ציור מס' 1: גבולות נחלת דן (לפי יהושע יט, 40-46)
בסמינריון שנערך לפני שנים מספר על החלוקה האדמיניסטרטיבית-הפיננסית של שלמה[1], המתוארת במל"א פרק ד', שאל אחד המשתתפים בנימה היתולית למחצה, היכן מצויות אוניברסיטת בר-אילן וסביבותיה במפתה של חלוקה זו. לאמיתו של דבר אין שאלה זו היתולית כלל וכלל, שכן אין לכאורה מידע ברור על אזור של בקעת אונו וארץ החוף שבין הירקון לבין נחל שורק. ובעיה זו דורשת על כן עיון רב.
אין קושי דומה לגבי חלקי מישור החוף האחרים. צפונו של השרון, לרבות חוף הכרמל, כלול בנפת דאר[2]. השרון המרכזי מצוי במחוזו של הניצב בן-חסד[3], ששלט בארובות[4], שוכה[5], וכל ארץ חפר. רק על דרום השרון (חבל הירקון, בקעת אונו וחבל נחל שורק) אין כל מידע ולכאורה נפקד מקומם ברשימת ניצביות שלמה.
שכניה הצפוניים של "Terra Incognita" [6] זו הן, כאמור, שתי הניצבויות של השרון, ואילו בדרום גובל השטח הנדון בארץ פלישתים, שאינה נכללת בשתים-עשרה הניצבויות של "כל ישראל"[7]. במזרח גובל השטח בניצבות הגדולה של בן-חור, הר אפרים[8], שבוודאי לא נבצר ממנה למלא את התפקיד שהוטל על כל אחת מהניצביות, לכלכל "את המלך ואת ביתו חודש בשנה"[9].
דרומה להר אפרים, לכאורה, בדרום-מזרחו של השטח שאנו דנים בו, השתרעה ניצבות פרובלימטית, שגבולותיה אינם ברורים. היא מתוארת במלים: "בן-דקר במקץ ובשעלבים ובית-שמש ואֵילון בית-חנן"[10]. לדעת מזר[11] השתרעה ניצבות[12] זו, "מסביבות בית-שמש בדרום ועד תחום שעלבים בצפת וכללה את עמק אַיָלון", אך שטח זה קטן בהרבה מהשטח של הניצבויות האחרות ולמרות עושרו של עמק אַיָלון, אין בו כדי למלא את תפקיד כלכלת המלך שלמה וביתו חודש בשנה.
בעקבות מזר הולך גם אהרוני[13]. הוא מפרש את הפסוק כדלקמן: "מקץ (?) שעלבים (תל שעלבים - סלבית), בית-שמש, אילון בית-חנן (אַיָלון?) - החלק המזרחי של נחלת דן". ייבין אינו כה פסקני, אך גם הוא אומר באנציקלופדיה המקראית בערך "דן"[14] : "הנציבות (צ"ל ניצבות) השניה... שטח חופף במקורב... נחלתו של שבט דן לפחות במחציתו המזרחית" (ההדגשות שלי). הקושי העיקרי הניצב בפנינו הוא, כי מבין המקומות הנזכרים בניצבות זו ידועות רק שעלבים ובית-שמש. מקץ אינה ידועה ואילו אילון בית-חנן שנויה במחלוקת, ורבים הפירושים וההשערות על מקומה.
מזר הולך בעקבות Alt המשער, כי אֵילון אינה אלא אַיָלון הידועה, ואֵילון בית-חנן לדעתו הוא שם אחד שפירושו "אילון השייכת לבית האב המכובד בית-חנן... ויתכן שלשם בית-חנן נשאר זכר בבית-ענאן... קרוב לאַיָלון".
לפי עניות דעתי קשה להסכים לסברה זו, שחכמי התלמוד היו מקשים עליה ללא ספק : "תלי תניא בדלא תניא!" הרי אַיָלון היא עיר ידועה ומפורסמת מאז ימי הכנעני[15], ומוזכרת החל מתקופת יהושע וההתנחלות[16], ומלחמות ישראל בפלישתים[17] עד ימי מלכי יהודה האחרונים[18]. היא נמנית עם "ערי המצורות" של רחבעם[19], ובשום מקום אין הכתוב טורח להוסיף הסבר לשם נודע זה. לעומת זאת, בית-חנן הוא שם אלמוני, שאינו דרוש לשם זיהויה של אַיָלון המפורסמת. זאת ועוד, אין כל סיבה מוצדקת להניח שאֵילון היא אַיָלון, שכן מיהושע, י"ט, 42 - 43, אנו למדים בפירוש שאֵילון ואַיָלון הן שתי ערים שונות ב"נחלת דן"[20].
המרחק בין בית-שמש לשעלבים הוא כ16- ק"מ, וקשה להניח כי שעלבים, אֵילון ובית-חנן סמוכות זו לזו כדי קילומטרים אחדים. הכתוב מבקש להגדיר שטח והקף, ולא למנות מקומות שכנים גרידא. טעם נוסף וחשוב לדחיית פירוש זה הוא שאין שום דמיון בין ניצבות כגון הר אפרים לבין השטח הזעיר של אַיָלון-שעלבים-בית-שמש, שאינו משופע בשום דבר מיוחד. כיצד יכול שטח קטן זה לכלכל את שלמה המלך ואת ביתו חודש בשנה? הסבר זה משאיר ללא מענה גם את השאלה שאנו דנים בה, היינו: בעיית השמטתה של בקעת אונו וארץ החוף שבין הירקון לבין השורק, ממפת הניצבויות של שלמה.
ציור מס' 1: גבולות נחלת דן (לפי יהושע יט, 40-46)
כדי לעמוד על פשר העניין לאשורו, עלינו לצאת משתי הנחות (שהן אחת כפי שנראה לקמן) :
א. היקפה של הניצבות היה ודאי גדול הרבה יותר מכפי המשוער בהסבר המובא לעיל. אֵילון אינה אַיָלון, כי אם מקום רחוק משעלבים, אל נכון במערבה[21]. בית-חנן אינה תוספת, כי אם שם מקום בפני עצמו, כדעת תרגום השבעים והוולגטה[22]. כל שם פירושו, כמובן, מקום ותחומה עיר ובנותיה ושטחיה, שהם לעתים נרחבים למדי.
ב. רוב החוקרים הדנים בעניין זה[23] סוברים בצדק, כי הניצבות השניה של שלמה זהה, פחות או יותר, עם נחלה דן, כפי שהיא מתוארת ביהושע, י"ט, 40 - 46. נחלה זו עשויה שתי חטיבות: אחת מזרחית, שצורתה צורת שלוחה היורדת מגבול בנימין שבהר בואך עמק אילון ונחל שורק (שם, פסוקים 41 - 42), ואחת בעמק החוף מחבל עקרון בדרום ועד חבל הירקון בצפון (שם, 43 - 46) (ראה ציור 1 לקמן). בניצבות השניה של שלמה מייצגות שעלבים ובית-שמש את החטיבה הראשונה, ויש להניח כי מקץ, אֵילון ובית-חנן הם מקומות בחטיבה השניה. מקומה של אֵילון[24] הוא, אולי, בדרום, בחבל עקרון, ואילו מקץ ובית-חנן הן כנראה צפונה לו, בואך בקעת אונו וחבל הירקון. לא מן הנמנע, כי בשמו של ואדי חנין ליד נס-ציונה נשתמר זכר ושריד לבית-חנן של שלמה[25].
ההנחה כי הניצבות השניה מקיפה אך את הקצה המזרחי הדל והזעיר של נחלת דן אינה עומדת, כאמור, במבחן ההיגיון הגיאוגרפי, ואהרוני, החוזר על ההנחה, כי הניצבות השניה מקיפה את "החלק המזרחי של נחלת דן", עמד, כנראה, על כמה מן הקשיים האמורים. לפיכך הוסיף על השטח של תיאוריית מור גם את בקעת אונו[26], דהיינו, את שטח לוד-יהוד-הירקון, שהוא הקצה הצפוני-מזרחי של חוף דן[27]. את מערבו ודרומו של חוף דן, מיפו ועד חבל עקרון, "סיפח" לארץ פלישתים, אל נכון כדי לא להשאיר חלל ריק במפת שלמה.
ברם, גם זה לא נהיר ולא סביר. ארץ פלישתים ודאי לא גדלה בימי מלכות דוד ושלמה. אדרבה, דוד קיצץ בה[28] והכניעה, ובימי שלמה היתה, אל נכון, במצב של תלות כלשהי בממלכת ישראל[29]. יפו בוודאי לא היתה עיר פלישתית, כפי ששירטט אהרוני במפתו. היא היתה נמלה של ירושלים, ככתוב[30] : "ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון ככל צרכיך ונביאם לך רפסדות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלים". קרוב לוודאי, כי יפו, עיר הנמל של שלמה, לא היתה שייכת לניצבות, כי אם היה לך מעמד מיוחד, מפאת חשיבותה הממלכתית.
כללו של דבר, הניצבות השניה של שלמה זהה, ככל הנראה, לשטח של נחלת דן ביהושע, י"ט, 40 - 44 על חלקה המזרחי בואך מהר בנימין לעמק אילון, והמערבי שבין חבל עקרון בדרום וחבל הירקון בצפון. (ראה ציור 2 לקמן.)
ציור מס' 2: הניצבות השניה של שלמה (לפי מלכים א, ד, 9)
אם אמנם כך הדבר, יש לתמוה על הניסוח המוזר: "בן דקר במקץ ובשעלבים ובית שמש ואילון בית חנן". הרבה יותר פשוט היה לכאורה לומר בן-דקר בדן, בדומה לניצבויות האחרות: אחימעץ בנפתלי... בענא בן-חושי באשר... יהושפט בן-פרוח ביששכר. שמעי בן-אלא בבנימין. התשובה על שאלה זו נרמזה בשופטים, א' 34: "וילחצו האמרי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק" וביהושע, י"ט, 47 : "ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן"[31]. נחלת דן בדרום, נחלה חזונית-תיאורטית היתה[32]. מעולם לא זכו בני דן להיאחז ברובה. בתקופת ההתנחלות אנו מוצאים אותם בקצוי הנחלה[33]. אולם עיקרו של השבט נאחז בצפון, ב"ארץ ירדן וחרמונים". זיקת דן לחבל הארץ שאנו דנים בו היתה בימי שלמה לכל היותר זיכרון היסטורי רחוק מן המציאות, שבוודאי אין בו כדי "לכלכל את המלך ואת ביתו". הניצבויות של שלמה, לעומת זאת, מעוגנות במציאות הישובית הכלכלית של ימיו[34] ודבר אין להן עם חזונות וזיכרונות.
ציור מס' 3: מפה של נחלת שבט דן, משנת 1650 (לונדון).
מעניין איתורה של מקץ, שהיא חבל גדול מדרום לירקון, במפה עתיקה זו
זהו, כפי הנראה, גם ההסבר לרשימת המקומות בניצבות, השונה כל כך מרשימת ערי דן ביהושע, י"ט. ביהושע נמנים שישה-עשר שמות המכסים היטב את השטח ואילו כאן מצויים חמישה שמות, שמהם רק שלושה זהים עם המנויים ביהושע. ההסבר הוא, כי נחלת דן שבספר יהושע הנה רשימת הערים המצויות בכל אותו השטח בתקופת ההתנחלות[35] והכתוב מונה אותן לאור החזון-התקווה, כי בני דן עתידים לנחול את כולן. ואילו האדמיניסטרציה הפיסקלית של שלמה מצביעה על מקומות הריכוז של הפקידות והפעילות הכלכלית בשטח הניצבות בימי הממלכה המאוחדת.
שניים ממקומות אלה, בית חנן ומקץ, חדשים הם, מיסודו של שלמה, והם נמנים אל נכון עם ערי המסכנות אשר היו לשלמה[36]. מן הראוי לשים לב לעובדה, כי מבין שבע הערים אשר "בנה" (דהיינו - שיפץ) שלמה, שלוש הן בשטח שבין ירושלים לבין יפו (גזר, בית-חורון ובעלת)[37].
פעילות אינטנסיבית זו מעידה על החשיבות שנודעה משלמה לחבל ארץ זה. לא יפלא, על כן, כי מלבד בית-שמש ושעלבים ייסד שלוש ערי מסכנות בניצבות השניה (היא נחלת דן החזונית) : שתים חדשות הן, בית חנן ומקץ, והשלישית היא אֵילון, ישוב קטן ועתיק שפותח ולבש צורה חדשה בימי שלמה.
כללו של דבר, רוב השטח שבין הירקון לבין נחל שורק, לרבות בקעת אונו, כלול בניצבות השניה של ממלכת שלמה ולא נעדר ממפת האדמיניסטרציה שלו.
בתוך: בין ירקון ואילון, 1982, עמ' 45-51.
[2] מלכים א, ד, 11.
[3] שם, 10.
[4] משערים שהיא תל זרור, מזרחה לפרדס-חנה, סמוך למענית, מקום שם נחשפו לפני כ15- שנה שרידי עיר כנענית-ישראלית חשובה בידי משלחת ארכיאולוגית יפאנית.
[5] היום שויכה סמוך לטול-כרם.
[6] היינו, בערך השטח שבין הירקון לבין נחל שורק וחבל עקרון לכל רוחבו עד הים.
[7] מלכים א, ד, 7.
[8] שם, 8.
[9] שם, 7.
[10] שם, 9.
[11] אנציקלופדיה מקראית, ערך "אילון", עמודה 266, וכן מזר, ערים וגלילות... שם, עמ' 95.
[12] כך צריך לומר ולא נציבות כמו שכותבים החוקרים הנ"ל. המקרא מבחין כקפדנות בק ניצב שהוא בדרך כלל פקיד בכיר ישראלי בשטח ישראל לבין נציב שהוא בדרך כלל שליט במדינה נוכרית או בחבל נוכרי. על כל פנים, נאמר בענייננו: "ולשלמה שנים עשר ניצבים"(מלכים א, ד', 7); "ועזריהו בן נתן על הניצבים"(שם, 5) ואילו בשמואל ב, ח, 14, נאמר: "וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים". לעומת דברים ברורים אלה ודומיהם סתום הוא סוף פסוק 18 בפרקנו (מלכים א, ד) ומשמעותו של נציב שם אינה נהירה.
[13] א' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, שם, עמ' 261. אמנם תרשים "מחוזות שלמה" שלו במאמרו בקובץ בימי בית ראשון, עמ' 113, אינו תואם הגדרה זו.
[14] ייבין, אנציקלופדיה מקראית, עמודה 682. לא כן דעתו, כנראה, בקובץ בימי בית ראשון, 51 - 52.
[15] עיין אגרות תל אל-עמרנה, 273 Kn, 287 Kn.
[16] יהושע, יט, 42; כא, 24; שופטים, א', 35.
[17] שמואל א, יד, 32.
[18] דברי הימים ב, כח, 18.
[19] דברי הימים ב, יא, 10.
[20] אמנם צודק מזר בדחותו את הזיהוי אֵילון - חירבת ואדי עלין, כפי שיתבאר לקמן.
[21] מאלפים מבחינה זו נסיונות הזיהוי של מקץ על-ידי י פרס, ארץ-ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית היסטורית ג' 27, 377, 597. וראה גם F. M. Abel, Geographie de la Palestine (Paris, 1938), 2, pp. 80, 377 ; C. Clermont - Ganneau, Archaeological Researches in Palestine (London: 1896 - 99), 2, p. 195. אמנם זיהוייהם אינם יוצאים מגדר השערות, מכל מקום מחפשים הם הרחק מערבה לבית-שמש ושעלבים ובזה צודקים הם בלא ספק. אהרוני אינו מזהה את מקץ אך מסמן הוא באטלס שלו שיש לחפשה אי-שם דרומית-מזרחית ללוד.
[22] שעור הכתוב: במקץ ובשעלבים ובית-שמש ואילון ובית-חנן. העדר ו' החיבור ליד בית-חנן אינו מוכיח כלום. זו תופעה מצויה ברשימות מקומות כגון: וזנוח ועין גנים תפוח והעינם (יהושע, טו, 34) ששעורו כמובן ותפוח והעינם וכיוצא בו: מעון, כרמל וזיף ויוטה (שם, 55) ששעורו מעון וכרמל וזיף ויוטה וכמוהם הרבה. ועיין גם בפירושו של Montgomery למלכים (סדרת I.C.C מהדורת 1951, עמ' 121, 125).
[23] עיין לעיל, הערה 13 ו14-, פירוש מונטגומרי כנ"ל, 123 ועוד.
[24] אילון נמנית ביהושע, יט, 43, עם תמנתה ועקרון.
[25] מקרה מעניין הוא כי לאחד המושבים בתחום נס-ציונה ניתן השם בית-חנן
[26] אינה דומה תיאוריה ספרותית ספקולטיבית לכרטוגרפיה. כשבא אהרוני לתרגם את התיזה ללשון גיאוגרפית-טופוגרפית על גבי המפה, עמד מן הסתם על חוסר ההיגיון שבהנחה הנ"ל וניסה לתקנה ולהתאימה למציאות. עיין באטלס כרטא לתקופת המקרא, עמ' 113, ובמאמרו של אהרוני בקובץ בעריכת א' מלמט בימי בית ראשון, שם, עמ' 113.
[27] כפי הנראה מתוך דבקות בנוסחה : "החלק המזרחי של דן".
[28] דברי הימים ב', יח, 1.
[29] מלכים א, ב, 40-39;שם, ה, 1, 4.
[30] דברי הימים ב , ה , 15.
[31] ועיין שופטים, י"ח.
[32] בדומה לכל החלוקה של יהושע שהותוותה לאור חזון הצופה לעתיד (יהושע, י"ג, 1 - 6 ; שם, כ"ג, 4 - 5). רובה של אותה חלוקה הפכה למציאות ישובית ואילו קצתה נשארה בגדר חזון ותקווה. איתרע מזלו של שבט דן שנחלתו הדרומית נשארה ברובה הגדול בידי אחרים.
[33] שופטים, י"ג, 2, 25; יח, 2, 8, 11. כפי הנראה היו גם נסיונות של בני דן להשתלב בספנות הכנענית-האמירית בחוף יפו, שופטים, ה', 17. אולם בסך-הכול היתה זאת מציאות קטועה ובת-חלוף.
[34] נראים דבריו של ייבין, אנציקלופדיה מקראית, כרך ב' עמודה 682, כי על נחלת דן הנטושה עברה תקופה ארוכה של נפתולים בין נוכרים לבין בני שבטים ישראליים שכנים "עד שהוחזר לה פרצופה הישראלי הטהור בימי דוד", אך לא על-ידי דן כי אם על-ידי בני שבטים אחרים. עיין, למשל, דברי הימים א, ח, 12.
[35] החוקרים הנזכרים לעיל הסתבכו בהשערות ובניחושים של הביקורת הספרותית המאחרת זמנה של רשימת נחלת דן ביהושע, י"ט, ומתי כך נדחקו בפירוש ניצבויות שלמה, ואין כאן מקום להאריך כי כבר הפריך קויפמן את הספקולציות המחרות של אלט-נות בעניין זה והוכיח כי הרשימה היא מתקופת ההתנחלות (עיין יחזקאל קויפמן, הסיפור המקראי על כיבוש הארץ, 26 - 29 ובמבואו לספר יהושע ובמבואו לספר שופטים). גם את חלוקת ניצבויןת שלמה ביקשו כמה חוקרים לשלול משלמה ויפה הוכיח אהרוני "שיש לקבל את ציון הזמן המקראי המייחס חלוקה... זו לימי שלמה" ("מחוזות ישראל ויהודה..." שם, עמ' 112). כללו של דבר, חלוקת יהושע היא מתקופת יהושע וחלוקת שלמה מימי שלמה ואגב חורפא שבשתא.
[36] מלכים א, ט, 19.
[37] מלכים א, ט, 17-15.