לפני הרב בקהל עדתו, הר"מ בישיבתו, המורה בבית ספרו והאב בביתו - נצבת בעיה גדולה, כיצד משפיעין על הקהל, על התלמיד, על החניך והבן - להאמין באמונה שתמימה ושלימה כי ה' הוא האלקים ואין א"ל זלתו?

מה היא הדרך בה נצליח לכבוש לבבות לקיום מצוות ולשמירת משפטי התורה?

גדולי הראשונים ואיתני האחרונים רבו והתווכחו רבות בבעיה זו. אסכולות שונות ושיטו חדשות, נוסדו כדי למצוא דרך נוחה בעקבות הרצון לפתור בעיות ולהבהיר ספקות. אוצר המחשבה היהודית התעשר והתרחב לתועלת הקורא המעמיק.

השכלתניים קבעו כי הדרך הטובה והבטוחה היא: כיבוש השכל. גם הציבור הרחב והפשוט, התלמיד הרך, החניך הצעיר והבן התמים -

יוכלו להשכיל ולהבין בספרי מחשבה עמוקים. תנאי ראשון : מורים טובים, למדנים וידענים, ברורים בשפתם ונקיים בלשונם.

אחד כראשי אסכולה זו הוא רס"ג זצ"ל, ואילו דבריו: "שיתברר אצלנו בפועל מה שידענו מנביאי האלקים במדע". "כי כאשר נעיין ונחקור יצא לנו הברור השלם בכל שעה כאשר הודיענו ע"י נביאיו" (הקדמה ל"האמונות והדעות"). רבנו בחיי ב"חובת הלבבות", מוכיח צידקת אסכולה זו. מן השכל ומן הכתוב וכן הקבלה". לדעתו של רבנו בחיי "המתעלם מחקור - הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה".

לעומת אסכולה זו יש החושבים כי הפילוסופיה - טעות, ואלו דברי הגר"א : "והפילוסופיה הטתו (הכוונה : לרמב"ם) ברם לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם" (שו"ע יו"ד קע"ט). במקום אחר אומר הגר"א: "אמרו חז"ל: "נכנס יין יצא סוד : "יין" ראשי תיבות : יראים, ישרים, נביאים, כי רק אלו זוכים להכנס לפרד"ס". הגר"א מוכיח את דבריו ממה שאמרו בחגיגה י"ד : "ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן : בן עזאי, בן זומא, אחר ור"ע. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונכנע, אחר קצץ בנטיעות, ור' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום", הרי שרק יחידי סגולה זוכים להכנס לתוך תוכם שלל סודות התורה ולצאת בשלום...

ה"כוזרי" מדגיש את קוצר השכל האנושי לקנות לו לאדם אמיתיות בשטה המחקר לאמונה באל יחיד .(מאמר א', י"ג). גם ר' יוסף אלבו דוחה אסכולה שכתלנית מטעם : "שאי אפשר לשכל לצייר מציאותה" (עיקרים מאמר א' פ' כ"ב). לאור עובדה זו קובע "העיקרים" : "האמונה בשי"ת ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני". "כי האמונה בעם ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים". מה שאין כן "לאחד מן הפילוסופים ולא לשים חוקר". לאמר : תחושת האמונה וההרגשה הפנימית במציאות ה',

קבלת הדורות ומסורת אבות עדיפות על מחקר במציאות הבורא ובירורים שכליים בקיום ה'.

הרב א. א. דסלר זצ"ל, אחד המיוחדים מאישי המוסר, הוסיף נופך משלו לויכוח בעד ונגד השיטה החקרנית ביהדות, ואלו דבריו: "טעות היא לחשוב שיכולים להשיג את האמונה המוחלטת ע"י חקירות שכליות ופילוסופיה. אמנם חוייבנו לברר את אמונתנו ע"י השכל, כדברי בעל "חובת הלבבות", אין הכוונה שיסמוך על שכלו בלבד, כי בזה לא יוכל להגיע אף פעם אל בירור האמת. גדר בירור האמונה ע"י השכל הוא: אחרי שנתיישבה כבר האמונה בלבו ע"י קבלת איות, וע"י למוד התורה הקדושה והכרת גדלותה וגדולת חכמינו, יעסיק אדם לקרב אל שכלו את יסודות האמונה, לבררם לעצמו בבירור שכלי" (מכתב מאליהו, ח"ג ‎177). לשיטתו חייב אדם להצטייד עם רגשות פנימיים עמוקים לאמונה ביחידו על עולם. נוסף על כך חייב אדם להזדיין עם כלי המלחמה התורתיים, רק לאחר ציוד זה, באפשרות האדם לברר את האמונה מבחינה שכלית-חקרנית-ופילוסופית.

אלו וגם אלו דברי אלקים חיים. דעות אנשים שונות זו מזו וכן גם כשרון בני אדם אינו שווה. לא הרי אדם בעל מוח חריף כהרי אדם שכשרון שכלו קהה. לא הרי ארם שרגשותיו וחום לבו פועמים וגואים חדשים לבקרים, כהרי אדם שרגשותיו רדומים. יש שוחר את העמקה והפלפול ויש שוחר את הפשטות והתמימות. יש אמיצי לב וגבורי חייל הששים אלי קרב, ויש שקטים וחלשים. השמחים במנוחה שלימה. לכן יש אשר נסלול דרך אל הרגש והלב, ויש אשר נסלול דרך אל המוח והמחשבה. הדברים תלויים בתנאי התקופה והזמן, האיש והחברה, כשרונות האדם ומידותיו.

בדור זה אשר ההורים ניתקו את מסורת הדורות והבנים הולכים אחרי מאווי לבם, גם שיטות אלו המובאת לעיל, ניתקלות בלב אטום. לאור עובדה זו ברצונו של כותב טורים אלו, להציע לפני קהל הקוראים, דרך אשר תבוא לעזרת המחנך והחניך, להגיע אל המטרה הנכספת : אמונה באל יחיד. אין דרך זו מיועדת ישירות לקראת כיבוש הגיגי הלב והמוח, אלא בדרך של עיקוף. במערכות הצבא ידועה ומפורסמת פעולת העיקוף. תוקפים את האויב דרך העורף. כן הדברים גם במלחמת הרוח הנטושה בין שני פלגים אשר כל אחת דוגלת ובשיטה אחרת ושונה. כאשר נוכחים לדעת כי האויב התבצר בכל עוז וברב גבורה, כאשר מתברר לעיני כל כי יצר הכפירה השתרש עמוק בחביוני הלב ובתאי המוח והמחשבה, יש לפעול באורח אחר ושונה, יש לתקוף את האויב דרך העורף, יש להפעיל את פעולת העיקוף.

נוכיח את הדברים ונלבנם לאורם של זצ"ל. אם כי המצרים התאכזרו מאד כלפי בני ישראל, מצווה התורה לבני ישראל לאמר: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". וכל כך למה? שגו חכמים: "כל הכופר בטובתו על חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה. הסבר הדברים: "שמי שלא יכיר לאנשים הטובה שהם עושים לו, לא יכיר לשי"ת בטובות שהוא חונן איתו, ויהיה זה סבה אל הכפירה בשי"ת" (רלב"ג, משלי י"ז). בספרם של בעלי המוסר מצאנו הסבר יותר מפורט : "הן האדם יתנהג בכל מעשיו כפי כוחות נפשו. אם כעסן הוא, יכעוס בכל ענין שיביאיהו לזה, ואם גאה הוא יתגאה בכל מקום שהוא. אם טוב הוא יתנהג בטובה עם הכל וכו'. על כן, כפוי הטובה, לא רק כלפי בני אדם יהיה כן, אלא כמו אשר יכפור בטובתו של חבירו, ככה יכפיר בטובתו של הקב"ה, ולא יפריש" (מכתב מאליהו ח"א, פ' י"ג, בשם רנ"ז מקלם זצ"ל). במלים פשוטות יותר : קשר ישיר והדוק קיים בין כפיות הטובה כלפי בני אדם ובין כפיות הטובה כלפי בורא עולם, אם כפר בטובת חבירו - סופו כפירה בטובת הבורא. לכן מזהירה התורה: "לא תתעב מצרי", אם כי כה הרעו לנו, כי אדם אשר כופר בטובת חבירו, לא רק שפגע ברגשות הזולת אשר היטיב עמו, אלא הוא גם עלול לכפור בטובת המקום. נכון כי המצרים הרעו לנו ברם הלא העניקו לנו מזון ומחיה, ולכן : "לא תתערב מצרי".

מכאן יסוד והוכחה כי הסיבה לכפירה והטעם לאמונה, אינו תלוי דווקא בדעות כוזבות או צודקות, בהשקפות מזויפות או כשרות, אלא לפעמים בלבו של אדם. אם לבו על אדם רוחש טוב ואהבה לזולת, אם גומל אדם חסדים טובים לרעיו ולמכריו, אמונתו בה' איתנה יותר, כי "תיקון המידות הן היסוד המוסד למצווה החוקיים ולמצוות המשפטיים גם יחד" (חזו"א, אמונה וביטחון ועוד. פ"ד). וכן הדברים בהיפוך : אם לבו של אדם רוחש רע לזולתו, אם גומל אדם רע לרעיו ולמכריו, סופו: "כופר בטובתו של הקב"ה, מאחר "שהכל תלוי במידות. סטייה מן המידות מגיעה עד מינות ועבודה זרה" (אור הצפון. ח"א. עמוד צ').

הדברים המובאים לעיל מגלים לנו דרך נוספת אשר בעזרתה נוכל לכבוש לבבות לאמונה בה'. אם הגיעו כאלו שיצר הכפירה נשתרש בלבבות והוא דוחה ברב חוצפה ועזות גם את השיטה הדוגלת בחקרנות ובפילוסופיה וגם את השיטה הדוגלת בחינוך הדור להרגשה פנימית במציאות ה' ובקבלת הדורות ומסורת אבות, יש לתור אחר דרך ושביל שונים, יש לחפש שיטה חדשה, חייבים לכבוש את הלבבות האטומים וקשי העורף, בדרך על עיקוף; נחנך את הדור להכרת טובה, למידות טובות והגונות, וכל המכיר בטובתו של חבירו, לבסוף יכיר בטובתו על מקום. כאשר יקיים אדם את ראש הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", יזכה גם את סוף הפסוק "אני ה'" (המגיד מדובנה זצ"ל).

בתוך: שמעתין, ‎6 תשכ"ה, עמ' ‎50-52.