ד"ר מנחם בולה

ירושלים

מוקדש לזכרו הברוך של ידידי ר' פינחס משה ב"ר יעקב הלוי גולדוסר ז"ל. שכל ימיו היו קודש לחינוך ילדי ישראל לתורה וליראה ; נפטר בי"ב בשבט תשמ"ד.

הוראת הפרשיות ההלכתיות כתורה היא אחד הנושאים הנכבדים ביותר של חינוך היהודים, משום שהפרשיות הללו הן עיקרה של התורה.

לעתים קרובות מדבר המקרא על 'דרכי ה'', כגון : "ושמרו (בניך) דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט) : "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו" (דברים כו, יז) ; וכן התאונן ירמיהו : "נואלו כי לא ידעו דרך ה' משפט אלהיהם" (שם ה, ד): וכן כתוב בתהלים: "דרכיך ה' הודיעני ארחותיך למדני" (מזמור כה, ד), ועוד.

ואפשר לומר, שיותר משתורת ישראל מלמדת על ה' עצמו ועל מידותיו שאין להן חקר, הרי היא מלמדת אותנו על אורח החיים, שהאדם מישראל חייב ללכת בו, כדי שיהיו חייו קודש לה'. ואין לפי תורת ישראל ערך לאמונה בה', אלא אם כן יוכיח האדם את אמונתו על ידי דרך החיים שלו. זה הוא אחד החידושים הגדולים, שחידשה התורה. דרך זאת היא קבועה וקיימת, והמיוחד בה, שנקבעה על ידי ה' עצמו, ולכן אין לשנותה או להתאימה לרוח הזמן, כמו שעשו ועושים אנשי הריפורמה למיניהם ; ועל כן מוטלת אחריות חינוכית גדולה על כל מורה המלמד דוקא פרשיות הלכתיות בתורה.

התורה מצווה על שני עניינים : א) על לימוד דרך ה' ; ב) על קיומה, כמו שאנחנו למדים למשל מן הפסוקים : " וזכרתם את-כל-מצות ה' ועשיתם אתם (במדבר טו, לט): "למען תזכרו ועשיתם את-כל-מצותי והייתם קדשים לאלהיכם" (שם שם, מ). אבל לא תורה אחת ניתנה לישראל אלא שתים, שהן אחת: תורה שבעל-פה ותורה שבכתב. ואנחנו מבינים, שהתורה שבעל-פה קדמה לתורה שבכתב, וכן אמר רמב"ן בפירושו לתורה : "ועל דעתי הדינים שמנו לבני נוח בשבע מצות שלהם, אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד אבל ציוה אותם בדיני גנינה, אתאה ועושק שכר שניר ודיני השומרם ואמס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כעניין הדינים, שנצטוו ישראל" (רמב"ן כראשית לד, יב). ואמנם מצאו הארכיאולוגים ספרי חוקים של עמי קדם, שיש בהם לפחות חלק של מצוות בני נח, אך מסתבר שאצל עמים רבים נשתמרו החוקים השונים בעלפה בלבד. וכן מצויים ער היום חוקים אצל הנוודים, שהם ידועים לראשי שבטיהם בלבדי אבל אינם כתובים, ומועברים מדור לדור בעל-פה. חכמי מצרים התנגדו בהיסטוריה הקדומה של ארץ זו להמצאת כתב החרטומים מתוך חשש, שאם החכמה תועלה על הכתב, לא יצטרכו התלמידים לדעת אותה בעל פה, והיא עשויה להישכח. ולא חוקים ודינים בלבד הועברו בעמים שונים מדור לדור בעל פה, אלא גם סיפורי מעשיות ואגדות לא היו בכתובים ככלל ונמסרו מאב לכן או מחכם לתלמידו. ואומרים ששירי הומר נתחברו בעל-פה ונמסרו לדקלמם בעל-פה ורק בתקופה מאוחרת יותר נרשמו. יוצא שיותר משחכמה, דעת, שירה וחוקים נשתמרו בימי קדם בכתב, נשמרו בזכרונו של האדם, ושהאדם עצמו היה "נושא" ספרים גדולים ורבים במוחו. הנה על אברהם אבינו נאמר: "וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (בראשית כו, ה). משמע, שכבר בימי אברהם היתה קיימת תורה, אם כי לא בדיוק אותה התורה שיש בידינו מימי משה. אבל מסתבר שאותה תורה היתה ידועה לאברהם בעל פה. וכשירד משה רבינו מהר סיני לאחר ששמע את ספר הברית מפי ה' (מפרק כ פסוק יח בספר שמות עד פ' כג לג), נאמר: "ויבא משה ויספר לעם את כל-דברי ה' ואת כל המשפטים" (שם כד, ג), פירושו שמשה סיפר בעל פה את דברי ה'. ורק לאחר שהסכים העם לקיים את דברי ה', העלה משה את דברי ה' על הכתב ולקח את ספר הברית, שכתב זה עתה. וחזר עליו וקראהו הפעם מתוך הכתב באזני העם (שם שם, ו). כלומר: ספר הברית היה קודם תורה שכעל פה, ומשה רבנו ידעו רק בעל פה. וכן מסופר לנו גם בחידוש הברית עם ה' לאחר מעשה העגל, שהוצרך ה' לצוות למשה במיוחד: "כתב-לך את-הדברים האלה, כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת-ישראל" (שם לד, כז). לפי רשב"ם הכוונה לפרשה המתחילה בפסוק יא באותו פרק ומסתיימת כפסוק כו שבו. נראה שלולא ציוה ה' את משה לכתוב את הפרשה ההיא, היה מלמדה את בני ישראל בעל-פה ; אולם ה' הזהירו, שאם לא ירשום אותה, היא עלולה להישכח. גם את ספר דברים אמר משה רבנו לבני-ישראל בעל-פה, ורק לאחר שסיים את דבריו, כתב אותם על ספר : "ויכתב משה את-התורה הזאת" (דברים לא, ט ; ועי' שם שם, כד), ומסר את התורה הכתובה לכוהנים נושאי ארון ברית-ה' ופקד עליהם לשים אותה מצד ארון ברית ה' (שם שם, כה-כו- וסוף פסוקים אלה מסביר לנו על שום מה היתה התורה צריכה להיכתב, ושלא רצוי היה שבני-ישראל רק ילמדוה וידעוה בעל-פה: "והיה שם בך לעד", כלומר שהספר ישמש כהוכחה מוחשית, שאמנם ניתנה התורה לישראל בימי משה מפי הגבורה. אולם אין ספק, שעיקר הכוונה היתה, שהאדם עצמו יהיה ספר תורה וישא אותו אתו. בכל עת וככל מקום. וכן נאמר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך" (שם ו, ו), והרי הלב הוא מקום הזכרון והשכל לפי תפישת עמי קדם, ודיברה תורה כלשון בני אדם. וכן מוכיח ההמשך: ושננתם לבניך, משמע : עליך ללמד את דברי התורה לבניך, עד שיהיו חרותים בלבבם ולא יישכחו עוד. ולפיכך יש צורך לחזור עליהם בהתמדה : "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך כדרך ובשכבך ובקומך". וכן יש להבין את הפסוק : "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), כלומר: כוונת מצות תפילין היא זכירת התורה, עד שתהיה שגורה בפי כל.

מהרבה פרשיות בתורה עולה, שהתורה הכתובה מסתמכת על ידיעת כללים ופרטים בעל-פה בכל שכבות העם, עד שעלינו לומר, שחלק נכבד של תורת משה נשאר בגדר תורה שבעל-פה, שנמסרה מדור לדור מתוך הזכרון, עד שהורו חז"ל היתר להעלות את משנתו של ר' יהודה הנשיא על הכתב. והנה דוגמאות אחדות : "וכי-יהיה באיש חטא משפט-מות והומת ותלית אתו על-עץ. לא-תלין נבלתו על-העץ כי-קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כב-כג). בשום מקום בתורה לא נאמר, שחייבים לתלות את מי שהומת על ידי בית דין, אלא התורה שבכתב יוצאת כאן מן ההנחה, שהדבר ידוע לכל, ואפילו לא כתוב כאן אם דין תלייה חל על כל מומת או על מומתים בגלל עבירות מיוחדות. ומובן שאבותינו ששמעו את הדברים מפי משה ידעו את כל הדברים האלה בעל פה, ובא משה וחזר על פרט זה של צימצום זמן התליה, כדי להדגישו ולחזקו, ולא ייכשלו בהגזמה בביצוע תליית המת. והוא הדין בעניין מלקות (שם כה, א-ד), שכן פרשה זאת לא נכתבה בשביל ללמדנו, שהשופטים חייבים להלקות את האשם, ובאילו מקרים חייבים להלקותו, אלא להזהירנו, שלא יכוהו שוטרי בית דין למעלה מארבעים חסר אחת. אמנם מתוך סמיכות הפרשיות אנחנו למדים שמלקים אדם כגלל שעבר על לאו שיש בו מעשה: "לא-תחסם שור בדישו". אבל נראה שגם זה ידעו בני דורו של משה בעל-פה, עד שבעצם לא היו זקוקים ללמוד עניין זה מתוך סמיכות הפרשיות. מתוך האיסור : "כל-נפש מכם לא-תאכל דם" (ויקרא יז, יב), אנחנו מסיקים, שהיה צורך בשחיטה מיוחדת, שעל ידה יצא כל הדם מן הבהמה השחוטה. לפיכך ברור, שדיני שחיטה עתיקים כמו תורת משה, ואף-על-פיכן לא נאמרו בתורה שבכתב אלא ברמז בלבד: "וזבחת - - - כאשר צויתיך" (דברים יב, כא). ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. זאת ועוד ואת : כלל גדול הוא שביצוע החוק הוא פירושו הלגיטימי. לפיכך ביצוע התורה, כמו שאנחנו מוצאים אותו בתורה שבעל-פה הוא פירושה האמיתי של התורה. ולכן כל מי שמנסה לפרש את התורה שבכתב בלי התורה שבעל-פה, כמו שעשו רבים מאומות העולם, אינו אלא טועה טעות חמורה. בהקשר זה יש לשים לב לכך, שהסטאטיות וחוסר הדינאמיות הם אופייניים לכל התרבויות של העולם העתיק. לפיכך גם מבחינה זאת עלינו לומר שגם ביצוע המצוות, כמו שאנחנו מוצאים אותו בתורה שבעל פה, אף הוא עתיק מאד, והוא הפירוש האותנטי לתורה שבכתב, אלא אם כן התורה שבעל פה אומרת בפירוש שעניין מסוים הוא למשל תקנת סופרים, או שיש לנו נימוקים מכריעים לומר שדבר מסוים נתחדש בתקופה שלאחר מתן תורה.

יתר-על-בן: עלינו להתנגד להנחה שהתורה שבעל-פה, היינו הפירוש ההלכתי של התורה, התחילה בימי עזרא, כי הנחה זו בטעות יסודה. קודם כל משום שהנחה זאת סותרת תופעה, שהיתה מקובלת בעולם העתיק כולו, שבו הידיעה בעל-פה היתה עיקר. ושנית, מתוך התורה שבכתב יוצא, שהיא מבוססת על התורה שבעל-פה. ובימי חורבן בית ראשון התרחש נס, שהגולים המסכנים, שהוגלו לבבל, שלא יכלו לקחת אתם אלא מיטלטלים מעטים בלבד, לקחו אתם גם ספרים רבים. אחרת אין להבין כיצד היה יכול בעל ספר מלכים לכתוב את ספרו בבבל בין שיחרורו של יהויכין (בשנת ‎561 בקירוב לפני ספירת העמים) לבין הכרזת כורש (בשנת ‎539 בקירוב לפני ספירת העמים), אלא אם כן היו לפניו הרבה ספרים, שמתוכם היה יכול לשאוב את ידיעותיו. אבל הגולים לקחו אתם לא רק ספרים כתובים, אלא גם תורה שבעל-פה. ולא חתכן שקמה בבבל דמות כמו עזרא הסופר, אלא אם כן אנחנו מניחים, שהיו בבבל תלמידי חכמים, שהקימו בתי מדרשות, ויצרו שם שרשרת דורות של תלמידי חכמים, שמפיהם לקח עזרא תורה. הווי אומר, שיש רקע היסטורי למה שאמרו חז"ל : "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם..., היו במדבר ישיבה עמהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה... אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה" (יומא כח ע"ב) ; ואפשר להוסיף : אבותינו, שהוגלו לבבל, זקנים ויושבים בישיבה היו. ההיסטוריוגראפיה של עם ישראל במקרא היא אמנם רצופה, אבל קשה לנו לקבל מתוכה תמונה שלימה של תולדות עם ישראל בימים ההם, מפני שהדברים לא נכתבו לשם כתיבת היסטוריה. ומאחר שהמסורת שכעל-פה היתה עיקר באותה תקופה, קשה לנו לקבל תיאור של החיים היומיומיים של עם ישראל בימי המקרא. כן אין אנו יודעים כיצד התנהל החינוך כישראל ואילו מוסדות חינוך היו קיימים. אבל כיון שמצאו כי כמצרים, בבבל ובאשור היו בתי-ספר, מותר להניח שמוסדות כאלה היו קיימים גם אצל כני ישראל, שמודעים היו, לפחות מקצתם, שניתנה להם תורה מפי ה', ושמצווים היו למסור אותה לדורות הבאים. ומשום שספרים כתובים היו נדירים בימי קדם והפתקים מהם היו מעטים. עשה הספר הכתוב רושם גדול מאד על בני האדם. . למשל, כשיהושפט מלך יהודה רצה ללמד את עמו תורה. שלח שרים כוהנים ולויים לכל ערי יהודה, כמו שנאמר: "ויסכו בכל-ערי יהודה וילמדו בעם" (דה"ב יז, ז-ט). והכתוב מציין במיוחד: "ועמהם ספר תורת ה"'. מתקבל על הדעת שהכוהנים והלויים יכלו ללמד את התורה כדרכם כעל פה, אכל נראה שיהושפט מסר להם ספרי תורה כדי לחזק את הרושם בעם, כי התורה שהם שומעים, עתיקה היא ומימי משה רבנו היא. אבל אין סיפור מעשה זה סותר את הכלל, שלימוד התורה והוראתה היו בעיקר בעל-פה.

הואיל והתורה שבכתב אינה אלא חלק של התורה כולה, מובן, שהמלמד פרשה הלכתית בתורה שבכתב חייב להשלימה בנתונים מתוך התורה שבעלפה.

אך הקושי הוא שהמקורות של התורה שכעל-פה רחבים מני ים ומתוך חומר רב זה על המורה להוציא את העיקר. ואין צריך לומר שכלל גדול הוא בהוראה שכל המרבה יתר על המידה מכביד על תלמידיו, וממילא מחטיא את המטרה, שאליה הוא רוצה להגיע. מכל מקום מן האמור לעיל נמצאנו למדים, שבשום פנים אין המורה יכול להסתפק בפירוש מילולי של פסוק בפרשה הלכתית, והוא צריך להוסיף על התורה שנכתב מה שנמסר מדור לדור בעל פה, כמו שאומר רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו לפירושו על התורה: "בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה" (עי' שם דרך השנייה). ומביא שם ראב"ע כראיה, שלא מצאנו בתורה שבכתב כיצד מקדשים את החודש ומתי מעברים את השנה, אף על פי שכענייני הלוח תלויה קביעת המועדים, שבהם קשורים איסורים חמורים, כגון : איסור אכילה ביום הכיפורים, ואיסור אכילת חמץ בפסח, ואיסור מלאכה בימים טובים... "איננו מפורש בתורת משה לדעת כמה חדשי השנה... וכל אלה המצוות צריכות לקבלה ומסורה... וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל-פה, שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש כין שתי התורות ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות". כהקשר לכך עלינו להזכיר, שחשיבותה של התורה שבעל פה איננה רק בזאת שהיא משלימה את התורה שבכתב, אלא שהיא מוסרת לנו גם הגדרות מדוייקות של כל הנושאים ההלכתיים הכתובים בתורה שבכתב. ואין צריך לומר שבהוראת פרשה הלכתית, חשובות ההגדרות המדוייקות של העניינים השונים לאין ערוך. ולכן צריך המורה לחפש אותן במקורות של התורה שבעל פה ולהביאן בפני תלמידיו, כגון : מנחת העומר : הלכה למשה מסיני שהיא מן השעורים, ובאה דוקא מארץ ישראל ומן החדש. שנאמר : ראשית קצירכם, ומצותו לקצרו בליל טז בניסן ואפילו בשבת, ומניפו ביום טז, ומגישו למזבח כשאר מנחות, וקומץ ומולח ומקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

פתרון חשוב למכלול זה של הבעיות, שבהן כרוכה ההוראה של התורה, מוצא המורה בפירושו של רש"י על התורה.

דרכו של רש"י להגדיר בפירושו רוב המושגים ההלכתיים על פי התלמוד או על פי מכילתא, ספרא וספרי, כגון : "לא-תחרש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י), רש"י : "הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, הוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים כהולכת שום משא" : וכגון: "וקצתה את-כפה" (שם כה, יב): "ממון, דמי כשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש". ואפשר להוסיף דוגמאות רבות. לפיכך נדמה שבבית-ספר יסודי, ואפילו בתיכון, אפשר להסתפק כפירושו של רש"י, כדי לפתור את הבעיות של הוראת הפרשיות ההלכתיות : הסברת הנושא כולו, שמתוכו לא הביאה התורה שככתב אלא פרט מסויים או פרטים מסויימים, והגדרת המושגים ההלכתיים. ויתרון גדול נודע לפירושו של רש"י, שלשונו קצרה, מדוייקת וברורה להפליא. אבל לפעמים אין רש"י מגדיר מושג מסוים, כמו: "לא-יבא ממזר בקהל ה"' (שם כג ג), רש"י: "לא ישא ישראלית". כאן מפרש רש"י את הלשון: לא-יבא בקהל ה', רש"י אינו מגדיר לנו מי הוא ממזר. ובמקרים כאלה יביא המורה את דברי חז"ל : "איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא, דברי ר' עקיבא; שמעון התימני אומר : כל שחייבין עליו כרת כידי שמים, והלכה כדבריו; ר' יהושע אומר : כל שחייבין עליו מיתת בית דין" (יבמות פ"ד משנה יג). אבל המשנה מביאה כאן שלוש דעות, וספק אם התלמידים יקלטו אותן. לכן מוטב להביא את דברי רמב"ם : "איזהו ממזר האמור בתורה ? זה הבא מערוה מן העריות חוץ מן הנידה, שהבן ממנה פגום ואינו ממזר. אבל הבא על שאר העריות בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה הולד ממזר, ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם, שנאמר: גם דור עשירי, כלומר לעולם" (הלכות איסורי ביאה טו, א).

אמנם בהוראת נ"ך צריך המורה לשמור על הכלל. שהפסוק עיקר והפירוש טפל. אבל בפרשיות ההלכתיות שבתורה שונה הדבר, שכן לעתים קרובות צריך המורה להסביר נושא רחב ומורכב, הנזכר בפסוק בקיצור. מתוך מה שאמרנו יוצא, שהמורה צריך להוסיף על פירושו של רש"י, אבל גם כאן יש להימנע מהפרזה, אחרת יהיו הדברים ארוכים מדי. ובחירת ההוספות הללו היא אחד מן התפקידים הקשים ביותר המוטלים על המורה המלמד תורה, ביחוד מפני שהוא צריך לכוון את העניינים לפי גיל תלמידיו, לפי רמת שכלם, ולפי רמת ידיעותיהם.

וכאן אנחנו צריכים לדון באחת הבעיות המסובכות של הוראת הפרשיות ההלכתיות של התורה: פשט ודרש, מה עדיף ? והנה מצד אחד אמרו חז"ל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג ע"א). ומצד שני קשרו חז"ל הלכות אין ספור לפסוקים דוקא על ידי דרש. אמנם חלק גדול. של הדרשות אפשר להסביר כמו שאמרו חז"ל עצמם: וקרא אסמכתא בעלמא (יומא עד ע"א), משמע, שהסמיכו הלכה מסויימת, שהיתה קיימת דורות רבים, לפסוק מסויים או למלה מסויימת, בשעה שאין זאת משמעותם המדויקת של הפסוק או המלה. אבל לא כל המדרשים ההלכתיים הם אסמכתא בעלמא.

בהקשר לבעיית המדרשים רצוי להביא כאן מה שכתב רשב"ם בשם רש"י סבו: "וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". (רשב"ם בראשית לו, כ). מכאן שרש"י העדיף אף הוא בסוף ימיו את הפשט על הדרש. אבל רשב"ם הנכד לא הסביר לנו מה היתה בדיוק דעתו של סבו על המדרשים ההלכתיים. ונראה שבעייה זאת היא אחת הבעיות החשובות של הוראת הפרשיות ההלכתיות בתורה, ופתרון הבעיה תלוי כעיקרו של דבר בגישתו של המורה אל המדרש, בתפישתו האישית ובאמונתו. ונדמה שאי-אפשר להציע הצעת פתרון, שתניח את דעת הכל. מכל מקום הננו רוצים להביע כאן את דעתנו מתוך תקוה, שהיא תכוון מורים רבים למצוא את הדרך הנכונה.

עד דורנו חלוקים חכמי ישראל בשאלה : האם הדרש יוצר הלכה או אין הוא בא אלא לחזק הלכה קיימת? (עי' מנחם אלון, המשפט העברי, ח"ב ע' ‎249-243). מורי ורבי הרב ד"ר יקותיאל נויבואר זצ"ל עסק אף הוא בנושא החשוב הזה, ולאו דוקא מנקודת ראות של ההוראה בבתי הספר, אלא כדרכו בקודש, לשם מציאת פתרון, שיהיה מקובל מבחינת הנאמנות למסורת ומבחינה מדעית כאחת. ונראה שדרכו היא הדרך הנכונה למורה המלמד תורה. במסגרת מאמר זה אי אפשר להביא את כל מה שכתב כעניין זה (עי' יקותיאל יעקב נויבואר - הרמב"ם על דברי סופרים, נספח ב, הלכה ומדרש הלכה, ע' ‎101 150- ), אבל נכתוב ראשי דברים, שהם חשובים ביותר לענייננו. ד"ר נויבואר מבחין בין סוגים שונים של מדרשים : א) מדרשים המבוססים על השוואת לשון, כגון : "ועבדו לעלם" (שמות כא, ו), עד היובל או ועבדו עד עולם כמשמעו? תלמוד לומר: "ושבתם איש אל-אחזתו ואיש אל-משפחתו תשבו" (ויקרא כה, י : ועי' מכילתא לשמות כא, ו) ; ב) מדרשים המבוססים על ביאור הגיוני, ודוגמתם : "למען יאריך ימים על-ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ), שאם הוא מת, בנו עומד תחתיו (ספרי).

ובתוך הסוג של המדרשים המבוססים על ההיגיון הכניס ד"ר נויבואר גם את מדרשי ההלכות המבוססים על המידות המקובלות מסיני. אלא שכאן הזהיר שפעמים רבות השתמשו חז"ל במידות הללו באופן מסובך ביותר, הרחוק בהרבה מצורתה ההגיונית המקורית. ואם כן אין כאן פירוש של ממש אלא מדרש מנימוטכני, מעין סימן זכרון, שכן רצו חז"ל להסמיך את ההלכה לשם זכירתה לפסוק מסויים והוא הדין במדרשים רבים, שאינם שייכים למידות שהתורה נדרשת בהן, שמטרתם אינה אלא מנימוטכנית, כגון : "ויצו ה' אלוהים על-האדם לאמר מכל עץ-הגן אכל תאכל" (בראשית ב, טז), והמדרש דורש : "ויצו" - אלו הדינים, "ה'" - זו ברכת השם, "אלקים" - זו עבודת כוכבים, "על-האדם" - זו שפיכות דמים, "לאמר" - זו גילוי עריות, "מכל עץ הגן" - ולא גזל, "אכל תאכל" - ולא אבר מן החי אלו דברי רבי יוחנן, אולם רבי יצחק שונה שם הפוך (ועי' סנהדרין נו ע"ב). זאת דוגמה מאלפת של מדרש מנימוטכני. מדרשים כאלה רחוקים מפשוטו של מקרא ואין להכביד על התלמידים על ידי הוראתם במסגרת שיעורים לתורה.

השקפות מעין אלו של ד"ר נויבואר הביע גם ר' דוד צבי הופמן זצ"ל, שאמר בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא : השקפה זו אומרת, שאין ההלכות מחודשות על ידי הדרש, אלא הן מקובלות ובדרוש לא ביקשו חז"ל אלא אסמכתא, ביקשו למצוא להן בסיס חזק יותר, או שרצו לשמור עליהן שלא יישכחו, וכאמת, על-ידי חקירה עמוקה מצאו, שכמעט לכל ההלכות יש רמזים וסמוכים כתורה הכתובה, ולפרקים נסמכו החוקים על ההלכות שבעלפה.

(עי' בתרגום העברי ע"י צבי הר-שפר וד"ר אהרן ליברמן, ע' ה ; ועי' גם בספרו של ר' ב. דה-פריס, תולדות ההלכה התלמודית).

לעומת זאת חייב המורה ללמד פסוקים לפי הפירושים המקובלים שאין עליהם מחלוקת בדברי חז"ל, כמו :"ממחרת השבת" (ויקרא כג, יא), ספרא : מחרת יום טוב : וכמו: "והניף אותם הכהן תנופה לפני ה"' (במדבר ו, כ) מוליך ומביא מעלה ומוריד (ספרי).

ולפעמים נראה הפשט שונה ממה שאמרו חז"ל ובמקרה כזה עומד המורה בפני בעיה קשה : לפי מה ללמד את הפסוק : לפי הפשט המילולי או לפי מה שמסרו חז"ל? אין לנו כל ספק, שהפירוש, כמו שנמסר במשך הדורות, הוא הפירוש המוסמך, כמו: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג). לפי פשוטו של מקרא היינו מפרשים שגם יין וגם שכר (בירה למיניה) אסורים לנזיר. אבל לא כך לימדו אותנו חז"ל : והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין ? אלא שתי לשונות דיברה תורה, ר' אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי (ספרי), מלמד שמותר לנזיר לשתות בירה, ולא אסרה התורה עליו אלא יין וכל היוצא מענבי גפן (ועי' -שם תרגום אונקלוס ורש"י). אמנם ראב"ע הביא שם בפירושו גם : ואחרים אמרו שיכר ממש, כל דבר שישתכר האדם ממנו. (ועי' שם ב"יהל אור" האומר שזאת דעת קצת מחכמי הקראים).

בסוף הדברים עלינו לומר : א) הרבה נשאר ליוזמתו ולבחירתו של המורה עצמו: ב) מלבד המקורות של התורה שבעל פה, יוכל המורה להיעזר בסיכומיהם של דברי חז"ל המצויים ביד החזקה של הרמב"ם, בספר מצוות גדול של ר' משה מקוצי, בספר החינוך, בפירושיו של רד"צ הופמן, בנתונים הרבים המצויים בספרי העיונים של נחמה לייבוביץ, ועוד.

ואף-על-פי שמנינו מקצת הקשיים, שבהם נתקל המורה המלמד את הפרשיות ההלכתיות שבתורה, מכל 'מקום הננו מקווים, שהמלמדים תורה ימצאו הרבה עידוד ונחמה בדברי חז"ל הבאים : "'וירא אלוהים את-האור כי טוב', כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות, 'ויקרא אלוהים לאור יום', כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות" (מדרש רבה על בראשית פ"ג), הרי מכאן שההלכות הן אורם של ישראל.

"