מצוה מן התורה לספר ביציאת מצרים. אבות החסידות עשו ממצות הספור בנין אב לכל חיי היהדות. כאשר כלו תפלותיו של הבעל שם טוב, הוא היה פותח פיו בספור מעשה ושערי שמים היו נפתחים . . .
אם כך הם הדברים במעשה המסופר בכל השנה, עד כמה אפשר להגיע על ידי ספור יציאת מצרים בפסח. האדמו"ר השני לשושלת גור, בעל ה"שפת אמת" קבע, שבסיפור יציאת מצרים אנו מעוררים את אורות הגאולה. כי בראשית תיכנן הקדוש ברוך הוא להביא את הגאולה השלימה ביציאת מצרים. אך רק חלק ממנה יצא לפועל והיתר נשאר גנוז ומשומר לעתיד לבא, והיכן גנז הקדוש ברוך הוא את גאולת העתיד ? - בתורתו הקדושה וביחוד בספור יציאת מצרים. לפיכך כאשר מסבים אנו ומספרים את ספור ההגדה, הרי בכך אנו שואבים ומעוררים את אורות הגאולה. לפיכך, אומר ה"אבני נזר", יש לספר ביציאת מצרים ברגש ובהתפעלות עד שנוכל לחוש ולראות את הנסים והנפלאות של יציאת מצרים במו עינינו. אך באיזו כונה עושים זאת ?
שתי שיטות יסוד נמצאות בחסידות. לפי השיטה האחת שמיצגיה המובהקים הם המגיד ממזריץ ובעל התניא, על האדם להתבטל ולהרגיש עצמו כאין וכאפס לפני ה' ולכוון את כל תפילותיו להחזרת השכינה מגלותה. לפי השיטה השניה המיוצגת על ידי רוב אדמורי פולין, על האדם להביע את כל דאגותיו האישיות לפני קונו כאיש המשוחח עם רעהו.
עם הקדמה זו נוכל בדמיוננו לבא ולארח את עצמנו בחצרותיהם של גדולי החסידות של העבר ולהאזין לדברים המכוונים לכל אחד ואחת מאיתנו.
אחד ממצויני תלמידי ר' שניאור זלמן מלאדי, שאל את הרבי: "רבי, מה חסר לנשמתי"?
ענה הרבי :
"אמנם ירא אלקים אתה, ומתמיד בתורה, אך בני, צריך אתה להוציא מקרבך את החמץ המסמל גאוה וגסות הרוח ולהכניס תחתיו מצה המסמלת את בטול היש, כי על פי דין, כלי חמץ שהשתמשו בו באש, טעון ליבון, והליבון הוא עד שיהו ניצוצות ניתזים מהכלי. או עד כדי שתוסר קליפתו" . . .
בשיטה אחרת הלכו האדמורים שהאמינו שאין על האדם לבטל את עצמו אלא לשפוך את לבו ודאגותיו לפני קונו. על אדמורים אלו נמנה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב. מעשה, ובשעת ליל הסדר הגיע הרב רבי לוי יצחק להתלהבות עצומה והיה נראה לו שהוא ברקיע השביעי, אז גילו לו מן השמים :
"אל תתפאר, סדרו של חיים הסבל גדול מסדרך !"
בתוך כך הגיעו לבית הרבי, חסידים שכבר סיימו בביתם את ה"סדר" ובאו לשמוע ולראות את ה"סדר" של הצדיק. פנה אליהם רבי לוי יצחק :
- "המכירים אתם את רבי חיים הסבל" ?
נתפזרו החסידים ברחובות ברדיצ'וב לבקשו, עד שנתוודע להם מקום דירתו, באו אליו, ודפקו בדלת לפתוח להם. יצאה אשה ואמרה :
- "מה אתם צריכים לבעלי, הלא הוא שיכור ויישן על מטתו".
החסידים כמובן לא השגיחו בדבריה, העירו את בעלה משנתו ונשאוהו כמעט על כתפיהם, עד שהגיעו אל הצדיק. ציוה הצדיק להכין לו מושב לידו, ופנה אליו בשאלות :
- "רבי חיים יקירי, באלו כוונות הגית בשעת הסדר" ?
תלה בו הסבל עיניים מטומטמות, ניענע ראשו ואמר : .
"אספר לרבי את האמת. שמעתי שאסור לשתות יין-שרף שמונה ימים רצופים, ושתיתי היום בבקר כמות הגונה שתספיק לשמונה ימים. מתוך כך התעייפתי ונרדמתי. כשהגיע הלילה, עוררה אותי אשתי משנתי, ואמרה : "מדוע אינך מסדר הלילה את הסדר כמו כל היהודים ?" והשבתי לה : "מה את רוצה ממני ? הלא אני עם הארץ בן עם הארץ, אבל ראי, זאת אני יודע, אבותינו היו שבויים בידי הצוענים, ויש לנו אל גדול, שהוציאנו משם לחירות, ועכשיו אנו שוב שבויים, ואני יודע ואומר לך, הקב"ה גם אותנו יוציא לחירות". אחרי כן ראיתי שמונחים על השולחן מצות, יין וביצים. אכלתי ושתיתי ונתתי לאשתי לאכול ולשתות. אחר כך קפצה עלי השמחה והרימותי את כוסי כלפי שמיים ואמרתי : "ראה אלוקי את כוסי זה אני שותה לחייך ! ואתה הטה עצמך אלינו וגאלנו" וחזרתי לשנתי.
גם הסבא משפולא נימנה על אותם הצדיקים ששאבו נחת מעבודת הבורא של פשוטי העם. בליל סדר אחד התיצב הסבא לפני קונו וטען : "אבינו שבשמים עכשיו בליל הסדר אתה חוזר מבית הכנסת לכסא כבודך, עצור רגע ! ראה את אלו שהתפללו לפניך הערב. עייפים וסחוטים הם. ובכל זאת באו לבית הכנסת ואמרו לפניך הלל בהתלהבות ובהשתפכות הנפש. רבונו של עולם, האם זה לא עושה עליך רושם ! גאל אותנו, מיד, לפני שחס וחלילה נתיאש מלקוות. תן לי ה' לשאול אותך .שאלה אחת : "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ? למה נתארכה הגלות הזאת יותר מכל הגלויות שעברו" ?
כשהגיע הסבא לדברים הללו, געה בבכיה ונשא ידיו לשמים בקריאה : "אנא אבינו שבשמים ! גאלנו מהרה מן הגלות כל עוד ליבנו ער ואל תתן לנו להרדם כליל".
החסידים שנמצאו שם נפלו על פניהם ובכו שעה ארוכה והרהרו בתשובה שלימה. עד שנתעורר הסבא הקדוש ואמר : - "עכשיו צריך לשמח קצת את האבא שבשמים, צריך להראות לו שהתינוק יכול לרקד גם בחשך".
וציוה לזמר ניגון של שמחה, והתחיל לרקד בעיגול כדרכו בקדש זמן ארוך.
כידוע, בתורה נקרא חג הפסח בשם "חג המצות" ורק העם קרא לחג זה "פסח".
רבי לוי יצחק מברדיצ'וב סניגורם של ישראל, מצא בהבחנה לשונית זו את האהבה ההדדית שבין ה' ועמו. לדבריו השם "חג המצות" מורה על שבחם של ישראל שהזדרזו ביציאתם ממצרים טרם הספיק בצקם להחמיץ, לפיכך הקב"ה קורא לחג זה בשם "חג המצות" בכדי לשבח את בניו, השם "פסח" מורה על הנס שעשה הקב"ה שפסח על בתי בני ישראל והרג בבכורי מצרים, לפיכך קוראים בניו לחג זה בשם "פסח" ובכך משבחים הם את ה'.
רבי לוי יצחק עצמו היה נאה דורש ונאה מקיים. וכשהיה רואה בערבי פסחים נשים עוסקות בנקוי והכשרת הבית והכלים תוך גירוד ורחיצה, היה אומר כדרך שאומרים בשעת תקיעת שופר בראש השנה: "יהי רצון שאלה המלאכים היוצאים מן קשר"ק (קירצוף, שטיפה, רחיצה, קירוד) יעלו לפני כסא כבודך וימליצו בעדנו".