הקדמה:
כל מסגרת חינוכית, בית ההורים, בי"ס, ישיבה וכל מוסד אחר שנטל על עצמו הזכות לחנך עמד בפני השאלה של ענישה חינוכית מהי? יעילותה, השפעתה ממדיה, מגבלותיה, וזאת ע"מ לחנך את הבן, הילד - התלמיד להרגילו ללכת בנתיבי יושר, ללמדו למען ישכיל ויצליח, לעצבו לתקנו וכו'. בעבודתינו זו נתייחס להיבט של ענישה גופנית במסגרות החינוכיות. הדגש יושם על המשפט העברי - ברם, לצורך השואה הזכרנו את עמדת המשפט הכללי ביחס לשאלת הענישה הגופנית ואף מבחר דעותיהם של חינוכאים נכרים.
מבוא:
מגמתה של עבודה זו להציג את אופיה של הענישה הגופנית מההיבט החינוכי שבה, במערכת המשפט העברי.
ענישה גופנית לשימושם של המחנכים (הורים ומורים) רווחה בכל הדורות, פרושה הוא הכאת הילד, הלומד, בדרך זו או אחרת ע"י האב, המורה וזאת בהתרחשויות שונות.
תכלית העונש הגופני, משמעותו החינוכית, ההיתר להכות, מתי איפה, מדוע ולמה מערכת היחסים בין המכה למוכה בשאלות אלו ואחרות נעסוק בעבודתינו זו. וזאת בהציגנו כאמור מגוון רחב ומקיף של מקורותינו תורה שבכתב ובע"פ. משנה, תלמוד מדרש ואף תקנות שתוקנו ע"י רבנים בקהילותיהם ספרות השו"ת בעזרת פרוייקט השו"ת של בר אילן.
לא התייחסתי בהציגי את המקורות להיבט ההיסטורי דבר כשלעצמו מענין, השפעת המאורעות לחיי יום יום על הענישה החינוכית.
חלק מהמקורות בהם השתמשתי ועליהם הסתמכתי צרפתי בסוף העבודה דף השו"ת מהפרוייקט, שו"ת מלאות.
מה בין הכאה סתם להכאה לצורך חינוך
מה ההבדל בין מכה את האחר, חברו, סתם אדם לבין מכה את בנו תלמידו? למי מותר למי אסור ומדוע?
אנו קוראים בתורה "מכה איש ומת מות יומת"[1] הפרשנים רש"י האבן עזרא האור חיים ואחרים דנים בשאלה מכה איש, אישה קטן מנין? שאף דין המכה - מות יומת ותשובתם נגזרת מהפסוק "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"[2] מכן מקרא מפורש הוא מכה איש ומת מות יומת, שני הפסוקים הנ"ל משלימים אחד את השני וכוללים בתוכם את כל האפשרויות המביאות לידי מצב שהמוכה מת.
ומה ביחס להכאה שסופה אינו מיתה "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא"[3] ובפרשת אמור[4] "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" דהיינו, יש למכה חובה לשלם תשלומי נזק - הפסוקים הנ"ל מלמדים על מכה איש סתם, אדם אחר. ומה על מכה עבד, כלומר ממונה מכה כפוף, אף כאן למדנו "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם, אך אם יום או יומים יעמוד לא יקם כי כספו הוא"[5] בהמשך פסוקים שמות כ"ב, כ"ג. . . "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה... העולה מהנ"ל לאו מפורש הוא להכות, והמכה נענש בהתאם לחומרת המכה המוכה והמקרה.
נראה לי להביא את דברי הרמב"ם[6] המסכמים בבהירות "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף... להכותו.
אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק אפילו להגביה ידו על חברו - אסור, וכל המגביה ידו על חברו אף ע"פ שלא הכהו הרי זה רשע".
מה דינו של החובל בפרוט נקרא[7] "החובל בחברו - חייב לשלם לו חמשה דברים ואלו הם נזק, וצער, ריפוי, ושבת ובשת, וחמשת דברים אלו כלם משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין". בעל "ספר-החינוך"[8] במצוה מ"ז: "מצות בית דין להרוג בחנק המחויב" עושה אבחנה מעניינת בין המכה סתם אדם וזו לשונו "שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצוות שבתורה בחנק, שנאמר: "מכה איש ומת מות יומת" וזו של "מכה איש" אחת מהן שמיתתו בחנק . . . שורש מצוה זו נגלה לכל כי, "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כ"ט - ד) שאילולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה על כן צוונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק, והדבר נאות גם לדעתינו אנו כי "כאשר עשה כן יעשה לו" ויקרא כ"ד י"ט והרוצח כוונתו להמית הנרצח במהרה" - מדגיש בעל ספר החינוך שהיתה כוונה ברורה למכה כאן - לרצוח ולכן יהרג, באותו נימוק דן בעל ספר החינוך במצוה מ"ח : "שלא להכות אב ואם" שורש מצוה זו: - "ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות ו"מלך במשפט יעמיד ארץ" משלי כ"ט-ד' אף במצוה מ"ט "מצות דיני קנסות" מעלה בעל ספר החינוך את אותו נימוק שאי אפשר ללא משפט וללא ענישת המכה אחרת אי אפשר להתקיים "שורש מצוה זו ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, אינו צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא שאם אין משפט לא יתישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט". מהנ"ל ברור לנו שאיסור מפורש הוא להכות, כל הכאה בצידה עונש מתאים לה. מה ביחס לאב, לרב המכים את בנם, תלמידם האם הם בכלל "מכה איש". המשנה במסכת מכות[9] דנה בשאלה מי הם הגולים לערי מקלט "ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה י"א), המשנה מפרטת מי הם המקרים שהם בשוגג בסוף המשנה נאמר "אבא שאול אומר: מה חטיבת עצים רשות - יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין" ר' פנחס קהתי בפרושו למשנה מפרש[10]: "מה חטיבת עצים רשות, שאם הוא רוצה, הוא בא לחטוב עצים ביער ואם אינו רוצה, אינו בא, אף כל רשות, שאין חיוב גלות אלא בעושה דבר שהוא רשות ולא מצווה, יצא - יצא מדין גלות - האב המכה את בנו - כדי לחנכו ולהטותו לדרך האמת (עפ"י רש"י) והרב הרודה את תלמידו - המייסר את תלמידו שישקוד על לימודיו... שאם אלו המיתו בשגגה פטורים מגלות, שהרי המיתו ע"י מעשה מצווה".
כפי שנראה בפרוט יתר להלן הכאה לצורך חינוך מצוה היא (ראה פרק "מקור הסמכות לענישה גופנית" בעבודה זו).
נסיים פרק זה בדברי הג"מ[11] שאם האב הכה שלא לצורך חינוך הרי הוא גולה "האב גולה ע"י הבן והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה דגמיר אומנותא אחריתי", רבינו חננאל (שם) מציין ועושה אבחנה ברורה מה בין הכאה חינוכית לסתם הכאה שהיא אסור "האב גולה ע"י הבן, כלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אמנות והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה".
אף הרמב"ם[12] מסכם כך: - "כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו תורה ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה. ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזה הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין".
נמצאנו למדים - שיש להבחין באיסור המוחלט של המכה סתם את חברו ופגע בו לבין המכה לצורך חינוך.
הראשון חייב והשני פטור. הראשון עובר על לאו השני מצוה עושה, הראשון כוונתו להרע השני כוונתו להטיב.
מקור הסמכות לענישה גופנית
מה מקור הסמכות של האב להעניש את בנו? מה מקור הסמכות של המלמד לענוש את תלמידו? בשתי שאלות מרכזיות אלו נדון בפרקינו זה, נציג את דעת המשפט הכללי ודעת המשפט העברי. בשנת 1953 ישב בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים פליליים[13] בהרכב השופטים ש.ז חשין, ש. אסף, מ. לנדוי ודנו בשאלות הנ"ל בעקבות מעשה שהובא בפניהם כדלהלן:"המערערת
נזירה כיהנה כמפקחת ומשגיחה בבית יתומות הואשמה שהענישה אחת התלמידות שסטרה על לחייה, בעטה בה בגבה משכה בשערותיה וגרמה לה כאבים במתניה... לאחרת אף סטרה על פניה, דחפה ראשה לקיר, הפילה אותה ארצה, הכתה אותה בידיה, בעטה בה ברגליה וכן הכתה אותה במקל וגרמה לנפיחות בראשה... לאחרת סטרה על לחייה פעמיים ואח"כ לקחה מחט מאחת הילדות ודקרה אותה בשפתה התחתונה מספר דקירות כשתוצאה מהן נזל דם משפתה ושפתה התנפחה".
השופט חשין הציג את השאלה, "השאלה אם ובאיזו מידה רשאי מנהל בי"ס או מפקח ומשגיח במוסד ילדים להטיל ענשי גוף על התלמידים או על הילדים הנתונים לפיקוחם? החוק הפלילי במדינתנו קובע, כי כל התוקף אחר שלא כחוק יאשם בעוון, זהו הכלל. והיוצא מן הכלל היחיד לגבי עבירה ספציפית זו משתמע מתוך הגדרת המונח תקיפה, הגדרה זו המצויה בסעיף 248 אומרת וזו לשונה "כל המכה, נוגע, או מניע גופו - של אדם אחר. . . שלא בהסכמתו של זה דינו כדין מתנפל על אותו האיש האחר והפעולה נקראת תקיפה".
מלשון זו נמצאנו למדים כי תקיפה הנעשית בהסכמתו של הנתקף לא שמה תקיפה פלילית. . . האם ניתן לומר כי מורה המטיל עונש גופני על תלמידו חוסה בצל היוצא מן הכלל האמור בסעיף 248? ואם כן מתי? וכיצד? ומטעם מי נתנה לו ההסכמה לתקוף? השופט חשין עונה על שאלות אלו בתשובה שזו לשונה: - "על שאלות אלה לא קל להשיב תשובה ברורה ומכוונת אפשר לומר כי האב במסרו את בנו לחינוך ממלא את ידו של המחנך להדריך את הילד בדרך טובים בכל האמצעים העומדים לרשותו של פדגוג, ובכלל אלה גם שוט ורצועה. כמו כן יתכן לומר כי האב מעביר למחנך את כוחו הוא לייסר ולהעניש את הילד ענשי גוף, אך השאלה תהא אז: -
מה מקור כוחו וסמכותו המשפטיים של האב על גופו? מנין שואב הוא את הזכות החוקית לפגוע בבנו?
אין חולק על כך כי הדברים אינם מפורשים בחוק הכתוב ואין לנו אלא להסתמך על מה שבא לו לציבור בקבלה איש מפני איש בן מפי אביו, דור מפי דור שקדם לו כלומר, על מנהגו של עולם שתוקף דין לו או - בהעדר מנהג כזה - על המשפט המקובל באנגליה" -
אין במי להתלות, חוק מפורש לא בנמצא ולדברי השופט חשין משתמע שהמקור לסמכות הוא "בקבלה איש מפני איש... על המשפט המקובל באנגליה": -"זכויותיו וחובותיו של מורה כלפי חניכיו הנתונים למרותו ברורות הן ומוגדרות במשפט המקובל באנגליה בפסק דין בעניין. . .
כפי שמובא בדייג'סט כרך 19 עמ' 598 סי' 266 אומר זקן השופטים קוקבורן וזו לשונו "הורה כשהוא מביא את בנו למורה ביה"ס מעביר אליו את כל סמכותו הוא במידה שהדבר דרוש לטובת הילד. . .
לפי החוק האנגלי הורה או מורה (אשר למטרה זו מייצג את ההורה וסמכות הורים מועברת אליו) על מנת לתקן את הרע שבילד רשאי להטיל עונש גופני מתון ומתקבל על הדעת, אולם בתנאי שהוא (העונש) יהיה מתון ומתקבל על הדעת אם נעשה הדבר כדי לספק יצר או זעם או שהעונש הוא בלתי מתון ומוגזם באופיו וממדיו... או עולה על כוח סבלו או שנעשה הדבר במכשיר בלתי כשר למטרה זו או שהוטל באמצעו מכשיר המסכן את החיים או אבר מאבריו של הילד בכל מקרה כזה העונש הוא מוגזם, האלימות בלתי חוקית".
משתמע מכאן שהחוק הינו מקור הסמכות כשנקודת המוצא טובת הילד הנהגתו בדרך טובה, החוק מפורט ומגביל עד כדי הפקעת הסמכות להעניש אם הדבר נעשה בזעם, סיפוק יצר, יוצר סיכון הופך המעשה "לאלימות בלתי חוקית".
דבריו של זקן השופטים קוקבורן נחשבים למורה דרך במשפט הפלילי באנגליה וזאת בהסתמך על דבריו של השופט חשין "פסק דינו של זקן השופטים קוקבורן נחשב למורה דרך במשפט הפלילי האנגלי בסוגיא זו שבה אנו עוסקים והדעה המובאת בה נתקבלה ללא הסתייגות ע"י חכמי המשפט באנגליה".
השופט חשין מסתייע בדברי שופט נוסף - קולינס - שאף הוא דן בשאלת מקור הסמכות וזו לשונו: - "החוק הוא ברור כי אב רשאי להטיל על בנו יסורי גוף מתקבלים על הדעת, כמו כן רשאי הוא לפי החוק - והדבר הוא בהתאם לנוהג קדום - להעביר את זכותו זו למורה בית-הספר, זכות כזאת נתקבלה תמיד על השכל הפשוט של האנושות, ברור הדבר, כי היחס של רב ותלמיד גורר אחריו את הזכות להטיל יסורי גוף המתקבלים על הדעת".
מהדברים נראה לסכם שע"פ המשפט הכללי מקור הסמכות של האב להעניש את בנו והעברת סמכות זו למורה נובעת או מקורה בחוק שמקורו בקבלה מדור דור דרכו של עולם כשנקודת המוצא הוא טובת הילד חינוכו והנהגתו בדרך יושר.
מה דעת המשפט העברי לכך?
רב הורה לר' שמואל בר שילת[14] בין שאר דיני חינוך ועצות שיעץ לגבי הכאה - כשאתה מכה את הילד תכהו בשרוך הנעל - על סמך דברי רב פוסק הרמב"ם[15] "ומכה אותם המלמד להטיל עליהם אימה ואינו מכה אותם מכת אויב, מכה אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים בלא במקלות אלא ברצועה קטנה". הלכה זו מציגה בפנינו א. היתר למלמד להכות ב. ההיתר נובע מן הצורך של הטלת אימה וזאת ע"מ לחנכם ג. אף אם מותר יש הגבלות הן מצד ההתכוונות מכת אויב, אכזרי והן בחפץ המותר להכות בו לא בשוט, בלא במקל אלא ברצועה קטנה - בעקבות הרמב"ם פוסק בעל שולחן ערוך ר' יוסף קארו[16] "לא יכה אותו המלמד מכת אויב אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה" - בנוסף לנ"ל נראה לנו לציין שההלכה רואה בענישה גופנית לצורך חינוך מצווה.
[17]"וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל הדין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה פטור מגלות, שנאמר "לחטוב עצים" - לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין שהרי שגגו והרגו בשעת עשית המצוות". . . דהיינו אם לצורך חינוך הרי זו מצווה הרשבא[18] "כל המתכוון למצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאילו עשאה ומשום כך פטרו האב המכה בנו והרב תלמידו שכל אלו מתעסקים במצוה". פטורים הרב והאב מלעסוק במצוה אחרת אם בזמנה הם מכים כי הם מתעסקים במצוה.
מענינת מאד תשובתו של בעל "תרומת הדשן"[19] שמרחיב את מושג המורה המחנך "כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן תעברה ואין צריך להביאו לבית דין שיפרישוהו המה בכחם ובגזרתם" - "כל מי שהוא תחת ידו של אדם- מושג רחב מאד של מחנך, כל אחד שהוא "ממונה"... אף פטור מלהביאו לבי"ד באותה גישה נוקט בעל "שבות יעקב"[20] ופוטר מתשלום ד' דברים מלמד שהכה את תלמידיו בשביל לימודו עד שחבל בו - הצדקה נוספת מעלה בפנינו בעל "שבות יעקב" לפטור את המלמד מתשלום נזיקין והיא האכזבה הגדולה של המחנך מתלמידיו שמסבירה את התנהגותו האלימה ונותנת לו הצדקה משפטית לפוטרו מחיוב - ש"צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על לימודו" יחד עם זאת מדגיש המחבר "לא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח".
נמצאנו למדים מכאן כי ענישה גופנית כפורקן לכעסו של האב, המורה נשללת אך ענישה גופנית שתכליתה חינוכית לא רק מותרת אלא אף מצוה, באשר לשאלתנו מקור הסמכות לענישה הן ע"י האב והן ע"י המלמד, סמכות זו נובעת מהמקורות ההלכתיים שמקורם מהתורה. המהווה ספר חוקים והינה מקור לסמכות וכח ממנו אנו שואבים את עשייתנו היומיומית בתחומי החיים השונים והמגוונים, נראה לי כמסכם סוגיא זו הוא הרב חיים דוד הלוי שליט"א בספרו "עשה לך רב"[21] שנשאל "האם מותר להכות לצורך חינוך ואם כן עד איזה גיל?" הרב הלוי קובע בראשית דבריו ומביא את הגמרא מס' בבא בברא דף כ"א ומציין שעצם הענישה ע"י הכאה היא מותרת בהלכה מצטט את הרמב"ם הלכות ת"ת "ומכה את התלמידים להטיל עליהם אימה..." ומכאן "מורה שהכה תלמידו והזיקו חייב עפ"י הדין בחמישה דברים ומנדים אותו עד שיפייס לנחבל" אבל כשמדובר בתלמידים שמתעצלים בלימודים "מותר להכותו קצת ולזרזו ולהזהירו". לעומת זאת תלמיד "שמפריע בתעלוליו למורה ולכתה" פוסק הרב הלוי "נראה לי שאין כל מקור בהלכה להתיר למורה להכותו ולכן אין לו אלא לסלקו מהכתה וחובת חינוכו בענין זה מוטל על הוריו שלהם הזכות להכותו עד גיל מבוגר, כמובן שגם להוריו אסור להכותו מכות אכזריות... נפסקה הלכה המכה לבנו הגדול חייב נידוי שעובר על ולפני עוור לא תתן מכשול" למרות דבריו הנ"ל מסכם הרב הלוי את תשובתו בלשון המשאירה לפני המלמד, האב מרווח ועמימות של יש להתחשב בנסיבות, במקרה, בזמן, באופי ורצוי להתייעץ... וזו לשונו: - "מתוך זה נראה לי שהכל תלוי באופי החינוכי של האדם, המקום, תנאי הסביבה וכדומה ולא תמיד החינוך במכות אף שמותר בהלכה משיג את המטרה, ולכן נמנעו מלציין עד איזה גיל מותר להורים להכות את בנם וטוב יעשו הורים שנתקלים בקשיי חינוך של בניהם להתייעץ עם רב בבחינת "עשה לך רב".
נסיים פרקנו זה בברור השאלה רב והורה שווים הם בפני שאלת הענישה? נראה לי שמדברי הרמב"ם[22] בנושא של חיוב ומצוות תלמוד תורה ניתן להסיק ולהעמיד את האב והמורה כשווים בסוגיות לימוד חינוך הילד וזו לשונו: "כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו שנאמר, ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידים שהתלמידים קרויים בנים" - מכאן בדברינו על זכויות וחובות המורה והאב שווים הם.
עמדת המשפט הכללי ביחס לענישה גופנית
מה עמדת המשפט הכללי ביחס לענישה גופנית? רק אחת עשרה מדינות בעולם עונשי גוף אסורים בהם ע"פ החוק וגם אינם נהוגים למעשה לעומת 9 מדינות ביניהם ארה"ב ואנגליה ענשי גוף מותרים ונהוגים למעשה, הזכרנו את דברי זקן השופטים קוקבורן13 "לפי החוק האנגלי הורה או מורה... ע"מ לתקן את הרע שבילד רשאי להטיל עונש גופני. . ." אף דבריו של השופט קולינוס13 מצדד בענישה גופנית "החוק הוא ברור כי אב רשאי להטיל על בנו יסורי גוף המתקבלים על הדעת".
נזכיר שבספרטה היכו את הילדים כדי לחשלם, ובימי הביניים היו המורים לוקחים את הילדים לטיול ליער לאסוף מקלות לשימוש המורה במשך כל השנה[23] הקרן הלאומית לחקר החינוך באנגליה ובוולס חקרה בעקבות שאילתא של אחד הצירים בבית הנבחרים האנגלי שימוש במלקות הנוהג בחינוך האנגלי[24] החקירה התרחבה והסתעפה עד כדי עיסוק בכל פרשת התגמולים והעונשים, מן החקר עולה, בנוגע לענשי גוף יש נוטים ביחוד המורות לאסור אותם כליל ויש המצמצמים למקרים חמורים כפשעים מוסריים או לאחר שאמצעי משמעת אחרים לא הועילו, הכל מודים כי אסור להלקות קטינים...
בבי"ס מסויימים נסתלקו המנהלים מן השימוש במלקות מרצונם הטוב ולמרות זאת לא הסכימו לבטל עונשים אלה מהחוק, הם שומרים לעצמם זכות זו למקרים של התנהגות גרועה ביותר, למעלה מ- 89% מן המורים שנשאלו על כך נוטים להחזיק בעונשים אלה כבאמצעי אחרון, לשון החוק: -"עד אשר לא נמצא תחליף יעיל ישאר העונש הגופני, כאמצעי אחרון בעזרתו נשליט סדר ומשמעת". ובאשר לנו, מדינת ישראל מצאנו בחוברת קטנה משנת 1947 שיצאה מטעם "הועד הלאומי לכנסת ישראל בא"י" (המדובר בטרום מדינה) ששמה "הוראות לבי"ס על משמעת ועונשים" כתוב: - "כל עונשי גוף אסורים" משפט דלל ראסי נגד היועץ המשפטי13 מבהיר אף הוא בדיון והרחבה את עמדת המשפט הכללי ביחס לנושאינו.
נסיים פרקינו זה באיזכור שני פסקי דין המציגים את עמדת המשפט הכללי ביחס לענישה גופנית.
א. עונש גופני בבי"ס בארה"ב ע"פ[25] "בית המשפט המחוזי של ארה"ב למערב פנסילבניה קבע שזכותם של ההורים לקבוע את אופן החינוך של ילדיהם אמנם עונש גופני קל שאין בו שימוש מופרז בכוח או הפליה הניתן לילד בבי"ס, אינו חורג מעונש רגיל במובן החוקתי ולבתי הספר אף ישנה הסמכות להשתמש בצורה זו של ענישה, בענין זה מסורות בידיהם במידה מסוימת סמכויות הורים, אך כאשר הורים מתנגדים במפורש לעונש גופני כל שהוא ובי"ס יודע על התנגדות זאת אסור לבי"ס להעניש את אותו הילד באופן גופני: - המדובר היה במתן סטירה לילד ע"י מורה וזאת לאחר שההורים הודיעו שהם מתנגדים לכל עונש גופני, בכך מצא בית המשפט פגיעה בזכות החוקתית של ההורים לקבוע את אופן החינוך של ילדיהם".
ב. בינואר 1984 דן בית משפט שלום בירושלים בדין מורה והרשיע אותה בגין שמשכה בשערותיו של תלמיד, בית המשפט גזר עליה קנס של 20 אלף שקל ומאסר על תנאי לשבעה ימים - המדובר הוא באירוע שקרה בבי"ס "יד למורה" בירושלים בחודש נובמבר 1982 בשעת ההפסקה שיחק אחד הילדים שהיה אז בן 6 וחצי יחד עם חברו בדלת הביטחון של המקלט, בעת שהנאשמת אילונה כנען זקס בת 45 ניגנה בפסנתר במקלט המשמש חדר מוסיקה, לאחר ההפרעה נמלט הילד מפני המורה והתחבא תחת אחד השולחנות בכתתו, אך היא עלתה אחריו לכתה ומשכה בשערותיו כדי להוציאו מתחת לשלחן.
במעשים אלה הודתה הנאשמת בבית המשפט, השופטת מרים נאור לא קבלה עם זאת טענת התביעה כי המורה חבטה את ראשו של הילד בקיר.
בגזר הדין מציינת השופטת נאור כי היא רואה בחומרה את מעשה המורה "העוסקים עם צבור, וצבור ילדים בפרט צריכים לרסן את כעסם" - וכאמור נגזר עליה קנס ומאסר על תנאי.
עמדתם של חינוכאים ביחס לענישה גופנית
עמדתם של פדגוגים, פסיכולוגים ביחס לענישה גופנית שנויה במחלוקת יש הרואים בענישה גופנית כדבר פסול מעיקרו אחרים "מתירים" במקרים יוצאים מהכלל יש אף המצדדים בתנאים מסויימים, נסקור מגוון דעות ע"פ החלוקה הנ"ל, ענישה גופנית כל שהיא פסולה מעיקרה:
מונטיין (1533-1592) הביע את התנגדותו המחלטת לעונש בכלל במאמרו "אהבת הורים לילדיהם" הוא כותב: - "דברי קללה אני מביע נגד כל אלה המשתמשים בפעולת כפיה נגד נפש רכה, הצריכה לחינוך של יושר וחופש, הכפייה ההכרה והציות הכפויים נושא עמם עבדות, אני מאמין שכל מה שאין להשיג באמצעות השכל, החכמה והאמנות לא נוכל להשיג באמצעות הכח, תוצאות העונש הגופני הן: פחד, ערמה מוסרית ועקשנות".
דבריו של מונטיין כה בוטים שאינו מותיר ומתיר למחנך אפשרות ענישה. פותח "בדברי קללה"... נגד המענישים ומסיים בתוצאות הענישה הגופנית...
ג'ון לוק (1632-1704) בספרו "רעיונות על החינוך" מתנגד לעונש גופני מטעמים פסיכולוגיים מוסריים, לדעתו החינוך המוסרי מכוון להביא את החנוך למצב שיהיה מסוגל לחשוב על ההנאה או התענוג הפיסיים כפחותי ערך ולהעריך יותר את התענוג הרוחני. גם הוא כמו מונטיין גורס שהעונשים עושים נפשות של עבדים, שכתגובה על העונש הם לומדים לשנוא את מורם מאחורי גבו.
בכל זאת מרשה לוק עונש גופני, במקרה שהחניך מתעקש הרבה ומתמרד נגד רצונו של המחנך.
ז'אן ג'ק רוסו והרברט ספנסר (1778-1712) מתנגדים באופן החלטי לעונש, הם טוענים כי העונשים הטבעיים מתאימים ביותר ללמד ולתקן את הילד, כשאינו מתנהג כהלכה, כשהתוצאות של העונש הטבעי אינן נעימות לילד, אין לו על מי לכעוס והוא מכיר כי אלו באו ממעשים בלתי נכונים, החניך מקבל אז את העונש באופן טבעי, יש להימנע מעונשי גוף בגלל השלילה שבהם, עונשי גוף בבי"ס משאירים פצע עמוק בנפש הילד, פוגמים בכבודו ומעוררים שנאה כלפי המורה, עצתו של רוסו הוא עונש טבעי "הוא משבר את שמשת החדר? תנו לרוח שתהא נושבת עליו יומם ולילה . . . מוטב שיחלה בשגרון מאשר יהיה מטורף".
אדלר בן דורנו מביע דעתו על עונש באומרו: - העונש עוד מקשיח אל לב הנער ואין בו משום תיקון אלא משום קלקול מוסרי. ענישה גופנית מותרת במקרים יוצאים מהכלל: -
לעיל ציינו את דעתו של ג'אן לוק -שמתירבכל זאת ענישה גופנית במקרה שהחניך מתעקש הרבה ומתמרד נגד רצונו של המחנך קומניוס עמוס מציע בדברו על החינוך המוסרי אמצעים יעילים: דוגמא אישית, דוגמאות מהספרות, הערות לפרקים, נזיפה ורק במקרים יוצאים מהכלל אפשר לפי דעתו להשתמש באמצעים קשים יותר. בעד ענישה גופנית.
פסטאלוצי גורס שהעונש הגופני אינו מזיק אם רק המחנך מכובד ואהוב על התלמידים. במכתבו על חייו בסטארץ הוא אומר -הסטירות שלי לא עשו רשם רע על תלמידי הואיל ונמצאתי ביניהם כל היום והייתי מסור להם ונכון להקריב הכל עבורם... התלמידים לא פרשו את העונש שלי כדבר רע מאחר שידעו והכירו יפה את טוב ליבו, הוא מצדיק את העונש הזה שחניכיו היו ממשפחות מופרעות ומופקרות וללא השגחה.
המשמעות החינוכית של הענישה הגופנית
מה משמעותה החינוכית של הענישה הגופנית?
יש לכך משמעויות שונות בהם נדון בפרקינו זה.
א. גורם ההרתעה: - המתחנכים (ילדים) נרתעים בעבור עברה וע"י ההמנעות מחטא מסגלים לעצמם הרגלי התנהגות שאין בהם דופי "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"[26] מדבר בעל ספר החינוך במצוה מ' "שלא לבנות אבני מזבח גזית - שלא נבנה מזבח מאבנים שיגע בהן ברזל . .. משרשי מצוה זו, שנקבע בנפשותינו מיום עשייתו שבסיבתו תבוא לנו מחילת העוון, הברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכר זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דברים בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם, וכבר הקדמתי לך בתחילה כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כוונת הדברים". . . עצם ההמנעות מחטא כתוצאה מכך שהחניך נרתע יובילו לעשות דברים בדרך הנכונה, במצוה ט"ז26 "שלא לשבור עצם מן הפסח" כותב "בעל ספר החינוך" ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו, הדבר לעולם, ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצווה אותנו ה' יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתינו ולא ישכח מפי זרעינו? דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן, ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות, דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו ומחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכל מעשיו ימית היצר הרע, כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות...
אמרו חז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהם כל עסקינו להטיב לנו באחריתינו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלם להיות טובים וזוכים לחיי עד..."
תורה ומצוות ניתנו מחד כדי לעסוק בהם בקיום תמידי ומאידך למנוע מאיתנו חטא, בסוף דבריו למצוה זו ממחיש בעל "ספר החינוך" הלכה למעשה "... ואל יבטיחך יצרך לומר: אחרי היות ליבי שלם ותמים באמונת אלוקים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ, עם הילדים ולדבר צחות וכיוצא באלו הדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות הלא גם לי לבב כמו הם קטני עבה ממתניהם ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אמונה בלבד אינה מבטיחה מאומה חייבת להיות כרוכה במעשים הסיום בלשון כה ברורה וחינוכית "אל בני"! השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם ואתה את נפשך תציל... אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות..." כך, אחרי הפעולות נמשכים הללו הלבבות, הרעיון עשיית דבר ע"מ להמנע מחטא אנו מוצאים בפרושו של המלבי"ם[27] על הפסוק "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב א' ) אמר לו שתכלית היציאה שייפרד מדעותיהם מעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומידות:
א. מן הארץ מאווירה ומזגה ומערכת מזלה.
ב. מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומידותיהם.
ג. מבית אביו וציוה ה' שעם היציאה הגופנית תהיה גם יציאה מחשבית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו וגם מאהבת בית אביו ולכן תפס הסדר מארצו תחילה שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל לשכוח מבית אביו ועל כך לך לך שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה" דהיינו תכלית היציאה המנעות מחטא.
ענישה גופנית מצביעה על חומרת הענישה: - הכאת הילד הלומד תכליתה אף לשמש כאמצעי והדגשה של המחנך להעמיד את המתחנך על חומרת מעשהו ובמידה מסויימת ככפרה על העברה, רעיון זה ניתן ללומדו אף מתשובתו של הרב משה פיינשטיין[28] "בבן דגמיר אם יש מצוה לייסרו ובאור הגמרא דמכות דף ח'" שם חידש חידוש מענין שתלמיד שסרח ולאחר מכן הטיב דרכיו יש מקום להענישו בהכאה, הרב פיינשטיין מדמה זאת לעונש שמטיל בית דין של מטה שאף לאחר ששב החוטא בתשובה, אינו ניצול בכך מעונשו של בית הדין, אפשר שהטעם לכך שהענישה מהווה אף ככפרה ומשתלבת בתהליך החזרה בתשובה.
הענישה יכולה לשמש כמאיץ בתהליך התשובה, היא מבהירה לחוזר בתשובה את גודל החטא מחד ומאידך מעמיקה בנפשו את עזיבת החטא.
המחנך כדיין / שופט
מצאנו אף שמחנך הבא לענוש את תלמידיו דומה לדיין, שופט - הצגת עובדות, חקירה דרישה, עצות למעשה ע"י עדים וכדו'.
בשו"ת "הלכות קטנות"[29] נשאל המחבר: "שאלה, המלמדים שמכין לתלמידים אם צריך אומד ואם עוברים משום פן יוסיף?" תשובתו "הכל לפי המבייש והמתבייש יש במעט חוזרין למוטב - וראוי היה להושיב בתי דינין על כך אלא שעולם כמנהגו נוהג". פרוט הדינים כשבאים לענוש תלמיד נמצא בתשובתו של ר' משה פיינשטיין[30] להלן הפרטים: - יש לוודא שאמנם ביצע את העברה המיוחסת לו ואין בשום אופן להטיל עונש על חשד בעלמא ואף לא על אומנדא, אלא ע"פ ידיעה ברורה של עדים "דאף דבר השווה פרוטה בעינן עדים וכל שכן עונש הגוף דשווה יותר מממון".
אין עדיפות למלמד על בית דין שאינו רשאי לענוש ע"פ חשד בעלמא כן רשאי המלמד להעניש תלמיד על עצלותו ומיעוט העיון ביחס לכישוריו וזה ע"פ שיקול דעתו האמינה של המלמד וזו לשונו: - ". . . הוא דוקא אם אפשר לפי כשרונותיו ללמוד יותר בטוב ומתעצל לעיין היטב יכול לעונשו, אף שבעצם הוא גמור ואינו מבטל בזמן דגם שמחסר בעיונו הוא עצלות וראוי לענשו, וזה ודאי הוא רק כפי דעת המלמד שזה נחשב כדבר ידוע לפניו מצד שהוא מומחה ויכול לדון בזה כי הרי אי אפשר שיביא לפני בית דין -לדון בזה", משתמע מכאן שלבית דין אין צורך שיגיע אך "ישמש" הוא כבית דין וסומכים עליו. וממשיך בתשובתו הנ"ל "וכן יש ודאי עוד דברים שאירע לרב ומלמד בתלמידיו בכל עת שעל זה סמכו עליו שידון לחנכם לפי דעתו שלא שייך להביא על זה עדים ודיינים ולכן הוא כעין מה שמצאנו בחושן משפט סימן ל"ה סעיף י"ד דבמקום שאין רגילין אנשים להיות שם איכא תקנת קדמונים להאמין נשים, וכן הוא לרב ומלמד עם התלמידים שהוא דבר המצוי בכל עת בינו לתלמידיו הוכרחו לסמוך על דעתו ונאמנותו לבד" - למרות דברים אלה שיש דברים שניתנים לשיקול דעתו הבלעדי של המלמד והכל סומכים עליו חוזר הרב פיינשטיין להדגיש שיש צורך לבדוק היטב "אבל על כל פנים הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדים בעלמא, ואם יש לו איזה ספק וחשד על אחד מהתלמידים באיזו דבר שלא כשורה צריך לדבר בדברי מוסר ודברים המקרבים לתורה ומרחקים מהדבר שחושד וכשיודע בברור ויראה שיש צורך לענשו רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה".
ענישה סמוך לעברה
הענישה החינוכית הינה אמצעי בידי האב, המורה לחינוך, וכפי שהסברנו לעיל שימוש בעונש כמטרה כשלעצמה מחטיאה את המטרה שלשמה נועד אך ע"מ שהתועלת תהא מירבית ככל האפשר יש להסמיך את העונש למעשה, עבר הנער עברה יש להעניש מיד. בעל קיצור שלחן ערוך[31] כותב: "לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה יכהו מיד או שישתוק לגמרי, שאם לא כך יעשה התוצאה יכולה להיות מסוכנת ביותר שכן מצאנו ארוע מענין המתאר ילד שברח מבי"ס[32] והפחידו אביו שיכהו הלך התינוק והמית את עצמו - הפחד של הילד הביאו מעשה שעשה, הלך והתאבד. בעל "היוסף אומץ"[33] כותב "על כל פנים לא יגזים לקטן שביום מחר או לאחר זמן יכה אותו על מעשיו הרעים שיש לחוש שעל ידי כן יעשה מעשה בנפשו חס ושלום רק יעניש אותו תיכף או ישתוק עד שישלם לו כמפעלו, כי דאגה גדולה יש ע"י גיזומים כנ"ל לתינוק יפול ליבו עליו ויחרד חרדה גדולה עד שיעשה מעשה בנפשו או שום מעשה רע אחרי. כאמור אף מכאן משתמע יש להעניש סמוך לעברה או ישתוק, אם השתיקה משמשת כאן אף כעונש או לא, לא ברור מכאן אך ברור שאין לאיים על הילד ולא להענישו בבחינת "תלוי ועומד" זה מכניסו לחרדה, פחד ואז עשוי לעשות מעשה בנפשו.
אותו רעיון עולה אף בספרו של ר' משה בר שלמה אלעזר[34] "אוהב מוסר" אם האב יראה איזה דבר שאינו הגון מבנו ואומר לו שיכנו אבל לא יעשה כן תכף ומיד רק אחרי כמה ימים הוא מקיים את הבטחתו אל יעשה כן והוא חסרון גדול לענין החינוך, שתכף כאשר יראה בנו שהאב אינו מקיים הבטחתו נופל הפחד ממנו ואינו ירא ממנו לא יראת הרוממות ולא יראת העונש כל כך, אלא יראה שהוא צריך להכותו יכהו מיד ולא יאיים עליו שיכהו למחר, ומחמת שתי הסיבות הוי חסרון גדול אחד מה שאמרנו והשנית משום מעשה שהיה תינוק שהיה בורח מבי"ס והפחידו אביו שיכהו והלך התינוק והמית עצמו רחמנא ליצלן וגם היא סיבה שהתינוק ירגיל עצמו לשקר".
ניתן לסכם ולומר שמספר סיבות הועלו מדוע יש להעניש סמוך למעשה א. מרוב פחד, חרדה וחשש מאיום יעשה מעשה בנפשו. ב. יראה הילד שלא נענש לא יאמין יותר לאביו ויותר לא יפחד ממנו. . . ג. ילמד לשקר, רואה שהבטיחו לו עונש ולא קיימו - שיקרו - מותר לשקר.
ויתור והמנעות מענישה
בפרק זה נדון בשאלה האם אפשר להמנע מלהעניש? לראות את הילד עובר עברה, סוטה וכיו"ב ולהתעלם מהמעשה ולא להענישו אם כך ינהג המחנך מה תהיינה התוצאות?
תשובה לכך נמצא ביחסו של דוד המלך לאדוניה בנו (מל"א א', ה-ו).
"ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו, ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם הוא טוב תואר מדא ואותו ילדה אחרי אבשלום-"
דוד זקן וכסא המלוכה מתפנה, אדוניה מתארגן, מתנשא "לכבוש" את המלוכה "ויעש לו רכב ופרשים" מחד והכתוב אף מבליט "וגם הוא טוב תואר מאד" גבורה - ויופי אך התנהגותו מוזרה כפי שמעיד הכתוב "מתנשא לאמר אני אמלוך" וזאת על למה? מפשוטו של הכתוב היא משום "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית. . ." הרד"ק (רבינו דוד קמחי) מפרש פסוק זה בהרחבה "כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו לאמר, מדוע ככה עשית לפיכך יצא לדרך רע ולמרוד באביו, כי יודע היה אדוניהו כי דוד אמר להמליך שלמה, אע"פ שלא הודיע דוד המלוכה עדיין. אבל חשב בליבו, אבי אוהב אותי ולא גער בי מימי, אכנס בדבר המלוכה בימיו ואם לא ירע לו, ידעתי שאני אמלוך".
מדברי רד"ק למדים אנו שהתנשאותו, מרדו של אדוניה נבע מאי הענשה, או תוכחה כל שהיא.
רש"י בפרושו לפסוק הנ"ל (קדם לרד"ק) קובע בפסקנות: - "ולא עצבו, לא הכעיסו למדך שהמונע תוכחה ממנו מביאו לידי מיתה"
הרלב"ג מפרש: - "הנה מפני זה חשב אדוניהו שיהיה לב דוד להמליכו אחריו כי לא גינה אותו על דבר ממעשיו".
יצויין, שמצוה על כל אחד ואחד מישראל להוכיח את חברו אם רואהו בקלקלתו "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"[35] בעל ספר החינוך מונה מצוה זו בסימן רל"ט[36] וזו לשונו:
"להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום שנא' "הוכח תוכיח את עמיתך". .. ואמרו בספרא מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חיב לחזור ולהוכיחו תלמוד לומר "הוכח תוכיח" ועוד אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (בבא מציעא כג' א') "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים..." - ראשית לומדים אנו: א. מצוה להוכיח, אין להתעלם.
ב. לא לוותר להוכיח שוב ושוב אפילו מאה פעמים.
בהמשך מציין בעל ספר החינוך "מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (ערכין ט"ז ב') שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח..." אך אם מגיע החוטא לידי כך שהוא מאיים על המוכיח עד כדי הכאה פטור אז המוכיח מהמשך התוכחה. "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע".
מצוה זו ציינו אותה ע"מ להדגיש את חובת התגובה על כל אחד מישראל על אחת כמה וכמה לגבי מחנך, הורים המופקדים על עיצובו של המתחנך הילד, התלמיד.
בעל "השבט מוסר"[37] מתאר את התנהגות הבנים בדורו ומאשים את ההורים ביחס הויתור "ראיתי בדור הזה הרבה בנים הולכים אחר שרירות לבם לא אמון בם, נתגדלו בלי תרבות ובלי דרך ארץ, אמנם אין להאשים הבנים על כך, כי הפשיעה היא מצד האב והאם, שאינם חוששים לראות את הנולד ומונעים מוסר ומורא מן הקטנים וגם כשיגדלו אינם מקבלים עוד מוסר אב ואם חושבים שהם אוהבים את בניהם אהבה שאין למעלה ממנה ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה ועל זה העיר שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר", הקטן משעה שיש לו שכל להבין גערת אביו ואמו חייבים לגעור בו אם הוא עושה דבר שלא כהוגן".
בהמשך קובל הרב על ראייתם המוטעית של ההורים שלא רק שאינם גוערים ומענישים אלא מחזקים את הילד בדרכו הרת אסון: - (שם) "ועתה בזמן הזה לא די שאינם גוערים בו אלא שהם שמחים ומתפארים על חכמת הילד שיודע להרע, מלמדים אותו לקלל ולדבר דברים רעים וגם כן ממלאים תמיד כל רצון הקטן הן באכילה הן בשאר דברים יש נותנים לילד ספר לשחק בו והוא קורע הספר והוא עוון פלילי לעשות שחוק באותיות הקודש, הקטן יושב לאכול עם אביו ואמו ופושט ידו לאכול קודם המסובין ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורא ובלי תרבות ובלי דרך ארץ"
מהמקורות שהבאנו לעיל עולה -
חובת ההענשה, התגובה כלפי כל מעשה סוטה, חלה על ההורים, המורים ואין להתעלם.
התעלמות סופה שמביאה למעשים הפוגעים בחברה בכללותה והיא הרת אסון.
יחס האב לענשי המלמד ויחס המלמד לענשי האב.
עונשים ניתנו בבית ההורים, בבית הספר, ביהמ"ש - עונשים שונים ומשונים על מעשיהם של הילדים בבית, ברחוב ובבית הספר כך שהילד נענש הן ע"י הוריו והן ע"י מוריו, כיצד התייחסו ההורים לענשי המורה? מה היתה תגובתם "משהתגלה" להם שילדם נענש? מחד ומאידך כיצד התייחס המורה לענשי האב, ההורים?
הגמרא מתארת ארוע מענין המתייחס לשאלותינו[38] מסופר על שמואל ירחינא, כשהיה עוד קטן מצאו אביו בוכה לשאלת האב על מה הבכי הזה הסביר שמואל לאביו שספג מכות מרבו משום שלא נטל ידיו כשהאכיל את בן רבו (והרי לפי ההלכה פטור המאכיל מנטילת ידים). תגובת האב היתה "לא מיסתייה דלא גמיר, ממחי נמי מחי?!" (לא די שלא למד (המורה את ההלכה) אלא הוא הרביץ מכות?). נשמע כי תגובת האב עוקצנית?! השלים עם העונש תוך כדי מתן חיזוק סמוי לבן היודע הלכה והמלמד שאינו יודע?! או שמא הלך למלמד ודן איתו בהלכה וברורה ולא עצם העונש?! אין הגמרא ממשיכה בתאור המעשה (זה לא מענין הנושא בו היא דנה).
לנושאינו תאור זה עונה לנו על התייחסות האב לעונש המורה. (ארוע זה מלמדנו על האוירה בביה"ס דאז הילדים שימשו את רבם וביתו במתן שרות, הילד נענש לא על חוסר ידע והבנה אלא על אי שלמות השרות ניתן אף ללמוד ממקרה זה על רמת ידיעותיו של המורה).
תגובה אחרת על עונשי מורים מביא ר' משה חאגיז (1728) בספרו "צרור החיים" פו, פז:[39] "מנהג הראשונים היה כשהתינוק היה בא לבכות לפני אביו ואמו שהמלמד הכה אותו היו נותנין מתנה לתינוק כדי שהוא בעצמו יוליך אותה למלמד ויאמרו לו מצד עצמם ישר כחו. וכן יקבל מתנה הוגנת כל פעם שהנער יתרעם על המכות".
משתמע שאין ניגוד אינטרסים יש תמימות דעים ושיתוף פעולה מלא בדרך החינוך שמקנה ביה"ס ובית ההורים. אין חקירה ודרישה או ספקנות מדוע ולמה הוטל העונש אם הרב העניש ודאי שהצדק עמו זהו המסר המשודר אל הילד לא רק שההורים מקבלים זאת בהבנה ברורה ללא עוררין אלא אף מחזקין ידיו של המלמד.
בשליחת מתנה ע"י הילד הנענש כאות הזדהות זאת מחד מאידך בעצם זה שהילד הנענש מביא מתנה לרבו יש בכך גם מן הקרוב והפיוס ויש להניח שבמעמד זה של נתינת המתנה מתקיים דו שיח בין הרב ללומד שיוצר אוירה נינוחה להמשך הלימודים.
ר' משה חאגיז ממשיך בדבריו ומוסיף שכך היו נוהגים במשלוח מתנות ולא רק לרב המלמד אלא לכל מי שהעניש וכוונתו לצרכי חינוך וזו לשונו: "ולא עם המלמד בלבד היו נוהגים כך, אלא אפילו עם איש זה שהיה מוכיח ברחוב לאיזה נער על שהיה צוחק או מכה לנער אחר, כשהדבר היה מגיע לאביו היה מחזיק לו טובה על כך ומורה אותו שכן יתמיד לעשות". עד כאן דברי ר' משה חאגיז בהדגישו את יחס החיובי שהתייחסו ההורים למחנכים באשר הם בהענישם את בנם.
לעומתם כותב ר' משה חאגיז על הורים אחרים שנוהגים מנהג רע "יש מנהג רע ומר כשמוליכים התינוק לביה"ס מלווין אותו (ההורים) מתרין במלמד בפני התינוק שלא יכה אותו, וכשהתינוק שומע שאין רשות לרבו להכותו אז אינו משגיח בלימודו ומוסיף זדון על זדונו..." פיסקה זו מוזכרת במשפט (דלאל ראסי) ע"י השופט ש. אסף למה יכול להוביל מצב בו יש ניגוד ואף איום על המורה מצד ההורים. כמובן שדבריו הראשונים של ר' משה חאגיז הם הראויים להסכמה וציון דרך בחינוך הבנים. נראה לי אף שהשופט אסף רצה בציינו את דברי ר' משה חאגיז ללמדינו:
א. שאם האב יפקיע את הזכות שיש למורה לענוש את התלמיד התוצאה תהא עגומה "מוסיף זדון על זדונו".
ב. יש ליצור מערכת התייחסות חיובית ואף משלימה, תומכת מצד ההורים אל ביה"ס ע"י קבלה, הבנה.
ג. שיש זכות למלמד לענוש אף ענשי גוף, שמטרתם חינוכית.
בשנת תי"ב תוקנה תקנה בתלמוד תורה של הספרדים בהמבורג[40] בה נאמר בצורה ברורה ביותר שהורי הילדים וקרוביהם לא יבואו אל "האדונים המורים בתלונות על העונשים שהטילו על הילדים או בשום תלונה אחרת, יותר טוב שישתדלו להראות להם את אותו הכבוד והחשיבות המגיעים להם - למען יעסקו באהבה במלאכתם מלאכת שמים". מתקנה זו למדים אנו על השקפה חינוכית ברורה בנושא ביה"ס ובית ההורים ומעמדו של המורה - המורה נקרא אדון, אליו אין לבוא בתלונות כלשהן אף לא בתלונה על עונש המוטל על ידו.
"יותר טוב שישתדלו. . ." ובכל זאת ע"מ להגיע שיעסקו המלמדים באהבה במלאכתם שהיא מלאכת שמים.
כשמלאכת המלמד תלויה בחסדי ההורים ובחשש לפרנסתו יכול מצב זה להביא לידי כך שימנע המלמד מהטלת עונשים שמא יפוטר, תאור מצב כזה מתאר ר' יהודה ליב בר' משה בספרו "שירי יהודה" 401630 "והחסרון הוא בעונותינו הרבים מחמת שבאלו הארצות במדינת אשכנז רובא דרובא אין להם מלמדים קבועים... ולכן המלמד אינו מוחה בתלמידו ומיסרו כראוי ונכון מפני שהוא מתירא להכותו מחמת זעקת אבי הנער ואמו שאם יכה יגרשנו וילך".
עד כאן תארנו ממקורות שונים התייחסות ההורים לענשי המלמד ארועים תקנות המציגים כיצד על המורה לנהוג ולהתייחס לענשי ההורים לא מצאנו אך משלים כן מצאנו, בלשון פותחת למה הדבר דומה או משל ל. . . והרי כמה משלים: - [41] "למלך שכעס על בנו והכניסו לקטון (חדר מיטות) והתחיל מבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון, הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר פדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון למה הוא אומר הניחה לי? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו לכן הוא מצעק הניחה לי (מדרש זה מסביר את הדיאלוג בין ה' למשה במעשה העגל כשהקב"ה אמר "הניחה לי").
אותו רעיון מובע במדרש אחר[42] "מלך בשר ודם שהיה דן את בנו והיה הקטגור עומד ומקטרג מה עשה הפדגוג של הבן? כיון שראה אותו מתחייב דחף את הקטגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו מלמד על הבן סנגוריא יכול אף שהמורה משמש "כמתווך" מפייס בין הילד לאביו?! זאת אנו מוצאים[43] "אמר ר' שמואל פרגריטא בשם ר' מאיר למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה והיה המלך משלח פדגוגו אחריו ואמר לו: חזור בך בני, והיה הבן משלחו ואומר לאביו: באלו הפנים אני חוזר בי ואני מתבייש לפניך והיה אביו משלחו ואמר לו בני, יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? ואם אתה חוזר לא אצל אביך אתה חוזר?
כאמור לעיל חתמנו פרק זה בהצגת משלים שספק רב אם התרחשו במציאות היום יומית הובאו ע"י בעלי המדרש ע"מ להסביר רעיון בצורה שתובן לקהל השומעים מעבר לכך יש במשלים אלו מסר חינוכי הקשור לנושאינו ואף הוא מגבש השקפה חינוכית שלאורה רצו בעלי המדרש שנלך.
התאמת העונש לנענש
בבואינו להעניש על מעשה כל שהוא יש להתחשב בנענש מבחינת גופו, גילו מידת הבנתו כי הרי תכליתו של העונש הוא לחנך. בדבריו של רב לר' שמואל בר שילת14 כשאתה מכה את הילד הכהו בשרוך נעל בעקבות דברים אלו פסק הרמב"ם15 ובעקבותיו ר' יוסף קארו בעל השלחן ערוך16 שפוסקים "לא יכה אותו המלמד מכת אויב אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה" - יוצא איפא להכות מותר אך לא מכת אויב, אכזרי כפורקן ונקמה אלא בשרוך נעל, ברצועה קטנה מכה עדינה" העונש כאמצעי ולא כמטרה בפני עצמה. בספר "יוסף אומץ" לר' יוסף יזפא הן מפרנקפורט33 מתאר הוא כיצד יש להתאים את העונש לנענש "... רק יטיל אימה עליהם בעוד שהם קטנים קטנים על כל דבר ודבר למען יהיו סרים למשמעתו כשיגדלו אכן אל יטיל עליהם אימה יתירה... ובפרט לקטנים שהם רכי לבב ביותר יש לחוש שאם יכבד עולו עליהם בקושי יברח אנה ואנה ואפשר שיעשה חס ושלום מעשה לאבד עצמו לדעת" לדברי בעל "היוסף אומץ" עולה שיש דרגות בענישה ראשית אימה ואף היא "במנות" מתאימות כשהוא קטן, גדול וההסבר לכך הוא אי התאמה בענישה יכולה להביא לתוצאות הרות אסון עד כדי התאבדות!
בהמשך כותב הוא "ולזה צריך דעת ותבונה יתרה איככה להתנהג בהם וישפוט כל אדם בעצמו טבע ילדיו מהו ועל אופן טבעם יתנהג" המעניש צריך שיקול דעת נבון איך להתנהג עם ילדיו?
כפי טבע ילדיו, אחרת העונש אינו יעיל ולא ישיג את מטרותיו לא רק בענישה, מציין בעל "היוסף אומץ" אלא אף במוסר "אפילו אופן המוסר הראוי להם אל יהיה בתמידות שמפני הרגלם אל ישגיחו כלל גם יש לחוש שע"י שתמיד חמה שפוכה עליהם יבעטו בו וישימו דברי מוסרו ככלב המנבח, שכן דרך העולם באמת, וענין זה צריך אפילו במוסרים לגדולים כגון: בניו ובני ביתו..."
בדברי מוסר מתכוון המחנך לחנך ולמנוע מהתלמידים לעבור עברה אף זאת "במנות" הראויות אחרת ימרדו בכל ונמצא בא לתקן קילקל, כאמור העונש הינו אמצעי ולא מטרה ולכן יש להתחשב בנענש. יתרה מזו יש למצא דרך לפייס בעקיפין את הנענש. בעל "היוסף אומץ" מסיים את דבריו "יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז' א') שאחרי הכאותיו ותוכחותיו יחניף לו תיכף בדבר אחר באופן שלא ירגיש התינוק כאילו נתחרט אביו על הכאותיו...." אותו רעיון של התאמת העונש לנענש אנו מוצאים בספר מנהגים מקהילת וורמיזא חובר ע"י ר' יוזפה הלוי (שס"ד-תל"ג)[44] "..ויוכיחו ובעת הצורך יכה אותם הכל לפי הצורך ולפי הנהגת הנער וביום חמישי יחזור עמם מה שלמדו כל השבוע ויחקור אותם מהם אם יודעים עדיין מה שלמדו בשבוע זו ואם אינם יודעים להשיב כהלכה מכין אותם יותר מבשאר הימים וכל השבוע מפחידם שיבקש לימודם ביום ה' . . ." התוספת במקור זה הינה גורם הזמן "מכין אותם יותר מבשאר הימים" למרות ההיתר להכות יעשה הכל להמנע וזאת ע"י "וכל השבוע מפחיד שיבקש לימודים ביום ה'" לא נדון בסוגיא העולה כאן מה ערכו של לימוד תחת איום והפחדה אך העולה מכאן שיש להתחשב "בהנהגת הנער" לגבי ההכאה.
מקור אחר המבטא את נושאינו הוא בספר "אוהב מוסר" פרק ט"ו לר' שלמה אלעזר (וילנא תרנ"ז)[45] "שבט ותוכחת יתן חכמה" משלי כ"ט ט"ו, הכתוב בא ללמדנו אם האב מחנך את בניו ללכת בדרך טובה. .. יוכיחו ב"ב מיני תוכחה. א. בדברי מוסר ב. בשבט מוסר.
כי יש אב המכה את בנו במהלומות גדולות על כל דבר פשע אבל לא יוכיחו בדברים ולא ישכילנו לפי דעת הבן ותבונתו המעוטה כי מכוער הדבר אשר הוא עושה ועוונו גדול מנשוא אכן בכל זאת בדברי מוסר אשר מלמד ומדבר אל לב בנו לפעמים לא יועילו בלי שבט מוסר ומכת מרדות אם הבן הוא כסיל ולבבו לא יבין. . . וכל המרחם על בניו ורוצה לחנכם בדרך טובה מוטל עליו להתבונן היטב איך להתנהג עם בניו לפי דעתו לפי טבעם ותכונותם ע"פ טענותיהם" הסיפא של קטע זה כקודמיו מבטאים כלל ברור אם העונש אינו מתאים לנענש הרי התוצאה תהא הפוכה ואין בעונש זה כל תועלת.
ר' אלעזר פאפו בספרו "יעלזו חסידים" מבטא רעיון דומה כך: [46] "הכל לפי מה שהוא הבן ולפי טבעו כך צריך להתנהג עמו בדרך ישרה שלא יצא מן השורה ולזה צריך דעת גדול וסבלנות גדולה לפי השעה ומה גם בפני רבים ישמור מאד שלא להלבין פניו ושלא להכעיסו על פניו פן לא יוכל להתאפק ויהיה מקל בכבודו מתוך צרה וצוקה ותהיה לו לפוקה, לכן צריך להתנהג עמו באהבה מגולה ותוכחת מוסתרת, ואל יוכיחנו בשעת כעסו רק ימתין עד יעבור זעם".
טיעון נוסף מעלה בפנינו ר' א. פאפו שיש להתחשב בו והוא "בפני רבים ישמור מאד שלא להלבין..." שמא הלבנת פנים זו תגרום שיבעט ויקל ראש.
התחשבות בטבע הילדים ובזמן בבחינת זמן ומתן העונש, גילם של הילדים רעיון זה מוסכם בספרו של ר' יצחק אבוהב[47] "מנורת המאור" כותב שם: - "מי שהוא מלמד תלמידים גדולים או קטנים לא יכוף אותם תמיד בשוטים וביסורים של דברים קשים אלא פעמים יכוף ופעמים יגזור (שיראה את עצמו כאילו רוצה להרביץ - יאיים) ופעמים יפייסם כפי טבע התלמידים וכפי השעה" בהתאם לזמן, למעשה, - טבע התלמידים.
נסיים פרקנו זה בדבריו של ר' משה פיינשטיין[48] "שגם כאשר הבן חלש מבחינה גופנית, מצוה לחנכו ולהכותו במקרה הצורך אלא שיש להזהר מהכאתו שיהיה בהתאם לכוחו הפיזי של הבן". מהאמור לעיל נמצאנו למדים: א. יש להעניש תוך כדי התחשבות בנענש בריאותו, טבעו, הבנתו, ב. יש להתחשב בזמן, יום מקום, ג. אין יוצא מהכלל אף אם הוא חלש מצוה להכותו בעת הצורך אך שוב לפי כוחו.
הרהורי חרטה ביחס לענישה
יש והמחנך מעניש ואח"כ מתייסר, מתחרט על מתן העונש בשל חומרתו או כל סיבה אחרת כיצד יתנהג? מצאנו במדרש[49] "אם ראה האב שענש את בנו עד כדי עגמת נפש וצער מופרז, היה מתחרט ומפייסו בדברים" החרטה נובעת מעגמת הנפש והצער המופרז שנגרם לילד הנענש מוצע לא לפייסו בדברים, אלו דברים? ממשיך המדרש בעצתו, "...למלך שדיבר כנגד בנו ונתירא ונשמטה נפשו ממנו, כיון שראה המלך כך. . . התחיל מגפף ומנשק אותו ומפתהו ואומר לו: מה לך, לא בני יחידי אתה? לא אני אביך?...
אין המדרש הנ"ל מתאר ארוע מציאותי אלא מדרש הוא שדרכו הדרשן מוסר מסר לקהל שומעיו תוך כדי הבהרת רעיון בו הוא דן, מסר זה המשתמע חודר לנבכי נפשו של המחנך, החרטה באה לבטא שעל העונש להיות אמצעי חינוכי להשגת מטרה ולא מטרה כשלעצמה, ראה האב שהחטיא, הפריז בעונש גרם עגמת נפש שלא נתכוון אליה, רגשי חרטה גברו והתחיל מפייסו.
מסר חינוכי נוסף ניתן להסיק ממדרש זה, לפני שתעניש, דבר המותר-חשוב, בדוק, חקור עם עצמך העונש אותו אתה רוצה להטיל הוא פרופורציונאלי למעשה, מה מידת יעילותו, מתאים הוא לבנין גופו, גילו, הבנתו של הנענש, אחרת ענישה מופרזת תוביל אותנו לשתי אפשרויות: א. מחנך שמטרתו חינוך והעונש הוא אמצעי ראה שהפריז וגרם עגמת נפש יתחרט ויפייס את הנענש בדברים...
ב. מחנך שהפריז וגרם לעגמת נפש לנענש ולא התחרט הרי בו טבועים יצרי נקמה, אכזריות עליונות.
השופט לנדוי במשפט13 כותב: "... יתר משהיה בו (הכוונה לעונש) משום החזרת הילדה החוטאת למוטב היה סיפוק יצרה של הנאשמת, דקירת שפה במחט עד זוב דם, בעיטות בגבה של ילדה בוגרת, הטחת ראשה של ילדה בקיר, כל אלה אינם אמצעי תיקון אף לפי שיטת חינוך מחמירה ביותר אלא מעשה אכזריות סתם".
מהנ"ל עולה שניתנת לגיטימציה פילוסופית חינוכית למחנך שמעד והפריז בענישה חינוכית להתחרט ביודעין.
במה מכין?
ציטטנו לעיל את דבריו של רב שנאמרו לר' שמואל בר שילת (בבא בתרא כ"א), האומר "כי מחית לינוקא... אלא בערקתא דמסנא" רש"י שם מפרש "בערקתא... ברצועה של מנעלים" הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה15 ובעקבותיו ר' יוסף קארו בעל השלחן ערוך ביורה דעה16 מציינים "לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה" משמע מהלאו שהשוט והמקל אכן שימשו לצרכי הכאה בידי המכה וע"פ דעת הרמב"ם והשלחן ערוך "לא יכה...", במשלי י"ג כ"ד "חושך שבטו שונא בנו. . ." שבטו ע"פ הפרשנים הינו מקל נעיין עוד במשלי כ"ג י"ג-י"ד "אל תמנע מנער מוסר כי תכהו בשבט לא ימות, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" השימוש בשבט-מקל, רווח בידי המכים.
אך הלכה נפסקה הרמב"ם ובעל השולחן ערוך "... אלא ברצועה קטנה", בספר ברנטשפיגל שחובר ע"י ר' משה בר העניך[50] מציין "אם אין הילד שומע לדבריו הנאמרים בנחת יראה לו פנים זועפות, אם גם זה אינו מועיל ילקהו בשבט קטן ולכשיגדל יקח שבט גדול מעט יותר. שלמה המלך אמר (משלי י"ג, כ-ו) חושך שבטו שונא בנו... צריך להרגילם (הכוונה לילדים) לאיים עליהם ולהזהירם. .. והשוט יהא מוכן תמיד... ומלקין אותם בשבט על גבי העור המגולה למען יזכרו ימים רבים...".
גודל המקל משתנה ע"פ גודל המוכה, בספרו של ר' מאיר מטיקטין "מינקת-רבקה"[51] "אם הילד רוצה לקחת סכין יכו על כף ידו ויטילו עליו מורא, כל אשה חסידה לא תחשוך את השבט מבנה כמו שאמר שלמה המלך אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל".
מלבד הרצועה והמקל מצאנו אף הסנדל ששימש ככלי בידי המחנך לצורך הכאה אולי משום שהוא מצוי ברגל ומה שיש לעשות בשעת הצורך הוא רק לחלצו. מצאנו בגמרא "טפח ליה אבוה בסנדליה"[52] נמצא שאף הספר שימש בידי המורה כחפץ להכות בו ובידי התלמיד כלי הגנה ועל שימושם בכך מזהיר ר' יהודה החסיד מרגנבורג (מתד"א תתקעו) בספרו "ספר ליקוטי חסידים"[53] הרב שכועס על תלמידו לא יכנו בספר והתלמיד לא יגן על עצמו בספר לקבל הכאות אלא אם כן יש בהכאות סכנת נפשות".
היכן יכה?
כאמור לעיל הותר לאב ולרב להכות אך היכן יכה? בספר "מערכות אברהם" שחובר ע"י אברהם בן מאדיל סגל מאיטינגין תקרט[54] הוא כותב "ומתנה אחת יש לי שאני נותן למלמדים חכמים וסופרים שיהיו מאד נזהרים מלהכות על הראש או בפנים או בכעס כי כעס בחיק כסיל יפרס אוולת כי הוא קרוב להפסד ורחוק מתועלת" - ר' שלמה אבוהב (ונציה תנ"ד) בתוך ספרו "זכרונות" המיוחס לו[55] מתיר ומזכיר מכות על כף היד וזו לשונו: -
"...ועיקר גדול השכמת בית הכנסת... וצריך להקפיד ולהכות למאחר לבא.., שכל תלמיד גדול או קטן שהיה רוצה לצאת היו מכין אותו בחזקה על כפו ואח"כ יוצא, ובזה התלמידים היו נמנעים מאליהם..."
תאור אחר של הכאה נמצא בספר "זאת תורת האדם"[56] לר' אהרן מק"ק אלעקסניף תקלט - כותב - :
"מוסרין אותו ללמדו כל תיבה ופעולה... וכאשר נמצא בשפתיו עולה ואינו מוכשר לקבלה - ישכיבוהו פרקדן, פניו למטה וגבו למעלה ושבט על גיו כסילים יעלה ויורד בבכי ובקול יללה..."
ר' אלעזר בר' יצחק פאפו[57] מקושטא בספרו "פלא יועץ" כותב "אפילו יש צורך להכותם לא הותר להכותם מכה רבה מכה אכזרי על הראש ועל העין מקום שיכול לעשות מום ופקוח נפש אלא יכה בנחת על הרגלים בלי כעס".
אזהרה והמנעות ממכה אכזרית
רב לר' שמואל בר שילת13 "כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא" אם תכה אז תכה בשרוך נעל בעקבות הנ"ל פסק הרמב"ם14 בהלכות תלמוד תורה "ומכה אותן המלמד... ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה" ור' יוסף קארו בעל השלחן ערוך16 "לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי. . ."
אזהרות הלכה למעשה המגבילות את המכה למרות שהותר לו להכות להמנע מלהכות מכות אכזריות הן מצד הכוונה כנקם והן מצד שימוש בחפצים מקל, שוט למרות הנ"ל מצאנו מקורות המציגים את המלמד או האב כמכה מכות אכזריות[58] "דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי אדריה רב אחא ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדיק כוותיה" רש"י לנ"ל "דהוה פשע בינוקי, מכה אותם יותר מדאי, אדריה ר' אחא שלא ילמד עוד תינוקות, פוטר מעבודתו על מכות אכזריות" - גירסא דומה מאד אנו מוצאים[59] "דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דהווה דייק כוותיה". רש"י לנ"ל מפרש "דאדריה רב אחא שלא ילמוד עוד תינוקות פשע בינוקי מלקה אותן ומתין" עד כדי כך אכזרי מכותיו ממיתות! אותו מקרה מצאנו אף במסכת גיטין[60] בשינוי מה: - "כי הוא מקרי דרדקי דאדרי רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה" רש"י לנ"ל מפרש דאדריה שלא ילמד עוד תינוקות, דהוה פשע בינוקי, חובטן יותר מדאי". - (מענין לבדוק ולנתח את הגירסאות השונות על פרושיהם אך לא נעסוק בכך למרות ענינם).
לנושאינו בשלושת המקורות ע"פ פרשנותו של רש"י עולה שפוטר מורה בשל הכאתו את תלמידיו מכות אכזריות "דהוה פשע" - רש"י מפרש במסכת מכות - מכה אותן יותר מדאי.
במסכת בכורות - מלקה אותן ומתים.
במסכת גיטין - חובטן יותר מדאי.
למרות פיטוריו מוחזר המורה ע"י רבינא (ע"פ מסכת בכורות) משום שלא נמצא מורה דדייק כוותיה, שלימד בדייקנות.
במשפט דלל רסי נגד היועץ המשפטי13 אותו הזכרנו לעיל מציין השופט ש. אסף בהתייחסו לאכזריות ההכאה את דברי ר' נטרונאי גאון סורא (858-855): "ומלמדי תינוקות שפירשתם שהם מכים הרבה את הילדים ודאי ילדים אינם לומדים אלא בהכאה ודברי רב שמואל בר שילת הלכה היא, הילכך ילדים קטנים או אפילו גדולים אם הם חלשים אנו נוהגים עמם לפי הוראות רב שמואל וילדים בריאים - אם מרבה עליהם ייסור אין בכך כלום אבל אם מרבה על הקטנים ועל הכחושים אכזרי הוא. ואנו מתרים בו פעם פעמים ושלוש אם מקבל מוטב - ואם לא מסלקין אותו". מורה אכזרי מפוטר לאחר שמתרין בו.
- השופט אסף מציין בפרשנותו המשפטית לדברי הגאון: - "הגאון מדבר כנראה ברור, במלמדים המכים הרבה את הילדים, אבל לא עשו בהם חבלה, אין כאן שאלה של תשלומי חמשה דברים נזק, צער, רפוי, שבת, בושת, אולם שתי תשובות של חכמים שחיו במחיצתה הראשונה של המאה ה- 18 דנות במקרים של מלמדים שחבלו בתלמידיהם ועמדתם בשאלה זו שונה מאד, הראשון והגדול שבהם הוא ר' יעקב רישר בן פראג שבסוף ימיו שימש ברבנות בקהלת מיץ בקובץ תשובותיו "שבות יעקב" חלק ג' סימן ק"מ כותב: "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למדו על שחבל בו, אם חייב בד' דברים או פטור? נראה פשוט דפטור מכלם כדאיתא להדיא בפרק אלו הגולין (מסכת מכות דף ח' עא). מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה בתלמידו ושליח בית דין... ואין מקום לבעל דין לחלק ולומר דהיינו פטור מגלות וחייב בד' דברים, וגלות פטור מגזרת הכתוב. . . ואף על גב דקיימא לן שיש להכותו בערקתא דמסאני ולא באכזריות מכל מקום דיעבד אין לקנסו בשביל כך... ופרט שהוא צער גדול, שלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על לימודו... מכל מקום כדי שלא יהא רגיל לעשות כן, כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא הקפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח פסקתי לרופא לרפאותו" מן התשובה נראה שהמדובר בבן גדול שהוכה, אולם ר' גרשון קובלנץ אחד מדייני מיץ בספרו שו"ת "קריית חנה"[61] דן בנושאינו אכזריות המלמד "במלמד שהכה לתלמידו, תלמיד קטן כבר שית וכבר שבע עד ששבר רגלו ורוצה המלמד לפטור עצמו מחמישה דברים, בחשבו שהרב המכה תלמידו פטור, ורץ למשנה פ"ק דמכות דף ח' עמ' א' מה חטיבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו, ואם כן כשם שפטור מגלות פטור מחמשה דברים אם יזיקו ולפי עניות דעתי צלל המלמד הלז במים אדירים והעלה חרס בידו, שמחרימין ומנדין אותו עד שיפייס הנחבל. . . שאין חילוק בזה בין מלמד לאחר... והמלמד הלז שהכה מכה רבה אינו בכלל הרב הרודה את תלמידו וחייב בכל".
ר' אלעזר בר' יצחק פאפו59 בספרו "פלא יועץ" מזהיר מפני הכאה מרובה "אפילו יש צורך להכותם לא הותר להכותם מכה רבה מכה אכזרי על הראש ועל העין מקום שיכול לעשות מום ופיקוח נפש אלא יכם בנחת על הרגלים בלי כעס" .
שוב, מותר להכות אך יש להזהר.
מצאנו אף מקורות המתארים אכזריותם של מלמדים בחוברת "כתבי יושר"[62] מתאר המחבר "לו יראה אדוני איכה המלמדים מכים את הנערים במדינתינו מכה הכה ופצוע לא יחושו כי יכוהו עין או שן או ימרטו שער ראשו, וההכאות הקשות האלח יעשו פרי בתלמידים כי הרדיות והנגישות והמכות והפצעים מרככים לבב הנער ואם אבן הוא - נימוח ואם מוחו קשה כנחושה מתפוצץ, כפטיש יפוצץ סלע" למרות התאור האכזרי אין הכותב מתקומם נגדם אין הוא רואה בהם מטרה בפני עצמה אלא תכליתם כך על כל פנים הוא מאמין "...יעשו פרי בתלמידים. . ." מה הן גורמות "מרככים את לב הנער". בעל "כתבי יושר" ממשיך בתאור ותוצאותיו "וכמה עונג האבות גדול בשמעם את ילדיהם ביום השבת מגידים את השיעור בגמרא שלמדו באותו השבוע... ובשיטות החמורות והזרות אשר לתינוק השנה בהם דבר וכל זה בסיבות רוב ההכאות. ואף כאשר יגדל אח"כ ולא הצליח במשנתו... מכל מקום רושם האימה והפחד מפני רבים נשאר קבוע בלבם..."
תאור זה שונה בתכליתו מקודמיו הראשונים הזהירו מפני מכה קשה אכזרית בכל מקרה ואילו כאן נוקט עמדה שמותר הכל אף מכה אכזרית ובלבד שילמד, ידע... עם זאת כאמור למרות האכזריות אין המכות מטרה בפני עצמה אלא אמצעי חינוכי ללימודו של הילד, תאור נוסף ברוח זו של אכזריות אנו מוצאים[63] בספר "מגלת ספר" לר' יעבץ (ורשה תרנז) הכותב "מלבד המכות אשר הוכה בית מאהביו המלמדים אשר נמסר בידיהם ללמוד והיו עפ"י רוב אכזריים והכוהו בלי חמלה".
מענינת פיסקתו של ר' עקיבא איגר[64] הכותב "המכה בנו קטן יותר מדאי היו מנדין אותו". על הפסוק במשלי גדל חמה נושא עונש (משלי י'ט י'ט) מפרש ר' יונה מגירונדי (רבו של הרשב"א (ברלין תר"ע) כך: - אף ע"פ שהזהירך שלא תחמול לקול בכיו, אבל אם אתה גדל חמה ובעל כעס, תשא עונש עליו אם תכנו יותר מן הראוי ותשא עליו חטא כמו שתענש על איש נכרי".
העולה מדיונינו בפרק זה שיש בעצם התנגדות מחלטת להכות מכה אכזרית אף אם הבאנו מקורות שלא נקטו עמדה אלא הדגישו את התכלית לימוד חינוך, המכה באכזריות ישא עוונו.
ענישה גופנית אסורה בשעת כעס
תכליתה של הענישה הגופנית מותרת לצרכי חינוך בפרק זה נדון באיסור להכות בשעה שהמלמד כועס, כי אז יגרום ח"ו נזק גופני או נפשי משום שאינו שולט בעצמו. ר' יצחק אליקים (פארג ש"פ) בספרו "לב טוב" מציין59 "חושך שבטו שונא בנו - (משלי י"ג כ"ד) "חושך" נקרא גם בשין ימנית, שהמכה את בנו בחושך ואינו רואה על איזה מקום מכה אותו ואמרו חכמים שאסור להכות בנו כשהוא בכעס שהוא כמו מכהו בחושך שאינו זהיר על איזה מקום מכהו וכמו מכה שונאו.
הטעם השני שלא יכהו כשהוא בכעס, שהסדר הוא שכשמכהו אומר לו זה תעשה וזה לא תעשה ולמה עשית זאת אבל אם מכהו כשהוא בכעס לא יכול להגיד לו כלום מחמת כעסו ואפילו אם יאמר לו לא יקבל ממנו.
הטעם השלישי שידע גודל גנות הכעס, ועבירה הוא בידו ולהוכיח בנו הוא מצוה ואיך יכולה להרצות לפניה בעת שיסודה היא מעברה?!
הטעם הרביעי שמי שמכה בנו בכעס יכול להרגו חס ושלום מכאן למדנו ארבעה נימוקים בגנות המכה בכעס: -
א. כמו שמכה בחושך אינו יודע איפה מכה - כמי שמכה שונאו, ואז מה התועלת?!
ב. תוך כדי הכאה אינו מדבר עמו ואז אין תועלת בלאו הכי לא ישמע ולא יבין.
ג. המכה עובר עברה הכעס גנות גדול ועברה בידו.
ד. יכול להרגו ח"ו.
הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנא) בבאור ספר משלי מפרש את הפסוק "גדל חמה נושא עונש" משלי י'ט-י'ח-י'ט אם תראה כי רבה חמתך עליו ולא תוכל להכותו מעט כי אם שתעיר כל חמתך עליו, לכן נושא עונש, מחול לו מכל וכל, כי פן תמיתהו בהכותך אותו".
ענישה גופנית אסורה בימים מיוחדים
מיגבלות רבות הוטלו על המלמדים ובלבד שימנעו משמוש בהיתר ההלכתי המתיר להכות,
- בין המגבלות אנו מוצאים בשלחן ערוך[65] "לא יכו התלמידים בימים ההם (שבין י'ז בתמוז לבין ט' באב) ואפילו ברצועה ואפילו כל דהו אסור" המקור להלכה הנ"ל נמצא[66] שבתקופת הגאונים במאה השלישית לסה"נ ציוה ר' יוחנן בר נפחא למלמדים שבא"י לא להשתמש ברצועה להלקות ילדים בתקופת ימי בין המצרים איסור זה נובע כנראה משתי סיבות: -
א. ימי בין המיצרים אלו ימי פורענות, חורבן ואבל ואין מקום להכות במצב שבו מבחינה נפשית צריכים להיות נתונים בו - עצב על חרבן הבית שמא המלמד אינו מרוכז...
ב. אלו ימים חמים, ימי הקיץ, יכולת הריכוז של התלמידים ושל המורה היא נמוכה בשל החום.
ענישה גופנית (מכות) לבן גדול
לעומת ההיתר שהבאנו בדבר הכאת הבן, התלמיד אנו מוזהרים מטעמים שונים כפי שנפרטם בדבר הכאת בן גדול, איסור חמור הוא המכה לבנו הגדול. מסופר על ר' יהודה הנשיא[67] שראה אדם המכה את בנו הגדול (מעל גיל 13) גער בו ר' יהודה ונידהו, הוציא אותו מהקהילה למשך שלוש שנים וזאת משום שהאב במקרה זה עבר על האיסור "ולפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא י'ט-י'ד) רש"י מסביר זאת שיש חשש שכתגובה על המכות יכה הבן את אביו ובן שהיכה את אביו חייב מיתה "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כ"א-ט"ו) לכן, כאשר רב מכה את בנו הגדול הוא גורם לו להכשל באיסור חמור - בשולחן ערוך נפסקה הלכה[68] "המכה לבנו הגדול היו מנדין אותו, שהרי עובר על ולפני עוור לא תתן מכשול" שם בהגה הרמ"א מוסיף "ולא מיקרי גדול לדבר זה רק אחרי כב או כד שנה" מחלוקת היא מהו גדול מעל גיל שלוש עשרה או כדברי הרמ"א כב או כד שנה. לנו נראה שדברי "ברכי יוסף" שם כתב בשם הריטב'א כך: נראין הדברים דלא גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו, כי אפילו לא יהא בר-מצוה ואין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו משום אורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הא נקט גדול". משתמע שההגדרה לגדול ביחס למכות אינה חד משמעית מחד גיל ביולוגי 23,12,13 מאידך "הכל לפי טבעו"...
בספר "ראשית חכמה"[69] "כשיגדל הבן יזהר האב שלא לדחקו ולייסרו יותר מדאי אלא יהיה דבורו עמו בנחת, ולא יקללנו ולא יחרפנו ואין צריך לומר שלא יכנו שמא יחטא הבן על אביו ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם הבא ועל זה נאמר "ולפני עוור לא תתן מכשול".
אין כאן קביעת גיל אלא "כשיגדל הבן..." כדברי הריטב"א? ודעתו "שהכל לפי טבעו..."
בעל השו"ת "בנימין זאב"[70] מזכיר את האיסור להכות בן גדול משום "ולפני עוור לא תתן מכשול" ע"פ הגמרא מועד קטן דף י'ז ודברי רבינו יונה שע"י הענישה הגופנית גורם לבן לחטוא; בלשונו שיקלל אביו והרי "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כ'א י'ז).
בשו"ת "שרידי אש"[71] הוצגה בפני המחבר ר' יחיאל וינברג (חי בשויץ ונפטר לפני כ20- שנה) שאלה כיצד להניא נער ממעשיו בשחקו משחקים שלא נראים להוריו בתשובתו הוא כותב:"מטעמים פדגוגים יש להמנע מאמצעי כפיה על הבן הסוטה מהדרך הישרה, וכמו שאסור להכות בן גדול בידיים כך כל אמצעי כפיה עלול להביא לתוצאות הפוכות מהרצוי. כבר הוכיחו הפדגוגים המודרניים שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה" ולכן עצתו של הרב וינברג היתה למצא לנער עיסוק משעשע אחר, או להציע לו פרס על מעשים טובים, כנסיעה לארץ ישראל ושנוי החברה והאוירה הרוחנית ירחיקוהו מההוי האמריקני ומתעסוקי ההבל של הנוער האמריקני ויתכן כי בשובו מארץ ישראל לא ימצא עוד כל ענין במשחקי הבל אלו".
מצאנו אם כן שהאסור להכות בן גדול גדול היא איסור שהסברו "ולפני עוור. . ." שהבן המוכה לא יחזיר מכות, או קללות לאביו מחד ומאידך טעם חינוכי כפי שהבאנו בשו"ת "שרידי אש" הילקוט[72] נראה כמסכם ומיעץ בנושא זה:
כשהנער קטן רבו מכהו, כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו".
סיכום
ממגוון המקורות שהבאנו בעבודתינו ביחס לענישה הגופנית במשפט העברי נמצאנו למדים:
לצורך חינוך הותר לרב, למורה להכות ואף מצוה היא ההכאה כאמצעי ולא מטרה כשלעצמה עם זאת הוטלו על המחנך (הורים, רב) הגבלות וסייגים בדבר ההכאה איסור להכות באכזריות, היכן מותר להכות, במה יכה, איסור חמור להכות בן גדול בבחינת "ולפני עוור לא תתן מכשול" ובעצם הדרך הנכונה היא חינוך בדרכי נועם הדוגמא האישית אהבה והבנה, הכאה מותרת רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו דרכי ההסבר והמוסר.
ביבליוגרפיה:
א. תנ"ך: - (ציון פסוקים בגוף העבודה).
ב. משנה
ג. תלמוד
ד. מדרשים
ה. ספרים
1. פרופ' ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, הוצאת דביר, ת"א תרצה כרכים א-ד.
2 . דר' ש"י טשרנא לתולדות החינוך בישראל, הוצאת ראובן מס' תרצ"ט.
3. מונק צאיר, שכר והענשה בחינוך, הוצאת המסורה תשמ"ב.
4. צבי אלימלך בלום, הנהגות החינוך, הוצאת המחבר תשמ"א.
5. דר' א. ברמן, תורת החינוך וההוראה הוצאת יהושע צצי'ק 1963.
6. דר' משה אברבך, החינוך היהודי בתקופת המשנה והתלמוד הוצ' מסורה תשמ"ג.
7. בזק יעקב, הענישה הפלילית, הוצאת דביר 1981 .
ו. מאמרים:
1. ארנון י. העונש בחינוך, החינוך ת"א הוצ' הסתדרות המורים חשון א'-ב' תשל"ז נוב' 76,
2. י. שוורצולד, ע צידון, ר. דנציג - העונש בראי בין עדתי, החינוך כנ"ל חשון א'-ב' תשל"ח נובמבר 77.
3. דר' שהם שלמה, מדיניות הענישה בישראל, מגמות הוצ' מוסד סאלד י-ם סיון תשכ"א כרך י'א מס' 3.
4. מרדכי הלוי, שכר ועונש בבי"ס החינוך (כנ"ל) אדר ג' תשכ"ד.
5. דר' משה אברבך, בעיות משמעת וענשין בתקופת המקרא והתלמוד "שבילי חינוך" שנה כ"ז תשכ"ז עמ' 242 - 246. כ"ח תשכ"ח 157 - 165, 213 - 218. כ"ט תשכ"ט 33 - 43, 105 - 113. 173 - 181, 236 - 244. ל' תש"ל עמ' 236 - 244.
6 . מידות רעות בתלמידים בתקופת התלמוד, ספר גרפשטיין תש"ל, עמ' 201 - 218.
7. פי דייקן, ענשי חינוך "הפרקליט" כרך י' תשי"ד עמ' 7 - 3.
עבודת מ.א:
שוחטמן אליאב, דיני חינוך במשפט העברי ע"פ המקורות התלמודיים וספרות הפוסקים של ימי הביניים, עבודת מ.א. משפטים אוניברסיטה העברית י-ם תשכ"ט.
אנציקלופדיות:
אנצ' חינוכית, עונש ושכר בחינוך, כרך יסודות החינוך, ת"א הוצאת מוסד ביאליק 862.
אנצ' מקראית, מכה אביו ואמו, כרך ד' 951 - 952.
פרוייקט השו"ת - אוני' בר אילן.
פסקי דין:
דלאל ראסי נגד היועץ המשפטי ע"פ 7/53 פסקים עליונים י"ג עמ' 330.
בתוך: בשדה חמ"ד, תשרי-חשוון תשמ"ח, עמ' 171-185.
[2] ויקרא כ"ד י"ז. [3] שמות כ"א י"ח -י"ט. [4] ויקרא כ"ד י"ט.
[5] שמות כ"א כ-כ"א [6] הרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה א'-ב'.
[7] הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה א'. [8] אהרן הלוי, "ספר החינוך" הוצאת אשכול י-ם. [9] משנה מסכת מכות פרק ב' משנה א'-ב'.
[10] ר' פנחס קהתי, פרוש למשניות לסדר נזיקין כרך ב' הוצ' היכל שלמה י-ם.
[11] תלמוד בבלי מס' מכות דף ח' עמ' ב'.
[12] הרמב"ם, בפרושו למשניות מס' מכות דף ח' ע"ב.
[13] דלאל ראסי נגד היועץ המשפטי לממשלה ע.פ 7/53
[14] תלמוד בבלי בבא בתרא דף כ"א עמ' א'. [15] הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק ב' הלכה ב'
[16] שלחן ערוך יורה דעה סימן רמה הלכ"ט.
[17] הרמב"ם הלכות רוצח פרק ה' הלכה ו'.
[18] שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תקל"ד - (הוצאתי מפרוייקט השו"ת). [19] שו"ת תרומת הדשן סימן רי"ח - (הוצאתי מפרוייקט השו"ת). [20] שו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן ק"מ (הוצאתי מפרוייקט השו"ת). [21] הרב חיים דוד הלוי, "עשה לך רב" חלק א' ת"א תשל"ו, שאלה ע"ו עמוד רל"ב.
[ ]22הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ב'.
[23] אלוני שמואל, משמעת והעונש בחינוך החדש, הוצ' יבנה 1956 עמ' 151.
[24] מ. הלוי מתרגם, בשדה המחקר החינוכי שכר ועונש בחינוך, החינוך בהוצאת הסתדרות המורים ג' אדר תשכ"ד. [25] קטעי עיתונות.
[26] ר' אהרן הלוי, ספר החינוך, הוצאת אשכול י-ם. [27] המלב"ים - פרוש על התנ"ך מהגאון ר' מאיר ליבוש מלבי"ם.
[28] ר' משה פיינשטיין, "אגרות משה" חלק יורה דעה סימן ק"מ. [29] שו"ת הלכות קטנות חלק א' סימן קכ'ה (מצאתי פרוייקט השו"ת). [30] ר' משה פיינשטיין "אגרות משה" יורה דעה ב' סימן ק"ג.
[31] ר' שלמה גנצפריד, קיצור שולחן ערוך סימן קס"ה, 50. [32] מס' שמחות פ'ב ע"א. [33] "יוסף אומץ" מאת הגאון ר' משה בר שלמה אלעזר- וארשה תרנ"ז. [34] "אוהב מוסר" מאת הגאון ר' משה בר שלמה אלעזר - וארשה תרמ"ז. [35] ויקרא. [36] ר' אהרון הלוי (?) ספר החינוך על תרי"ג מצוות, הוצאת אשכול י-ם תשכ"א, עמ' קל"ה. [37] ר' אליהו הכהן מאיזמיר. שבט מוסר -פרק י"ז ספרו אורך ימים.
[38] בבלי חולין ק"ז ע"ב. [39] ספר הנהגות החינוך להורים ולמחנכים ערוך ע"י צבי אלימלך בלום דף ר"נ סימן ט"ז.
[40] אסף ש. כרך ד' עמ' צ"ה.
[41] מדרש שמות רבה מ"ב ט'.
[42] שמות רבה מ"ג א. [43] דברים רבה ב' כ"ד.
[44] אסף ש. כרך ב' עמ' פ"ב.
[45] צ. אלימלך בלום, ספר התנהגות החינוך דפוס עין יעקב י-ם תשמ"א עמ' קמ"א. [46] צבי אלימלך בלום, הנהגות החינוך, הוצ' ירושלים תשמ"א דף קנה. [47] ר' יצחק אבוהב "מנורת המאור" נר"ג כלל ב' פרק ג'.
[48] ר' משה פיינשטיין, "אגרות משה" חושן משפט סימן ג'. [49] שיר השירים רבה ה' ט"ז י"ג. [50] אסף ש. כרך ב' עמ' נ"ה.
[51] אסף ש. כרך ד' עמ' מ"ו.
[52] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' ה.
[53] ש. אסף כרך א' עמ' כ"א.
[54] אסף ש. כרך ב' עמ' קצ"ח. [55] אסף ש. כרך ב' עמ' קמ"א.
[56] אסף ש. כרך ד' עמ' קמ"ח. [57] צ. אלימלך בלום, ספר הנהגות החינוך דפוס עין יעקב י-ם תשמ"א עמ' קנ"ג.
[58] תלמוד בבלי מסכת מכות ט"ז ב'. [59] תלמוד בבלי מסכת בכורות מ"ו א'.
[60] תלמוד בבלי מסכת גיטין ל"ו א'. [61] שו"ת "קרית חנה" לר' גרשון קובלנץ ס' כ"ב (מצאתי מפרוייקט שו"ת). [62] אסף ש. כרך ב' דף רמ'ג. [63] אסף ש. כרך ב' עמ' ר"ט.
[64] חידושי רעק"א הג"מ עקיבא איגר אב בית דין פוזנא נדפס ביחד עם שלחן ערוך.
[65] שלחן ערוך, "אורח חיים" סימן תקנ"א סעיף י"ח.
[66] במדבר רבה י"ב, י"ג -מדרש תהלים צ"א, ג'.
[67] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף י"ח.
[68] שלחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ הלכה כ'. [69] ראשית חכמה - ר' אליהו בר משה דודאש (ויניציה של"ט).
[70] שו"ת בנימין זאב סי ת"ז (מצאתי מפרוייקט השו"ת) . [71] שו"ת שרידי אש חלק ג' סימן ס"ה (מצאתי מפרוייקט השו"ת). [72] ילקוט שמעוני ו' -522.