ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם" (יומא ט :)

במגילת "קינות", שחוברה כשיר-אבל על חורבן ירושלים והמקדש, אין המקונן מסתפק בתינוי צרות האומה ואסונה, אלא מתעלה הו גם למעלה של צידוק הדין : "צדיק הוא ה'. כי פיהו מריתי" (א', יח).

אין הקינה שיר שכולו ייאוש - מבין חרוזי הקינה ושורותיה נשמעים הדי תקווה וציפיה לעתיד טוב, הצפוי אחר ההכרה בחטא ואחרי התשובה. אין האסון רק רע בלבד, יש בו גם "טוב": טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (ג', כ"ז) וכן "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה" (שם, כו). הישיבה בדד מתוך דומיה היא ישיבת המייחל "אולי יש תקוה" (שם, כט). המקונן בטוח בצדק האלוקי וכפי שישראל שתה את כוס התרעלה עד תומה, כך גם "עליך (= על אדום) תעבר כוס" (ד', כא), וזאת משום ש"תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך..." (שם, כב).

"על מה אבדה הארץ" ? שאלה זו שנשאלה ע"י הנביא[‎1] בהיות ירושלים יושבת ושלוה ועריה סביבותיה", נענתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו : "האמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותיהם" (ירמי' ט' יב-יג).

עתה משנתקיימו דברי הנביאים וירושלים הפכה "לגלים מעון תנים" וערי יהודה הפכו "שממה מבלי יושב" (שם, שם י), מבקש המקונן לקיים גם את אחריתו של חזון הפורענות שחזה משה : "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך" (דברים ד', ל). השיבה אל ה' היא הדרך היחידה, שעל ידה ישיב ה' את שבות עמו. אימתי יזכה ישראל לקיומה של ההבטחה "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך" (שם, ל, ג) ? הווי אומר כאשר יקיים הוא: "ושבת עד ה' אלקיך" (שם, שם, ב). השיבה אל ה' היא התנאי לשיבת-ציון, ואכן במלים אלה מסיים המקונן את שירו : "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה', כא).

"ומהי התשובה ? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (הל' תשובה לרמב"ם, פ"ב ה"ב).

המקונן באיכה מכיר בחטאו מקבל על עצמו שלא לשוב עוד לעשותו ומתוודה בשפתיו על סוגי החטאים שחטא.

כבר בפסוקים הראשונים של "איכה" מודה המקונן, שהיגון שהסב ה' לירושלים,[‎2] בא לה "על רב פשעיה" (א', ה). לא בכדי נענשה ירושלים : "חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה היתה' (שם, ח).

בפרק. ג' קורא המקונן "נחפשה דרכינו ונחקרה .ונשובה עד ה'" (מ). המקונן מודע בחטאיהם של אנשי ירושלים "השופכים בקרבה דם צדיקים" (ד', יג).

מששב העם בתשובה שלימה שיש בה חרטה ותקון לעתיד, בטוח המקונן במשפט הגמול האלוקי: "שפטה משפטי" (ג', נט).

אם אמנם "קצפת עלינו עד מאד" (ה', כב) - הרי "לא יזנח לעולם ה'" (ג', לא).

במאמרי זה אעמוד על החטאים שפורשו ע"י המקונן ועל אלה שנרמזו במגילה.

שלשה הם החטאים שפורטו ע"י המקונן, שבעטיים בא האסון הלאומי :

‎1') "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (ה', ז).

‎2) נביאי השקר, אשר "חזו לך שוא ותפל..." (ב', יד).

‎3) "עוונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים (ד', יג).

על השפעתו של חטא האבות על גורל הבנים, עוד אעמוד להלן. חטא האבות לא פורש, נאמר רק שבחטאם סבל דור החורבן.

"חטאת נביאיה" פורש במגילה : "וחזו לך שוא ותפל ולא גלו על עוונך". ירמיהו ויחזקאל האשימו את נביאי השקר, אשר הישלו את העם באשליות שוא ולא ניצלו את כח השפעתם "לגלות" על עוון העם, היינו להעמידו על חומרת חטאיו. לא רק הנביאים המחטיאים אשמים בכך, גם העם אשר התפתה לדבריהם - אשם, שהרי לא פעם לימדום נביאי ה' להבחין בין נביאי האמת לנביאיי השקר, בחינת "מה לתבן את הבר" (ירמ' כ"ג, כח).

כהני הבמות שפכו "דם צדיקים" ואכן בדהי"ב כ"ד מתואר רצח זכריה בן יהוידע "בחצר בית ה'" (שם כא-כב).[‎3] רצח בחצר המקדש - אם גם נעשה במצוות המלך יואש - נעשה בידיעת הכהנים ובהשראתם.

מלבד המקור בדה"י, המוסר על רצח זכריה, אך לא פורש בו חלקם של הכהנים, ישנם שני מקורות נוספים בס' ירמיה, המוסרים על אלימות של כהנים: בפרק כ' מסופר על פשחור בן אמר הכהן "פקיד נגיד בבית ה'", אשר הכה את ירמיהו ונתנו "על המהפכת". בירמיה פרק כ"ו בא תיאור של "הכהנים והנביאים" (ז) אשר תפשו את ירמיה בבית ה' וביקשו להמיתו באשמת נבואות פורענות של "שוא" בשם ה'.

את הפסוק באיכה, ב', כ דרשו חז"ל כדושיח בין הנביא והקב"ה. שעה שקונן הנביא על שבר עמו : "למי עוללת כה ?! אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים..." השיבו הקב"ה: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא !" - כהתייחסות למעשי העם, אשר הרגו בביהמ"ק את זכריה הכהן-הנביא.[‎4]

עד כה ראינו שהמקונן, המתוודה על חטאי ירושלים, מונה במפורש את ,"חטאת נביאיה" ואת שפיכות הדמים שכהנים השתתפו בו. גורם נוסף שהביא לחורבן הוא חטא האבות, אך לא פורטה מהותו ונעמוד עליו בהמשך.

חז"ל אמרו: "מקדש ראשון מפני מה חרב ? מפני שלשה דברים שהיו בו : עבודה זרה וגילוי-עריות ושפיכות-דמים" (יומא ט' ע"ב)[‎5]

המקונן באיכה, המצדיק עליו את הדין, משתמש בדרך-כלל בביטויים סתמיים : חטא, עוון, פשע ו-מרי. משלשת הפשעים החמורים שמנו חז"ל, פירש המקונן רק אחד : "השפכים בקרבה דם צדיקים" (ד', יג) וכפי שראינו לעיל, אולי גם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (ב', כ).

בדיקת ניבים וביטויים שונים במגילה, עשויה לגלות רמזים גם לשאר החטאים שמנו חז"ל כגורמים לחורבן, שאמנם לא פורשו במגילה, אך נרמזו בה.

המקונן משתמש בארבע לשונות, לציון חטאיה של ירושלים :

‎1) חטא: חטא חטאה (א', ח), אבותינו חטאו (ה', ז), חטאת נביאיה (ד' יג)[‎6] וחטאנו (ה', טז).

‎2) פשע : פשעי (א' : יד, כב) פשעיה (א', ה), פשענו (ג', מב).

‎3) המרת-פה: פיהו מריתי (א', יח) מרו מריתי (א', כ), ומרינו (ג', מב).

‎4) עוון: עוון (ד', ו), עוונות (ד' יג), עוונך (ב', יד), עוונותיהם (ה', ז).

‎1) חטא: הוראתו בדרך כלל התרחקות מדרך ישרה וטובה, עשייה שלא כחוק - אך לא מתוך מניעים זדוניים של מרי, אלא מתוך שגגה, כפי שקרבן החטאת מעיד עליו.[‎7]

במגילת איכה נזכר פעם אחת "חטא" בלשון יחיד ופעמיים בל' רבים ("חטאת נביאיה" ו"חטאתיך") ושלש פעמים בפעל : "חטאה", "חטאו" ו"חטאנו".

אמנם "חטא' איננו מרי (ראה להלן). אך המקונן . בהשתמשו בלשון "חטא" איננו מבקש להקטין את חומרת המעשה. אין זו שגגה, אלא עבירה בתחום מסוים, כפי שיתבאר.

עיון בהקשרים, שבהם בא "חטא" במגילה, מאפשר את הגדרתו וסיווגו. בפרק א' פסוק ח' נאמר: "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה" ולפי הכלל שלמדונו חז"ל : "במדה שאדם מודד, בה מודדים. לו" (משנת סוטה פ"א מ"ז) ניתן אולי לשער מהו ה"חטא". ירושלים היתה "לנידה ביניהם" משום ש"טמאת הנדה ענו בך" (יחזקאל כב, י). גם הניב "טמאתה בשוליה" (א', ט) רומז לגילוי-עריות, כפי שבאו הדברים בנבואת ירמיהו: "ברב עוונך נגלו שוליך" (יג', כב) ושם : "וגם אני חשפתי שוליך על פניך ונראה קלונך" (כו) ובהמשך שם : "נאפיך ומצהלותיך, זמת זנותך" (כז).

בקינה האחרונה אומר המקונן: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (ה', ז). בהתאם לכלל של "מדה כנגד מדה", יתכן שהביטוי "חטא" רומז לחטא גילויי עריות, שבעטיו ירושלים "לנידה היתה".

המקונן איננו תולה את הקולר בחטאי האבות בלבד, גם הבנים בדור החורבן אשמים : "אוי נא לנו כי חטאנו" (ה', טז) ובלשון דומה מסיים ירמיהו את תוכחתו על הניאוף .והזמה שביהודה : "אוי לך ירושלים, לא תטהרי..." (יג, כז). זנות היא "טומאה', כפי שמשתמע ממקומות רבים במקרא. החל מבראשית ל"ד במעשה שכם בדינה (שם ה, יג, כז) ודרך כל הנביאים. בעיקר בולט מוטיב הטומאה אצל יחזקאל ביחס לזנות : "ויטמאו אותה בתזנותם" (כג, יז) ועוד.

האם גם "חטאת נביאיה" (ד', יג) קשורות בזנות או שבפסוק זה מקבילות "חטאות" אלו ל"עוונות כהניה" המפורשים כשפיכות דמים ? מאגרת ירמיהו לגולה, אמנם נודע לנו, שנביאי השקר בבבל היו שטופים בזימה (כ"ט, כג) ומכאן ש"חטאת נביאיה" יכול אף הוא לרמוז על גילוי-עריות, כמו בשאר המקומות שבקינות. אף לפי פשוטו של מקרא הואשמו נביאי השקר בעיקר בהשליית העם ובהחטאתו ולא במיוחד בגלוי עריות.

בעיה נפרדת בקינות מהווה הרעיון המובע בסוף המגילה : "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (ה', ז). ענשה של ירושלים נחתם "בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלים" (ירמיה ט"ו, ד ; והשוה גם מל"ב כ"ג, כו ושם כ"ד, ג).

התורה הורתה : "פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות כ', ה) ופירשו' חז"ל : "בזמן שהם מסרגין. הא כיצד ? רשע בן רשע בן רשע..." (מכילתא והשווה ברכות ז' ע"א).

דורו של צדקיהו דור החורבן, היה דור רביעי. למנשה.[‎8] על דור זה נגזרה גזירת הגלות והחורבן. אמנם לא בחטאי האבות בלבד נענשה אלא משום שהחזיקו במעשי אבותיהם ועוד "העמיקו סרה". חטאיו המפורשים העיקריים של מנשה היו עבודה זרה ושפיכות-דמים ובאותם חטאים נכשלו בני דור החורבן ועוד הוסיפו עליהם גילוי עריות ועבירות אחרות בין אדם לחבירו.

האמנם קובלנה יש בדברים אלה?[‎9] האמנם אחר צידוק הדין במקומות שונים במגילה (א': יח, כ ועוד) מתאונן העם על עונש בלתי צודק כביכול ? - נראה שהדברים שזורים בדברי הקינה על הסבל והצער. סבלנו כה גדול לא רק בגלל חטאינו, אלא גם בשל תטאי אבותינו תשעה פסוקים אחרי שהזכיר המקונן את חטאי האבות, הוא חוזר ומתוודה על חטאי דורו הוא : "אוי נא לנו כי חטאנו" (ה', טז).

דור החורבן, הדור שיחזקאל לימדו את הכלל האלוקי "בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן" (יחזקאל י"ת, כ) לפני שבא החורבן הגמור, אותו דור משל על אדמת ישראל את דברי המשל: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה" (שם, שם ב; וירמי' ל"א, כח), אך משבא עליהם אסון החורבן הצדיקו עליהם את הדין : "נחנו פשענו ומרינו..." (איכה ג', מב).

"חטאי" האבות ("אבותינו חטאו") הם כפי הנראה "חטאת מנשה" (מל"ב כ"ד, ג), אשר מלבד אשר הכעיס את ה' בעבודה זרה (שם פרק כא) - "וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי" (שם, כ"ד, ד).

כפי שנראה להלן, הוראתה של פשיעה בה' היא כפירה בו ועבודה זרה. שפיכות דמים נתפרשה (איכה ד', יג), כפי שראינו לעיל. גילוי-עריות אמנם לא פורש, אך נרמז ברמזים ברורים.

‎2) פשע: הוא מרד, כפי שמורה הפעל "פשע" בבואו בצירוף אות-היחס "ב" (מל"ב א', א ; שם ג', ז ; מל"א י"ב, יט ועוד הרבה). יחזקאל מזכיר יחד "המורדים והפושעים בי" (כ', לח).

פשעים הם עבירות זדוניות של אדם כלפי קונו, כפי שביטא זאת ישעיהו: "והם פשעו בי" (א', ב) וכדברי ירמיה: "בה' אלקיך פשעת" (ג', יג) .ועוד הרבה. הפשיעה בה' היא כפירה, כלשון ישעיה : "פשע וכחש בה' ונסוג מאחר אלקינו" (נ"ט, יג). את הכחשת ה' בפי הפושעים ביטא ירמיהו : "כחשו בה' ויאמרו: לא הוא..." (ה', יב).

‎3) מקביל ל-פשע הוא מרה פה, כפי שמשתמע מן הצירוף: "נחנו פשענו ומרינו" (איכה ג', מב). השם הנגזר מ"מרה" הוא מרי ושם זה בא בצירוף עם "חטאת קסם ותרפים" (שמ"א ט"ו, כג), היינו : נחש ועבודה זרה. ישעיה מכנה את ישראל "עם מרי הוא" (ל', ט) כהקבלה ל"בנים כחשים". הממרים מכחישים את מציאות הבורא ומורדים בו.

‎4) עוון: בשמות ל"ד, ז נזכרים בשורה אחת "עון ופשע וחטאה" וראב"ע פי' שם את ההבדלים שביניהם : "...פשע' קשה מעוון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות (= כלומר: מורד), כמו, ויפשע אדום מתחת יד יהודה' (מל"ב ח', כב דה"ב כ"א, י). והנה 'עוון' פחות ממנו והוא בזדון... ומלת חטאה' כוללת כל מחשבה ובל שגגה במעשה, כי עוון במעשה או בלשון...".[‎10]

בקינה ד', ו השווה את עוון ישראל לחטאת סדום, בדרך הפלגה : "ויגדל עון. בתי עמי מחטאת סדום".[‎11] בתורה לא נתפרש מהותו של "חטא סדום", נאמר רק : "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, יג) ובמדרש אמרו: "רעים - בגופם, וחטאים - בממונם" (סנהדרין ק"ט), או : "רעים - בעוה"ז וחטאים - לעוה"ב" (שם, ק"ז ע"ב).[‎12] יחזקאל פירש את עוון סדום : "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (ט"ז, מט). אם חטאיה של ירושלים היו גדולים מעוונות סדום, היו גם אלה בתחום החברתי : בין אדם לחבירו כשם ש"עוונות כהניה" (איכה ד', יג) נתפרשו: "השפכים בקרבה דם צדיקים" (שם)

- בתחום החברתי, נראה שגם "ויגדל עון בת-עמי" מתייחס לאותו תחום. מתפקידי הנביאים היה להתריע על הרעה שבירושלים, אך הללו "לא גלו על עוונך" (ב', יד), כלומר : לא פקחו עיניך לראות חומרת עוונך ותוצאותיו.[‎13]

בקינה ד', פסוק, כ"ב "תם עוונך בת ציון" משמעו: "לקית על חטאיך" (רש"י), או: "קבלת ענשך על עוונותיך בשלמות" (אלשיך). אולי גם שם ניתן ללמוד על מהות העוון מהמשך הפסוק, בהתאם לכלל של "מדה כנגד מדה": "...לא יוסיף להגלותך" (שם).[‎14] עונש הגלות הוזכר בתורה בקשר לחילול קדושת הארץ: "ותטמא הארץ ואפקד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא י"ח, כו) ושם: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (כח). עוון הארץ שנטמאה, הוא גילוי-עריות, כפי שפורט שם. טומאה נוספת, אשר אף אותה לא תסבול הארץ, היא שפיכות דמים (במדבר ל"ה, לג-לד). אם גם לא כונתה עבודה-זרה בכינוי "טומאה" בתורה, מצינו כינוי זה פעמים רבות בנבואה, בעיקר בדברי יחזקאל : "ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם..." (ל"ז, כג ועוד הרבה).

ראינו שפשע ומרי הם מרד בקב"ה : עבירות בתחום שבין אדם למקום, בניגוד ל"עוון" שהוא בתחום החברתי. אם "חטא" מציין בדרך כלל . עבירות שנעשו בשגגה, נראה שבקינות בא "חטא" במובן כללי יותר : "חטא חטאה ירושלים" (א', ח) ו"אוי נא לנו כל חטאנו" (ה', טז) - ואולי נרמזו ב"חטא" עבירות של גילוי-עריות, כפי ששיערנו לעיל. על כל פנים לא ביקש המקונן למעט בחומרת העבירה, בהשתמשו בלשון "חטא".

שלש העבירות החמורות שמנו חז"ל, כסיבות לעונש החורבן והגלות, נרמזו בפרקי הקינות :

עבודה-זרה בוטאה בפעלי "פשע" ובשמותיו וכן ב"מרו מרינו".

גילוי-עריות נרמז ב"חטא", שבעטיו היתה ירושלים "לנידה", כלומר : גלתה מארצה.

שפיכות-דמים פורשה ב"עוונות כהניה", אשר שפכו דם צדיקים.

היו אלה, עוונותיה החמורים של ירושלים, אשר הגדישו את הסאה וחתמו את גזרת הכלייה. חז"ל לא התכוונו לומר שהיו אלה חטאיה היחידים של ירושלים, שהרי הנביאים הוכיחו את העם השכם והערב על מכלול חטאיהם : גזל, שוחד, מרמה, רכילות, בטול שמיטה ועוד.

במקרא בא השם "עוון" לא רק בהוראת חטא, אלא גם בהוראת ענשו.[‎15] "תם עוונך בת ציון" (ד' כב) אינו רק : נמחק עוונך[‎16], אלא גם: תם ענשך.

בשבת ל"ג ע"א מובאת ברייתא (והיא דומה למשנת אבות פ"ה מ"ט): "בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות באה לעולם". - עוון ביטול שמיטה ויובל לא נזכר ואף לא נרמז בקינות. מלבד במקום אחד בנבואת ירמיהו, שבו נמצאה אסמכתא לעוון השמיטה, שגרם לגלות : "ושמטת ובך ובנחלתך" (ירמיה י"ז, ד) : "על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם, שאמרתי לכם ,ושבתה הארץ" (רש"י ודומה לו רד"ק) - לא נזכר גם בספר זה ענין בטול השמיטה.

בקללות שבתורת כהנים בא לידי ביטוי הקשר בין אי-שמירה על שבת הארץ, לבין ההליכה לגלות. אם ישראל אינם מניחים לאדמתם לשבות אחת לשבע שנים תנוח אדמת ארץ-ישראל בעל-כרחם. משיאלצו בני ישראל לעזוב את ארצם ולצאת לגלות, "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" (ויקרא כ"ו, לד).

כשתטול הארץ את המנוחה המגיעה לה והיא תשבות את כל אותן השנים הראויות לה לשביתה, יזכור ה' ברית-אבות "והארץ אזכר" (שם, שם מב). משיתוודו ישראל, הנשארים בארצות אויביהם "את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו" (שם, שם מ), יזכרם ה' ויגאלם (דברים ל', ג).[‎17]

הארץ תעזב "ותרץ את שבתתיה" (ויקרא כ"ו מב) וריצוי זה של הארץ הוא גם ריצוי ענשם של ישראל: "ירצו את עוונם" (מא ומג).

עונש זה נמשך שבעים שנה, אותו מספר שנקב כבר ירמיהו בספר נבואותיו: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" (כ"ט, י), היינו כעבור שבעים שנות גלות בבל, יפקדם ה'.[‎18]

אם אמנם לא נזכר עוון בטול שמיטה בקינות במפורש, אין ראיה מכך שהמקונן לא שם חטא זה לנגד עיניו. כפי שראינו לא פורטו במפורש גם חטאים אחרים, אשר ידוע לנו שעברו עליהם. המקונן הזכיר באופן כללי "חטא חטאה ירושלים" וחוץ משפיכות-דמים וחטאם של נביאי-השקר לא פרט את שאר החטאים. אולי חש המקונן, ששפיכות דמים אין לה כפרה, אלא "בדם שופכו", כדברי התורה (במדבר ל"ה, לג) ; וגם נביאי השקר לא היתה להם תקנה אלא במותם, כדברי התורה: "והנביא ההוא יומת" (דברים י"ג, ו).

עבודת אלילים וגלוי עריות הם החטאים שאפיינו את הכנענים, וישראל הוזהרו שלא ללמוד , ממעשיהם, כי אחרת יהיו צפויים לגירוש מן הארץ. עכשיו כשגלו ישראל מארצם והארץ יכלה לשבות את שבתותיה-שמיטותיה, סבר המקונן, כי אכן "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך", היינו: תם ענשך בת-ציון, תמה תקופת הגלות והבטחת ה' בפי נביאו תוכל. להתקיים, כפי שהובעו הדברים ע"י עזרא: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה" (דה"ב ל"ו, כא).

אילו זכו ישראל בימי שיבת-ציון, לא היו גולים עוד מארצם, והיתה פקידתם בימי כורש, גאולה שלימה.[‎19]

בתוך: בשדה חמד, ח' תשל"ב, עמ' ‎469-475.

[‎2] "הוגה" (א', ה) משורש יג"ה, בהפעיל : עשאה עצובה (ל' תוגה, יגון).

[‎3] במדרש איכה : "מחטאת נביאיה וגו'... על איזו שעה נאמר זה ? על שעה שהרגו את זכריה"...

[‎4] פתיחתא דאיכה רבתי : ושם : "ארבע עבירות עברו ישראל באותו היום : הרגו כהן ונביא ודיין ויוהכ"פ היה..."

[‎5] על השפעתו של חטא האבות על גורל בניהם ראה להלן בנפרד.

[‎6] לא מוכח בעליל ממבנה המשפט אם שפיכות הדמים המפורשת בפסיק מיוחסת גם לנביאים, או שזו היא משמעותה של "עוונות כהניה" בלבד.

[‎7] אין זה כלל ללא יוצא מן הכלל. בחטא דוד בבת-שבע (שאין להגדירו כשגגה בהוראה הרגילה), מתוודה דוד : "חטאתי לה' " (שמ"ב י"ב, יג ; ובתהלים נ"א, ו: "לך לבדך חתאתי"). יוסף בדבריו לאשת פוטיפר אומר : "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים" (בראשית ל"ט, ט).

[‎8] מנשה היה אבי אמון, אמון היה אבי יאשיהו ויאשיהו היה אביהם של יהואחז, יהויקים וצדקיהו. חאטי מנשה נפקדו עי דורו של צדקיהו, שהיה נינו (היינו "רבעים") של מנשה. - יהויכין שמלך בין יהויקים לצדקיהו היה בנו של יהויקים ומלך שלשה חודשים בלבד.

[‎9] על הפסוק "לוא עליכם כל עובדי דרך" (איכה א', יב) דרשו : "מכאן לקובלנא מן התורה" (סנהדרין ק"ד ע"ב ; וברש"י שם (פירוש שלישי) : 'נגד' דמתרגמינן : קבל, כאדם שאומר לחבירו לא כנגדך אני אומר). ואילו בדבריו כאן "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" נשמעת מעין נימה של קובלנה כלפי מעלה (השווה לפי ר"מ אלשיך, כאן).

[‎10] גם ר"ע ספורנו, שם, פי' : "עוון" - מזיד : 'ופשע' - מרד ; 'וחטאה' - הכעסה נוספת על המרד..." - בפירושו ל"חטאה" שונה פירושו של ספורנו מרוב הפרשנים.

[‎11] כבר ישעיה השווה את ירושלים לסדום : "קציני סדום... עם עמורה" (א', י). - אמנם "עוון בת עמי" ניתן גם לפרש בהוראת : עונש בת-עמי (ולא החטא) - וכך גם בישעיה הועלתה ההשוואה לסדום ועמורה בעיקר לצורך תיאור החורבן וההפיכה ולא במפורש לחטא.

[‎12] בתוספתא סנהדרין פי"ג דרשו : "רעים - איש על חבירו ; וחטאים - בגילוי-עריות ; לה' - בע"ז ; מאד : בשפיכות דמים" ; - גם כאן תלה הדרשן חטא גילוי-עריות בביטוי "חטאים" - ראה לעיל בסעיף "חטא"...

[‎13] בתרגום : "ולא פרסימו את פורענותא דעתיד למיתי עליך בגלל חוביך". וכנגד זה בפרק זה בפרק ד', כב "פקד עוונך בת אדום גלה על חטאתיך".

[‎14] גם בפרק א' ח "על כן לנידה היתה" יכול להתפרש : על כן לגולה הלכה (עפ"י התרגום ורש"י).

[‎15] "גדול עוני מנשוא" (בראשית ד', יג לפי ראב"ע), או במגילתנו : "ויגדל עון בת-עמי" (ד', ד) - ויגדל עונש בת-עמי (פי' הטעמים לראב"ע ור"מ אל-שיך).

[‎16] ובמדרש איכה : 'תם עוונך' - רבנן אמרי : נטלו ישראל מחילה שלימה על עוונותיהם, ביום שחרב ביהמ"ק...,השווה גם ב"ר פמ"ב.

[‎17] אמנם בתו"כ נזכרת רק תשובת העם (,,והתוודו") ולא מובטחת הגאולה אחר התשובה, אך לפי הכלל "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה), ניתן להשלים את האמור בתו"כ ע"י האמור במשנה תורה.

[‎18] ראה מאמרי "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו", "שמעתין" גיליון ‎23 (תש"ל) ושם הסברתי את ההבדל בין נבואה זו של ירמיהו לבין נבואתו בפרק כ"ה יא-יב, אשר גם בו נבא על "שבעים שנה", אך בהתייחסות לשלטון בבלי נבואת ירמיה בפרק כ"ט מקבילה לחישוב שבדניאל "למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה" (ט', ב) ולדברי המלאך בזכריה : "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה" (א', יב).

[‎19] "אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו..." (יומא ט' ע"ב ושיהש"ר ח', יא).