" (שופטים, כ', כו; כ"א, ב) מזוהה כשילה, וכי פרשת עלי ובניו המתרחשת במשכן שילה שייכת בעצם לתקופת השופטים. ואנוכי אומר - אדרבה וכלפי לייא , מדוע אפוא לא נזכרת שילה בשמה המפורש, והמשכן אייהו, והכוהנים, ומדוע שמואל שכתב ספרו וספר שופטים (בבא בתרא, יד, ע"ב) "חתך" את תקופת השופטים והעביר את מעשי אלקנה וחנה, עלי ובניו לספר שמואל, האין זו ראיה ברורה לטענתנו כי בתקופת השופטים אין מרכז (כי אין עם אלא שבטים) ואין משכן ; וברגע ששופט כלשהו מכהן במקדש , בשילה, ומישהו מארגן עלייה לרגל - מיד דף חדש נפתח בתולדות ישראל וספר חדש נוסף לכתבי הקודש. ובספר זה, בפרקי שמואל, מוצאים אנו עולי רגלים ו"נשים צבאות פתח אהל מועד'י (ב', כב), וכוהנים בשפע, וארון ברית ה', ושאלה באורים ותומים, וציץ ולחם הפנים, וכיבוש ירושלים, והעלאת ארון ברית ה' לעיר דוד, ורכישת גורן ארונה להר הבית, ושמואל ודוד יושבים "בניות ברמה" (שמו"א, י"ט), ופירשו חז"ל (זבחים, נד, ע"ב) : "ישבו ברמה ועסקו בנויו של עולם"; וברש"י: "למצוא מקום לבית המקדש מן התורה". ומגילה מסר לו שמואל לדוד באותו מפגש "וכתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקב"ה למשה, ומשה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לשמואל, ושמואל מסרה לדוד" (ירושלמי, מגילה, א"א, ובפירוש על הירושלמי שם) .
מנהיגותו של עלי
הרב מדן חולק על דימויו של שי המצטייר בעיניי כפסיבי וכיושב מנגד, ולדידיה עדיפא ליה לראותו - וכן את שמואל - כמרכז סמכויות, והם 'ומשמשים כשופטים, כמנהיגים מעין מלכים, נביאים וכוהנים גדולים, ראשי רשות המקדש".
איני מכיר בתיאוריה המקובלת על הרב מדן בדבר "ראש רשות המקדש", וחוששני שנעשה כאן ניסיון להחיל את הקונצפציה על ראשם של עלי ושל שמואל.
הרב מדן מרומם את אישיותו של עלי ומייחס לו תקיפות סמכותית, והא ראיה . . . שהרי מחה והקפיד כנגד חנה, "ונראה שרק בבניו לא מחה". וביאור זה נראה בעיניי כמלאכותי, כנטול אסמכתא ואינו תואם את העולה מן הכתובים לאישיותו.
כל הופעתו של עלי ישובה, ישובה למדי, פסיבית לחלוטין. בהופעתו הבכורה בתנ"ך הוא "ישב על הכסא על מזוזת היכל ה'" (שמו"א, א', ט) ובפוזה זו נשאר עד מותו "ויפל מעל הכסא אחרנית" (שם, ד', יח). מה בא תיאור זה ללמדנו אם לא פסיביות? (בכך מצטרף הוא לגלריית השופטים ה"יושבים" ושקועים בנחלתם. ראה שופטים, ח', כט; י"א ; רות, ד', א).
באשר ל"כהונתו" של שמואל, וכן למעמד הנבואה בספרי שופטים ושמואל - נראה לענ"ד שאין אלו אלא אסוציאציות קלושות, ואשאיר זאת לשיפוטו של המעיין.
בתוך: מגדים ב'-ג', תשמ"ז, עמ' 79-89.
[**] לענ"ד, במאמר רעיוני-הגותי אין זה מן הראוי לנקוט בסגנון פסקני כגון "כך, ורק כך, ניתן להבין את העובדה..." (עמ' 34). "כך, ורק כך, ניתן לבאר את הסינון הגדול בפרטינו.. (שם). 'שהרי אין כל ספק שכל העם היה קשור בצורה זו או אחרת למשכן בשילה"(עמ' 46), ולי, אגב,יש ספק רב בכך, וכיוצא בלשונות אלו.