על אף חשיבותו הרבה והמקום החשוב שתופס התלמוד בין יתר המקצועות הנלמדים בבתי-הספר, גורם מקצוע זה "כאב ראש" לכל העוסקים בו.

בו בזמן שלגבי יתר המקצועות נמצאו דרכי הוראה נאותים ומגובשים הרי במקצוע התלמוד, שמספר השעות המוקדשות לו בבתיה"ס הדתיים עולה על כל מקצוע אחר, עדיין לא נמצאה דרך אחידה ומקובלת להוראתו.

על חשיבות מציאת דרך הוראה לתלמוד אנו עומדים על ידי החומר הרב וההצעות השונות שבאו כתוצאה מאי שביעות רצון של המצב הקיים. כבר לפני למעלה מחמש מאות שנה אנו מוצאים קונטרס בשם "דרכי הגמרא" לר' יצחק קנפנטון שחי בשנת ה"א רכ"ג - נודע בשם הגאון מקסטיליא שמזוהה עם רבו דרבו של מרן ה"בית יוסף" - ובקונטרס זה, אנו רואים כיצד מנסה מחברו למצוא דרך חדשה של הוראת התלמוד "כדי לנהל את התלמידים בדרך ההגיון התלמודי במשאם ומתנם של בעלי הגמ'". מעניין לציין, שגם ר' אברהם אבן מיגאש וגם השל"ה כתבו על ר"י קנפנטון כי הוא "פדגוג, אמן נפלא בתלמוד יודע דרך תלמידיו וטבעם", וזאת בעקבות הצעות להמחשה ודרכי הוראה שמעלה מחברנו בספרו.

אולם מאז ועד עתה, אין העוסקים בהוראת התלמוד שבעי רצון מהישגי תלמידיהם ומצורת הלימוד. זאת ועוד, התנאים הסובבים את הלומד משתנים מדי פעם בפעם בהשפעת התקופה ועל העוסקים בהוראה למצוא פתרונות אקטואליים שיתאימו גם לתקופתנו.

בהעדר הצלחה בהוראת התלמוד בבתיה"ס התיכוניים דתיים שאינם ישיבתיים - תעיד העובדה של מיעוט אפסי של הממשיכים באוניברסיטאות בלימוד התלמוד לעומת מקצועות אחרים.

כדי לנסות ולפתור חלק מהבעיות העומדות בהוראת התלמוד אנו חייבים תחילה להבהיר לעצמנו: מה הן המטרות העיקריות והכתבניות בהוראת התלמוד, לאחר מכן לבחון את הקשיים, ואז להציע פתרונות.

מטרות בהוראת התלמוד:

א. המטרה הנשגבת והנצחית של מצוות תלמוד תורה "והגית בו יומם ולילה" והיכולת לקיים ידיעת מצוות כתיקונם.

ב. את המטרה הראשונה נשיג מתוך המטרה השניה והיא : הקניית מושגי יסוד בעניני דת ודין, הכרת הלכי הרוח באמונות ודעות של בעלי ההלכה ולימוד השקפת העולם של חז"ל.

ג. במידה ונשיג את מטרה ב', השגנו מטרה נוספת והיא היכולת לדעת ולהבין ללמוד וללמד ללא צורך, בעזרת מורים, דבר שיאפשר לימוד עצמי וקביעת עיתים לתורה.

ד. בתור מטרה נוספת, יש לראות את הקניית ערכי חינוך נעלים, תוך כדי לימוד הגמ', וזאת בהבאת הדוגמאות של נוהגי חז"ל - כמו "לפנים משורת הדין" וכד'.

מטרות משניות:

א. כתוצאה מלימוד הגמ' - אנו מקנים אמון למחשבה מדוייקת והבעה בהירה, וזאת ע"י דרכי המחשה בלימוד סוגיות אקטואליות - כמו : "בר-מצרא", "בל תלין", "השבת אבידה" ועוד.

ב. פיתוח כושר הביטוי ושימוש בניבים, לאחר שביררנו לעצמנו מה אנו רוצים להשיג בהוראת התלמוד, יש להציג את הקשיים המונעים מאתנו להשיג את המטרות הנ"ל.

קשיים אלו אפשר לחלק לסוגים שונים.

‎1, קשיים סביבתיים.

‎2. קשיים מיתודיים כלליים.

‎3. קשיי תוכן.

‎4. קשיי סגנון.

א. קשיים סביבתיים: יש לזכור כי הנער הממוצע, גר בתוך סביבה עויינת מבחינה דתית. דעת הקהל היא נגד התלמוד והלכותיו והנער קולט זאת בדרכים שונות, אם מחברים או מכלי התקשורת המרבים לתקוף את הלכות התורה. זאת ועוד, כל נער עושה את חשבונו האישי ומחפש את הדברים שיביאו לקידומו ולרווחתו הכלכלית, אם בדרך המדעית או הטכנולוגית, ותועלת זו, הוא לא חושב למצוא בלימוד הגמ'.

ב. קשיי תוכן: הנער הממוצע גם לא מוצא סיפוק ולא רואה כל צורך וחשיבות בלימוד הגמ' כתוצאה ממספר דברים :

‎1. חוסר אקטואליות.

‎2. דרך המו"מ התלמודי והדיון המייגע.

‎3. דרכי הגיון שונים ולפעמים לא מובנים.

‎4. קשיים מוסריים - כמו ריבית לנכרי.

‎5. פירושי פסוקים ודרשות "תמוהים" - "זרה שווה", "ריבוי ומיעוט", "כלל ופרט"

וכו'.

‎6. הפיכת שמות בעלי מאמר - "אפיק ותני", "מוחלפת השיטה".

‎7. צריכתות.

‎8. ריבוי אפשרויות - "במאי קמיפלגי".

‎9. קשיים בדרכי החשיבה.

‎10. הכנסת נושאים צדדיים (לתלמיד נדמה, שהוא טובע במים שאין להם סוף, שוכח את הנושא המרכזי מתבלבל, מתייאש ואינו מחזיק קשר).

קשיים אלו מתלווים לקשיים סגנונים שיחד יוצרים חיץ בין התלמיד לגמ' ומבטלים כל מוטבציה ורצון ללמוד.

ג. קשיים סגנונים:

‎1. שפה ודקדוק זרים.

‎2. חוסר פיסוק.

‎3. מינוח וניסוח חדשים.

‎4. קיצור וחוסר כללים.

‎5. חלקים סתומים והפשטה יתירה.

‎6. מושגים והנחות סתומים - כמו בדיני קניין.

כדי להמחיש אציין מספר דוגמאות משגים זהים במילים שונות : "שינוי אינו קשה", "שינוי במקומו עומד". או מסקנות זהות בנימוקים שונים : "שינוי אינו קונה, שינוי קונה אבל קנסא". יצירת הקשר בין הדין ונימוקו ,למשלם כשעת הגזילה כי שינוי קונה, שינוי במקומו עומד ולכן אומר לו הרי שלך לפניך".

‎7. דרכי הוכתה עקיפות.

‎8. מבנים שונים ומתחלפים.

‎9. ריבוי לשונות - כמו "איכא דאמרי".

‎10. שאלות בצורות שונות כמו: "בעי", "למיתבי", "למתקיף", "קשיא". וכן לימודים שונים "תנן", "תניא", "הני", "ת"ר", "ת"ש" וההבדלים ביניהם.

כל הקשיים שהוזכרו כדוגמאות, בנוסף לקשיים רבים אחרים - גורמים לשעמום מוחלט, אי רצון ללמוד וזלזול במקצוע שאנו רוצים לתת לו, חשיבות עליונה והכרה כי בלעדיו לא נוכל להמשיך בחיי יהדות.

ד. קשיים מתודיים וכלליים:

‎1. הקשיים באים לידי ביטוי, בין היתר, בהוראת רש"י שעם כל גדלותו ופשטנותו, אינו מפרש דברים פשוטים ומוסכמים, דברים שלתלמיד הממוצע אינם ידועים כלל. נוסף לכך לשונו של רש"י לא תמיד ברורה לתלמיד די צרכה, ולאו דוקא למתחיל.

‎2. בכתות היותר גבוהות, קיימת דילמה בבחירת קטעי תוספות, אלו ללמד ואלו לדלג, וכן מה הם הקריטריונים לבחירת תוספות.

‎3. קושי מתודי מיוחד הוא קוצר משך השיעור והיחידה המתודית. בו בזמן שהסוגיא ארוכה וממושכת הרי הזמן קצוב ואם כן היכן מפסיקים, וכיצד מקשרים לשיעור הבא.

‎4. ועל הכל קושי עיקרי בעל חשיבות רבה והוא : נושא שיעורי הבית. בנושא זה ההתלבטויות הן רבות. קשה לתת לתלמידים להכין - אין טעם בשינון הטכסט ללא הבנה - גם שאלות יש לדעת כיצד ומה. בבעיה זו אפשר לכלול גם את שאלת החזרות והמבחנים - כיצד לערכן וכד'.

ולסיום השאלה הראשית כמות או איכות.

ביתר חריפות, ניכרת הבעיה בבתי הספר המקצועיים דתיים לשם באים התלמידים לשם רכישת מקצוע ומעונינים הם בלימודים, שיוכלו להפיק מהם תועלת מירבית וממשית, ולימוד התלמוד - עלול להפוך ללימוד דוחה ומעיק.

תפקידה של המתודיקה בין היתר, הוא למנוע רגש התנגדות בלב הלומד לדברי הגמ' וכן להסיר מכשולים מלימודו. לאור הנחה זו, ננסה להציע מספר פתרונות המבוססים על קריאה רחבה בספרות העוסקת בהוראת התלמיד וכן על סמך נסיון בהוראת התלמוד לתלמידים ברמות שונות, כולל טעוני טיפוח.

ה. הצעות לפתרונות:

כדי להביא להתענינות התלמיד במקצוע החל בתלמיד המתחיל ועד למסיים התיכון, יש לדאוג להכין מבחר מותאם לדרגת התפתחות התלמיד ובתחום התענינותו, תוך שימת דגש על גיוון נושאים.

לתלמידי בתיה"ס היסודיים, יש להניח, כי נושאים בתחום תפילה, ברכות, שבת ומועדים מהווים חומר מענין. ואכן, הסדרה של "תלמוד לתלמיד" בעריכתו של ד"ר י.א. אפרתי, עונה על הדרישות הנ"ל בהיותה לקט נבחר של נושאים מענינים וקצרים, המוצגים לתלמיד מהקל אל הכבד, תוך השמטת הנושאים הצדדיים וצמידות כמעט מוחלטת לנושא המרכזי.

לעומת זאת, תלמידי תיכון מתעניינים בבעיות חברה וציבור, שאלות מוסר, חוק ומשפט. אך גם בשטחים אלו, יש לחפש סוגיות אקטואליות וענייניות שיסייעו לקרב את התלמידים לגמ' וללימודה.

כדי להראות תועלתיות ולעורר ענין, קיימת אפשרות להציג בפתיחת השיעור בעיה משפטית מחיי יום יום ולשאול את התלמידים כיצד לפסוק ולנהוג. עד מהרה יתגלו בהנחייתו של המורה חילוקי דעות וויכוחים בכתה, וכל תלמיד ילחם על דעתו. לאחר מכן כשתלמד הסוגיא, ישמח כל אחד למצוא את דעתו מיוצגת ע"י אחד מחכמי התלמוד מתוך נימוקו שלו, בתוספת נימוקים חדשים. אפשרות זו קיימת בעיקר בסוגיות גניבה, גזלה, קניינים וקידושין המכילים משא ומתן רחב, הגיוני ועניני.

ברם, לימוד זה יעשה לא מתוך ספר ליקוט כמו בביה"ס היסודי, אלא מתוך הגמ' עצמה החייבת תמיד להיות נאה מבחינה חיצונית, דבר, המשפיע בעקיפין גם על היחס למקצוע - הן כדי להרגיל את התלמיד ללמוד בגמרא המקובלת והן להביאו לידי סיפוק והנאה, דבר שיקרב אותו לגמרא ולהתמדה בלימודה.

גם בסוגיות אחרות יש תמיד לנסות ולמצוא את הצד האקטואלי ולהמחישו ככל האפשר. מעניין לציין שגם הר"י מקנפנטון המוזכר לעיל משתמש בעצה זו של שימוש במשל מן החיים ומן הנסיון היום יומי, "אשר במושכל ראשון אשר בו - יודה כל איש". פרט להכנה זו, הרי חובה על המורה, המתכונן כראוי לכל שעור, לבודד את הגורמים הקשים להבנה ולהבהירם יחד עם המושגים והמונחים הבלתי ידועים עדיין. במקרים מסוימים, כמו סוגיות העוסקות במתנות כהונה או תרומות ומעשרות, יש לתת לפני הלימוד חומר רקע כללי, או את עיקר התוכן של הקטע ולאחר מכן ללומדו בפנים הגמרא.

לאחרונה החל משרד החינוך לדאוג לתכנית מתאימה ומתואמת לכל הכתות, דבר שיקל את המעבר מביה"ס היסודי לתיכון. העדר של תכנית זו גרמה לכך שהתלמידים הגיעו לביה"ס התיכון ללא הכנה וללא הבנה בידיעת לימוד הגמרא.

לאחר שנפתור את בעיות התוכן, ניצבות עדיין שאלות הצורה והסגנון המחכות לפתרונן. נדמה שישנן מספר דרכים כיצד להתגבר על בעיות אלו :

א. תחילה יש להקנות ידע בסיסי להכרת המושגים והבנתם; טרמינים מיוחדים כמו "סתם משנה", ,למחלוקת ואח"כ סתם" ; "בריתא מבארת" או "מחלוקת" ; הקושיות והשאלות לסוגיהם כמו "אתקפתא" "רומיא" "תיובתא"; הצריכותות השונות ודרכי הלימוד וההבדלים כמו "ת"ש", "ת"ר", "תני" וכד'. לאחר ידע זה, נוכל להעמיד את התלמיד על דיוק בלשון המשנה, לשקול שתי סברות ולהבין תירוצים מתוך ההגהה התלמודית כגון : "אימא", "תני" וכד'.

ב. בו בזמן שלתלמידים מתחילים, נלמד רק את החומר הבסיסי ההלכתי של הסוגיא - הרי לתלמידי תיכון נצטרך להתחיל להרגילם לבעיית המבנה. בצורת תרגול חוזר ונשנה של מבנים דומים בסוגיות שונות - כמו "חיסורי מחסרא והכי קתני" - נוכל ללמדם לתפוש שני ענינים שונים וליכולת הבחנה ביניהם.

ג. בדומה לזה, נוכל גם להעלות את התלמידים על דרך המלך ביחס לדרך החשיבה של הגמ'. לאחר ששלד הסוגיא ברור, יש להעמיד את התלמידים על אותם הדברים שלא נכתבו ושיש להעלותם מתוך דיוק והתעמקות בדברי המשנה או הבריתא. על התלמידים יהיה לשקול שתי סברות או שני פירושים שיוצגו על ידי שני תלמידים, ולדחות האחד מפני השני. כך ילמדו לדחות את הסלקא דעתך הנראה צודק בהשקפה ראשונה מפני דעה שניה עמוקה יותר.

ד. לבעית הלשון והמילים הקשות, נדמה שנמצאו פתרונות. בין השאר הצמדה לטכסט התלמוד באור עברי המתרגם ומפרש כאהד, יהד עם סימני פיסוק, שיאפשרו גם הקלת מה בצורת הקריאה (כדוגמת הש"ס עם באורו של הרב ע. שטינזלץ).

נראית לנו הצעה נוספת, שתקל מאד על התלמיד והיא : על המורה לחייב את הלומדים להחזיק כל שיעור על השולחן שני אלפונים (יומנים לפי א"ב), האחד מיועד למילים ארמיות והשני למושגים. עם שמיעת מלה חדשה או מושג הדש יש לרשום באות המתאימה בצירוף הסבר מתאים. על המורה גם לאפשר לתלמידים לנסות לענות על שאלת מלה קשה שנשאלת על ידי תלמיד אחר, וזאת כדי לתת אפשרות לתלמידים לבחון את ידיעתם במילים דומות או זהות המופיעות בצורות שונות - כמו "מיתבי" לעומת "תיובתא" וכד'. תלמיד שיראה כי כיוון לאמת, ירגיש סיפוק כי הנה הוא משתלט על השפה. הצגת שאלה לתלמידים עשויה גם לפתח ויכוח, למה דומה מילה זו, והוא יוסיף ענין וחיות לשיעור.

פתרונות לבעיות מתודיות וכלליות: גם לאחר שנסנו למצוא פתרונות מבחינת סביבה, תוכן וסגנון, נותרו מספר בעיות מתודיות וכלליות המקשות גם הן לא במעט על הוראת התלמוד.

א. תחילה נתייחס לבעיית קוצר זמן השיעור ביחס לסוגיא הארוכה. כל מורה יוכל להבחין, כי כל סוגיא המשתרעת על מספר עמודים והמקיפה ענינים רבים בעלי קו משותף - קיימות בה אפשרויות רבות של הפרדה למספר נושאים וענינים קטנים. על המורה לתכנן בקפידה מראש כיצד להפריד ולחלק, למצוא לכל ענין כותרת מתאימה (שיש לכותבה על הלוח), וזו תהיה יחידה מתודית שאפשר לסיימה בזמן הקצוב. חלוקה זו תאפשר, עם סיום הסוגיא, הקלה בחזרה על ידי זכירה של כל הכותרות, הענינים וקישוריהם אל הנושא המרכזי.

ב. לבעיית פירוש רש"י. בו-בזמן שלכיתות המתחילות בעיה זו לא קיימת עקב השימוש בלקטים כמו "תלמוד לתלמיד", הרי עם המעבר ללימוד מתוך הגמ' עצמה, יש להתכונן לקראת לימוד פירוש רש"י לא פחות מאשר ללימודו של הטכסט עצמו. פירוש רש"י יהיה זה שילווה את התלמיד לאחר עזיבתו את כתלי ביה"ס בלימודו העצמי, ולכן חייבת להיות השליטה בפירושו ובמכמני לשונו מלאה. אי לזאת, מוצע למורה לעבור בהכנתו על כל הרש"י בעיון רב ולבחון: אלו הם הקטעים הקלים ביותר להבנה. לאחר בחירת הקטעים המתאימים, יש להקדיש מדי שעור, פרקי ומן נאותים להדרכה בקריאה ולהבנת הכתוב. לאחר מספר תרגולים יש לתת מדי פעם לתלמיד אחר לקרוא את רש"י ולדרוש כי יבאר מה אמר רש"י. בשלבים מאוחרים יותר, יוכלו להוכיח לתלמידים את גדלותו העצומה של רש"י שבקיצור לשוני חד ובהיר, הוא מצליח לפרש ענינים קשים וסתומים. ככל שתגדל הערכתו של התלמיד לפירוש, כן יגביר את העיון בו.

לגבי לימוד קטעי תוספות, ברור שמדובר רק בכיתות גבוהות בתיכון, שישנה אצלם שליטה מוחלטת בגוף וברש"י. אפשר, לאחר ניפוי לבחור קטעים נבחרים ופשטנים, והכל בהתאם לרמה. ככל שרמת התלמידים גבוהה יותר, כך יגדלו מספר התוספות שנובל ללמדם. כדאי שאחד הקריטריונים לבחירת תוספות יהיה אם דיבור מתחיל זה מובא בפסקי התוספות שבסוף המסכת.

דרכים בהוראה:

אין עוררין על כך, שהתלמוד תופס מקום מרכזי בבתי-הספר הדתיים, לעומת יתר המקצועות. אי לזאת יש להראות לתלמיד את חשיבותו הרבה של לימוד הגמרא ואת מקומו במערכת השעות הכללית. כל בי"ס תיכון יאמץ לעצמו, במידת האפשר, את הנוהג שהשעות הראשונות של היום יוקדשו ללימוד התלמוד. שעות אלו של היום, בהם התלמיד עודנו רענן ויכולת קליטתו גבוהה במיוחד, תקל על לימודו ותפישתו. כך נצא נשכרים בהשגת שתי מטרות בעלות ערך רב המתייחסות לאהבת המקצוע.

ראשית חכמה גיוון. יש לגוון מדי פעם את צורת הגשת השיעור ואת צורת הפתיחה. לפעמים יש לפתוח בבדיקת שיעורי הבית (לגביהם נתייחס עוד בהרחבה בהמשך) ולפעמים יש לפתוח מיד בלימוד קטע חדש. לפעמים להתחיל בחזרה ולפעמים בהצגת שאלה מרכזית. מדי פעם יש לתת בתחילת השיעור זמן קצוב להכנת קטע מתאים. אל יאמר המורה לעיין ולה מכאן עד כאן, כי התלמיד הטוב יעשה זאת במהירות ואילו התלמיד החלש יתעכב זמן ממושך, והתלמיד הטוב יתחיל להשתעמם. יאמר המורה : נעיין עשר דקות והכל שוין בדבר. מדי זמן סביר יש לערוך בוחנים ללא הודעה מוקדמת. כל הדברים הללו, יש בהם, כדי לסקרן את התלמידים, להפתיעם ולעורר בהם ענין.

יש להרבות ולהשתמש בלוח, אם על ידי כתיבת הנושא, ואם כדי להבהיר ולברר דברים בצורת טבלאות הצגת דעות וכד'. כבר הזכרנו שבמקרים מסויימים, בסוגיות קשות או ענינים עקרוניים, יש לתת חומר רקע בצורת הקדמה. תוך כדי מהלך הסוגיא יש לנסות להביא את התלמידים למצב שהם יקשו את קושיית הגמ' לבד או יתרצוה, הדבר יתן להם סיפוק רב. כשעומדים בענין בו מיוצגות שתי דעות, יש לתת לשני תלמידים לייצגם, ולשאול אח"כ את שאר התלמידים לדעתם, מי משכנע יותר ומי צודק מהשניים ולנמק. במידה והסוגיא הנלמדת על פני מספר שיעורים יש לקשר כל פעם לנושא המרכזי.

אם מופיעה בגמ' שאלת "ומיתבי" ולא מופיע כנגד מי, יש: להטיל על התלמידים לענות נגד מי מכוונת השאלה, ואז יצטרכו לשקול את שתי הדעות ולסכמם, דבר שמביא בעקבותיו פיתוח חשיבה. בצורה כזו נוכל גם להוכיח לתלמיד כיצד מפתח התלמוד דרכי חשיבה, והדבר ישמש לו כאתגר.

יש לשתף מספר גדול ככל האפשר של תלמידים בשיעור, אם כשאלות מכוונות על ידי המורה ואם בצורת מתן אפשרות לענות תשובות על שאלות תלמידים ; וכמובן מדי פעם קריאת קטע, חזרה בכיתה. כל הדברים הללו יצטרפו למניעת שעמום וחוסר הקשבה.

אל לו למורה להשתמט מלענות תשובה לתלמידים השואלים שאלה מרגיזה. אם שאלו התלמידים ברצינות כגון: מדוע אגו צריכים לדעת את כל השקלא וטריא ולא נסתפק במסקנא; או : כיצד מופיעות נוסחאות שונות באותו ענין כמו "איכא דאמרי" ; וכן שאלות מוסריות כמו ריבית ואבדת הנכרים; או דרשות וריבויים לא מובנים כמו "עין תחת עין" = ממון", אדרבה ו על המורה לעמוד מראש על השאלות שעלולות להשאל ולהקדים ולענות. כהדגמה ברצוני להביא מספר תשובות אפשריות.

‎1. לבעיה מדוע עלינו ללבוד את כל השאלות והתשובות ולא את המסקנא בלבד, הייתי מייעץ למורה לענות או להקדים את סיפורו של ר' יוחנן במסכת בבא מציעא .פרק "השוכר את הפועלים" דף פט. כשמת ריש לקיש התחבטו מי ילך לנחמו ובחרו בר' אלעזר בן פדת דמחדדין שמעיה כיוון ששמע את ר' יוחנן אומר דינים ושמועות הביא לו על כל אחת ראיה. אמר לו ר' יוחנן אינך יכול להשתוות לבר לקישא סא"ל מקווה לי על כל דין שאמרתי עשרים וארבע קושיות ועניתי לו על כך עשרים וארבע תירוצים ומתוך כך רוחא שמעתיה רואים שדוקא מתוך הקושיות מגיעים להבנה ובהירות מקסימאלית.

‎2. לעשית ה"איכא דאמרי" יש להסביר את תנאי החיים דאז, שהתקשורת לא היתה יעילה ועל ידי זה הגיעו למספר שמועות, כך שעורך הגמ' בהיותו חייב לשמור על אוביקטיביות צריך היה להביא את כל הגרסאות במקרים בהם לא יכול היה להכריע.

‎3. לבעיות כמו ריבית נכרי וכד', יש להסביר להם בצורה עקיפה ואקטואלית. למשל בחברת מניות התקיימה בסוף השנה חלוקת רווחים והנה בא אדם מהחוץ ודרש גם הוא חלק. לשאלה אם לתת לו יענו הכל לא, מדוע ? כי הוא לא חבר. חבר חייב להיות שותף לכל הזכויות והחובות, כך דורש רגש הצדק והיושר. להית שותף - אין הכוונה רק לרווח, אלא גם להפסד. והנה לפי תשובת התלמידים יקל להסביר כי היהודים, חברים שווים וראובן שנדרש להלוות לשמעון ללא ריבית, בטוח כי בבוא העת גם שמעון ינהג כך, זאת אומרות זכויות וחובות שוות. אבל הנכרי ידרוש ריבית מהיהודי ולכן המצב גם הפוך. באותו קנה מידה נוכל להסביר כל בעיה מוסרית.

‎4. בשאלות של הגיוון ודרשות יש לשנן לתלמידים שלא כל הדרשות והלימודים הם פרי ההגיון הטהור אלא, הנחות שבמסורת וקבלה וכאן יש להדגיש את הצד הדתי ויסודות האמונה שבהנחות אלו. זאת ועוד, במקרה שהדרש רחוק מההגיון יש לומר, שההלכה קדמה לדרש והוא בא רק לתת חיזוק וסעד להלכה.

‎5. על העובדה כי אין הגמ' דוחה דברי תנאים אלא דוחקת עצמה בתירוצים, יש להסביר כי השאלות בדבריהם התעוררו על ידי דורות יותר מאוחרים שלא רצו לדחות דברי קדמונים (על משקל אין בי"ד אחד יכול לבטל דברי חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ומנין), כל זמן שקיימת אפשרות ולו הדחוקה ביותר להעמיד על נכון את דבריהם.

ולסיום: אין עבודתו של המורה מסתיימת עם גמר השיעור, מומלץ מאד לכל מורה לבחון לעצמו לאחר השיעור אם השיעור היה טוב, מעניין ומהנה. אם לדעתו השיעור היה טוב ירשום את הסיבות, וכן להיפך. על ידי זה יצטבר בידי המורה נסיון רב ודידקטיקה אישית היכולה להיות לעזר רב.

בעיית שיעורי הבית:

למרות קשיים אוביקטיביים בנתינת שעורי בית, שעמדנו עליהם בתחילת דברנו, ישנן מספר רב של אפשרויות בעלות צורות קטנות ומגוונות.

‎1. שיעורי בית קבועים: לאחר כל שיעור יש לחייב את התלמידים לכתוב לשיעור הבא :

א. מה התחדש לי בשיעור? (בעיקר מבחינה הלכתית מושגים וכד'). לדבר זה

יש יתרון חשוב המצריך את התלמיד להתעמק בתוכן השיעור.

ב. מה טרם הוברר לך מהשיעור? - יתרון שאלה זו הוא: שכל תלמיד יכתוב

לפי כושרו וידיעתו. את התשובות על שאלת "מה התחדש", יש לחייב מדי

פעם, לענות בעל פה זן לכתוב על הלוח, דבר זה יחייב את התלמיד לשנן

ולהבין ולא סתם להעתיק מהגמ'. במידה ותלמיד רואה שנתחדשו בכיתה דברים שלא חשב עליהם או לא הבינם - יש להוסיף זאת בשוליים.

‎2. שעורי בית מותאמים:

יש להציג שאלות מיוחדות על הסוגיא, כמו ציטוט פיסקא, ושאלה בהקשר למה נאמרה, או מה משמעה. רישום מילים ומושגים באלפונים ובמידה ועדיין לא ברורים לברר בכיתה; נימוק הדעות החולקים, רשום כל ההלכות שבעמוד שנלמד; תרגום מילים ופענוח ר"ת.

אם בספריית ביה"ס מצויה ספריית יסוד מתאימה יש לכוון את התלמידים ברמה הגבוהה לעיון ברמב"ם בנושא השיעור (טוב גם להכנה ולהשלמת חומר), ברי"ף או ברא"ש כדי לקבל את המסגרת ההלכתית ללא פרטים. כדאי גם להפנות את התלמידים לאנציקלופדיה התלמודית במידה וערכים אלו מופיעים. במקרים רבים אף עיון בחומש עם פירוש "תורה תמימה" יועיל מאד להבנת דרשות, וכך גם להראות בעקיפין לתלמידים את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ, כמובן שדברים אלו יפים בעיקר לתלמידים בוגרים בעלי רמה מתאימה.

לסכום: שיעור או סוגיא - יש לחזור מצדדים שונים ומנקודות מבט אחרות, וזאת כדי להוסיף ענין. יחד עם זאת לחזור אף על דברים צדדיים, כמו מילים חדשות, ניבים, מושגים, חידושים בלשניים, ואף לעמוד בין היתר - במידה והבנת הסוגיא דורשת זאת - אף על צדדים היסטוריים ומבוא לתלמוד וכד'. לאחר כל זאת יש לדרוש מהתלמידים כתיבת סיכום קצר וממצה, כולל כתיבת הניבים החדשים וסיפורי חז"ל וכד'.

לאחר לימוד של סוגיא ארוכה ומקיפה, יש לתת עבודת סיכום מקיפה על כל ההלכות שנלמדו. ברם, אסור למורה לשכוח, כי כל עבודת סיכום הניתנת לתלמידים בכיתה יוכל כל אחד להשוות ולתקן. עבודות אלו - יקלו גם על החזרה בכיתה שתעשה בעקבות זאת במהירות יתר.

אחר מכן יש לערוך מבחן שמטרותיו הן:

א. לבדוק יכולת שחזור מו"מ תלמודי.

ב. בקיאות בחומר.

ג. דרך חשיבה.

ד. יכולת הכנה.

צורת המבחנים, יכולה להשתנות מדי פעם, אם בצורת מבחן אמריקאי : בחירת תשובה אחת מתוך שלוש אפשריות, או בצורה של תשובה בת מילה אחת: כן או לא; או שאלות המצריכות תשובות מפורטות.

לסיכום פתרונות אלו, באה תשובה מובנת מאליה על השאלה : כמות או איכות? ברור. שאם ברצוננו לתת לתלמיד סיפוק, הנאה ומשיכה ללימוד, יש להקפיד על איכות מעולה והקניית דרך ללימוד עצמי מהנה.

ברם, גם אם ענינו על הבעיות של דידקטיקה, לא הבאנו לידי פתרון את בעיית הסביבה הנוגדת את אשר אנו רוצים להקנות לתלמידינו. כמדומה שאין על כך תשובה ברורה ופסקנית והשורות הבאות הן נסיון של מחשבה ראשונה.

יש בראש ובראשונה להקנות לתלמידים יראת ד' ואהבה כנה למסורת ישראל ולחכמי התלמוד ומפרשיו. וזאת על ידי שיחות במחשבת ישראל וביחודו של עם ישראל, וכן על ידי דוגמא אישית מתאימה נוכל להקנות ערכים אלה לתלמידינו. כאן אנו נוגעים בבעיה חשובה והיא : מי יכול לשמש כמורה לתלמוד? יש לשאוף שלתפקיד זה, יבחר תלמיד חכם השולט במכמני התורה, ירא שמיים ובר דעת - החייב להיות גם מחנך הכיתה כולל בבתי הספר התיכונים - שיוכל להחדיר בלב תלמידיו את כל האמור לעיל. אדם בעל התכונות הנ"ל, ידע אל נכון כי השיעור לתלמוד איננו רק מילוי פונקציה של לימוד ותו לא. אדרבא כל שיעור חייב להביא משב רוח של קדושה ועל ידי כך יראו התלמידים את המיוחד בשיעורי התלמוד, לעומת מקצועות אחרים. אז תכנס ללא ספק התודעה לתלמידים ש"לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

"