אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל
I. מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו. ואפילו חשובים בעיניו חשובים הם כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקיבו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני כלי משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.
II. אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
III. לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.
אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.
לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.
א. עיין בקטע I לעיל:
1. מהו יחסו של מלך מאומות העולם לחייליו?
2. קרא את שני קטעי העיתונות שלפניך, מהן העובדות המאששות את היחס הנ"ל?
3. העתק שני משפטים מקטע I של "הפתיחה", התואמים ביותר את מסקנתו של הטייס הסורי, ואת תמצית דבריו של הקצין הישראלי.
קצין על לחימתו של החייל המצרי
קצין צהל בכיר, איסטרטג ותיק, מבהיר כי עיקר השיפור בלחימתו של החייל המצרי נובע מן העובדה כי התאימו לו כלי נשק מתאימים לרמתו האישית ולשיטת פעולה המבוססת על מסות אנושיות. זוהי לחימה "נוסח קוריאה" כשהסינים והקוריאנים היו שולחים אלפי חיילים לכבוש גבעה. מאות היו נהרגים, אולם היתרון המספרי היה מכריע את המערכה. סוג זה של לחימה שבו האדם הוא בורג קטן במכונה, שבו אין חשיבות למספר החיילים הנהרגים, זר לרוחנו. כשנהרגו באחת הפעולות הקשות של יחידת שריון ישראלית עשרה חיילים, ראה בכך מפקד הגדוד אסון כבד. ומסביבנו שוכבים עשרות גוויות של חיילים מצריים. סביב למוצב אחד בלבד באזור, ספרתי כ- 110 גוויות של חיילים מצריים.
ב. עיין בקטע II לעיל ולאחר מכן בקטע העיתונות:
1. מהו היחס לחייל הישראלי הפשוט כפי שמשתקף מהידיעה שבפניך?
2. מהם קווי הדמיון בין דאגת הקב"ה לחייליו (קטע II) ובין הדאגה לפצוע הישראלי?
3. לפניך קטעי הלכות מ"הלכות מלכים ומלחמותיהם" לרמב"ם, שרטט על פיהם את דמותו של הלוחם הישראלי: (מניעיו להילחם, דמותו המוסרית וכו')
4. כיצד מתקשרים הדברים הנ"ל להבדל בין המסקנות העולות מחלק א לבין אלו שעולות מחלק ב?
רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו
מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס,
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה יד
ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה.
וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו', ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש.
עיין בקטע III לעיל:
1. בקטע זה קושר המחבר את אמירת קדיש לכל אשר העלינו בחלקים הקודמים, כיצד?
2. מהי תכלית אמירת קדיש לדעת המחבר?
3. לפניך טבלה ובה קדיש בתרגומו העברי ע"פ "רינת ישראל". הוסף במקום המיועד את פרושו של עגנון לקדיש:
| קדיש | תרגומו | פרושו של עגנון |
| יתגדל ויתקדש שמה רבא, (עונים: אמן) בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה ויצמח פרקנה ויקרב משיחה, (עונים: אמן) בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן. (וגם הקהל אומר) יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקדשא בריך הוא, (עונים: אמן) לעלא מן כל ברכתא /בעשרת ימי תשובה: לעלא לעלא מכל ברכתא/ ושירתא, תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא, ואמרו אמן. |
יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם אשר ברא כרצונו, וימליך מלכותו, ויצמח ישועתו, ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו: אמן. יהי שמו הגדול מברך לעולם ולעולמי עולמים. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא, למעלה מכל הברכות |
|