ברבעון "אור המזרח" (תמוז-אלול, ה' תש"ך), שהגיע זה-עתה מארצות-הברית, נתפרסמה תשובה של הרב שלמה גורן, הדנה במאורע ההיסטורי של נפילת אנשי מצדה, והערכת המעשה שלהם - אבוד לדעת - לאור ההלכה.

הרב גורן משיב באריכות וקובע ש"מעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה בהתאם להלכה המקובלת בידינו", והוא גם מסכם מסקנות בצורה של הלכות פסוקות, הלכות למעשה : "הנופל ביד אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה, וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים, לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטוינו עליהם ליהרג ולא לעבור כגון עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים, מ צ ו ה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב" וכו' וכו'.

אכן, חומר-הנושא - דיני נפשות - וגם הצד האקטואלי שבו, בתנאי המצור שבו נתונה מדינת ישראל וההתנגשויות עם כוחות-האויב בגבולות, תוך תפיסת-אזרחים ונפילת-חיילים בשבי וכו', מחייבים תגובה לפסק-ההלכה אשר לפנינו, שהרי יכול אדם מישראל - אזרח או חייל - לסמוך עליו ולנהוג כך למעשה, ונמצא נפש מישראל מתקפחת שלא כהלכה.

תשובתו של הרב גורן מתבססת על מעשהו של שאול המלך אשר נאמר בו "ויקח שאול את החרב ויפול עליה" (שמואל א', ל"א, ד).

אלא שהרב גורן מוסיף כאן נופך משלו : "מעשהו של שאול לא היה על דעת עצמו שכן מצינו בילקוט שמעוני, שמואל רמז קמ"א, "שאמר שמואל לשאול, אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך" וכו' - הרי מפורש שזאת היתה עצתו של שמואל ליפול על החרב, ושמואל אמרה כמתנבא מפי הגבורה".

אכן תוספת זו מוזרה היא ביותר : היכן מצינו בדבריו של שמואל - שהובאו בילקוט - שאמר לשאול ליפול על החרב, והרי לא נאמר שם אלא ליפול בחרב, שהכוונה היא לצאת למלחמה וליפול בה.

ועוד : הרב גורן בהמשך דבריו שם מעורר ספק, אם במקרה זה ההיתר הוא על איבוד עצמו לדעת או גם על הריגת זה את זה, והוא מביא ראיה משאול שצוה לנושא כליו "שלוף חרבך ודקרני בה". והנה לפי פירושו-הוא בדברי שמואל הנביא, שלדבריו נצטוה שאול בפרוש "ליפול על החרב", הרי משמע שההיתר הוא רק על איבוד עצמו, אם כן תמוה מאוד הדבר כיצד העיז שאול שוב למרות את פי הנביא - שעל פיו יצא לקראת המות הבטוח - ובמקום ליפול בעצמו על חרבו כאשר צווה, הוא מנסה לפנות אל נושא כליו ולבקשו שהוא יהרוג אותו ? !

הרב גורן מציע אח"כ בדרך "יתכן", את הפירוש הנכון, וכותב : "יתכן אמנם לפרש שכוונת עצתו של שמואל לא היתה שיפיל עצמו שאול על החרב, אלא שלא ימנע עצמו מלצאת למלחמה, על אף שהודיע לו מראש את הצפוי לו מכך, - - - יתכן אפוא שדבריו של שמואל היו על עצם היציאה למלחמה, מאחר והוא הודיעו שהוא יפול בה חלל, ולא על צורת הנפילה שיאבד עצמו בחרב".

אולם כאמור, אין זה כלל בגדר "יתכן אמנם", אלא זהו הפירוש הנכון, ואין כאן מקום לפירושים אחרים, ואם כי היינו סולחים לו את פירושו המוטעה, אילו היה משאירו בגדר "סלקא דעתך", והיה מקיים בעצמו "ומודה ועוזב ירוחם", אולם כמה משונה הדבר שאחר כך, בהמשך תשובתו חוזר הרב גורן מפירושו השני, האמיתי, ומבסס את הפסק שלו דוקא על פירושו הראשון - המוטעה - והוא חוזר וכותב : "אבל מהילקוט שמעוני בשמואל, הנ"ל, מפורש שנצטווה שאול לנהוג כן" (? !) וגם במסקנות הפסקניות הוא חוזר וכותב: "מעשהו של שאול המלך, בנפלו על חרבו, היה על פי צו-הנבואה".

והמעניין הוא שפירוש מוטעה זה, שכל עיקרו לא בא אלא להוכיח שאנשי מצדה לא רק שהיו ר ש א י ם לאבד עצמם לדעת אלא שהיו מ צ ו ו י ם על כך, משיג למעשה מטרה הפוכה. ואילו היה פירוש זה נכון, היה וה דוקא "מעשה לסתור", ו"כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה".

כי אם אנו אומרים שמעשהו של שאול היה על דעת עצמו, יש מקום לומר כי כתורה עשה וגם במצבו הנואש הורה לעצמו כהלכה, וממילא למדין ממנו לדורות, לא כן אם באים לחדש ש"מעשהו של שאול לא היה על דעת עצמו" אלא "על פי צו הנבואה". הרי כלל גדול הוא ש"אין נביא רשאי לחדש דבר", והוראתו אינה אלא הוראת-שעה, ואין למדין ממנה לדורות (עי' רמב"ם פ"ט מיסודי התורה הל' א' והל' ד').

אכן כאמור : פירוש זה אין לו שחר, לא היה כאן שום צו-נבואה ליפול על החרב, ומהאי-טעמא הציע שאול קודם לנושא-כליו להמיתו, ודוקא משום שמעשהו של שאול היה על דעת עצמו, יש מקום לכאורה להוכיח מכאן שהדבר מותר, אלא שמצינו בזה מחלוקת בראשונים - שעיקרה לא הובא כלל בתשובתו של הרב גורן - והיא צריכה עיון גדול ותלמוד רב.

עיקר הראי' היא ממדרש - שאותו מביא הרב גורן אח"כ - והוא בבראשית רבה, פל"ד, י"ג : "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' להביא את החונק עצמו, יכול כשאול - תלמוד לומר אך". מדרש זה מובא ברמב"ן בספרו "תורת האדם" הכותב : "וכן מצינו בגדול שאבד עצמו לדעת מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל שאיבד עצמו, אלא שהי' האיבוד מותר לו כדאמרינן - יכול אפילו נרדף, כשאול, תלמוד לומר אך, לפיכך לא הי' בכלל מאבד עצמו לדעת".

והנה הרגיש גם הרב גורן ש"מכל זה אין ראיה ש מצווה היה לעשות כן", ולכן הוא מביא אח"כ את דעת רבינו תם בתוס' עבודה זרה י"ח, א, ד"ה ואל וכו' "דהיכא שיראים פן יעבירום עכו"ם לעבירה וכו', אז הוא מצוה לחבול בעצמו".

אולם מה נעשה שגם בדעת רבינו תם אין הדבר מבורר, שכן הריטב"א בעבודה זרה - המובא ב"עין יעקב" - מביא את דעת ר"ת בנוסח אחר : "אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת - מותר לחבול בעצמו". ובכן : רק מותר (כדעת הרמב"ן), ולא מצוה.

וגם מדברי התוספות בגיטין נ"ז, ב, גבי הילדים שנשבו לקלון, רואים רק ה י ת ר ולא מצוה, עיין שם.

הרב גורן מרכיב אמנם את דעת ר"ת. בתוספות בעבודה זרה על התוספות בגיטין וכותב : "מדברי התוספות נראה בברור שאם יראים מפני כפיה לעבירה ע"י יסורים והתעללויות - מצוה לחבל בעצמו" - אבל להרכבה זו אין כל יסוד, כי זה לא נאמר כלל בתוספות שם, ולא עוד אלא שבפסקי-תוספות שם נאמר בפירוש - על יסוד האמור בתוס' - "בשעת גזירות מותר להרוג את עצמו". שוב : מותר ולא מצוה.

והנה הריטב"א המביא את דעת רבנו תם רק כהיתר, ומסיים "כבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו בו הלכה למעשה", גם הוא מקדים דברי-הסתייגויות מההיתר ואומר: "והם דברים שצריכים תלמוד ועיון", משמע שההיתר לא נתקבל על דעתו. אולם מצאנו דעת ראשונים אשר לא רק שהם סוברים שאין זו מצוה, אלא שגם היתר אין כאן, והם בפירוש אוסרים, ומצאנו חבל אחרונים שהם פוסקים כמותם לאיסור, וכל הדברים המפורשים הללו נתעלמו מהרב גורן.

הבית יוסף בטור יורה דעה סי' קנ"ז, מביא בבדק הבית את דברי אורחות חיים האומר : "ויש אוסרים ומפרשים הך "תלמוד לומר אך" שאינו יכול להרוג עצמו - ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד, שירא שיעברו על דתם, והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח - ואח"כ נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותם אפשר שהיו נצולים ולא היו הורגים אותם". ודברים אלו הובאו גם ברבותינו בעלי-התוספות לפ' נח.

זוהי גם דעתו המפורשת של ר"י בתוספות בבא קמא דף צ"א, ב, ד"ה אלא וכו'. ואחד מעמודי ההוראה בישראל, המהרש"ל בספרי "ים של שלמה" בבא קמא (פ' שמיני, סי' נ"ט) אעפ"י שהוא מביא את דברי הריטב"א הריהו פוסק כדעת ר"י וכותב בפירוש : "ונראה אפילו אם נתפס בידי גויים, ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד עבודה זרה, מכל מקום לא ימית את עצמו, ויסבול כל העינויים לפי כוחו, והבא לטהר מסייעין לו, ואולי יוכל לקבל העינויים". ובפסק המנוסח שם נאמר: "ולהרוג עצמו אסור, אפילו מתיירא שמא יעבירוהו על דת".

המהרש"ל אינו רוצה לומר כי "שאול שלא ברצון חכמים עשה", אלא הוא נותן שני טעמים מיוחדים שבגללם הותר הדבר רק לשאול : א) אולי שאול המלך סבר שאם יפול חי בידם, יתעללו בו ויענו אותו, ומסתמא בני ישראל לא יוכלו לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו, ויפלו כמה רבבות מישראל - - - ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו ! ב) וגם אפשר משום כבוד מלך משוח-ד', שאין ראוי שימות בידי הערלים ויעשו בו מיתת ענוי ובזיון, והוא חילול השם. ולכן סובר המהרש"ל כי אם גם שאול לעצמו נהג כהלכה, אין לדמות מקרים אחרים למקרהו, ואין ללמוד ממנו לדורות.

בדרך אחרת מסביר גם מהר"ש יפה בפירושו למדרש-רבה "יפה-תואר", שאין ללמוד משאול, והוא מחלק ואומר שרק לשאול הותר הדבר, שידע כבר שימות, והיה זה רק אבוד של חיי-שעה, אבל אחרים שאין כל ודאות שימותו, והרי זה איבוד של חיי עולם - אסור, "כי הקב"ה יציל בחסדו גם את הלקוחים למות ומטים להרוג".

והקדימו הרד"ק בפירושו (שמואל א', ל"א, ד) : "ולא חטא שאול בהרגו עצמו - - - לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל, ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת, ולא היה יכול להמלט מידם".

הרב גורן מביא את דברי מהר"ש יפה ז"ל, ומעיר "אבל הראשונים אינם מחלקים בכך".

אולם אין זה ברור, ואפשר שגם הראשונים המתירים אף הם מחלקים כך, שהרי ניתן לפרש בדברי הרמב"ן "אלא שהיה האיבוד מותר לו כדאמרינן וכו', יכול אפילו נרדף כשאול תלמוד לומר אך", שכוונתו היא שלא הותר הדבר אלא במצב דומה למצבו של שאול, שעצם מותו היה ודאי, ולא היה שם אלא ענין של חיי-שעה, אבל במקרה של ס פ ק אף הוא לא התיר. אכן לעומת זה ברור כי הראשונים האוסרים, ודאי שהם מחלקים כך, ומצינו שלשה מגדולי האחרונים שהם פוסקים בפרוש לאיסור על יסוד חילוק זה, והם : ר"ח בנבינישתי בכנסת הגדולה יורה דעה סי' שמ"ה (הגהות ב"י אות כ"א) ; החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א' סי' מ"ו ; והגרא"ז מרגליות בבית אפרים יו"ד סי' ע"ו.

המסקנא הפסקנית של הרב גורן כי "הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה, וירא שיכפו אותי תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות שנצטוינו עליהם ליהרג ולא לעבור - - - מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול ביד האויב", היא אינה איפוא אלא לרבינו תם (לפי המובא בשמו בתוספות בעבודה זרה), והיא בנגוד לדעת הרמב"ן וחבריו שאינם אלא מתירים (ויתכן שבמצב שאין שם ודאות - אף הם אינם מתירים), ובניגוד גמור לדעת הראשונים המובאים בבית יוסף בשם אורחות חיים, ולדעת הר"י בתוספות בבבא קמא ולדעת המהרש"ל שהם בפירוש אוסרים, וכמותם נפסקה ההלכה באחרונים.

ותמוה מאוד כיצד אפשר לקבוע הלכה פסוקה בדיני נפשות ללא עיון יסודי, ולחייב אנשים מישראל לאבד-עצמם-לדעת עפ"י דעה אחת, בה בשעה שחבל-ראשונים חולקים עליה, וגדולי הפוסקים האחרונים מכריעים ל א י ס ו ר.

המאורע העתיק במרומי-מצדה, עודנו טעון עיון וברור, מצד תנאי השבי הרומאי, ומה היה נשקף באמת ללוחמים אילו נכנעו, ויש לחקור את פרטי הדברים במקורות העבר הרחוק.

ואף אם נניח שהמצב הצדיק את המעשה שלהם, חייבים אנו להסתייג במפורש מהנמקותיו של מפקדם אלעזר בן-יאיר, אשר "נד לגורל ההמון הרב אשר נכנע תחת יד הרומאים". ואשר לדעתו ההתאבדות הכרחית היא לא רק לגבורי-מצדה אלא ל ע ם כולו "כי מימי קדם הוציא אלקים את המשפט הזה ע ל כ ל זרע היהודים - ואין לנו עצה למצוא ישועה ממנו", וכי "האלקים פקד עלינו את הגזירה הזאת", ו"ככה צוו עלינו חוקי תורתנו" (מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ח', ז').

מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו צוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי וכו' וכו' וחיי-עולם נטע בתוכנו.

אף הוראתו של רבנו תם, ודאי נאמרה בתנאים מיוחדים, וצריך להתיישב הרבה בדבר, בשעה שבאים לדמות "מילתא למילתא", ולהורות הלכה-למעשה בעניינים חמורים אלו. ואם הורו לנו חז"ל ש"אין אומרים בטריפות זו דומה לזו - שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה" (חולין מ"ח, ב) - בדיני נ פ ש ו ת על אחת כמה וכמה.

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות-המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה-על-דת - אילו היו נוהגים כפסק-דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

זהו אפוא פסק-דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן-התורה צווה עלינו את החיים, "וחי בהם - ולא שימות בהם".

בתוך: עלי משמרת, ‎14 תשכ"א, עמ' ‎3-14.