חג השבועות הוא הקצר בחגי ישראל - יום אחד בלבד - אך מספר שמותיו גדול משל כל חג. חמישה הם שמותיו: חג השבועות[‎1], חג הקציר[‎2], יום הבכורים[‎3], זמן מתן תורתנו ועצרת. שלושת השמות הראשונים כתובים בתורה (ראה בהערות) ואילו האחרונים אינם מופיעים לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים אפילו פעם אחת. מהו אפוא מקורו של כל אחד משני השמות, משמעותו, טעמו וקשרו לשם העיקרי - חג השבועות?^*

אמנם גם השם הראשון של החג מעורר בעיות, כגון: טעם הקביעה המיוחדת של זמנו, ע"י מספר ימים ש"ממחרת השבת"[‎4] ומה משמעותה של 'שבת' זו ועוד; אבל בכך כבר דנו המלומדים רד"צ הופמן[‎5] ופרופ' נחמה ליבוביץ[‎6]; לפיכך אדון בשני השמות האחרונים בלבד.

א. חג השבועות -- זמן מתן תורתנו

גם בנושא זה דנו רבות שני המלומדים הנ"ל[‎7] וכן הרב יששכר יעקבוסון במאמרו "רמיזות למעמד הר סיני במקרא"[‎8]; ובכל זאת הניחו בקעה להתגדר בה, אם לחלוק על כמה מדבריהם ואם להוסיף עליהם.

את השאלה העיקרית והנוקבת ביותר בנידון שואל "בעל העקידה" וז"ל: "והנה יש בכאן שאלה חזקה[‎9] והיא: למה לא פירשה התורה כי היום הזה, שהוא חג השבועות, נזכור ונעשה אותו לזכור את מתן התורה האלקית וקבלתה, על דרך שפרשה בחג המצות[‎10] ובחג הסוכות[‎11]?"

שתי תשובות ל"בעל העקידה": א) "איך תצווה התורה שנחוג (את) יום קבלתה והתחלת מציאותה, אם אנו מחוייבים לשמוע בקולה, אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה?", ב) "לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד, כשאר ענייני המועדים, רק מציאותה בכל יום בכל עת ובכל שעה".

אם ננסח את תשובותיו במלים שלנו נאמר כך: עצם העובדה, שאנו שומעים בקול התורה ומקיימים מצוותיה יום יום - עובדה זו מניחה, שאנו מודים תמיד במציאותה ובקבלתה ואין צורך ביום מיוחד לזכור ולהזכיר זאת.

בדומה לזה סבור גם בעל ה"כלי יקר" בפירושו לד"ה: "והקרבתם מנחה חדשה לה"'[‎12]: "על מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום מימות השנה כאילו באותו יום קבלה מהר סיני"[‎13].

אברבנאל הרחיק לכת מהקודמים. הוא אינו שואל ומשיב, אלא קובע, שלדעתו "לא נתנה התורה טעם לחג הזה (חג השבועות) שיהיה זכר למתן תורה, לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלקית שבידינו... עדה לעצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים, כשם שסוכות הוא חג האסיף"[‎14]. עם זאת מודה אברבנאל, "שאין ספק שביום חג השבועות ניתנה תורה[‎15], אבל - וכאן הוא חוזר על שאמר לעיל - לא נצטווה חג על זכירתה, כ"א להיות תחילת קציר חטים".

ברם, דברי שלושת החכמים הנ"ל מעוררים שתי שאלות חדשות והן:

א) האמנם לא ציוותה תורה לזכור את היום הקדוש הזה לעם ישראל, יום מתן תורה?

ב) ואם אכן התורה לא ציוותה זאת, מדוע אנחנו אומרים בתפילות היום "זמן מתן תורתנו"? ומדוע אנו קוראים בו בתורה דווקא בשמות פר' י"ט-כ', שיש בהם תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדברות?

בשתי שאלות אלו מטפל הרב יעקבסון במאמרו הנ"ל[‎16]. ראשית, הוא מביא את דברי משה רבנו בדברים (ד', ט-י), שבהם הוא מזהיר את בנ"י לאמור: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך - יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב".

הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלה רואה בהם מצוות ל"ת, שלא לשכוח את מעמד הר סיני. בהשגותיו ל"ספר המצוות" של הרמב"ם, בפרק "מצוות ששכח אותן הרב ממצוות ל"ת" הוא חוזר על אותם הדברים ומסיים כך: "וזאת המצוה זכרה (כלומר : מנה אותה) בעל "הלכות גדולות" (הוא ר' שמעון קיירא) גם כן, והרב (היינו: הרמב"ם) שכחה".

ר' יצחק די ליאון בעל "מגילת אסתר" המגן על שיטת הרמב"ם במניין המצוות כנגד השגות הרמב"ן עליו - הוא מעיר כאן, שאין בזה שכחה מצד הרמב"ם, אלא "מה שלא מנאה הרב הוא לפי שגם זאת היא "מצוה כוללת כל התורה כולה", שלפי שורש ד' מי"ד שרשים, שהקדים הרמב"ם לספר המצוות, אין למנותה בתרי"ג מצוות.

במקום אחר[‎17] מסביר הרמב"ם, שמעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות הוא מכלל "סתרי תורה" ויכבוד אלקים הסתר דבר'[‎18] "ואי אפשר שיכניס אדם עצמו למעמד ההוא".

עכ"פ, זהו המקום היחיד, שהתורה מזהירה שלא לשכוח את מעמד הר סיני (ובלי כל קשר לחג השבועות) בעוד שעל המצוה לזכור את יציאת מצרים התורה חוזרת פעמים רבות, מהי אפוא הסיבה ליחס המיוחד והחריג הזה של התורה למעמד הר סיני?

הרב יעקובסון (להלן, לשם הקיצור - הרב) משער השערה סבירה כדלקמן. הוא מעיר, שסמוך מאוד לאזהרה הנ"ל, שלא לשכוח את מעמד הר סיני (דברים ד', ט-י), באה אזהרה נוספת לאמור: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחוב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (שם, שם טו-יט) ומעיר הרמב"ן בפירושו למקום: "יזהירם פן יטעו אחרי הקול אשר שמעו (ולדעתי צריך להוסיף: ואחרי המראות שראו - מ"ט) ועשו השחתה לקצץ בנטיעות". בדברים אלה של הרמב"ן, תופס הרב, שדעתו היא, שדווקא זכרון גילוי שכינה במעמד הר סיני עלול להביא לידי טעות"[‎19].

להלן מוסיף הרב, שגם אי קידוש הר סיני ע"י התורה, שנתבטא בפסוק "במשך היובל המה יעלו בהר"[‎20], בניגוד לקידושם של הר הבית ומקומות אחרים בארץ - גם זה מעיד שהתורה חששה פן יקדש העם את ההר כאלוקות בגלל התגלות השכינה עליו. מכל מקום, זהו גם הטעם, לדעת הרב הופמן, (ראה בספרו, ע' קסה) שבניגוד לחג הפסח ולחג הסוכות, "לא הותקן לחג השבועות שום טכס סמלי (היינו: מצוה מעשית) להזכיר את חזיונות סיני; כי אלה אינם עשויים להתגשם בסמל גשמי". (ועל זה ידובר עוד להלן בסוף פרק ב').

"זכר מעמד הר סיני בשירה"[‎21]. תחילה סבור הרב, שלעומת הפרוזה שבתורה, המזהירה כנ"ל רק פעם אחת על זכירת המעמד, ולעומת הפרוזה שבנביאים (כולל גם רוב נביאים אחרונים) שבהם לא נזכר מעמד הר סיני כלל וכלל - לעומתם, השירה בספרים הללו כן נוהגת להזכיר את המעמד ההוא. כגון: ברכת משה רבנו[‎22], שירת דבורה[‎23], תפילות ישעיהו וחבקוק[‎24] ועוד. ברם, בסוף דיונו הארוך והמפורט על השירות הללו הוא בכל זאת מתקרב לדעתו של א"ע, הסבור שבכל המקומות הללו יש רק "רמז למלחמות שנלחם הקב"ה בעבור ישראל" וכו'[‎25] והרב מסכם את דבריו בנידון בזה הלשון: "בשירה - נזכר המעמד הגדול בצורה המרחיבה אותו וכוללת בו גילוי כללי של גדולת ה' בתבל בחושו לעזרת עמו הנלחם באויביו"[‎26].

"הזכרת מעמד הר סיני בימי בית שני". בפרק זה ממאמרו[‎27] מציין הרב עובדה מפליאה זו: "לא רק בתורה ובכל הנביאים כמעט לא נזכר המעמד ההוא; אלא גם בסקירות ההיסטוריות על גמולות ה' לעמו שבתהילים ע"ח, ק"ה, ק"ו ואפילו במזמורי ההלל לתורה, כגון: מזמורי י"ט וקי"ט - גם בהם לא נזכרו הר סיני וחסד ההתגלות בו". לעומת זאת, בתפילת הלויים, שלפני חתימת ה'אמנה' שבנחמיה[‎28], נאמר בפירוש: "ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת" וגו'. וכן נזכר מעמד הר סיני במלאכי (ג', כב): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים".

יוצא אפוא שלגבי הזכרת מעמד הר סיני יש הבדל בולט בין כל מה שנכתב בימי בית ראשון, הן בנביאים והן בתהלים, ובין המעט שנכתב בימי בית שני. הבדל זה, מסביר הרב, על יסוד הערת הרמב"ן דלעיל, כך: "כל עוד היתה קיימת בישראל עבודה זרה התעלמו (הכוונה - נמנעו) משוררי תהלים (ויש להוסיף - גם הנביאים) מהזכרת המעמד הזה, פן יביא הדבר את העם לידי טעות; אך בתקופת בית שני, כאשר פסקה כליל עבודת אלילים מישראל, רשאי ומחוייב בעל התפילה (וכן הנביאים) להזכיר, בין יתר חסדי אלקים, גם את השעה הגדולה בה ניתנה התורה".

על הדברים הסבירים האלה של הרב אפשר, לדעתי, להוסיף גם את הדברים הבאים , אם מראשית בית שני פסקה כליל ע"ז מישראל, הרי מימי עזרא ונחמיה ובהשפעתם הרבה וכן בימי תלמידיהם, "אנשי כנסת הגדולה", נתחולל שינוי גדול בחיי הרוח של העם: התורה, לימודה וקיומה הושמו במרכזם, ועל אלה אף חתמו על ה'אמנה' הידועה, כמתואר בנחמיה פר' ח'-י'. גם עובדה מהפכנית זו נתנה דחיפה חזקה להזכיר ולהוקיר יותר ויותר את מעמד הר סיני וקבלה התורה.

ומכאן למסקנה העיקרית של דיוננו בפרק זה. מאחר שכמתואר לעיל "איכשר דרא" (או הדורות) של אנשי כנסת הגדולה להזכיר ולחוג, בלי כל חשש, את יום מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות; ומאחר שלאותם אנשי כנסת הגדולה מיוחס, בין היתר, גם "תיקון ברכות ותפילות קדושות והבדלות"[‎29] - הרי סביר מאוד להניח, שהם הם שהוסיפו בתפילות של חג השבועות את שם המשנה "זמן מתן תורתנו"; כשם שהוסיפו לחג המצות את שם המשנה "זמן חרותנו" ולחג הסוכות - "זמן שמחתנו". ומני אז התחילו להתרקם כל המסורות, התפילות והמנהגים, כולל קביעת הפרשה בתורה והפרשה בנביאים לקריאה בו ביום[‎30], המביעים גם צד זה שבחג השבועות - היותו יום מתן תורתנו, בנוסף על היותו חג קציר החטים, ככתוב בתורה בפירוש.

ב. עצרת כשם לחג השבועות

קודם כול, נציין את העובדות הבאות:

‎1. שם זה לחג השבועות אינו מופיע אפילו פעם אחת לא בתורה ולא ביתר ספרי המקרא. הוא מופיע בכמה מקומות[‎31] כרכיב לשם החג "שמיני עצרת", שהוא שמיני לחג הסוכות, ופעם אחת בלבד -- כשם לשביעי של פסח[‎32].

‎2. מאידך, בתורה שבע"פ, היינו: במשנה בתלמודים ובמדרשים מופיע השם 'עצרת' עשרות פעמים, כשם בלעדי לחג השבועות, לאמור: השם חג השבועות כמעט שאינו מופיע במקורות הללו ובמקומו בא רק השם 'עצרת'.

‎3. לפנינו כמה מספרים מאלפים בנידון: במשנה נמצא השם עצרת עשרים וארבע פעמים והשם חג השבועות - אפילו לא פעם אחת![‎33] בתלמודים נמצא השם עצרת - עשרים ושמונה פעמים וחג השבועות - רק שש פעמים בלבד‎33. ורובם של האחרונים - רק כשהגמרא מצטטת פסוק מהתורה, שבו נזכר שם החג, לשם דיון מסויים, כגון: מסכת ביצה י"ט, ע"ב: "רבי שמעון אומר: הריהו אומר 'בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות' - כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות"[‎34] וכיו"ב. אמנם בתענית י"ז, ע"ב וי"ח, ע"א וכן במנחות ס"ה, ע"ב, בדפוסים שלנו, מופיע בכמה מאמרים גם השם 'חגא דשבועיא', שהוא תרגום ארמי של חג השבועות. ברם, המקור של כל המאמרים הללו הוא משנה בפרק א' של מגילת תענית, הכתובה ארמית. והנה במהדורת הרב שטינזלץ למגילה זו כתוב באותה משנה 'חגא' בלבד, בלי 'דשבועיא'. ולא ערך אלא שב"הערות ההסבר" הבאות בעברית אחר כלמשנה שבמגילה, באותן הערות שאחר המשנה הנידונה נשאלת שאלה: "ואיזה חג?" (שהרי 'חג' סתם הוא כידוע חג הסוכות) והתשובה היא: "זה היום טוב העצרת", כלומר: זה מה שנקרא בתורה חג השבועות ולא שמיני עצרת.

ומה המצב של השם 'עצרת' במדרשים הרבים? באלו אינני יכול, לצערי, למסור מספרים מדוייקים; כיוון שאין לנו עדיין קונקורדנציה למדרשים. ועם זאת יש לנו בפסיקתא זוטרתא לפרשת פינחס עדותו של ר' טוביה האומרת כך: "חזרתי על כל ענייני המועדות (שבתורה) ולא מצאתי חג השבועות שנקרא עצרת; ורבותינו קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום אונקלוס 'בעצרתאי'[‎35]. מלבד זאת מצאתי במדרשים שונים כעשר פעמים את השם עצרת[‎36] ואילו את השם חג השבועות לא מצאתי.

מכל העובדות שצויינו לעיל ברור, שחז"ל נמנעו באופן שיטתי ועקרוני מלהשתמש בשם חג השבועות ובמקומו השתמשו בשם עצרת[‎37]. נשאלות אפוא שתי שאלות: א) מפני מה נמנעו חז"ל מלהשתמש בשם חג השבועות? ב) מדוע בחרו להחליפו דווקא בשם עצרת?

‎1. מדוע נמנעו חז"ל מלהשתמש בשם חג השבועות?

מסתבר שהתשובה לשאלה זו נעוצה במחלוקת החריפה, שהייתה נטושה משך דורות בין החכמים, מצד אחד, ובין 'הצדוקים', ואח"כ 'הקראים', מצד אחר, בעניין "ממחרת השבת"[‎38]. כתוב במגילת תענית (א', ע"ב) שוויכוח אחד בנידון בין החכמים לביתוסים (הם הצדוקים) נמשך מן השמיני בניסן ועד סוף המועד (הכוונה כאן לחג הפסח); ולפיכך נקבעו ימים אלה כימים טובים, שאין להתענות בהם ואפילו לא לספוד. ב"הערות ההסבר" למשנה זו מובאות כל הטענות, שטענו חכמים להצדקת עמדתם ש'השבת' כאן פירושה יו"ט ראשון של פסח. רוב הדברים נמצאים גם במנחות מדף ס"ה, ע"א ועד דף ס"ו, ע"א. אמנם החכמים ניצחו, לדעתם, באותו ויכוח את הביתוסים אבל האחרונים לא הודו בנצחון החכמים והמשיכו להחזיק בעמדתם שב"ממחרת השבת" הכוונה ל"שבת בראשית" ולפי זה היה העומר קרב תמיד ביום ראשון לשבוע ובעקבות זה חל גם חג השבועות תמיד ביום ראשון. ולפיכך תקנו חכמים כמה דברים כדי לחזק את עמדתם ולהפגינה בעיני העם.

על תקנה אחת מסופר במשנה מנחות פרק י' משניות א' וג'. לשם הקיצור אמסור כאן רק את תמצית תוכנן ולא אעתיקן מפני אורכן. שתי המשניות אומרות, שאם יום הקרבת העומר חל בשבת (כשיום ראשון של פסח חל בערב שבת) והיו צריכים לקצור את התבואה בשבילו, בהתאם להלכה,

בלילה שלפניו, היינו בליל שבת - היו עושים באותו לילה כל המלאכות ובכל הסדר כביום חול. ומסיימת המשנה בלשון זו: "וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יו"ט", אלא תמיד במוצאי שבת.

על תקנה שנייה מסופר במשנה חגיגה פרק ב' משניות ג' וה'. משנה ה' אומרת: "עצרת שחלה להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים, שיום טבוח (=יום הקרבת עולות הראיה) אחר שבת (היינו : ביום ראשון, משום שאינן דוחות שבת). ובית הלל אומרים ! אין יום טבוח אחר השבת (כי לשיטתם מותר להקריבם בעצרת עצמה, היינו: ביום ו'). ומודים (בית הלל), שאם חלה (עצרת) להיות בשבת, יום טבוח הוא אחר השבת (וטעמם כלעיל, שאין קרבנות אלו דוחים את השבת); (אלא) שאיו כ"ג מתלבש בכליו (=לפי רש"י - בגדיו הנאים ולפי התוספות - שמונת הבגדים) ומותרין בהספד ובתענית" (בניגוד לנהוג ביום טבוח רגיל, שעושין אותו קצת יו"ט). והמשנה מסיימת בדברים הבאים: "שלא לקיים דברי האומרים (הכוונה, כמובן, לצדוקים ולביתוסים) עצרת אחר השבת", היינו: ביום ראשון.

מסתבר אפוא, לדעתי, שמאותו טעם תיקנו חז"ל, או נהגו, להימנע מלקרוא לחג בשם חג השבועות, כי כשאומרים שבוע, שבועות חושבים בדרך כלל על יחידת זמן, שמתחילה ביום ראשון ומסתיימת בשבת. בדיוק כך אומר רש"י בפירושו למנחות דף ס"ה, ע"ב, ד"ה: 'חמישים יום', עי"ש. במלים אחרות: מתוך חשש, שהשימוש בשם חג השבועות יתפרש כעין הודאה לשיטת הביתוסים, לפיכך נמנעו חז"ל מלהשתמש בשם זה.

‎2. מדוע בחרו חז"ל להשתמש בשם עצרת דווקא?

היו חכמים[‎39] שביקשו להסביר את השם עצרת לחג השבועות כך: כיוון שמצאנו בתורה קשר הדוק בין חג השבועות לחג הפסח, עד כדי כך, שהתורה לא קבעה תאריך מיוחד ומפורש לחג זה כלכל החגים; אלא הוא נקבע במרחק של שבע שבתות[‎40] או שבעה שבועות[‎41] שביניהם; והקשר הוא בעיקרו היסטורי רוחני[‎42]; שכן בפסח זכינו רק בגאולה פיסית - יציאה מעבדות מצרים לחרות; ואילו חג השבועות הוא זכר למעמד הר סיני ומתן תורה[‎43], שעל ידם זכינו לחרות רוחנית, שהוא העיקר והתכלית; ולפיכך קראו לחג השבועות "עצרת של פסח", כלומר: תכליתו וסיומו של חג הפסח; כשם ש'שמיני עצרת' הוא סיומו של חג הסוכות.

הסבורים כך מבקשים להסתמך על דברי ר' יהושע בן לוי בשיה"ש רבה ז', ב לאמור: "ראויה היתה עצרת של חג (הסוכות) שתהא רחוקה חמישים יום (מסוכות) כנגד עצרת של פסח" וכו'. ברם, רד"צ הופמן[‎44] כבר סתר את כל ההסבר הזה מטעם פשוט וז"ל: "אחר שכבר נקרא חג השבועות בשם עצרת, כינוהו בשם 'עצרת של פסח' כדי להבדיל בינו ובין עצרת של חג, שהוא "שמיני עצרת" וזה הכול"[‎45]!

הסבר הדבר הוא, לדעתי, כדלקמן: כבר צוין בתחילת פרק ב' שהשם עצרת משמש בתורה כשם לשני ימים טובים: שמיני עצרת ושביעי של פסח[‎46]. מה משותף לשני המועדים הללו, שבגללו הם נקראים באותו שם - עצרת - ומהו מובנו של שם זה?

יש כמה דברים משותפים: קודם כול, בשניהם אין שום מצוה מיוחדת על כל אחד ואחד מישראל כמו, למשל, לר"ה - מצות עשה של שמיעת קול שופר, ליוה"כ - "ועניתם את נפשותיכם"[‎47], לחג הסוכות - הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים וכיו"ב. לעומת זאת הם שווים ליתר המועדים בדברים הבאים: שניהם נקראים "מקרא קודש", בשניהם אסורה מלאכת עבודה (פרט למלאכת אוכל נפש), בכל אחד משניהם יש קרבן מוסף מיוחד[‎48]; ברם, קרבנות אלה הם, ככל התמידים והמוספים, קרבנות ציבור ולא קרבנות יחיד[‎49].

ובכן, מה נשאר ליחידים לעשות בשני מועדים אלה, מלבד התפילות והקריאה בתורה ונביאים, כפי התפילות שנקבעו ע"י חז"ל? הווה אומר, שלא נשאר להם אלא - לאכול ולשתות ולשמוח לפני ה', וזהו בדיוק מובנו ותכנו של השם 'עצרת', לפי פירושו המקורי, כנראה, של רש"י. כי שלוש פעמים כתוב בתורה השם עצרת: פעמיים בשם החג 'שמיני עצרת'[‎50] ופעם כשם לשביעי של פסח[‎51]. ומפליא שבכל מקום מפרש רש"י פירוש אחר ובכל אחד משני המקומות האחרונים - כמה פירושים[‎52]. במקום השלישי הוא מביא את שני הפירושים הבאים: "עצור עצמך ממלאכה". ד"א: כנופיא של מאכל ומשתה, לשון 'נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים"[‎53]. הפירוש הראשון הוא עפ"י חגיגה דף י"ח, ע"א ועפ"י ספרי למקום. והשני הוא, כנראה וכאמור, פירושו המקורי של רש"י, כי לא מצאתיו בשום מקום.

"כנופיא" זו מלה ארמית, שמובנה כינוס משפחתי; ולפי"ז 'כנופיא של מאכל ומשתה' זהו - כינוס משפחתי לשם אכילה ושתייה. ומסתבר, שמתוך אכילה ושתייה אלו באים גם לידי שמחה והשמחה היא, כמובן לפני ה'.

ועתה, חג השבועות הנקרא בתורה גם 'חג הקציר' על שם התחלת קציר החטים[‎54] שחל ביום מעמד הר סיני - יש בו כל היסודות שמנינו בשני ימי העצרת שבתורה: אף הוא נקרא 'מקרא קודש' ואסור במלאכת עבודה[‎55] וחייב בקרבנות ציבור, מלבד "לחם תנופה שתים"[‎56]; והעיקר, שגם בו אין מצוה מיוחדת ליחידים[‎57], אלא לשמוח לפני ה'[‎58], אם על הברכה שנתן ה' בתבואה, מעשה ידיו, אם על מתן תורה[‎59] ואולי - על שניהם יחד!

מסתבר איפא, שמתוך הדמיון הרב הזה שבין חג השבועות לימי העצרת שבתורה; ומאחר שמן הטעמים שכתבנו לעיל, בקשו חז"ל להימנע מלהזכיר את החג בשמו המקורי- חג השבועות- מתוך כל אלה קראוהו- חג העצרת.

בתוך: שמעתין, ‎100 תש"ן, עמ' ‎54-59.

^‎1 שמות ל"ד, כב. במדבר כ"ח, כו (בשבועותיכם). דב' ט"ז, י, טז. דבהי"ב ח', יג.

[‎2] שמות כ"ג, טז.

[‎3] במדבר כ"ח, כו. ולא 'חג הבכורים', כמו שרגילים לקרותו בזמן האחרון בטעות, כפי שהוכחתי בשני מאמרים, שנתפרסמו ב"הצופה": האחד בערב שבועות תשמ"ז, והשני בערב שבועות תשמ"ח.

[‎4] ויקרא כ"ג, טו-טז.

[‎5] בפירושו לויקרא, שנכתב במקורו בגרמנית ונדפס ע"י מחברו בברלין ‎1904. אחר שנים נתרגם לעברית ע"י צבי הר-שפר וד"ר אהרן ליברמן ויצא בהוצאת מוסד הרב קוק בשנים תשי"ג-ד. לחג השבועות ולבעיותיו הקדיש המחבר כ‎45- ע' מהכרך השני שבעברית, ע' קיג-קנח.

[‎6] בשיחתה "חג השבועות", הכלול בספרה "עיונים חדשים בספר ויקרא", ירושלים, תשמ"ג, ע' ‎354-377.

[‎7] רד"צ הופמן בספרו הנ"ל, ע' קנח-קסח ופרופ' ליבוביץ כמעט בכל השיחה הנזכרת בהע' ‎6.

[‎8] שנתפרסם במאסף "מעיינות" כרך ו' בעריכת חיים חמיאל ירושלים, תשי"ח, ע' ‎131-116.

[‎9] הדגשה זו והבאות הן של כותב טורים אלו.

[‎10] שמות י"ב, יד-יז. כ"ג, טו ועוד.

[‎11] ויקרא כ"ג, מג.

[‎12] שם שם טז.

[‎13] השווה לזה תנחומא ל"כי תבוא" ורש"י לדברים י"א, יג.

[‎14] אברבנאל ממשיך שם: "ורצה הי"ת שבשניהם יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר (והשווה לזה את פירוש הרמב"ן לשמות כ"ג, טז ד"ה: "וחג הקציר בכורי מעשיך" ובייחוד את המשפט: "והנה כולם ע"ש מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים"). הדגשתי את המלים האחרונות של אברבנאל ושל הרמב"ן, כי יש בהם, לדעתי תשובה מספקת נגד "התחמצות לבבה" של ד"ר ליבוביץ למקרא דברי האברבנאל, (ראה מאמרה הנזכר בהערה ‎6, ע' ‎153/4). לענ"ד, גם אם נאמר כאברבנאל וכמפורש בתורה שחג השבועות אינו אלא חג הקציר בלבד (ואיש אינו יכול להכחיש שהוא גם זה ואולי בעיקר זה) כשהוא אומר שמטרתו כמטרת חג האסיף "להודות לנותן לחם לכל בשר", בהתאם לנאמר במצוות ארבע המינים (ויקרא כ"ג, מ) "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" - הרי חגים אלה אינם עוד, בשום אופן, "חגי טבע" בלבד, אלא גם חגים דתיים-רוחניים.

[‎15] וזאת מוכיח גם רד"צ הופמן בספרו הנזכר בהערה ‎5, ע' קסב-קסד.

[‎16] שבמאסף "מעינות" הנ"ל, ע' ‎131-116.

[‎17] בספר מורה נבוכים חלק ב, פרק לג.

[‎18] משלי כ"ב, ב.

[‎19] במאמרו הנ"ל, ע' ‎119.

[‎20] שמות י"ט, יג.

[‎21] זה שמו של פרק גדול במאמרו של הרב, מעמ' ‎122 ואילך.

[‎22] שמות ל"ג

[‎23] דברים ל"ג, ב.

[‎24] ישעיהו ס"ג, יח-יט; חבקוק ג', ב-ד.

[‎25] דבריו מובאים ברד"ק לשופטים ה', ד.

[‎26] במאמרו, ע' ‎131.

[‎27] שם, ע' ‎122-121.

[‎28] נחמיה, ט, יג.

[‎29] ראה מסכת ברכות ל"ג, ע"א.

[‎30] ראה מסכת מגילה ל"א, ע"א.

[‎31] ויקרא כ"ג, לו; במדבר כ"ט, לה; נחמיה ח', יח; דברי הימים ב' ז', ט.

[‎32] דברים ט"ז, ח.

[‎33] ראה בקונקור' למשנה ולתלמודים מאת הרב קוסובסקי.

[‎34] יתר המקומות: ר"ה ו', ע"ב; חגיגה ז', ע"א; י"ז, ע"א; תמורה י"ח, ע"ב; מו"ק כ"ד, ע"ב.

[‎35] מסתבר, שכוונתו לת"א למלת 'בשבועותיכם' (במדבר כ"ח, כו) כי ביתר המקומות (וציינתים בהערה מס' ‎1, תרגום אונקלוס מתרגם 'חגא דשברעיא').

[‎36] ואלה המקומות: בראשית רבה ל"ד, יג; שיר השירים רבה א', נו. ז'; ב'; מדרש זוטרתא לפרשת פנחס; ילקוט שמעוני רמזים: תרנא, תשפב, תשלה; פסיקתא רבתי כ; פסיקתא דרב כהנא י"ב, כט.

[‎37] מעניין ומפליא שבניגוד לחז"ל חזר הזוהר להשתמש בשם חג השבועות. הרב גרוס ב"אוצר האגדה" מציין שם לפחות ארבעה מקומות (ראה שם) ויש להניח שיש עוד. ואכמ"ל.

[‎38] מובן שכאן מתעוררת שאלה ל"מחרת" איזו שבת, ורד"צ הופמן דן בזה ארוכות בספרו.

[‎39] ראה שם ע' קסא ולאחרונה גם פרופ' ליבוביץ בספרה שם, ע' ‎348-9.

[‎40] ראה ויקרא כ"ג, טו-כא.

[‎41] דברים ט"ז, ט-י.

[‎42] על הקשר הזה עמד בייחוד בעל "ספר החינוך" במצוה שו.

[‎43] אמנם הנחה זו מוטלת בספק רב, כפי שהוכחתי בפרק הראשון לעיל.

[‎44] בספרו הנזכר, ע' קסא.

[‎45] יש עוד טעמים להפרכת הסבר זה, אך אכמ"ל.

[‎46] ציינתי את המקומות בהערות ‎31, 32.

[‎47] ויקרא כ"ג, כז.

[‎48] ראה במדבר כ"ח, טז-כב וכ"ט, לה-לח.

[‎49] ראה הלכות "מעשה הקרבנות" לרמב"ם א', ה.

[‎50] ראה הערה ‎31.

[‎51] ראה הערה ‎32.

[‎52] ב"הצופה" מד' תשרי תשמ"ו פרסמתי מאמר בשם "פירושי רש"י לשם עצרת" ובו הסברתי את פירושיו השונים בכל אחד מהמקומות הנ"ל, את מקורם והתאמתם לכל מקום ומקום.

[‎53] שופטים י"ג, טו.

[‎54] ראה שמות כ"ג, טז ופירוש רמב"ן לשם והשווה לזה דברי רש"י לבמדבר כ"ח, כו ד"ה: "וביום הבכורים".

[‎55] ראה ויקרא כ"ג, כא.

[‎56] ראה שם, שם ז-כ ובמדבר כ"ח, כו-לא.

[‎57] בספרו של הופמן הנ"ל ע' קסה.

[‎58] דברים ט"ז, יא.

[‎59] גם אם דבר זה לא נזכר בתורה בפירוש.